ראיתי לה את הכאב

"נו כבר, סעו," אני צורחת לעצמי, לכודה מיוזעת בפקק עם המכונית המצ'וקמקת שלי, בדרך לתחנת הרכבת, יש לי רק עוד כמה דקות לפני שאחמיץ את הרכבת לחיפה. פגישה עסקית גורלית שאני מנסה לתאם מזה זמן עם לקוח חדש. שוב ושוב אני מקללת את עצמי על חוסר ההתארגנות שלי, על האיחורים, על חוסר הסדר, דפוקה, אני חושבת על עצמי, אפילו את ההזדמנות הגדולה הזו תפספסי כי לא יכולת לצאת בזמן. סיפור חיי.
"זוזי כבר יא מפגרת!" אני צועקת על הנהגת שלפני. כל חליפת העסקים שלי מתכווצת מבושה ממשפטי הביבים שיוצאים לי מהפה.
אני מגיעה מתנשפת ורושפת לתחנה, קונה כרטיס ובשנייה האחרונה עולה לקרון. במדרגה האחרונה אני מועדת וכל פחית הקולה עפה לי היישר על החולצה והז'קט המחויט.
מה עוד יכול להשתבש? בא לי לבכות ואני מחפשת מגבונים לחים בתיק המרי פופינס שלי. יש שם הכל, ממכוניות צעצוע של הילדים, הארנק שבעלי שכח הבוקר ועד מברשת שיניים. אבל המגבונים כמובן לא שם.
אני זורקת מבט עצבני סביבי ולפתע פתאום אני רואה אותה.
מרב.
מרב המושלמת, הבחורה הכי זקופה ומהודקת בסביבה. לידה אני לא יכולה להיות עצבנית או עצובה. אותנטיות אינה חלק ממערך הקודים של יחסי איתה, שמושתתים על שיחות ריקות על שום דבר וכלום וגם טיפים ועצות לחיים שהיא מעניקה בנדיבות מרום מעמדה.
מרב שיודעת הכל על הכל, שאף פעם אינה טועה, אינה נופלת, אינה מאחרת וניזונה מהערצת הסביבה. היא מוכשרת ועצמאית ובין היתר גם אמא במשרה מלאה לארבעה ילדים, רעיה למופת ואשה מטופחת.
אף פעם לא קניתי את תמונת האושר המושלם שלה, ואף כי מעולם לא ראיתי אותה בוכה ידעתי שהיא סובלת יותר ממני, שמזילה דמעות על כתם בז'קט. בכל מפגש מחויך ראיתי את המאמץ האדיר הנדרש לה למיצוק תדמיתה כאשת השנה. וידעתי, כי לצד כל ה"אושר" המאורגן הזה עומדת לה אישה קרה ומנותקת שחיה את חייה כפרוספקט צבעוני של אתר נופש. והנה לאחרונה נפתח לפתע הצוהר לחצרה האחורית, ואור חזק עמוס פתיתי אבק חדר למרחב הציבורי, חושף ומגלה ערימות של גרוטאות לעין כל.
אני מביטה בה במבט זועם ממקום מושבי. כמה שלא בא לי לפגוש דווקא אותה, דווקא עכשיו. ברור שיש לה מגבונים, בטח גם חולצה נוספת, אבל אני לא מסוגלת לדבר איתה. לא כעת. כבר חודש שאני נמנעת ממנה במכוון אז עכשיו, כשאני פצצה מתקתקת זה מסוכן מדי. ואיך אוכל להביט בעיניה כשאני יודעת עליה כל מה שיכול למוטט את עולמה הכה מוגן במצגי שווא משוכללים?
"היי," היא פונה אליי פתאום, מביטה בי בהפתעה ובחיוך רחב. אני מסתכלת בעיניה, לא רואה שם כלום, "מה נשמע? מה את עושה כאן?"
אנחנו מגלגלות שיחת סמול טוק מנומסת ואני נזהרת מלגעת בנושאים בעייתיים. "יש לך מגבונים?" אני שואלת.
"אוי, רוית רוית," היא אומרת תוך שליפת חבילה מתיק המעצבים שלה, "מה יהיה איתך ועם הבלגן הזה שלך? לא נמאס לך?"
לו הייתה יודעת איזה בלגן מתנהל אצלה כעת, לא הייתה מעזה לשאת לי עצות. כמו תמיד, היא צודקת אבל גם מעצבנת אותי. אין לי כוח להעמיד פנים. "אני בסדר," אני משיבה בשיניים חשוקות. עוד עצה אחת ממנה ואני מפילה לה על הראש את כל ערימת הגרוטאות. "חוץ מזה, תמיד תקחי איתך מגבונים בתיק," היא ממשיכה ללהג בהתנשאות.
"מה שלום בעלך?" אני חותכת בחדות. הנה אני מתחילה לשחרר את נצרת הרעלים.
היא מגיבה באוטומטיות "אחלה, מצוין."
"כן? כי פגשתי אותו לפני כמה ימים והוא נראה קצת מוטרד, מלמל משהו על לעבור דירה או משהו כזה?" אני דוהרת במהירות על גבי גלים של זעם ושמחה לאיד. איש לא יעצור את הרכבת הקטלנית הזו עכשיו. עיניה נפערות בתדהמה והיא בולעת רוק, מחפשת מילים "ערן? הוא… בסדר."
היא מגמגמת, לא יאומן.
"הוא עובר איזה משבר אמצע החיים. שטויות, זה קטן, עוד יומיים יעבור לו. תגידי," היא מייד הודפת את המתקפה ומחזירה אלי "לאן את נוסעת עם הז'קט המג'וייף הזה עכשיו?"
"סתם פגישה," אני מתנערת ומחזירה מתקפת פתע, "איך את ככה כאילו כלום? מה, את רוצה לומר לי שזה לא משפיע עלייך? בעלך עוזב את הבית, זה בטח נורא קשה," אני מתעצבנת מההדחקות שלה, אנשים שלא מוכנים להסתכל לבעיות שלהם בעיניים ומשחקים אותה כאילו הכל נפלא, השמש זורחת להם מהתחת, הם לא מאחרים ולא מתלכלכים ולא מאבדים שום דבר ותמיד תמיד הם יודעים מה נכון לך יותר טוב ממך. היום אני לא מוכנה לרקוד איתה לפי צעדים קבועים, הבוקר הזה יהיה הבוקר שבו היא תוציא את הראש מהאדמה ואני זו שתוציא לה אותו. אני רוית הטרמינייטור!
היא עוצרת לרגע, חיוורת, מביטה בי ומתלבטת בין לשדר "העניינים כשורה" לבין ההבנה שגם טשטוש מוחלט פוגע בתדמיתה ומציג אותה כאטומה. "לא, ברור שזה משפיע עלי. מה את חושבת, שאני לא רואה מה קורה לו? אבל ידענו עליות ומורדות וזה רק עוד שלב קטנטן, לא כזה משמעותי. הנה, היה לנו סופשבוע מקסים עם הילדים, נסענו לטיול ג'יפים בנגב. אתם אף פעם לא עושים כלום בשבת, נכון?"
"לא בדיוק," אני משחיזה מילים, "מאז שאיתי חזר הביתה, התאהבנו מחדש ואנחנו נהנים להיות יחד בדלת אמותינו. הוא בכלל לא יוצא לבד," אני מזייפת חופשי, אבל מגיע לה, למודחקת הזו. משהו חייב לטלטל אותה מהקיפאון שלה, אז אני ממשיכה לנקודה שהכי כואבת לה, התדמית הציבורית שלה, "שתדעי לך, אבל, שכולם, כל החבר'ה, מאוד דואגים לכם." רגע של שתיקה מעיקה עומד באוויר. שתינו מתנשפות כמו בזירת אגרוף, היא לא מבינה מה קרה כאן, חוקי המשחק השתנו ואף אחד לא הודיע לה.
היא מביטה בי במבט מזועזע, עירומה מכל פוזה וחפה מגינוני המלכות הקבועים שלה היא חסרת מילים. האם יכול להיות שאלו דמעות שנקוות לה עכשיו בקצה העין? אני בולעת רוק.
תגובתה הכמעט רגשית מבלבלת אותי ואני מגמגמת מן "מרב, מרבי, את בוכה?"
היא מביטה בי במבט נוקב, הפרצוף שלה מהודק והלסתות נוקשות, עוד שנייה ארוכה חולפת, היא אוספת את עצמה, וכך, בפאסון הקבוע שלה, האוטומטי, היא עונה לי, "מה פתאום בוכה, מותק. סתם נכנס לי משהו לעין."
אבל אני כבר רואה את הרוק שהיא בולעת, את הרעד הקל בכף ידה, את הווריד המאדים, אני רואה לה את הכאב. ואני מבוהלת לגמרי, כי פתאום אני מבינה שאולי בכל זאת היא מרגישה משהו ואני זו שעוררה את הר הגעש הזה, ומה, לעזאזל, אני עושה עם זה עכשיו?
אין מה לומר יותר.
שתיקה מביכה בינינו. אנו יושבות זו מול זה מכווצות. פני כנגד כיוון הנסיעה, עיניי נעוצות ברצפה, בשפיץ המהוה של נעלי. מרב מצודדת פנים חדות אל החלון, צווארה מתוח למקסימום, כאילו אם תשחרר את המבט מהנקודה שעל הזגוגית יסתובב לה הצוואר בשלוש מאות שישים מעלות כבובת קפיץ.
אני מהרהרת באזכור האגבי שלה ליחסיי המעורערים עם איתי. אני תוהה אם הפרידה הזמנית שלנו עוררה תחושות ויצרים כפי שמעורר הסיפור הזה של מרב וערן?
המחשבה על כך מגעילה אותי ולרגע קצר אני מבינה אותה, ואולי אני אפילו קצת מקנאה בה על היכולת לשמור לעצמה את פצעיה ומכאוביה. אבל הרגע הקצר הזה פותח את תיבת פנדורה הפרטית שלי, זו שכבר שנתיים אני מדחיקה למעמקי מגירות הזיכרון. רסיסים של תמונות מאותה פרידה חזרו אלי פתאום.

חלק 1 מתוך 2

נכתב במסגרת סדנת הכתיבה בהנחיית הסופר דודו בוסי