ארזת קונטיינר ויצאת למסע רדיפה. אבל האם חשבת לעצור ולבדוק את האופציה של להתפשר על אחוזי השלמות?

שביל הזהב

אצבעונית

אצבעונית הקטנטנה הייתה בטוחה כי אין בעולם איש קטן כמוה, שלא יהיה אף גבר בר חיתון לפטפט עמו, להשתובב עמו, להתפוצץ מצחוק עמו ועליו, שהיא תהיה עגונת אהבה, שהיא תהיה לנצח אגדה בודדה ועצובה. אצבעונית לא הייתה מוכנה להתפשר על אהוב ליבה. היא חיפשה תרנגול הודו ולא דג מלוח, ואז פגשה את קורנליוס. נסיך קטנצ’יק יפה תואר, ומהון להון הדרך לנובלת אהבה עם הפי אנד – “ומאז הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה” – הייתה קצרה ובמיטב המסורת. מלאת תלאות של טלנובלה: נסיך שקפא, חטיפה על ידי ברקלי החיפושית, זומזום דבור ענק, עד לתרו-תרו-תרועה של משתה החתונה בממלכת הפיות.

יופי או עובי?

מי מאיתנו לא חולמת בהקיץ על קורנליוס משלה? מחפשת במתחם התעשייה האבירית את האביר המושלם שלה כדי לחיות עמו באושר ובעושר לנצח? הטכנולוגיה הרחיבה את אפשרויות ההיכרויות. לא רק ברים, עבודה, סופרמרקט או מספרת כלבים, אלא גם אתרי הכרויות עמוסים בגברים ובנשים שמחפשים כל אחד את קורנליוס שלה או את אצבעונית שלו. בארץ האפשרויות הבלתי נדלות, אנו מוצאות את עצמנו אורזות קונטיינר למסע רדיפה, לא תמיד ברור אחרי מי או מה. לא מסוגלות להתמקד בגבר אחד. חוששות להחמיץ גברים פוטנציאליים אחרים. בינתיים, משאירות על אש עם להבה קטנה עוד שניים שלושה גברים למקרה שעם הראשון זה לא ילך. יוצאות בו זמנית עם ארבעה גברים ותוך כדי לוטשות עיניים באחרים. שהרי הזמן קצר והמלאכה מרובה. רודפות אחרי הטוב יותר, הגבוה יותר, החכם יותר, המצחיק יותר, הטוב יותר במיטה. והיכן עובר הגבול? מתי לומר סטופ? היכן להתפשר כשמדובר בקורנליוס של חייך? היכן לא להתפשר? האם יש לך עקרונות באידיאולוגיה סדורה בחיפוש התמידי הסיזיפי משהו אחרי האביר המושלם? עד כמה את מוכנה להתפשר? על כמה אחוזי שלמות את מוכנה לוותר? על 5% על 15% ואולי את לארג’ית? האם תמיד נמצא פגמים בכל בחור ונעבור הלאה, בקצב מסחרר, אל העונג הבא? מה ייהרג ובל יעבור? האם אופי יופי או עובי? שכל? טוב לב? או בעל מצבי רוח משתנים? ומה עם מראה חיצוני? שלא יימאס להסתכל עליו? ריח גוף ממכר? שלא יהיה קנאי? ואם יש לו תחביבים שאינם מוצאים חן בעינייך? או חברים שמגהקים, מפליצים ומסלקים אותך מן הבית בדיוק כשמתחשק לך ערב תרבותי עם דב אלבויים? ואם הוא נוחר? ואם יש לו סטיות מדרך הישר? ואולי תגלי אחרי שלושה חודשים כי הבחור לא מאופס וסוחב על גבו תיבת פנדורה המאיימת להתפקע? דוחות חניה כבדים בעיריית תל אביב שבעקבותיהם מגיעים אל מפתן דלתכם מעקלים חטובים מוצקים ושריריים? אולי תעדיפי אותם?

סטופ

לא פשוט להגיד סטופ: “אני מוכנה להתפשר”. אבל גם לא נישאר צעירות לנצח. וגם את רוצה, כי לבד זה לא טוב. אז במחשבה שנייה, אולי בכל זאת כדאי להתפשר על משהו כדי לא להישאר קרחת מכאן ומכאן ולסיים את חייך גלמודה?
אהבה בין שני אנשים בוגרים הנה אהבה מותנית וככל שאנו מתבגרות בגיל כך קשה לנו יותר לוותר, להתפשר, לשנות ולהשתנות. כי הכל כל כך מוכר ומקובע בחיינו. הגענו לגן העדן הקטן והמתוק שלנו. אנו מתנות את אהבתנו, מתכנתות את האחד על פי רצוננו. מסננות את המועמדים בפילטרים, עושות להם מרכזי הערכה, מתקשות לוותר, ובעיקר להחליט. אל אידיאל האהבה הטהורה – אהבת הורים לילדיהם – נתקשה להגיע. הורים אינם מתנים את אהבתם לילדיהם. גם הם כמונו, נדלקים על הרך הנולד כבר בצרחה הראשונה, ואחר כך בתהליך היכרות מתאהבים בו. אך בניגוד אלינו, הם מתפשרים הרבה יותר. הם אינם מפסיקים לאהוב את ילדיהם גם כשאלה מעירים אותם ארבע פעמים בלילה וזה רק בשביל מטרנה. או כשהם מסרבים להתלבש ולצאת מן הבית כחלק ממבצע צבאי מסובך, דווקא כשממהרים ונמצאים גם כך באיחור גדול. העולם לא מושלם, וגם אנחנו לא. יש בכל אחת מאיתנו לא מעט פגמים, שריטות, בעיות ושפשופים בלוק, בנפש ובשכל. כמובן שיותר קל להתעלם מאשר להודות שאנחנו לא מושלמות ומישהו יצטרך להתפשר גם כשמדובר בנו. אולי הגיע הזמן להכין רשימת קניות שתעמוד במבחן המציאות. המוצרים צריכים להיות כאלה המונחים על המדף ולא בתכנון עתידני או באישור ה-FDA. להחליט על מה אנחנו מוכנות להתפשר ועל מה אנחנו לא מוכנות להתפשר. ושוב תזכורת – להיות מציאותיות ולתת לחיים לעשות את שלהם. כי אין מושלם. ואין גם קרוב לכך. אבל יש את האחד שיעשה לך את זה.

תגובות

  1. ילד_מזדקן

    שרוב הבנות בימינו לא יודעות את חוכמת החיים הפשוטה שסבתא שלי ידעה: פעם אחת אפשר להיפגש אפילו עם שד.
    כל כך הרבה פעמים בנות פוסלות אותי מראש כשאני פונה אליהן באתרי היכרויות, (פוסלות אותי אפילו בלי שיחת טלפון).
    הפסד שלהן.

  2. עוד גבר

    נושא חשוב. אני חושב (ולא רק אני) שיש איזה קשר בין
    בררנות לבין כוונה להשקיע בקשר (יותר בררנות, יותר
    השקעה?). מציאת בן/ת זוג מתאים תלויה, לדעתי, גם
    בשונות האדם (חיצונית, אישיותית וכד’) מהנורמה
    (ממוצע) וגם ברמת הנגישות לבני/ות זוג פוטנציאליים
    שזו כשלעצמה יכולה להיות תלויה גם באישיות אבל גם
    בעיסוק למשל. ועל ה5 או 15 אחוזי פשרה אפשר
    להסתכל כ95 או 85 אחוזי התאמה שזה על-פניו נשמע לא רע…

    • עוד גבר

      לא שמתי לב ל-“ואולי את לארג’ית?” שכתבתי
      את עניין האחוזים, אז אני עושה Delete על זה 🙂

  3. לולי

    בסוף מגיע האחד, שעושה לך פרפרים בבטן וכל החסרונות שלו הופכות ליתרונות, ולכן בנות – שווה לחכות.

  4. צב מעבדה

    מאמר חשוב שנוגע בנקודה רלוונטית ללא מעט אנשים. הוא בעיקר מעלה שאלות ולא מציע אף תובנה שתעזור להתמודד עם השאלה הקשה הזאת. חבל.

    אני אנסה לתרום את שני הסנט שלי, שאותם הרווחתי בדיונים רבים, ארוכים וכואבים עם מספר אנשים חכמים (בוודאי יותר ממני). לאחר כל השיחות אימצתי את הדעה של אמא של אחת הידידות שלי שאמרה: הדרך לדעת אם בן הזוג מתאים לך, הוא לבחון אם את אוהבת את הדמות שהוא מוציא ממך. אם את אוהבת את עצמך כפי שאת בקשר איתו, זה זה.
    go for it!

    • אלמוני

      באמת עצה טובה, אבל למה אני עדיין מרגישה צורך לומר “אבל”,,,,

      האם ה”אבל” הזה יהרוס לי עם הזמן את אותו הקשר ואמצא את עצמי אומרת לעצמי (ולכל מי שמוכן להקשיב לי) שמההתחלה לא הרגשתי 100% בטוחה בקשר והתפשרתי…

    • שרלול

      זה כ”כ נכון. איך אמהות תמיד יודעות הכל? האמת גם אני אמא…

    • הילי

      למרות שעל פניו זה נשמע חכם ונכון, זה לא ממש עובד ככה.
      אני מרגישה הכי קרובה לאמת של עצמי דווקא עם שני ידידים שלי. העובדה הפשוטה היא שאני לא נמשכת אליהם ובלי מתח מיני לא ייתכן שום קשר זוגי. ולכן אני חופשיה איתם. יכולה להיות מי שאני באמת לידם. אני מוצאת שדווקא בתחילת קשר, בשלב ההתאהבות, אנחנו מנסים להיות בדיוק מי שהאחר מצפה מאיתנו להיות, אין לנו פנאי ומותרות להיות אנחנו, אז חופשי אנחנו משחקים משחקים. מה שקורה אח”כ זה כבר אופרה אחרת, בתקווה שמתנהגים כמו עם ידידים.

  5. אלמוני

    ההתלבטות בין אלף אופציות-לכאורה, מטעה את רוב האנשים שנקלעים לסחרור של “אולי משהו טוב מזה מחכה לי מעבר לפינה”.
    מציאת הפגמים בזולת נובעת מחיפוש אחר פגמים. בד”כ מקורה בחוסר שלמות עצמית- אי היכולת של אדם לראות ולקבל את חסרונותיו שלו, ומכאן- עיוורון דומה ביחס לאחרים.
    הרבה יותר קל להשליך לעבר הזולת את האבחנות: הוא לא מספיק שרירי/ חכם/מצחיק וכו’, מאשר לחפש את יתרונותיו, ולהתמקד בתהליך של העצמה הדדית- שמוביל ומעצים את האהבה, על פי תפיסתי.
    הבחירה האמיתית היא להתמקד בטוב, ואז- הטוב יחזור אליך בכמות שלא דמיינת קודם.
    אם הכותבת אינה מסוגלת לבחור בגבר אחד, ופוזלת לצדדים ללא הרף, מוטב שתשאל את עצמה בכנות מה היא מחפשת.
    ברור שישנם מכנים משותפים שקשה להתפשר עליהם (למשל, משיכה פיזית, קודים תרבותיים משותפים, תקשורת טובה וכן הלאה),
    אבל בשורה התחתונה, אהבה היא בחירה, ולא משהו ש”קורה לך”. לפעמים לוקח שנים להבין את זה. אחר כך זה פתאום נראה פשוט.
    מאוד פשוט.

  6. גורן

    נהנייתי לקרוא שירי.

  7. טניה

    לדעתי התפשרות פירושה התפשרות על אהבה כי אם מצליחים להתאהב במישהו אז זו כבר לא התפשרות ואז כל החסרונות הופכים ליתרונות, כמו שאמרה פה מישהי, או לפחות למשהו שקל להתפשר עליו. בלי אהבה שום דבר לא שווה. זה אולי נשמע מסובך אבל לדעתי זה מאד פשוט. אם אין אהבה – אין כלום! אם אין אהבה כל הדברים שאולי יכולים למשוך כמו מראה חיצוני, כסף וכו’ לא שווים כלום וכל הדברים הלא מושכים הופכים להיות סוף העולם ואז רק מחפשים עוד ועוד דברים לא טובים והסוף לא רחוק ועוברים הלאה…

  8. אלמוני

    כן כן, הלוואי ויכולתי להתפשר . זה היה מאוד מקל על החיים .
    אבל על מה בדיוק מתפשרים וכיצד ?
    על היופי ? להיות עם בן/בת זוג שלא נמשכים אליהם אבל מאידך גם לא נגעלים ?
    על טוב הלב ? נו טוב , הוא איש לא נחמד ….. אבל העיקר שהתחתנתי ! 😉
    על השכל ? טוב נו , הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן …. אבל העיקר שהתחתנתי ! 😉
    הפרקטיקה של ההתפשרות לא ברורה כלל ועיקר. המאמר לקראת סופו מציע איזו רשימה עלומה , אבל עדיין חסרות הנחיות מדויקות, דוגמאות וכו’ וכו’ שיבהירו איך עושים את זה ?
    ויש לציין גם , שישנם אנשים שעדיף להם להישאר לבד מאשר בזוגיות
    חסרת אהבה וריגוש אמיתיים.

  9. אוי! זו באמת אחת הבעיות הקשות שיש לי במוח לגבי גברים…
    אני בת 20, והחבר הכי רציני שהיה לי זה למשך חצי שנה. אני באמת לא יודעת מה לבחור ולא מצליחה לוותר על כלום. מה שקורה אצלי, זה שגבר שמוצא חן בעיני בתור בן אדם : נבון, לא קנאי, לא קמצן ועוד, הוא תמיד לא עושה לי את זה פיזית. אני פשוט לא נמשכת אליהם ולא רואה את עצמי איתם במיטה (לפחות ככה זה קורה עד עכשיו), אני אפילו נגעלת מהם. לכן קשר שכזה נגמר במהירות כי הוא לא מבין למה אני לא נותנת לגעת בי.
    וככה בדיוק קורה הפוך. גבר שאני ממש נמשכת אליו, שמשגע אותי, שכל מה שאני רוצה זה להדביק לו איזה נשיקה לוהטת, בד”כ יהיה לא מספיק איכפתי, קנאי ועוד. בגלל זה קשר עם הגברים האלו נגמר מהר, כי אי אפשר להיות עם גבר יפה אבל לא מתאים באופי…..

  10. הילי

    שוב פעם הנושא הזה ועדיין זה נשמע עצוב כ”כ. מבאס ומתסכל שככה צריכה להיות האהבה. איכשהוא נראה לי שאף אחד כבר לא נלחם יותר באמת למצוא את הדבר הזה. יותר מדי בעיות, חוסר הבנות, עבודה קשה, השקעה, אחוזי גירושין גבוהים, שיגרה וכו’.
    אבל הכתבה באה לי בזמן. היום אני יוצאת עם בחור צעיר ממני במקצת. מנסה איתו כבר פעם שנייה. האינטואיציה שלי אומרת שזה לא זה אבל
    אין לי מושג מה זה “זה”. העובדה שאני לא מתרגשת מנוכחותו כבר מהדקה הראשונה? החסרונות שלו? לטעמי הוא אנמי ופאסיבי מדי.
    יש איזה תחושה של “מה שיהיה יהיה” וזהו. שום תשוקה ושום מאמץ, קצת אדישות לגורל הקשר, כמו באתרי ההכרויות המטופשים האלה. אבל אולי זה בגלל שהוא עדיין לא חופשי מספיק איתי? לא מכיר אותי מספיק? לא בטוח ברצונותיי ובכוונותיי? אולי הוא לא ממהר לשום מקום? בכלל, מי זה הפסיכי שלימד אותנו שזה חייב לקרות כבר על ההתחלה? האם באמת אין לנו סבלנות? רוצים הכל מיד. לדעת ולהרגיש הכל מיד. אז משהו בי מנסה בכל זאת. יש לנו מכנה משותף והוא מאהב עדין.
    יש בו משהו שבכל זאת אומר לי לנסות, איזה סימן שאלה לא ברור.
    איך נוותר על האופציה לזכות בריגוש הגדול מכולם גם אם הוא המפחיד והבעייתי מכולם? אולי בכלל לוותר על הקונספט הזה שנקרא אהבה? גם ככה מה שיותר חשוב, אהבה עצמית, אפילו יותר נדירה. אז מה נשאר? זיונים ולהשתכר? להצטרף למנזר? מציאת מושאי אהבה אחרים? (בעלי חיים, מטרות חברתיות). לא. אז קשה. ממשיכים. לומדים את ערכה של הסבלנות והאיטיות ומנסים קצת אופטימיות.
    לאוו דווקא להתפשר ולהתגמש, אבל להיות פתוחים. לא להתקשות.
    כי באמת אין אופציה אחרת.

    • אלמוני

      כנראה שמרוב עצים כבר לא רואים את היער, מרוב וריאציות על הנושא שכחנו שבסה”כ הדברים פשוטים – מנסים ותוהים ותועים ובודקים עד שמשהו קורה. ולפעמים זה נגמר, ולפעמים זה ממשיך. כל הסיבוך מתחיל לדעתי מתוך הניסיון לחזות מראש סיכויים ולנתח לפרטי פרטים כל דבר, במקום להיות, לחוות ולהרגיש. כן זה, לא זה, עוד לפני שמשהו התחיל בונים עליו תלי תילים של ציפיות ותכנונים, איך אפשר כך באמת לדעת? כל הסיפור הזה של אהבה וזוגיות בנוי על לקיחת סיכון. מי שלא מסתכן – לא מרוויח, את זה אמרו לפני, וכנראה שאין ברירה אלא לעבור בדרך החתחתים של אכזבות ותסכולים ועצב וקושי. לפחות למורכבים שביננו. זאת לא חוכמה להגיד, אני בעצמי בחורה טיפוסית עם כל הנטיה האובססיבית לעשות אנליזה לכל משפט ולכל הבעת פנים, אבל אני מנסה להתגבר על עצמי ולהזכיר לעצמי שטוב לי, טוב לי עם עצמי ולכן אינני תלויה במה שיקרה, צריך ללמוד לשחרר (ביטוי רוחניקי שחוק שקשה לסבול אך קשה לא להידבק בו) ולהאמין שאם זה נכון – זה יקרה. כל המאמץ המחשבתי והרגשי שמושקע בניסיון לגלות מראש את מה שרק הזמן יכול לומר הוא מיותר ומתיש, והופך את כל הנושא לעצוב כמו שאת קוראת לו. אפשר היה גם לראות את זה כסוג של חוויה מעניינת ומלמדת, מפגש עם בנאדם שאולי יהיה אתו משהו נחמד וארוך, או נחמד וקצר, או בכלל לא.. לבוא ממקום פחות מצפה ועמוס רגשית ולתת למה שצריך לקרות. מצחיק אותי שדווקא אני תופסת פה את תפקיד ה”משוחררת”, אולי זה כי אני שלושה חודשים אחרי מע’ יחסים ארוכה וקשה עד מאוד, ומרגישה כל כך טוב לבד עם עצמי, כמו שמזמן לא הרגשתי. אולי זאת לא חוכמה. עדיין, אני מקווה שלא אשכח במהלך הזמן כשאתפנה לחשוב על כך, שלא בנקל אסכים לוותר על לבדיותי, שהאחד שייכנס לי לחיים יצטרך לעשות לי משהו מיוחד, שהביחד שלנו יהיה, נו, אין לזה מילים, אבל בכל אופן – שלא ייכנסו לזה שיקולי בדידות מעבר למינימום ההכרחי. אחרי מע’ היחסים שעברתי, כמעט ארבע שנים אללה יסתור (לא הכל רע, אבל לפחות חצי), אני מבינה על בשרי שיותר טוב לבד מביחד גרוע. אבל, מה לעשות, גם זה קורה ואי אפשר לדעת מראש…בקיצור, לכי עם הבטן ואל תשכחי שאת עושה בחירה הפיכה, אומנם עם השקעה נפשית וכו’, אבל לא צריך לפחד ולהתלבט כל כך, זה רק הופך את הכל למסורבל ומלאכותי. אם עוזבים את הראש בצד, יודעים קצת יותר טוב מה באמת נכון. אומץ, אחותי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *