שירה ותמרה הקדושה

ספרה החדש של הרצפלד
תחת שמי מכסיקו
הוא למעשה שתי נובלות: "תחת שמי מכסיקו" ו"ישו השחור".

תחת שמי מכסיקו

גיבורת
תחת שמי מכסיקו
היא שירה, אליה מתלווה אינגה הגרמנייה במסע לראשו של הר געש כבוי, באיזה כפר נידח. ככל שהעמיקה קריאתי גיליתי שמדובר באינגה אליה מתלווה שירה ושתיהן מיטלטלות בין בלבול לגילוי, עם לא מעט שנאה עצמית. יש משהו בתיאור המסע הזה המתעלם מהקונבנציה התיאטרלית הגורסת שאם הנחת אקדח (או רובה) במערכה הראשונה, עליך לדאוג שמישהו יירה בו במערכה השלישית.
הרצפלד מרצפת את הדרך למכסיקו בלא מעט אקדחים, אך נדמה שהיא שוכחת לשם מה הניחה אותם. האקדח הראשון מונח בפתיחתו של הסיפור – תיאורו של הר הגעש המת, העוצמתי, שלמרות שמאתיים שנה לא התפרץ, עדיין מטיל חיתו על תושבי המקום. הר הגעש אנלוגי אולי לדמותן של שתי הנשים המבקשות למצוא את הייצריות והוויטאליות שבתוכן בשנית ולהתעורר "משנת המוות" הרגשית שגזרו על עצמן או שנגזרה עליהן ע"י הסובבים אותן. מפתיחתו של הסיפור מצאתי עצמי דרוכה ומצפה להתעוררות מחודשת אבל בסיפור הזה, מסתבר, הר געש מת הוא הר געש מת.
זהו מסע של פיקוח נפש, של ניסיון להציל משהו מהעצמי, או אולי לגלות עצמי חדש – וזה קצת הזכיר לי את המערכון של הגשש "מי אני, מה אני, מי, מה?", גם כאן הפתרון המיוחל לא יימצא.
בחיים כמו בחיים מגלות הגיבורות שעזבו את ביתן והרחיקו עד למכסיקו, רק כדי לגלות שארזו את עצמן.
רובו של הסיפור מגולל מתוך פיה של אינגה, המספרת על המסע בדיעבד, תוך שהיא נחקרת ע"י קומנדנטה גונזלס – מדוע חקירה? לא מגלה, תקראו!
מה שהפריע לי היה השימוש השטחי בסטריאוטיפים לתיאור דמויותיה, גם כאשר זה נעשה במודע. כך מתארת הרצפלד את הגרמנים, האינדיאנים, היהודים ואת "סוג" הנשים שיוצא לחפש עצמו. במקרה הזה, שתי נשים עם סיפור חיים לא פשוט, שכבר גירדו את התחתית והרחיקו עד מאוד כדי לעשות זאת שוב ביבשת זרה.
שירה מסובכת מדי, צפויה ולעיתים אפילו פאתטית, אינגה יפה וחושנית מדי, "גרמנייה" מדי, שלא החליטה מה היא באמת חושבת על היהודים ועל שירה בפרט. ולמה בכלל להוסיף לעלילה את כל העניין הזה של יהודי-גרמני, כאילו שלא טחנו את זה מספיק. למה לא להתייחס לשתי נשמות, שתי נשים תועות, זה הרבה יותר נוגע ללב והרבה יותר אמין.
הרגשתי שלעתים נכתבו הדברים לשם הפרובוקציה, כמו גם המתח המיני הלא ממומש בין שירה לאינגה והתיאורים המיניים המביכים שנראים כאילו הושאלו מהספרונים עלומי השם מהתחנה המרכזית , בנוסח: "ליקקה את הרוטב הלימוני מפטמותיה הוורודות", אבל זה באמת לא העיקר.
כמו גרמני – יהודי, הרצפלד מערבבת קצת חלב עם בשר, מערבבת נסיעה לשם חיפוש העצמי עם פוטנציאל לרומן לסבי ש"נדחף" ללא צורך לתוך עלילת הסיפור. כשלמעשה משקף הסיפור את שבירותן של הפנטזיות, ועד כמה נרחיק לכת משום הצורך העצום בלהפוך את חיינו הכאוטיים למשהו קוהרנטי ובעל משמעות.
אבל הנושא החשוב והטעון הזה הולך לאיבוד איפשהו בדרך אל פסגת ההר המיוחלת, ומעמיד אותנו מול שתי נשים פגועות וממורמרות שהמסע, נדמה לי, רק בלבל אותן יותר – גם אותי.

ישו השחור

רק כשהתחלתי לקרוא את הנובלה השנייה הבנתי ש"תחת שמי מכסיקו" נועד כדי להכין אותי לקראת סיפורה של "תמרה הקדושה", מורה לתנ"ך, במסע לפסלו מחולל הנסים של ישו השחור מאסקיפולס. השאלה הגדולה גם כאן היא למה? למה מכסיקו, ומה לעזאזל יש ליהודיה טובה לחפש למרגלותיו של ישו השחור?! התשובה לדעתי טמונה במה שאומרת תמרה על עצמה: "לימדתי בבית ספר תיכון ולמדתי באוניברסיטה, קראתי תלי תלים של ספרים, וככל שקראתי יותר, יותר נחנקתי" (עמ' 120). אותם ספרים משקפים את הפטריארך, את זה המנכס את השפה ואת הידע לעצמו ולא מאפשר לקול הנשי לתת את ביטויו. כדי למצוא את השפה מחדש חייבת תמרה להרחיק ככל שניתן ממורשתה, מארצה ומהשפה שעל ברכיה גדלה וחונכה.
במסע הזה לגילוי העצמי בודקת תמרה עד כמה נמוך היא יכולה לרדת, בידיעה שרק מתוך המקום הנמוך ביותר תתאפשר עליה מחודשת וכתיבתו של טקסט חדש.
היא פוגשת בג'רונימו, אינדיאני שיכור וכמו שאמא שלי היתה אומרת – כלומניק, שאינו בוחל בשום דרך כדי להרוויח כסף וכך מוצאת את עצמה תמרה בתוך רומן מחניק ומזיע הנוטף תשוקה אמיתית, כמו במחזה הזוי, בין זונות וסרסורים, עוני וטינופת.
כמו בקללה היא מגלה שהיא נדונה לשמש ככלי בידיו של מישהו אחר וכמו קדושה אמיתית, היא סוחבת על גבה שק של תחינות ובקשות לישו השחור, משלל הטיפוסים המרתקים הנקרים בדרכה.

המסע: תיאורים ריאליסטים והזויים

הרצפלד מפליאה לעשות בתיאורים הריאליסטים וההזויים את המסע הזה, כן היא מפליאה לעשות ביכולתה להעביר את האווירה המחניקה לקורא. נכון, התחושה היא כבדה ומעיקה, הסיפור אינו קל לקריאה ואינו מרומם רוח. אבל הוא אמין, הוא מרתק ולמרות הכל הוא סיפור אופטימי על אשה אחת חזקה שכבר אין לה מה להפסיד חוץ מאת חייה שלה.

תגובות

  1. בדיוק אני קורא עכשיו את הספר הזה. ספר מעניין!

  2. אלמוני

    הערה לשירלי:
    קשה לקרוא את הטקסטים של הרשימות כשהן על רקע צבעוני.
    הרבה יותר קל, למשל, לקרוא את התגובות מפני שהן על רקע לבן…
    לתשומת ליבך 🙂

  3. פרחחית

    "אבדתי פעם

    וכעת נמצאתי

    עיוורת הייתי

    וכעת אני רואה"

    יחי ההתעוררות, התעוזה

    והלאה לאהבה עצמית ולגאולה.

  4. קראתי, והרגש העמוק ביותר שהספר הזה ייצר אצלי, היה תיסכול עמוק.
    כשראתי את הכותרת, חשבתי שאולי ליאורה תאיר את עיני,
    אולי פיספסתי איזה עומק חבוי בספר.
    אבל לצערי ..לא.
    כל אחת מהנובלות מביעה בלבול עמוק, אוסף של זרעים עם פוטנציאל לגדול,
    ולהיות סיפור שווה. אבל כבר היתה מי שאמרה (מרצה אחת..):
    "על פוטנציאל לא מקבלים ציון."
    לעניות דעתי הספר אמנם הזוי ואמנם בעל פוטנציאל,
    אבל ממש לא אמין, ובעיקר לא בשל.

  5. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני נהניתי מהספר…

  6. שמתם לב שסמדר הרצפלד דומה בפנים ללוטה לניה?

  7. גליה

    לא קראתי את הספר אני מודה אבל לפי הכתוב
    והשאלה למה דווקא מקסיקו אני חייבת להגיב
    סעו למקסיקו!!!!!!!!
    פשוט סעו ותבינו
    אני הייתי שם 5 חודשים
    מדהים!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *