שמיכה

אני נכנס למיטה הצבאית ומרים את השמיכה הדקה שמתחתיה עוד שלוש שמיכות לפחות, ולכן אני מרים גם אותן. את השמיכה הבינונית, את השמיכה הפרחונית|(1)| ואת שמיכת הפוך, ושם, מתחת לשמיכה האחרונה, שמיכת הפוך, אני מוצא אותה, אישה אמיתית, שלמה, עם כל החלקים ואפילו חיוך קטן שנראה ברור על הפנים.
אני שואל את האישה אם היא הגיעה במקרה אל מתחת לארבע השמיכות שלי, הדקה, הבינונית, הפרחונית ושמיכת הפוך, והאישה אומרת שהשאלה היא בכלל לא זאת. השאלה היא מה עושים עכשיו.
אני מסתכל על השיער שלה והוא נראה לי כמו שיער שאם מלטפים אותו מהקודקוד עד לקצוות, אז מרגישים מייד איך הצבא הוא בעצם מקום שלא כל-כך נורא להיות בו ואיך אפילו מנש הרס”ר ודוברמן המפקד-בסיס ואשכנזי הטבח הם לא האנשים הכי שנואים בעולם.
אני חושב על מנש הרס”ר, בתור דוגמא, ומסתכל על השיער שלה. אני ממשיך לחשוב על מנש הרס”ר ועדיין מסתכל על השיער שלה, איך הוא מתפזר יפה על הסדין עם הפרחים |(2)|… אני מדמיין את מנש פוגש אותי ברחבת המסדרים. החולצה שלי מחוץ למכנסיים, והנעליים לא מצוחצחות. הוא אומר לי, בוקר טוב, מה שלומך, אתה נראה קצת עייף, למה שלא תחזור לישון, אני כבר אסדר בעצמי את כל האבנים האלה בשורות… אתה תלך לישון, ותישן טוב, אתה שומע? עם כל החלומות האלה שלך… איזה יופי, איפה קנית את הנעליים האלה עם השפיץ הלבן, זה מאיטליה? לא משנה, תלך כבר לישון, נורא מתאים לך חולצה בחוץ. זה ממש אתה.
אבל אתה בטוח, מנש?
תלך, תלך, למה אתה מחכה?
אבל יש את כל האבנים האלה, ואתה תמיד תופס אותי לסדר אותן…
על מה לעזאזל אנחנו מתווכחים? שכחת מי מחכה לך עכשיו מתחת לשמיכות? אתה מבזבז את הזמן של הצבא.
אתה צודק מנש, תודה מנש, בוקר טוב מנש. אתה הרס”ר הכי מתוק בצבא. אני אוהב אותך. בחיי. תתקשר אלי בסופשבוע כשאני אהיה בבית, בסדר? אתה הכי מתוק.
היא מחכה לך! תלך! האישה מתחת לשמיכות!
האישה מתחת לשמיכות…
כל-כך קרובה אלי.
אני רוצה להיות בטוח שהבנתי טוב – העניין עם השאלה הנכונה והשאלה הלא-נכונה, ולכן אני מבקש ממנה שתחזור על מה שאמרה והיא חוזרת. איך הגעתי לכאן זאת לא השאלה, היא אומרת בפעם השניה ומתפיחה את ערמת השמיכות שלי. השאלה היא מה עושים עכשיו.
אני מסתכל לה לתוך העיניים וגם בהן הצבא הוא מקום שטוב לחיות בו, וגם בהן מנש הרס”ר הוא בסך הכול שמשון מנשה מאופקים, ודוברמן הוא רק יעקב הוברמן מאופקים, ואשכנזי הטבח הוא אלי אשכנזי מאופקים, לא יותר. אנשים נחמדים ממש. האוכל של אשכנזי נראה לי פתאום הרבה יותר טעים ממה שזכרתי.
אשכנזי כמה סוכר שמת בקפה?
אחד וחצי, כמו שאתה אוהב.
אין כמוך, אשכנזי!
ויש גם הפתעה.
הה?
עוגת יומולדת. אני בעצמי הכנתי.
אשכנזי?!
אני מקווה שאתה אוהב טורט שלוש קומות עם אגוזים וצימוקים. זה מתכון הרמטכ”ל.
תודה אשכנזי. תודה רבה. זה אפילו לא היומולדת שלי.
מה זה חשוב?
תודה.
אתה יכול לקחת את העוגה לחדר שלך. היא מחכה לך שם, לא?
האישה מתחת לשמיכות.
היא זזה בנוחות על המיטה.
אז מה לדעתך עושים עכשיו? היא שואלת שוב.
אני מרגיש איך הרגליים של האישה נוגעות ברגליים שלי. האישה מתחת לשמיכות מרימה מעט את השמיכות ושנינו מציצים אל תוך החושך תחתיהן. זה חושך צבאי, מוחלט, ואי אפשר לראות כלום.
אף פעם עוד לא נחתה לי אישה כמוך במיטה, אני אומר לה, ועוד עם כל החלקים. ולא חשבתי שזה יקרה לי בצבא, זאת אומרת, כן חשבתי, אבל כמו שכולם חושבים, בשמירות, במקלחות, בתרגילים בשטח… לא יותר מזה, לא באמת האמנתי, את מבינה?
האישה מתחת לשמיכות מהנהנת. היא מניחה את כף היד שלה על החזה שלי ואני מרגיש איך החזה שלי הופך לשדה עם הרבה מוקשים קטנים, שכל אחד מהם מתפוצץ לו בזמן אחר, וביחד המוקשים כולם מתפוצצים עוד ועוד, הרבה מאוד מוקשים בסך-הכול, על החזה שלי. דוברמן המב”ס נכנס לי לתוך המחשבות. הוא אומר:
סמל ראשון, צביקה, זאת התודה שלנו לכל מה שעשית בשבילנו. וזה רק בינתיים.
היא? אני מצביע על האישה, בדמיון.
מה אתה אומר עליה? הכי טובה שמצאנו, בשבילך.
אין לי מלים.
אתה לא צריך, זה בסדר. זאת התשובה שלנו לחיילות טובה.
אין לי מלים.
תמשיך להיות חייל למופת, נמשיך לצ’פר אותך! ברור?
ברור המפקד!
דוברמן, בשבילך.
הוברמן, אני מתקן אותו.
הוברמן.
האישה מחליקה את היד שלה אל הבטן שלי ושדה חדש של מוקשים, גדולים יותר, טעונים יותר, מתגלה פתאום. היא מסובבת את האצבע שלה בתוך הטבור שלי ואני מרגיש איך עוד מעט יהיה כאן פיצוץ גדול.
האישה מצמידה את כף-היד שלה לבטן שלי. היד שלה חמה ואני מרגיש את חום היד שלה על הבטן אבל לא רק על הבטן, גם בפנים, ובידיים, וברגליים, אפילו בגב, בכל מקום, אני מרגיש את החום שלה.
האישה מתחת השמיכות, מסתובבת על הצד, מפנה את גבה אלי. היא מצמידה אותי אליה, ומדגימה לי תנועה של ליטוף לאורך קו המותן שלה. עכשיו היא מבקשת שאלטף אותה.
אני מלטף אותה. אני מלטף את האישה מתחת לארבע השמיכות, הדקה, הבינונית, הפרחונית |(2)| והפוך.
האישה שמתחת לשמיכות מסתובבת חזרה אלי ותופסת את הפנים שלי בין שתי ידיה. אני מרגיש איך הפנים שלי בוערות.
האישה עם כל החלקים מחבקת אותי אליה בכוח, ומתחילה להתנועע מתחת לשמיכות. היא מתנועעת ומחזיקה אותי צמוד אליה.
אני מרגיש איך העולם שלי משתנה. הופך קשה יותר.
האישה נאנחת בקול ועוד רגע והיא נכנסת מתחתי.
האישה מתחת לשמיכות נאנחת בקול ואני נאנח איתה. אני רוצה להגיד לה שיש לה את הפנים הכי יפים ואת השיער הכי יפה ושבכלל היא האישה הכי יפה מתחת לשמיכות ובכלל. אני אוסף את המלים כדי לומר לה את כל מה שאני רוצה לומר ושומע איך במקום המלים עולים רעשים, של בעיטה בדלת, של צעדים כבדים, של צעקות:
איפה אתה?
זה הרצל, הסמב”צ.
מה יש?
אתה באיחור של עשרים דקות לשמירה.
אתה צוחק!
הרצל מושך מעלי את ארבע השמיכות וחושף אותי, עירום כמו שאני.
תתלבש! תזוז!
אני לובש מהר את המדים, את החולצה משאיר בחוץ, ורץ לש.ג.. דני מהמחלקה של הפז”מניקים מחכה לי שם. עומד בשער עם הרובה, מכוון ישר אלי.
מה העניין? הוא אומר ובקושי מסתכל עלי.
אל תשאל, אני אומר לו, היתה אצלי האישה הזאת במיטה, עם כל החלקים.
במהירות אני מפרק את הרובה על הרצפה של הש.ג.. את החלקים של הרובה אני פורש בשורה אחת לפניו: הנוקר, המכלול, הפין שבת, השושנה…
הוא מסתכל על הרובה שלי המפורק לחלקים על הרצפה, ומסתכל עלי, המבט שלו חזק, ועוד רגע והוא מתיישב על הכיסא של העמדה.
מה זה, המצאת סיפור? הוא אומר.
אני מסדר את החלקים במרווחים שווים זה מזה.
אם היית רואה אותה!
אתה לא עובד עלי? הוא אומר, ולא מזיז את העיניים שלו מהרובה הפרוש לחלקים.
אני נשבע לך, אני אומר. אישה שלמה, כמו שאישה צריכה להיות.
בן-זונה, הוא אומר, אני רוצה לשמוע.
אני מחייך אליו.
במלים ברורות, הוא אומר, ולאט!
הוא נשען על מסעד הכיסא, הרובה על הברכיים, האפוד זרוק מתחת לרגליים שלו.
היא היתה שם מתחת לשמיכות שלי, אני אומר לו, עם הכול! אתה קולט את זה?
שנינו מסתכלים על החלקים שמסודרים תחתינו על הרצפה.
הוא אומר, א ל ו ה י ם!

|1. לאף-אחד בצבא אין שמיכה פרחונית. אבל לי יש. זה סיפור ארוך, לכן אני אקצר אותו ואומר רק שמשה האפסנאי בבסיס שלי התערב איתי פעם שיש בצבא שמיכות פרחוניות, אלא שמחלקים אותן רק למפקדים בכירים, אלוף ומעלה. בעצם, הוא אמר לי, לכל האלופים ומעלה יש רק שמיכות פרחוניות, כי זה הנוהל. אלוף ומעלה מקבל שמיכה צבאית פרחונית. אני כמובן זילזלתי בקביעה של משה אבל אחר-צהריים אחד הוא קרא לי ובהתרגשות הודיע שהצליח לשים יד על אחת מהן. הוא הגיש לי שמיכה פרחונית עטופה בניילון עם סמל הצבא ועם חיוך גדול כזה אמר, עכשיו אתה מוכרח לקחת אותה. מאותו לילה ישנתי עם שמיכה אחת דקה של הצבא, כמו שחילקו לכל החיילים הרגילים, שמיכה בינונית, שמשה האפסנאי סידר לי בפרוטקציה כשקיבלתי סמל ראשון, שמיכת פוך מאמא, ושמיכה צבאית, פרחונית. כמו שיש לכל המפקדים הגדולים, כנראה.
|2. אחרי שאמא שלי שמעה שמשה השיג לי שמיכה צבאית פרחונית, היא התמלאה בכל-כך הרבה גאווה עד שהיא וסבתא יצאו עוד באותו יום כדי לחפש לי סט מצעים תואם. בפעם הבאה שחזרתי לצבא היתה לי מיטה מסודרת.
|3. מנש הרס”ר נכנס פעם לחדר שלי, נעמד ליד המיטה עם הסדינים ואמר עליה, שזאת מיטה בשביל בחורות. קובי, השותף שלי לחדר לא יכול להתאפק וצחק, הוא תמיד טען שהמיטה שלי היא בשביל בחורות, והוא טען את זה גם על המיטה שלו ועל מיטת הקומתיים שחלקו איתן ותרי, שני השותפים הנוספים לחדר. המיטות האלה הן בשביל בחורות, וזה שאנחנו ישנים עליהן זה ביזבוז נורא. עכשיו מנש אמר אותו דבר, ולמרות שהוא דווקא התכוון לפרחים הרבים שפרחו כל השנה על השמיכה ועל הסדין שתחתיה, כסימן של נקבות, זה הספיק כדי לגרום לקובי לאבד את השליטה על הצחוק. קובי זכה במבט נוקב של מנש, ואנחנו הרווחנו עוד בדיחה.|

על הכותבת צבי יוליס

כותב מחזות וסיפורים קצרים. ספרו ''לכל שודדי הים'' יצא בהוצאת זמורה-ביתן

תגובות

  1. סיפור מקסים. אהבתי מאוד.

  2. סיגלית

    גם אני. מקסים.

  3. זוארץ

    ע-נ-ק ! ! !

    הזכרת לי את ימי הסדיר הרחוקים….. פשוט גדול.

  4. שובה של קרנינה

    וואו, באמת התמלאתי גאווה לעור העובדה, שלוקחים את בנות מיני כפרס- ומה זה חשוב, אם זה על חיילות טובה או על הצטיינות יתרה בענפי הספורט השונים… העיקר שנוכל להרגיש כפרס…
    כן ירבו כמוך…(סרטי אימה- אחת החולשות שלנו , כנראה).
    אגב, האם באמת כל אישה על כל חלקיה הייתה משמחת אותך ואת ארבעת השמיכות?

    • שובה של קרנינה

      וסליחה על שגיאות הכתיב…וזה היה כמובן, לאור העובדה…

    • זילגו

      מה רע בלפנטז?

      • שובה של קרנינה

        אבל כפרס על חיילות טובה? אולי צל”ש או אות הצטיינות…
        מקסימום- בובה מתנפחת…
        אבל אישה?? אישה לא מקבלים כפרס על חיילות טובה- אולי כפרס על יחסך אליה, אולי אף לא כפרס- אלא כתמורה להשקעת הרגש והיחס…לא כחפץ הניתן לכל החפץ בו…
        אכן אהבתי את ההתלהבות- אך לא ת’דרך…
        ואין שום דבר רע בלפנטז- אך אולי סוף סוף תפנטזו על מה שהשקעתם לפני, ולא רק על מה שקיבלתם…

        • מצטערת לא עלה בי כל אנטגוניזם לדרך כשקראתי את הסיפור. להיפך. בכמיהה למגע נשי רך היה משהו שובה לב. בסביבה גברית מנוכרת תחרותית והיררכית הפינטוז על אישה נראה ברור מאליו.
          אני בטוחה שאם הייתי חיה בסביבה של נשים בלבד הייתי גם חשה רצון עז לבלות עם גבר, לכן תהיה זאת טעות, לדעתי, לקטלג את הטקסט כבעל ניחוח שוביניסטי.

          • שובה של קרנינה

            בכלל לא איך הגעתי לכאן, אלא מה עושים עכשיו”- לדעתי זה תיאר את הכי טוב את מה שניסיתי להראות… אני לא רואה שם כמיהה למגע נשי- אלא כמיהה למין, ואת אותו הצורך סביר שיכלה למלא גם בובה מתנפחת, כפי שאמרתי…הרי בכלל לא חשוב , איך הגיעה לשם, אלא רק מה תספק שם באותו הרגע הנתון…
            כך אני רואה את זה בכל זאת…

            • אני מבינה את הקושי לקבל את הכמיהה למין, אך האם הכמיהה המתוארת באין ספור שירים וסיפורים שנכתבו בידי גברים אינם מדברים בין היתר על כמיהה למין (באופן עקיף)? ואם כן, במה הדבר פסול? האם נקודת המוצא היא שמין הינו דבר בזוי? בובה מתנפחת, או עבודת יד, הרי לעולם לא יחליפו את הדבר האמיתי- לכן כמיהה למין וכמיהה למגע נשי הם היינו הך, לעניות דעתי. וכפי ששאלו למטה, במידה והסיפור היה נכתב על ידי אישה, האם גם אז המסר היה לא ראוי? נקודה למחשבה…

              • שובה של קרנינה

                הוא לא בלקבל כמיהה למין כמשהו ליגיטימי ואף יפה- ואני מסכימה, זה יכול להיות משהו שאין יפה ממנו- גם הכמיהה, גם צורת הצגתה…
                אבל………….
                מפריע לי שלא משנה איך הגיעה, לא משנה מי היא ומה היא- רק שיש לה את כל חלקיה (אם כי בלי השכל שלה- הוא בטוח לא היה מגרש אותה מהמיטה…).
                מפריע לי שהיא שם רק למלא תפקיד אחד קטן (ויש יגידו גדול)- לשמש סל מיחזור לנוזלי גופו…
                האם סיפר בסיפורו איך התאהב בה?
                האם סיפר בסיפורו איך חיזר אחריה?
                האם סיפר למה חלם עליה, פרט מכך שיש לה…?
                האם סיפר בסיפורו מה היא ומי היא, מה תקוותיה, רצונותיה, מה הכמיהה שלה??
                אבל העיקר שסיפר כי כל חלקיה היו שם….לצערי- לרוב זה מספיק…
                אולי את צודקת ואכן סיפור יפה זה- לא אמרתי שלא, ואף יפה מצדו להיות כמה לאישה, אבל הייתי רוצה שההוא שלי- יהיה כמה אחרת…

                • עלמה

                  תניחי לרגע בצד את נושא הג’נדר…לפנינו מוצגת פנטזיה מינית, וכמו בפנטזיה מינית הפרטים אינם רלבנטים…באותו הרגע היצרים הם אלו שמשחקים תפקיד. לא קרה לך, לדוגמה, שחלמת, או דמיינת, על מישהו ערטילאי, ללא שם ופנים, שכל מה שהיית זקוקה לו באותו הרגע היה פורקן מיני? שהתפקיד של אותה דמות מטושטשת היה גדול- בלי כל קשר למי הוא ומה הוא?
                  מה שאהבתי בסיפור היה היופי, הרכות והעדינות בהם מוצגים הדברים- היכולת להעביר את הצורך בפורקן מבלי להציג פורנוגרפיה-עירום, ומבלי שיהיה שם בעצם כל מגע מוחשי, ממש כמו סצינה מסרט צרפתי טוב…
                  אז אין כאן רגשות, וסיפור אהבה, ודרמה, וסיפור חיים וכל הטררם הזה…יש כאן יצרים לבן המין האחר- יצרים שבשורה התחתונה עושים לנו נעים, בין אם מדובר בגבר ובין אם מדובר באישה…

          • איילה

            מצטערת
            אבל כשהייתי בקורס קצינות, פעם לפני שנים
            וזו היתה סביבה מנוכרת ותחרותית של בנות בלבד
            התחלתי לחשוב על בנות
            וגם לחלום בלילה על בנות
            למרות שעד היום אני רואה את עצמי כסטרייטית

  5. אלמוני

    האמת? סיפור מרענן… סוף סוף התפעלות אמיתית והתרגשות אמיתית מאשה במיטה… נדמה ששוק הבשר העייף והציני כבר שכח כמה מלהיב זה יכול להיות…. כמה אשה במיטה היא סיבה לאושר גדול ולא משהו מובן מאליו.

    oh, the good old days…

    • אוריאנה

      נכון מאד.
      לגבר הזה יש אישה (מה זה משנה אם במיטה או בדמיון) והוא מדבר על השיער והעיניים שלה. מקסים.
      רגיש ומרגש.

      אוריאנה

  6. sorry, לא הבנתי מה קרה בסוף.
    למה הוא אמר אלהים?

  7. הסיפור יפה. אבל מתגנבת לראש המחשבה שאם היית שהיד פלסטיני, היית מקבל שבעים בתולות על כל חלקיהן, לא רק אחת.

    • זוארץ

      שבעים (ושתיים…) בתולות, על כל חלקיהן, אכן ממתינות לשהיד בגן-העדן – אבל יש לזה סיבה פשוטה – ברוב המקרים, השהיד עצמו מגיע לגן-העדן ב-72 חלקים…

      • מה אתה רוצה?!
        לקוחת סיפור מקסים… מה הקשר עכשיו לשהידים?
        תן רגע מנוחה ממה שהולך בחוץ….

  8. אהבתי.
    רגיש, נוגע וגברי (גברי אבל נעים).

  9. צבי יוליס

    תודה על התגובות. זה תמיד עושה חשק לכתוב עוד 🙂

  10. סיפור יפה מעניין איך היה נשמע מנקודת מבט של אישה

  11. מישהי

    רק עכשיו יצא לי לקרוא את הסיפור
    אז רק עכשיו מגיבה.
    סיפור מקסים, כתוב רהוט ויפה והסוף ממש נפלא.

    תודה.

  12. בילבי

    יופי של סיפור
    יופי של כתיבה
    יופי של גבר
    יופי של אישה
    ולגיוון, היה יופי לקרוא את הסיפור
    היה מרגש להיזכר
    כמה אישה ונשיות הן דבר מרגש
    נשיות היא הדבר

    • צבי יוליס

      מסכים איתך, בילבי. אישה ונשיות הן אכן הדבר בה”א הידיעה. אחת הסיבות שבגללן
      אני קם כל בוקר ליום כתיבה נוסף. תמשיכו להיות בדיוק כאלה. 🙂

  13. פרנצ'סקה

    כל מה שעניין אותנו היה אם שי, הקצין השווה, נפרד מהחברה הביצ’ית שלו, ואם הטבח יגניב לנו כמה בורקסים ושניצלים. במשמרות לילה תמיד היה מי שהביא בירות וודקות והיינו מעבירים את המשמרת כשאנחנו חצי מתנדנדים. ובבסיס, שהיה יחסית קטן, כולם היו מעודכנים ברכילות הכי איזוטרית שיכולה להיות. הרגשנו צעירים לנצח, ישבנו על פסגת ההר הכי יפה בארץ. היו ימים…

  14. סיפור מרגש
    נוגע בקצוות
    מעיר נימים רדומים
    בעדינות
    הלב פשוט נחמץ
    ממה שיכול היה להיות

  15. דפננה

    אממ.. לא הבנתי, זה אמור להיות מעין סיפור פרטי עם הערות? לא צריך לשלב את זה בתוך הסיפורים בדרך כלל? והצבי יוליס הזה לא כותב בדרך כלל על מלאכים?

    ממ? חאקי? אבטיח?

  16. מקסים.מקורי. מרענן.
    ויאללה כבר עם כל התגובות המתפלספות האלה – כן שוביניסטי/לא שוביניסטי, רק מין/לא רק מין.
    אחלה סיפור. נקודה.

  17. אמירוף

    רגע, הכוונה היתה לנשק שלו כל הזמן, לא? תמיד צעקו לנו המכים שהרובה הוא האישה שלנו ושצריך לדאוג לו משל היה האישה שלנו (מה קורה אצל הטירוניות אני לא ידע). והרי בסופו של דבר אותו בחור מגלה כי המדובר הוא בנשקו האישי?! או שאני טועה?! לא אישה, לא שוביניסטי ולא נעליים – הסיפור הוא על מורעל שמפנטז על הנשק שלו, ואם אני טועה תקנו אותי מהר.

    • צבי יוליס

      אתה טועה. אישה אמיתית נחתה במיטתו. עם כל החלקים. יותר שווה אפילו מרובה.

      • אני גם הבנתי שהנשק הוא הוא….
        מוזר 🙂

        בכל אופן, אני חושבת שזה הסיפור הכי יפה שקראתי בחיי, ואני באמת מודה לבננות.קום שהם מפרסים סיפורים כ”כ מהממים.

        נ.ב.
        הסיפור המקסים הזה הופץ לכל החברים החיילים שלי, וגם לאלה שלא 🙂
        תודה על העידוד, כי לפעמים קשה להיות חייל כאן!

        באהבה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *