שנות השמיטה שלי

לכשאזדקן, בעוד כך וכך רבעי שנה, יהיו לי ליקויים רבים, קוגניטיביים ואחרים. תמיד אהיה עצבנית ואחשוב שמאוחר, מאוחר מדי, הכול מאחורי.
לכשאזדקן, שוב ושוב לא אזכור מה אמרו לי לפני רגע. המומה, אשתהה באמצע הרחוב ואשאל את עצמי בדרך לאן הייתי. ובביתי שלי לא אדע לשם מה פתחתי את המקרר.
פרט לכל אלה, גם אחשוב שכל יום הוא יום שבת, ושקוראים לי שמחה.
כיוון שאלה ירבצו בתודעתי – אדליק נרות שבת כל יום בשעת הדמדומים, ועל מנת לדעת את התשובה לשאלה מתי נכנסת השבת, אדפוק בדלת של השכנים ממול, שיגידו.
לא אחת, אחרי שכבר אדע מתי נכנסת השבת ואשכח, אשאל אותם למה התחפשו הילדים שלהם, למרות שפורים כבר עבר, והילדים שלהם בני ארבעים. אטרטר אותם. כמה פעמים ביום אבקש שיתנו לי חצילים לסלט החצילים שלי, וגם סוכר אני אבקש מהם, כמה פעמים ביום, למרות שתהיה לי סוכרת.
כעבור זמן יישברו שכני ויפנו לילדים שלי, שגם יהיו מבוגרים, כמובן, ויפצירו בהם שיעשו כל מאמץ, למרות הקושי הרגשי הגדול, למצוא לי מקום בבית אבות הכי טוב שיש, והם אפילו יתנו להם מספרים והמלצות.
תחילה, ישללו הילדים שלי את הרעיון מכול וכול, אבל אחר כך אני אסע במשפחתית של הקטן, עם אשתו, ובתי ובעלה, לבית האבות המובחר שהם מצאו לי, באמצע פרדסים, הרבה אחרי קריית מלאכי. וכל הדרך אשתוק ברוגז, כי תשרוץ במוחי הידיעה שכולם התייצבו לנסיעה הזאת בשביל לשמור שלא אברח. מהשתיקה שלהם בחלל המכונית ארגיש שנמאסתי עליהם, שאהבתם אלי נשחקה, שהסקלרוזה שלי מחסלת את הרגש החיובי כלפי.

אחרי שהם יסדירו את הניירות בקבלה ויגידו לי: “אמא, איזה חדר מתוק יש לך,” הם יסעו, ויחזרו לבקר אותי אחת לשבוע – בשבת, וככה אני אדע ששבת היום, כי באו לבקרני – תאמר לי בתי, חיוך סלחני על פניה היפות.
בעיני רוחי אדמיין אותה מספרת לחברותיה שהיא חשה תוגה גדולה ובלתי נמנעת בגלל מצבי, ולאן שהידרדרתי, כלומר לא אני אשמה, הזמן פשוט עשה את שלו, תחזור ותדגיש, הזמן, אין מה לעשות, זה הזמן, זו השחיקה, מי היה מאמין? שכן, לכשאזדקן – אהיה במצב נורא. אשב על כיסא גלגלים. הראש שלי, בעצם כמעט כל פלג הגוף העליון שלי, יהיה מוטה הצדה בצורה מעוותת, ואני אראה רק חצאי אנשים, חלקי צמרות עצים, והרבה שמים. יותר ממה שראיתי כל החיים שלי. ביום חם עם שמש חזקה, עוד בארוחת הבוקר, ירכיבו לי במוסד משקפי שמש. זולים, מסריחים, מלוכלכים, בכלל לא שקופים, ואיראה כל כך נלעגת.
לפעמים יגידו לי שהייתי פעם, הו הה מי שהייתי פעם. אנשים הצדיעו לי ולאבא שלי ביום העצמאות, ולא רק ביום העצמאות, בכל הזדמנות שאבא שלי זכה להוקרה הראויה לו כלוחחם חירות וצדק, זכיתי גם אני לכבוד בעקבותיו, ויגידו לי שאמא שלי היתה אישה מדהימה, שעזרה למדינה, בסתר, שהיתה גיבורה בסתר, ושלא בגדה.
בזמן שיגוללו בפני את שורשי הנעלים, אני אצחק להם בפנים, אני אשתין מרוב צחוק, וכלתי תגיד: “היא שוב השתינה על עצמה, הזקנה שלכם.”
אני אשנא אותם. אחשוב שהם רוצים את הכסף שלי, למרות שלא יהיה לי בכלל כסף. אחסל אותו כמה שנים קודם. אגיד להם בפנים שהם רק מחכים שאמות, בגלל הכסף שלי, והם יאמרו: “מה פתאום? מאיפה באים לך הרעיונות האלה?” ואני אגיד: “האמנזיה מדברת מגרוני, אני מתה משכחה.”
אהיה לוליינית של רגשות, של מצבי רוח. פתאום אוהב אותם, ופתאום לא. אשנה מזג במהירות מדאיגה. גם הרופאים ידאגו. כולם ידאגו, אבל ידעו שאין מה לעשות, פעם הייתי משהו והיום אני משהו. ככה זה בחיים.
בחוש השישי שלי אקלוט שהם עושים כל הזמן השוואות בין עבר והווה, ואומר להם, בפנים אומר להם: “מה אתם חושבים, שיומכם לא יבוא? יומכם יבוא, יומכם בוא יבוא!”
אצעק על היקרים לי ביותר, מישהו מהם יקום לבקש מהצוות הרפואי שיזריקו לי משהו, אבל עד שתבוא האחות, אספיק להגיד להם שהם עלובי נפש ומדולדלי נשמה, שלא מקיימים אפילו חמישה מתוך עשרת הדיברות. אהיה גסה, אל כולם, כי אחשוד שהם גונבים לי את הבצל, כדי שלא אוכל להכין אוכל לשבת. “אהה,” אדבר אליהם, “…זה אתם שגונבים לי את הבצל, מלוכלכים שכמותכם. טינופות. אתם טינופות,” וכשאגיד טינופות יעוף לי רוק מהפה, גם על עצמי, וזה ימצא חן בעיני ואגיד “טינופות” במשך חודשים, כמעט כל כמה דקות, וחתני יגיד לבתי כמה עלובה האישה הזאת, כי יחשוב שאני חצי חירשת, למרות שאשמע מצוין. חתני יגיד שזקנתי מביישת את נעורי.
פעמיים-שלוש בשבוע יחרידו את המוסד הצרחות שלי, כי אני אצרח פתאום. מהמעמקים של הנפש תצא לי צרחה כזאת איומה, צרחה צדדית. הרי אהיה חצי מעוותת לצד ימין או שמאל (יש דברים שקשה לנבא).
יגידו: “היא שוב צורחת,” ורק אחרי שימצאו לי את הבצל שלי אירדם, רגועה, נינוחה, לא חשוב אם יהיו אצלי אורחים או לא, אם לילה או יום, העיקר שאחפון בצל באגרופי הרועד.

כמה טוב יהיה לכשאזדקן! סוף סוף אהיה חופשייה מנטל ההתנהגות, סוף סוף אפול על החברה, והחברה, לא תהיה לה בררה, אלא לפתוח ולהרים אלונקות מתחתי. כל שיהיה מוטל עלי לעשות הוא להמשיך לצנוח, בלי מאמץ, אל הנשייה.
כל נימוסי יהיו גרועים. אהווה בושה וחרפה למין האנושי, וקרובי – יהיה להם כל כך קשה לשאת את זה! הם ידברו על כך בחופשיות לידי, הלוא יחשבו שאני כבדת שמיעה. ידברו הרבה על הפער בין איך שהייתי למה שנהיה ממני.
ואני? אני אתפרץ אל דבריהם, אצביע על אנשים ביד רופפת, אנעץ מבטים בזקנים אחרים ובאורחים שלהם, ואשיר להם: הנה בא שלום הוא יצא לדרכו שלשום.
לכשאזדקן אוכל עם הידיים, לא אשתמש במפית כי אם בחצאית, אערבב בין השמות הפרטיים, לא אזהה את ילדי, אהיה שרויה בשיטיון גמור.
תיעלם לי ההיררכיה בחשיבה, יתבלבל לי ההבדל בין טפל לעיקר. ייעלמו לי ההיררכיות בכלל ולא אחזיק ממישהו בגלל שהוא עשיר, אמן דגול, מדען או עיתונאי שחשף פרשיית שחיתות גדולה. לא אחזיק מאף אחד, גם לא מעצמי. יהיו לי התקפים של הסתגרות ושל קשיות. לא רק בשרירים ובמערכת העצבים, אלא גם בלב. אהיה זקנה קשה, עם לב קשה. בסוף הביקורים בשבתות אומר לקרובי: “עופו לי מהעיניים,” למרות שבקושי אראה. זה כן. הרשתיות שלי יבגדו בי. בניגוד לעור התוף.
אנשים יעופו לי מהעיניים, ואני סוף סוף אוציא מהפה את השיניים התותבות שלי ואסתכל מבעד לחלון על האורחים שלי, הילדים שלי, בני הזוג שלהם מתרחקים, ואחר כך אתיק את המבט שלי אל העצים, עד כמה שמגבלותי יאפשרו, ואזכר במשהו רחוק מאוד, מהילדות הרחוקה שלי, שיגרום לי לרצות לקום, ואז אני אגשש אחר המקל שלי, שיתלו לי על הכיסא גלגלים.
יהיה לי מקל יפה, אני אדרוש יפה. אני אדרוש ספרדי. מישהו יצטרך לנסוע עד סרגוסה להביא לי אותו. המקל הספרדי יעזור לי לקום ולראות קצת יותר מקרוב את הצמרות, את הכתם המתעתע שלהן, ואני אצעד כמה צעדים עם המקל, אבל אחר כך לא יהיה לי כוח לחזור לכיסא. יצטרכו לקרוא לאח או לאחות, שזאת, העקומה, עם הבצל לשבת, שוב ניסתה לקום.

מתוך “עם אורז לא מתווכחים” – מבחר סיפורים 1987-2004, אורלי קסטל-בלום, הוצאת כנרת, 2004

על הכותבת אורלי קסטל-בלום

נולדה ב-1960. גדלה בתל-אביב. סופרת ומחזאית. בין ספריה שראו אור: לא רחוק ממרכז העיר, סביבה עוינת, היכן אני נמצאת, דולי סיטי, סיפורים בלתי רצוניים, המינה ליזה, שנינו נתנהג יפה, הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, רדיקלים חופשיים ועם אורז לא מתווכחים

תגובות

  1. אקסית מיתולוגית

    אני לא רוצה להזדקן לפי התיאור שלך עדיף למות ולא להזדקן!!

    • צב מעבדה

      זה היה תאור ראלי למדי של אלצהיימר עם עוד כמה ירקות.
      תתנחמי שלא כולם יסבלו מהמחלה הזאת.
      אם זיכרוני אינו בוגד בי ;o) אז נשים חולות באלצהיימר יותר מגברים.

  2. בילבי

    שלא נדע מצרות

  3. מצויין
    קורע לב ומעלה ציחקוק מיואש
    בו זמנית
    חיוך

  4. נסיך החלומות

    מעדיף סיפורי פנטזיה/מד”ב.
    שנון,לא יותר מזה.

  5. אחת למיליון

    בהחלט כתיבה משובחת, אך התוכן העובדתי מעורר בי פחד מחודש מנטישת הנעורים…
    מה הטעם בזקנה שכזו? עדיף לפרוש בשיא, כאשר הזכרון שאדם מותיר אחריו הינו בעל ערך מוסף, מקור להשראה ומודל לחיקוי.

    • צב מעבדה

      אין טעם בזיקנה כזאת, לא יודע אם דווקא מהסיבות שציינת, אבל זה פחות חשוב. העניין הוא שאת זאת שצריכה להחליט שלחייך כבר אין טעם ושצריך להפסיק אותם. לא הרבה אנשים יכולים לעשות זאת. במיוחד כאשר התפתחות המחלה היא הדרגתית ומגיע שלב שבו את כבר לא ממש מסוגלת לקחת את ההחלטה בעצמך, קצת כמו הצפרדע שנשארה בסיר תוך כדי חימום המים עד שהתבשלה, למרות שיכלה לקפוץ כאשר המים היו רק חמימים.

  6. ארטמיס

    מה נהיה עם הבכיניות הזו?
    חמוד…לא יותר מזה. וכן יקירתי הבלות מסריחה מאוד מסריחה.
    אלא אם את שוקעת במזומן נזיל לטיפולים קוסמטיים.
    לכן…. מסקנה: עכשיו כי לא יהיה אחר כך…מצי עצמך ותמנעי מהפוביות הלא מחמיאות האלה.

  7. מצטערת,
    לא מתחברת לסיפור שלה.
    אף פעם לא התחברתי לסיפורים שלה.
    בערך כמו שקשה לי להתחבר לציניות, רחמים עצמיים, הומור שחור ואכזרי ורוע לב.

    לא אוהבת פוסטים, צימצום אנורקטי, הרס ומינוסים.
    ונכון שמינוס כפול מינוס הוא אולי פלוס
    אבל מינוס ועוד מינוס נותנים מינוס גדול אפילו יותר.

  8. אורלי

    אהה, בסך הכל לכל המתקוממים, יצא לי שיר הלל לזיקנה, לפחות ככה אני רואה את זה.
    החופש מנטל ההתנהגות. זה מאוד הגיוני שזה בא לפני המוות. אם הולכים על זה שהמוות הוא שחרור וכו’, או אפילו היפטרות. מה הביג דיל בסך הכל? אנשים פוחדים? לא כדאי להתכונן?

    • נחום תקום

      זה בערך כמו להגיד שאפשר להתכונן לחיים.

      אי אפשר להתכונן לזיקנה, כמו שאי אפשר להתכונן למוות או ללידה או לא עלינו, לחיי נישואין, זוגיות, גירושין ולידת ילדים.

      בקיצור לחיים עצמם.

      • אורלי

        אתה לא חייב להתכונן. האפשרות שהצבתי היא גרועה אבל היא אפשרות. מותר לי להביע אותה ומותר לי לחשוב עליה. הירידה הפתאומית בסטרס והידיעה שהכל כבר מאחורי. רוצה לדעת איך זה לחיות עם כל כך הרבה עבר ומעט כל כך עתיד. זה כמו לבדוק את משמעות חיי היום בסך הכל. אבל לא חשוב כבר.

        • נחום תקום

          להביע דעה תמיד מותר.

          אבל אם יורשה גם לי להביע דעה, התסריט שהחיים כותבים, חזק לצערי מכל דמיון ו/או אפשרות להתכונן אליו.

          סטרס יש גם בזיקנה להערכתי, ואולי הייתי מעז לומר, אפילו יותר, מהתקלויות שלי באנשים מבוגרים סביבי.
          ואין הקלה בידיעה שהכל מאחורינו כי הכל עוד לפנינו (כאבים, מוזרויות של אלצהיימר, מוזרויות של זיקנה ו… מוות).

          נכון, מאוד לא מנחם, אני יודע.

    • קורנית

      קשה לי עם הסיפורים שלך. וגם עכשיו היה לי לא נח.
      אבל קראתי, מרותקת, עד הסוף.
      אמא שלי לא רחוקה מהמצב אותו את מתארת. כשאני רק חושבת עליה – מתכווץ ליבי ברחמים.
      עליה, וגם עלינו.
      והנה את, דוקא, נתת שביב של תקווה. הסתכלות אחרת על המצב הזה, של סניליות, או איך שקוראים לו.
      מין בחירה, שעושה את ה… אדם הזקן שמח, שמחה רעה, מעוותת, אבל שמחה. ולא עצוב ומתוסכל ומיואש.
      אני לא חושבת שזה מצבה של אמי. היאוש זועק ממנה.
      אבל אולי, אולי, היא תצליח לראות את הדברים גם ככה.

  9. שולמית

    מרוב פחד לא סיימתי לקרוא.
    הגעתי רק עד בית האבות. כשהמצב התחיל להתדרדר פשוט ברחתי.
    ישמור השם,
    אעדיף למות

  10. לייפסטייל

    נהדר, נהדר!
    אחרי אחד כזה יכולה להכין לעצמי קפוצ’ינו מוקצף בקינמון, להשען לאחור על כיסא המנהלים ההידראולי פנאומטי שלי ולנדנד רגלי בזחיחות פושעת . (רעיונית כמובן כי טכנית הן מגיעות לריצפה וזה קצת מפריע.) ולצפות בנחת לזיקנה המשחררת. תודה.

    אשמח אם תבואי לבקר אותי ב http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=13675

  11. אמנם הגעתי באיחור של שנה, אבל עדיין היה לי חשוב להגיד כמה הסיפור הזה נגע בי.
    מין שילוב מוזר של עצוב-מצחיק-מפחיד.

    אהבתי.

  12. את נהדרת ואני אוהבת מאד את כתיבתך.

  13. אריה חסן

    אורלי אין כמוך ,
    ש”השש לא רק שיר הלל לזקנה אלה לחיים כולם , לידה בגרות ומוות
    לחוות אותם עד תום , עם כל הענין והכיף.
    אין כל ספק כי החיים הם עסקת חבילה שכוללת גם פרקים שאפשר
    לראותם ככשים ומצערים, אך כמו שקמי כתב שכשסיזיפוס מגלגל
    את האבן במעלה ההר הוא בטח מחייך.
    את “פלורה” שלי אני אוכל וניזון מיכל מילה שלך ולפעמים בתאווה
    גדולה כל כך עד שיוצאים לי גרעפסים של אותיותןא, סליחה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *