אלו הם חייך

האם אנו נורמלים? לא, ודאי שלא. מי נורמלי? על מי בכלל מבוססת נורמה התנהגותית ישראלית, על הישראלים? לא פלא שאנחנו לא נורמלים. והאין זה משעמם עד מוות להיות נורמלי? לא עדיף כבר להיות מטורף עם תעודות אבל נאמן לעצמי? כך או כך החיים שלי בבוץ, לא נוח יותר יהיה ללבוש את מה שלי נראה קול במקום את הצעקה האחרונה בזמן שאני מתפלשת לי בהם בנוחות? אותו ליצן הכפר, המשוגע, לא נראה לכן תמיד הרבה יותר מאושר מכל אחד אחר שהכרתן?
אז סיכמנו – נורמלים אנחנו לא. אך מה בנוגע ליחסנו כלפי ילדנו? לדאגנות היתר שלנו מחד, או לאדישות השאננה של לתת להם להסתדר לבד מאידך? בין אם הם קופצים ממרום המגלשה בגיל שלוש או יוצאים לבילוי לילי בעיר עם חברים בגיל חמש עשרה, האם נורמלי להיות כה חרדים עד שיוצאים לנו פצעי לחץ בפנים והעצירות הופכת להיות בת לוויה תמידית שלנו, או לחליפין כה מלאי אמון בהם ובמלאכים השומרים עליהם ששנתנו לעולם לא תופרע? ומה על סבלנות? האם נורמלי לחוות מולם קצרים קשים בסבלנות בעת הכנת שיעורים מייגעת או עוד ויכוח עקר עם מתבגר? ומה לגבי מנת הדגל של הורות טובה – רגשות האשם? עד כמה נורמלי הוא להיתקף באותם רגשות אשם מטלטלים על כל צעד ושעל שלנו מולם? ואותו חינוך המתירני, או הנוקשה, אותה נתינה מוגזמת, הגבולות המתוחים, או היעדרם, התיסכולים והאכזבות שלנו מהם – האם מותר לנו בכלל להתאכזב מהם, או שעלינו לקבלם באהבה מכילה ומושלמת ובלתי מותנית כמו בספרים? והלחצים מחוללי הדיכאון או לחליפין חמת הזעם הבלתי נשלטת שלנו? האם כל חוויות ההורות האלה אמורות להיות כל כך קשות, כל כך סבוכות ושוחקות, או שיש הורים שזורמים בסבבה עם כל אותם ימים אפורים ואותן סערות המשתוללות בלב ים?

כאן חיים בכיף

כמובן שאינך יכולה לבחור להיות שאנטית. שלווה פנימית היא יותר תלויית אופי משהיא נשענת על פעולה יזומה, ולא משנה כמה שעות תכלי בשיעורי יוגה או בסדנאות ויפסנה. אבל סביר להניח שלכולם יש ימים רעים. או שבועות או, אתם יודעים, עשורים. עד כמה שהולדת וגידול ילדים נראה מבחוץ כדרך הקסומה והנפלאה ביותר להעביר בה את שנותינו היפות, מבפנים הענין נראה טיפה שונה. ואולי כאן קבור הכלב, אולי התהום הפעורה בין החלום להוויה היא שגורמת לנו לרצות למות לפעמים. לא באמת למות, אולי רק לקבור את הראש באיזה מקום לתקופה קצרה. או לצאת לנופש למקום מאוד רחוק וחסר קליטת ניידים.
אבל כל הרעיון של חלום הוא שאין לו יד ורגל במציאות. הוא חלום, ציפיה נבערת, נאיביות מתוקה. אם היינו יודעים מראש כמה כיף מחכה לנו שם, האם עדיין היינו כה נלהבים לעשות את אותו מסע חוליות מפרך בדרך אל האושר? לדוג את אותו בחור נפלא לפני שהשעון הביולוגי מתחיל לעבוד ברצינות אבל אחרי שעשינו צבא וטיול למזרח ואוניברסיטה, להפיק חתונה מהאגדות שאין לנו יכולת לשלם עליה אבל חיים רק פעם אחת, להידחק לשמלה במידה אנורקטית ולחייך רצוף במשך שש וחצי שעות, לא להצליח להכנס להריון ואחר כך לסחוב הריונות זוועתיים ולידות איומות גם אם מאושרות מאוד בסופן, להישאר ערה שנתיים רצוף, להכנס לדיכאון, לצאת ממנו, לרצות להיפרד, להכנס לטיפול זוגי, לצאת ממנו, להתפטר מהעבודה ולהיכנס לחובות במקום. כל זה במידה והשכלנו למצוא לנו פרטנר שלא נוטש את הספינה ברגע שמתחוורת לו האמת העירומה עלינו – שאנו לא באמת מתוקות ורעננות. או מקסימות ורזות. ועל החיים איתנו – שתינוקות הם כן אמצעי המניעה הבטוחים ביותר. ושעליה במשקל, חוסר שינה ומתח תמידי לא מעלים אצל האשה את החשק המיני אלא דוקא עושים עבודה יסודית וממצה בהכחדתו.

המשפחות המאושרות

אז עכשיו כשאנחנו פה, חכמים ולא עוד תמימים באשר לדרכי העולם, הגיע הזמן להפנים גם את האמת בנוגע לעתיד: זה לא הולך להשתנות בקרוב. אי לכך, אפשר לשער שנהיה די רגועים ביחס לציפיותינו מעצמנו ובכלל. ניתן לנחש שלא נמהר לרוץ אל בין זרועותיה הבטוחות של האשמה בכל פעם שאנו מתפרצים, שמים להם גבולות או מחסלים קילו גלידה לבד. שנגיב בקור רוח להתפרצויותיה של המתבגרת בת השמונה שלנו, כשנבשר לה שנלקח ממנה הטלפון הנייד שלה אחרי שנאלצנו למשכן את הבית כדי לשלם את החשבון עליו, ובסובלנות משלימה כשנקשיב לבן השש עשרה שלנו שעשה החלטה להיות מעורב חברתית במפלגה שתומכת בליגליזציה של סמים. הכל נורמלי, כל קשת הרגשות. קורה לכולם ומוסתר כראוי על ידי כולם. אין דבר המתרחש רק אצלנו ולא במשפחות הכי טובות, יהיו אלה אשר יהיו.

חיבוק חזק

אז נכון שלעיתים, כשהחרא דבוק כה חזק לגדר שאפילו שפכטל לא יעזור כאן ואת מצליחה להירדם רק אחרי שהכר שלך ספוג בדמעות חמות של אומללות, את מרגישה לבד. אבל הלבד שלך הוא בדיוק אותו לבד של כולנו. אולי קשה להרגיש שאינך מיוחדת או שבעיותייך אינן עולות על אלו של אחרים, אבל זהו המצב. הורה לא נורמלי הוא זה שלעולם אינו מתרגש משום דבר, שאין אצלו בבית דרמות (או שכך הוא חושב), שמסתמך על יותר מדי פרוזק (מעט זה הכרחי) ושלא מצליח להבין למה את בוכה. נורמלי מאוד הוא זה שמתרגש, זה שמשתגע, שכועס ונפגע וצוחק ומאושר לרגע ואז נופל חזק על הריצפה ומתאושש וקם וצוחק ושוב נופל ושוב קם ומזדקף. קוראים לזה להיות בחיים. וזה ההפך מלהיות מת. את חיה מתוקה, ואלו הם חייך. חבקי אותם.