היכל האלימות

כללי הזה"ב

הגיע הזמן לשחרר, הגיע הזמן להרפות. בני הבכור בכתה ה', בתי בכתה ג'. השנה הם החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים יחדיו ולבדם לבית הספר. זה היה מתבקש וטבעי. מכיוון שאנו גרים באזור מרכזי וסואן למדי ההנחיות היו חד משמעיות: עוברים בירוק, תמיד מסתכלים לצדדים, נותנים יד בכביש, כשיש ירוק מסתכלים גם שמאלה, כי המכוניות מצד שמאל יכולות לעבור.
ההנחיות התרכזו כמתבקש בענייני זה"ב – שזהו הקיצור למה שנלמד בבית הספר היסודי כזהירות בדרכים. עד כאן, בלי עין הרע, ילדיי הקפידו ושמרו על הכללים. כצידה לדרך הנחיתי אותם באותן מנטרות שירשתי בגנים – מבית ספר הולכים ישר הביתה, לא מדברים עם זרים ולא לוקחים סוכריות מגברים זקנים שעומדים במפתני חצרות והכי חשוב אם יש סיטואציה אלימה ברחוב, תופסים מרחק.

בדרך חזרה מבית הספר

אתמול כשחזרתי הביתה יהונתן, בני הבכור, לא הפסיק לבכות. זה קורה, כמו אצל כולם, אבל משהו בעיניים שלו גרם לי להרגיש שזה בכי אחר, בכי שונה ואז הוא סיפר לי בין לבין הבכי שלא יכול היה להיפסק, בין דפיקות הלב המואצות ונשימתו המהירה שלא יכולה הייתה להסדיר את עצמה, ששני נערים גדולים תקפו אותו בדרך חזרה מבית הספר. הוא סיפר לי שהם קפצו עליו מאחור ועלו עלי כמו "שקמח". אחד מהם פיזר לו את תכולת התיק ואז לקח את הבקבוק מתיקו של בני ושפך על ראשו את המים. יהונתן הרים את חולצתו וחשף בפני חבורה צורבת על מתנו, שכן אותו נער הבריג את פיית הבקבוק לתוך בשר עורו. הם קיללו אותו "מניאק" "בן זונה" ועוד מיני קללות ואז החליטו לזרוק את הספרים והמחברות שלו לברכת המים החדשה שנמצאת ברחבה המשופצת של הבימה. והדמעות זולגות והעלבון צורב וחוסר הישע עולה על גדותיו. ובתי אורי, תוך כדי, סיפרה לי שהם אמרו "יש לך מזל שאת קטינה, בך לא נגע", והכל קרה נורא מהר וכשהיא ניסתה להתקשר מהטלפון אחד הנערים צעק עליה, ואני מזכירה ומדגישה, לבתי עדין לא מלאו תשע שנים, "מה את צועקת, כאילו שאונסים אותך…".
ואני, אני שאלתי את יהונתן למה לא בקשת עזרה והוא ספר לי שהפקח של הבימה, זה שלא מרשה להחליק ברחבה על רולר בלייטס, היה שם ולא התערב, וגם אישה שהייתה ברחבה עם עגלת תינוק לא התערבה. הוא כעס, יכולתי לשמוע זאת בקול שלו – את הכעס והאכזבה שלו מהאדישות של הסביבה. למה לא ברחתם? הטחתי בהם. ועוד אבן מפסיפס ההתעללות התגלתה. יהונתן סיפר לי שאחד הנערים עמד לזרוק את הספרים והמחברות למים (המים של הבריכה החדשה ברחבת הבימה מול היכל התרבות) ואז, הנער השני החליט שעדיף לזרוק את הספרים והמחברות על פניו של יהונתן ויהונתן לא ברח כי הוא רצה לקחת את התיק, לאסוף את הספרים והמחברות שהנערים זרקו על פניו, והוא פחד שהם ישברו את המשקפים שלו שהיו בתיק. הוצאתי מהתיק את המשקפים ואת הספרים, שחלקם היו ספוגים במים.

היום שאחרי

ואז הפסקתי לשאול ודמעות עלו בעיניי וניסיתי לעצור את עצמי ונזכרתי איך התווכחתי עם המורה של יהונתן כי היא החליטה ככה, ואני חשבתי שראוי אחרת, והכל נראה לי טיפשי וקטן והרגשתי חסרת אונים והרגשתי שהילדים הגדולים והבוגרים שלי שוב תינוקות רק שאני לא יכולתי לעזור להם.
זה קרה לא בשכונת עוני ולא בעיירת פיתוח נידחת, זה קרה ברחבה החדשה של היכל התרבות בצהרי היום. אף אחד לא התערב ואני חשבתי מה היה קורה אם לאותם נערים היה סכין ועל המשפט הזה שהנער הגדול אמר לבתי: "מה את צועקת, אפשר לחשוב שאונסים אותך….".
ובערב הסברתי לבתי בכתה ג' כשחזרנו מחוג הבלט, שוב פעם מה זה אונס, אבל הפעם לא חסכתי פרטים. שבחתי אותה על היוזמה להתקשר אלינו כשתפסו את אחיה בכוח, השפילו אותו והתעללו בו והיכל התרבות המשודרג, הנוצץ והמשופץ שתק והפך להיכל האלימות. אמרתי לה שאם דבר כזה יחזור שתצווח, שתצעק בכל הכח "הצילו!". בלילה חשבתי על אותה אמנה נגד אלימות שעיריית תל אביב החתימה את ילדיי בתי הספר יומיים לפני, ועל העמותה נגד אלימות בקרב נוער שפעלה בפסטיבל הפסנתר והחתימה אנשים, אבל מה שהכי הטריד אותי זה איך לעזאזל אני תופסת את העבריינים האלו ונכנסת באם אמא שלהם. כן, באם אמא שלהם.

די לאדישות

יום למחרת, מוקדם בבקר, בעלי ובני עמדו במפתן התיכון השכונתי שבאזור מגורינו בתקווה לזהות את העבריינים. מנהל בית הספר אפשר ליהונתן, בני, לעבור בכתות, אך יהונתן לא זהה אותם, ואולי הם לא מבית הספר ואולי יהונתן שכח איך הם נראים. גם את השומר מטעם העירייה, אנסה לאתר. השבוע אנו נלווה את ילדינו מבית הספר ונקווה שנמצא את נעריי התפוז המכאני. בקשתי מיהונתן שישים לב לסמל שעל החולצות שלהם אם חס וחלילה יתקל בהם שוב, כדי שנוכל לאתר את בית הספר בו הם לומדים.
יהונתן הודיע לי שיש לו דרך אחרת לחזור הביתה, יותר הוא לא יעבור בבימה ובהיכל התרבות. ואני, אני חייבת לזעוק בכל הכוח – תתערבו, אל תפגינו אדישות כשאתם נתקלים באלימות! ושוב – בקשתי ושוב הנחיתי ושוב הורתי, ובכל זאת אני מרגישה חסרת אונים, מפוחדת ומבוהלת.

תגובות

  1. אלמוני

    לא יאמן!

  2. איריס

    קשה לי לבלוע את הרוק…ממש מפחיד.

  3. מיכאל

    מצמרר, אך אני לא מתפלא…

  4. מצאת את הפושעים?

  5. שערוריה…..

  6. החברה הישראלית הפכה לחברה בהמתית ואלימה.
    כמה קשה לגדל ילדים…

  7. דניאלה

    אני מזועזעת מהתקרית המצערת הזו..אך לא מופתעת חרף סיפורים דומים אך שונים ששמעתי בעבר..בני ינאי עבר תקרית דומה ביום הכיפורים..כן כן ביום כיפור..כאשר שני נערים פשוט העיפו אותו בכוח מהאופניים ה"חדשות" שלו..ופשוט נסעו להם והותירו אותו הרחק מן הבית..כשכל מה שנותר לנו לעשות הוא לכעוס ובלי שום יכולת לתפוס את הנערים המזעזעים האלו…
    צר לשמוע שוב ושוב על מעשי אלימות כאלו ואחרים..
    אני יודעת שביתי שוחר שלום..וכך אמשיך….

  8. אלמוני

    עכשיו כשאדום ושורף בעיניים…

  9. אלמוני

    כל כך מטורף מה שמתרחש פה.
    אנשים יודעים שאם יתערבו בכוונות טובות הם עלולים להיות קורבן לאלימות.

  10. את מתארת את מימוש הפחד שלי בצורה כל כך מדוייקת. חוסר האונים מול האלימות הגואה בכל המדינה…

  11. חברה המליצה לי לקרוא את הכתבה.
    יש לי ילדים בגיל דומה ואני רק יכולה להבין לליבך.
    צריך להתקין מצלמות בכל חור בעיר…

  12. כואב הלב לשמוע סיפור כזה.
    כל הכבוד לילדיך, שהתמודדו יפה מאוד, ממש יפה, עם ההתעללות הזו.
    כל הכבוד לכם, שלא "החלקתם" את העניין, אלא שיתפתם והעליתם למודעות.
    לגבי התערבות עוברי אורח –
    מרתיח שהשומר לא סייע.
    לעומת זאת, את האמא עם העגלה אני מצדיקה – לצערנו היו כבר הרוגים חפים מפשע, אנשים טובים שניסו לסייע ושילמו בחייהם. אני מקווה שהייתה לה את האנושיות להתקשר למשטרה לפחות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *