הנשים שעשו אותי

אימא שלי

כמה בנאלי, אבל כמה נכון. אמי כמובן רצתה את הטוב ביותר בשבילי, אבל חיי בתור ילד ונער היו מאבק אינסופי. היא גררה אותי לספר, ואני רציתי שיער ארוך. היא דרשה חדר נקי ומעוצב, ואני התעקשתי להדביק פוסטרים ולצייר על הקיר ציורים פסיכודליים. היא רצתה שקט, ואני התאמנתי על תופים וגיטרה חשמלית. היא קיוותה שאצא דוקטור או עורך-דין, ואני יצאתי סופר ומוסיקאי. המאבק הזה עיצב את אישיותי. עזר לי לחדד במדויק מה אני רוצה מעצמי. כאשר סיימתי את מרד הנעורים, הפכו יחסינו לחמים וטובים. מותה בקיץ האחרון מסרטן מהיר ואלים במיוחד, השאיר אותי לא רק יתום במובן הטכני, אלא עם תחושת יתמות. הנה, נותרתי לבד בעולם, ללא אמי המגוננת והדואגת.

לימור נחמיאס

כשהכרתי אותה היא עוד לא היתה "לימור נחמיאס", אלא נערה שהתחילה איתי. הייתי מבוגר ממנה בארבע שנים, אבל כבר מוכר בחיפה בזכות להקת הרוק שלי, "קילר הלוהטת", ובזכות מדור שפרסמתי במקומון הנפוץ בעיר. לימור החלה לפרסם יצירות קצרות משלה אצלי במדור, ואני התאהבתי בה קשות. הפכנו לזוג. אחרי שנפרדנו, נסעה לאנגליה. חודשים מאוחר יותר נסעתי גם. לא ידעתי את כתובתה. והנה, בשבת הראשונה שלי שם נתקלתי בה כך פתאום. בעיר של מיליוני אנשים. את הרומן הראשון שלי, "הנסיעה", כתבתי בעקבות הפרידה ממנה. את המותחן הנוכחי, "עד הרצח הבא", כתבתי אחרי התקרבות נוספת שהיתה בינינו עשור מאוחר יותר.

אביבית סדן

לונדון. אוגוסט 1985. אני מגיע מישראל ומתגורר בהתחלה אצל ישראלית שמשכירה חדרים. בעלת הבית מספרת לי שחברה טובה של הבת שלה מגיעה מישראל ללימודים למשך ארבע שנים. אני פוגש אותה. שמה ויוי, קיצור של אביבית. אנחנו מתיידדים ונעשים סוג של חברי נפש. היא מקסימה את כל מי שפוגש אותה. גברברים מחזרים אחריה במרץ רב. פתאום אני שם לב שאני מקנא. פתאום אני מבין שאני מאוהב בה. אנחנו הופכים לזוג. אחרי 4 וחצי שנים אנחנו נפרדים לתקופת ניסיון, ואני חוזר ארצה. ממתין לה. היא לא באה בעקבותיי.

מירי

ישראל. 1990. חזרתי ארצה. אני ממתין לויוי יותר משנה. כשאני מבין שזה נגמר, הופכת מירי לבת הזוג שלי. אנחנו מתחתנים. נולדת לנו ילדה. איה. לא מסתדרים. הבדלי מנטליות. השקפות עולם שונות. זה לא זה. מתגרשים. שומרים על יחסים טובים. אחרי כמה שנים מתחילים לחשוב שאולי היינו נמהרים מדי בפרידה. חוזרים לחיות יחד ומולידים את גילי. שוב לא מסתדרים ושוב מתגרשים. אבל אין כמו מתנת האבהות שמירי העניקה לי. בזכות שתי הילדות הנפלאות שלי הפכתי לאדם שונה. רגיש יותר, חם יותר, אבא.

זו שאני לא יודע את שמה

אני בטוח שהיא קיימת אי-שם. בטוח שיש אחת כזו שמתאימה לי כמו כפפה ליד. צריך רק למצוא אותה. אני לא חסיד גדול של בליינד-דייטים, אבל ניסיתי כמה. לשווא. היו לי כמה חברות, לא מעט ידידות, אבל עוד לא מצאתי את זו שאיתה ארצה לחיות ולהזדקן יחדיו.