בננות בנות שמרשות לעצמן
היא היתה ציירת מחוננת, וגם משוררת, אבל היא מוכרת בעיקר כאישה שאהבה את
אלתרמן, אהבה מיוסרת, נוראה, מהסוג שמותיר קורנות מדממים. איכשהו, כל תמונת
המשוררות העבריות מעלה את צילו של אלתרמן. ובכלל, אמנים-גברים שחונכים ציירות,
משוררות צעירות שאוהבות אותם עד אבדון, במחיר שפיותן, אמנותן ושירתן העצמאית.
סיפורה של חבצלת חבשוש, משוררת מוכשרת ורגישה שקפצה אל מותה בעקבות אהבה לא
ממומשת אל פנחס שדה הסעיר את ביצת השירה המקומית, אבל לא היה בלתי מוכר.
וסיפורים כאלה מציתים את הדמיון ומלבים את רומנטיקת המוות של האהבה הנשית, לא
רק בתל אביב סביב שולחן כסית. מרודאן וקמי קלודל, ג'קסון פולוק ולי
קרייזניקאין. יש משהו מלכנולי ומסעיר באמן גדול בעל מבט סנדקי, ונערה בעלת
עיניי עופר גדולות ועצובות תלויה על כתפו. למרבה הצער, פרט ליונה וולך ששימשה
מוקד עליה לרגל לאמנים צעירים, אין כמעט דוגמאות נשיות לסוג הרסני וקורבני של
יחסים. הגבר תמיד שורד אותן, אבל אמנותה של האישה שאיתו ושלא איתו, אינה זוכה
להערכה מספקת כיצירה עצמאית. האם יש כזה דבר, "יצירה עצמאית"? האם יחסים
סימבויטיים ו/או טפיליים הכרחיים לאמנות גדולה? סביר להניח שכן. האם אהבה
הרסנית ויוקדת הכרחית לשירה, כמו העדרו התמידי של אושר ודאי, יהיה זה טיפשי
להגיד לא. אבל לא בהכרח במשחק התפקידים אישה קורבן- גבר מקרבן. ובכל זאת, צילה
בינדר מגיעה, אולי, לשיא יצירתי של ביטול עצמי כשהיא מגדירה את האושר הנכסף שלה
בגיהוץ כותנתו של אלתרמן (מתוך מכתב שכתבה לו בסוף שנות הארבעים):
"מה אעשה כל הימים והלילות, ואתה רחוק. פחד תוקף אותי למחשבה שמשהו יקרה ולא
אראה אותך, שמשהו יקרה ולא אהיה על ידך. אין לי רגע חיים בלעדייך. הטבע המקולל
שלי, הקלות המדומה או (לא מדומה) החיצונית. יודעת אני אינני יכולה להיות טרגית,
נראית אני כמו ילדה אומללה וכועסת, אבל תאמין כמו ילדה, אומללה באמת ולגמרי בלי
האפשרות הקטנה של משחק או פוזה… אלתרמן, אני בוכה, תבין ,אינני רוצה כלום,
אינני רוצה דבר בחיים, החיים זה אתה לגמרי ואני רוצה אותך. תהיה טוב אלי ותאמין
לי ואל תשכח זאת לרגע, כי הרגעים שאני רואה אותך, הם הכל, הכל לגמרי ולעולם.
רחם עלי, אלתרמן שלי, אני מתחננת לפניך. שלך, צילה (ר: נתן אלתרמן: פרקי
ביוגרפיה, מנחם דורמן, הקיבוץ המאוחד, 1991).
ועל כך היו אומרים משוררי האהבה של שנות האלפיים: "בלבלי אותו, אל תעשי לו
חשבון".
אלתרמן, אהבה מיוסרת, נוראה, מהסוג שמותיר קורנות מדממים. איכשהו, כל תמונת
המשוררות העבריות מעלה את צילו של אלתרמן. ובכלל, אמנים-גברים שחונכים ציירות,
משוררות צעירות שאוהבות אותם עד אבדון, במחיר שפיותן, אמנותן ושירתן העצמאית.
סיפורה של חבצלת חבשוש, משוררת מוכשרת ורגישה שקפצה אל מותה בעקבות אהבה לא
ממומשת אל פנחס שדה הסעיר את ביצת השירה המקומית, אבל לא היה בלתי מוכר.
וסיפורים כאלה מציתים את הדמיון ומלבים את רומנטיקת המוות של האהבה הנשית, לא
רק בתל אביב סביב שולחן כסית. מרודאן וקמי קלודל, ג'קסון פולוק ולי
קרייזניקאין. יש משהו מלכנולי ומסעיר באמן גדול בעל מבט סנדקי, ונערה בעלת
עיניי עופר גדולות ועצובות תלויה על כתפו. למרבה הצער, פרט ליונה וולך ששימשה
מוקד עליה לרגל לאמנים צעירים, אין כמעט דוגמאות נשיות לסוג הרסני וקורבני של
יחסים. הגבר תמיד שורד אותן, אבל אמנותה של האישה שאיתו ושלא איתו, אינה זוכה
להערכה מספקת כיצירה עצמאית. האם יש כזה דבר, "יצירה עצמאית"? האם יחסים
סימבויטיים ו/או טפיליים הכרחיים לאמנות גדולה? סביר להניח שכן. האם אהבה
הרסנית ויוקדת הכרחית לשירה, כמו העדרו התמידי של אושר ודאי, יהיה זה טיפשי
להגיד לא. אבל לא בהכרח במשחק התפקידים אישה קורבן- גבר מקרבן. ובכל זאת, צילה
בינדר מגיעה, אולי, לשיא יצירתי של ביטול עצמי כשהיא מגדירה את האושר הנכסף שלה
בגיהוץ כותנתו של אלתרמן (מתוך מכתב שכתבה לו בסוף שנות הארבעים):
"מה אעשה כל הימים והלילות, ואתה רחוק. פחד תוקף אותי למחשבה שמשהו יקרה ולא
אראה אותך, שמשהו יקרה ולא אהיה על ידך. אין לי רגע חיים בלעדייך. הטבע המקולל
שלי, הקלות המדומה או (לא מדומה) החיצונית. יודעת אני אינני יכולה להיות טרגית,
נראית אני כמו ילדה אומללה וכועסת, אבל תאמין כמו ילדה, אומללה באמת ולגמרי בלי
האפשרות הקטנה של משחק או פוזה… אלתרמן, אני בוכה, תבין ,אינני רוצה כלום,
אינני רוצה דבר בחיים, החיים זה אתה לגמרי ואני רוצה אותך. תהיה טוב אלי ותאמין
לי ואל תשכח זאת לרגע, כי הרגעים שאני רואה אותך, הם הכל, הכל לגמרי ולעולם.
רחם עלי, אלתרמן שלי, אני מתחננת לפניך. שלך, צילה (ר: נתן אלתרמן: פרקי
ביוגרפיה, מנחם דורמן, הקיבוץ המאוחד, 1991).
ועל כך היו אומרים משוררי האהבה של שנות האלפיים: "בלבלי אותו, אל תעשי לו
חשבון".
מדוע אין יותר אינפורמציה על צילה בינדר? למה תמיד קושרים אותה לאלתרמן? היא הרי היתה מוכשרת, אבל לא ידוע עליה הרבה חוץ מהקשר שלה עם המשורר.
אכן, חבל שאין על צילה בינדר ועל אמנותה יותר מידע, אבל אוכל להוסיף פרט פיקנטי: היא גזלה ממרים ילן-שטקליס את בעלה, פרופסור שטקליס. אגב, היא איירה את הספרים שכתבה מרים.
אחת הכרזות/פוסטרים הטובות ביותר היא זאת שציירה צילה עבור הצגת הקאמרי- -פיגמליון. האורגינל מוצג אצלי בסלון. יש תדפיס בכניסה למוזיאון התיאטרון באוניברסיה בירושלים.