הפנתיאון

גינונים של מלכות, דוכסית הנעתרת לנתיניה לצד עממיות קורנת וחום אנושי קורן, כל אלה היו השובל בשימלת הזהב של מלכת הזמר העברי. בארצנו שמעולם לא ידעה מלוכה יציבה, אמיתית, לא כזו שמוכתרת בין לילה ומושלכת מהכס למחרת, שושנה דמארי היתה הדבר הקרוב ביותר למלכה שאי פעם ייצא לנו להכיר, ולא רק בזמר העברי.
הכל נאמר כבר על קולה העמוק והחם, ודבר לא נאמר, כיוון שלא קמה עוד מישהי שתזכיר אותה בסמיכות המצועפת הזו, בדרמטיות שהפציעה מכל תו ותו, בקשר המיוחד בינה ובין המלחין והמשורר. אלתרמן כתב במיוחד שירים לשושנה דמארי. היכן נמצא עוד דיווה שכזו שאלתרמן בכבודו ובעצמו כותב לה יצירות, בהשראת עיניה האפלות ("אני מצפת") וראשה המתולתל ("צריך לצלצל פעמיים") מכאן, ומשפחתה הענקית שחוצה את הכביש אחרי עלייה מפרכת ארצה, פלוס החמור הקטן בילעם והתינוק שלום הצוחק בחלום – מכאן. והיא עוד העזה לשנות את המלים אם ההיגוי נראה לה לא מהוקצע ולא מושלם, ולא פעם נעתר אלתרמן לגחמותיה בידיעה שכזו היא טיבה של מלכות, שואפת לשלמות ולא מכירה את המילה "לא".
בימים האלה נמדדת היוקרה בעיקר בכסף, וההילה, האאורה של הכוכבים, היא בעיקר האור הצהוב המצליף מתוך מצלמת הפאפארצ'י. בתוך כל אלה, שבעים שנה ששושנה דמארי מזכירה לנו שיש גם תהילה מסוג אחר. תהילה דינוזאורית של מטאורים שמלאכת השירה היא הקודש שלהם. לא שער ב"פנאי פלוס", ולא התאמת הבגדים לסגול המעתיר של סלקום.
האצולה, היא הצליחה להבהיר לנו, היא משהו שאפשר לקנות בעבודה קשה. והתואר דיווה הוא לא רק הצהרה בכתבה בשבעה לילות על "הצורך המתמיד שלי בסקס ובתשומת לב". כי להיות דיווה זה לא להעמיק מחשוף ולהשיג תפקיד בטלנובלה. להיכנס לשמלה הכבדה של הדיווה, זה אומר, לגדול לתוכה בתבונה, במאמץ, ובעיקר – בענווה.
וזוהי חוכמתה העתיקה של הדיווה, חוכמת הפרחים הקטנים שהפכו לכלניות ענק בכל הטקסים הממלכתיים לאורך כמעט שלוש שנות דור, לתשומת ליבן של בוסקילה ומסיקה ומיימון ואפילו ריטה.
זה אומר לשיר שישים שנה את אותם השירים כאילו הם מושרים לראשונה, באותו דינדון פעמונים ענברי גרוני, ובו בעת לא לוותר על חומר חדש. לחוש בוז מהול בכאב מול הדור הצעיר, ובה בעת לאהוב אותם אהבה פטרונית אימהית, ולשתף איתם פעולה בשמחה, כל עוד הם ידעו לכבד את הדיוק בכתיבה ובביצוע ולא להעז לשגות בשם "החספוס", לדקדק בכל תו ובכל מילה ובחלקיקים הקטנים ביותר של ההיגוי ושל ההברה.
קצת מפחיד לומר במדינינט של היום, אבל קולה של שושנה דמארי הוא קולה של המדינה הזו. של התרבות העברית, של כל מה שהולך וחומק מהאצבעות המגויידות שלנו. אנחנו אוהבים להמליך עלינו מלכים ומלכות, ושושנה דמארי מוספדת כיום בתוספת התואר "מלכת הזמר העברי". ובכן, שושנה דמארי היא היא הזמר העברי. וככזו, היא זכתה לחיי נצח. זו הנחמה במותה. גם אם לא זימזתן את שיריה מעולם, גם אם תחושת פליאה קלה עלתה בכן בכל פעם שראיתן את כנפי שמלותיה הכבדות נפרשות על הבמות הגבוהות, וחייכתן בתחושת זרות מול תנועות ידיה הגדולות, המעוגלות והג'סטות עתירות הזהב ואבני החן של יהלומיה – לא תוכלו שלא להתגעגע לתחושת הקודש שננסכה בקהל כשהאישה הקטנה הזו הפציעה מול המיקרופון. הגעגועים האלה לא יכלו, ורק יתגברו ככל שיחלוף הזמן, והם ימצאו נחמה בשירים, שרוחה ונשמתה וקולה צרובים בהם, יחד עם רוחה של תקופה שאיננה עוד ושהגשרים הגבוהים אליה רק ילכו ויגבהו עם הזמן.
הימים שבהם הרוח שרה שיר בתימנית וירח תימני זרח מעל כרמי תימן, תחת החסות של הכותב האשכנזי אלתרמן והמלחין האשכנזי וילנסקי, שהפליאו להיות תימניים אמיתיים עבור שושנה דמארי. היום היו אולי טורחים לכנות זאת באקדמיה "האקזוטיקה הפטרונית של הגזע" אבל בעצם לא היה יותר מאשר ניסיון שדומה לזה של הלבנים של שנות האלפיים להיות קוליים וגזעיים כמו הראפרים השחורים וכל הג'יילואיות והלורן היליות והביונסות השוות.
שושנה דאמרי היתה המבצעת הגדולה של שירים שכתבו לה אחרים, ולכן נראית אולי שריד דינוזאורי קדום בימים שקדושת המבצע מחייבת גם אומנים כמו רוני דואני לכתוב מילים לשיריהן.
נו טוב, היא היתה גם מקוננת גדולה וזמרת אופרה, מריה קלאס ושולמית, הרועה הקטנה והאמא הגדולה, בימים ששירת תימן היתה בעיקר "כי הסמרטוט הוא תימוני אבל הבוס שיכנוזי". לא נעים להודות, אבל התקופה ההיא היתה באמת יפה. לא יפה יותר מהיום, ובוודאי שהזמן לא תמיד מאיר פרוג'קטור חינני מחמיא את כל פועלו של הדור ההוא, מלאכי החבלה של הנוסטלגיה ודאי יבוזו למילים האלה, אבל אין בהם כל התרפקות ורדרדה. זו החמדה העדינה והרכה של הנעורים. ככה זה. היה לימים איזה טעם של עץ תפוחים באביב, כיוון שהנעורים הם מתוקים וזהובים, ונעוריה של המדינה היו כאלה, מטופשים ואמיצים ומלאי רהב יוקד של גיל ינקות וגיל התבגרות, יש לנו זכות מלאה להתרפק עליהם ולבכות את אובדנם ולהתאבל על לכתה של דמארי שיחד איתה הלך מאיתנו, מן הסתם, התעוד החי והעז ביותר של הכיתות האלמוניות, מעמד הר סיני, המשלטים, מרבדי הקסמים, והנערות שכובעי הגרב הסתירו את תלתליהן.
הולך ופוחת הדור, ואיתו גם דלת הקסמים הזו שתפתח אותנו לימים ההם. ובכל זאת, אם נרצה, הם כאן, מולנו, בגיא, על הטנדר, במשעולים בין דגניה לכינרת, בעדן, בצפת, ובכל המלחמות כולן הם במרחק נגיעה, ממש כאן. צריך רק לצלצל פעמיים, ולהיות מנומסים. ולתת לעצמנו את הזכות הקטנה הזו ששמה געגועים, געגועים עזים, וכאב עז שמומתק רק עם השמעת השירים.
מירי מסיקה, זמרת מבצעת שאולי מחזירה את עטרת הביצוע נטו בעידן של "יוצרים מבצעים", זמרת ששושנה דמארי רחשה לה הערכה רבה. אם אותה מסיקה היתה פונה לקרן פלס באותו הדר אסיר תודה של נסיכה המודה לאלופה שבו שושנה דמארי נהגה להודות למשה וילנסקי – יתכן שיש לנו כאן שביב תקווה לכינון ירושה ומורשת.