למה לרוץ, אם אפשר לקטר?

מי שבוחן את הפוליטיקה הישראלית, אינו יכול שלא להבחין, בעובדה המבישה, שקיים מצב קיצוני של תת-ייצוג של נשים בעמדות בכירות. יש מפלגות שאין ברשימתן לכנסת אפילו אישה אחת ואילו במפלגות אחרות ייצוגן יכול בגאווה לשמש כדוגמית, זהו קומץ שבוודאי אינו משביע את השוויון.
הפוליטיקה הישראלית בחיתוליה, הייתה בעיקרה, תנועת העבודה על זרועותיה השונות. כל השאר לא היה יותר מהערות שוליים. מי שעוקב אחר התפתחותה של תנועת העבודה חייב לתמוה להיכן התנדפו להם ערכי השוויון. איך גם בתנועה זו, על שלל קיבוציה, נשים מצאו בסופו של דבר את דרכן אל המטבח, אל בית הספר, אל קבלת הקהל ואל תפקידי המזכירות.
במדינה שגדלה על ילקוטי כזב ושעטה גם בנתיבות בן יהודה, היינו צריכים לצפות שגולדה מאיר לא תהייה יחידה וחריגה. בוודאי שלא יכולנו לצפות שבשנת 2000 יהיו הרבה פחות מ-20 חברות כנסת.
שולמית אלוני, לקחה על עצמה לנהל את האג'נדה של שוויון זכויות וזכויות פרט וייתכן שזו הסיבה שרק מרצ, על פי התקנון שלה מחייבת ייצוג מינימלי והוגן לנשים.
בימין, לא היו נשים מנהיגות. תנועת החרות שצמחה מתוך האצ"ל לא ראתה באשה חלק מנהיג במסגרת המשפחה. שירה בציבור, היה החלק שלה. גאולה כהן נאלצה להציב מעליה, בדרכה החדשה, מנהיגים ממין זכר.
הניסיון מלמד שחברות הכנסת שנבחרו היו מהפעילות ביותר, האיכותיות ביותר ואף המשפיעות ביותר. בכל זאת הקפיצה מפעילות פרלמנטרית איכותית לתפקיד ביצוע ממלכתי בכיר – ממשלה – תמיד היה קשה. אני יודע, מיד יהיה מי שיגיד: היי לאט לך, יש גברים מוכשרים, ובכלל, תעסה-גלזר, זו רמה?! אז זה נכון. יש גברים מאד מוכשרים, אבל זה לא קשור ולא בא על חשבון נשים מוכשרות. מול תעסה-גלזר, כמעט יחידה, יש אין סוף בני שליטאים ועמנואל זיסמנים שלא לדבר על החיילים האלמונים של ש"ס. בשנים האחרונות, יש שינוי, יש תזוזה. החברה הישראלית דוחפת את ההפנמה בצורך בשוויון חזק יותר מאשר ההנהגה שלה. ההנהגה בסוף תתיישר על פי הרצון החברתי, תתיישר או תתנדף. ככה זה בפוליטיקה.
ועובדה נוספת שיש לשים לב אליה כמובן: לראשונה נבחרו לראשות עיר, מרים פיירברג בנתניה ויעל גרמן בהרצליה. כיום, כיועץ פוליטי, אינך יכול לחשוב על הרכבת רשימת מועמדים לוועד הבית, למועצת העיר או לכנסת מבלי להביא בחשבון נציגות נשית ברמה הבכירה ביותר. זה לא פוליטקלי קורקט.
אז אם זה כל כך מובן, אם זה כבר פוליטיקלי קורקט, למה לעזאזל זה לא קורה?

זה מתחיל בשלבים הראשונים

בשנת 1983 הגעתי לראשונה בחיי, למגע עם המערכת הפוליטית- בתנאי, כמובן, שאין רואים בחלוקת פתקים של מפ"אי בגיל 5 פעילות פוליטית. היה זה במסגרת מערכת הבחירות לעיריית ירושלים. הגעתי לשם כמתנדב והייתי מוזר לכל רואיי. מכנסי הג'ינס הקרועים והעובדה שכבר אז לא נודעתי בזכות חיבתי לשרוולים, הפכה אותי מייד לחריג בנוף. למרות זאת תוך זמן קצר הייתי בעמדה שיש בה אחריות מסוימת, ולאחר זמן מה, אחריות לניהול אזור רחביה שבו היו 15 אזורי קלפי.
האמנתי כבר אז בשוויון הלכה למעשה, לכן החלטתי כהחלטה ניהולית ראשונה, לחלק את האחריות לניהול קלפיות חלוקה שווה. ביקשתי למנות ל"חצי הגדול" (8 איזורים) ראשי אזורים שהן נשים. אצלי, אמרתי, השוויון יתקיים. כמה גדולה הייתה אכזבתי כאשר עד לסוף מערכת הבחירות לא הצלחתי לאייש בעמדת ניהול יותר מאשר אישה אחת, למרות שנשים לא מעטות לקחו חלק בפעילות.
בשנת 1988 ניהלתי לראשונה מערכת בחירות עירונית מלאה, כאן הייתי כבר בעל ניסיון בניהול מערכות בחירות רחבות היקף. למוד ניסיון, הצבתי בכל עמדות העשייה נשים. לעמדות הניהול, לעומת זאת, מיניתי גברים חסרי יכולת ומוטיבציה – זה עבד. הנשים הרימו את המערכת באופן הטוב ביותר שניתן.
חצי שנה מאוחר יותר, השתתתי מערכת בחירות שלמה על ניהול בשכר, כאן כבר יכולתי למצוא נשים צעירות ומוכשרות שניאותו, תמורת סכום ראוי, להשתלב גם בעמדות הניהול. הן היו יותר ממחצית המנהלים. בתום הבחירות, אף אחת מאותן נשים, לא ניסתה להשתלב במערכת הפוליטית. לעומתן, שניים מהגברים הפכו להיות דומיננטיים בפוליטיקה המקומית, אחרי הבחירות.
אנקדוטות אלה, מצביעות על עובדה פשוטה. נשים מוכנות לקחת את נטל העשייה, גם בהתנדבות ולבצע אותה על הצד הטוב ביותר. אם לא מונעים מהן, הן מוכנות להשתלב גם ברמות הניהול.
אך לקחת תפקידי ניהול – בהתנדבות – בתוך המערכת הפוליטית? זה לא! מה שגיליתי אז, לא השתנה.

"שריון" נשים, או תרגיל גולדה מאיר

לנשים, מבחינה אובייקטיבית, קשה יותר להשתלב בפוליטיקה. לא רק בפוליטיקה, אבל גם שם. למרות הקשיים אנו מוצאים נשים מצליחות במשק. אנו רואים אותן בצמרת משרד המשפטים, אנו מגלים אותן במקצועות רבים של הצווארון הלבן. הן טובות, הן מוכשרות והן מצליחות. בכל זאת נדרש חוק מיוחד שיחייב מינוי נשים לדירקטוריונים ציבוריים. לולא חוק זה, לא היו הנשים המוכשרות האלה, מתמנות.
במפלגות הגדולות קיים שריון של נשים. השריון המקובל של נשים בתנועת העבודה היה %20, אבל לא לכנסת. בכנסת הסתפקו בשריון אישה אחת לכל עשירייה, כאשר לאחרונה ה"רף" התרומם לכדי שתי נשים בכל עשירייה – חוץ מהעשירייה הראשונה! בליכוד המצב טוב פחות.
לכאורה, שריון מקומות לנשים, הוא פתרון ביניים מצוין. הנה נכין במה, שתסייע לנשים מוכשרות להגיע ולפרוץ, ללא צורך להתמודד עם המסורת וההרגל. בפועל זה אחד התרגילים המבריקים של מפא"יניקית כמו גולדה מאיר. היא סגרה את הנשים, בדיוק כפי שעשתה עם הצעירים, שלהם הקצתה %15 ייצוג. וגם הם רבו ביניהם במקום לפרוץ כלפי מעלה.
התרגיל פשוט – נשים ויתרו על כל %80 המקומות שנותרו. הן רבו ביניהן על המקומות שכבר הובטחו להן. מעתה, יריביה של אורה נמיר שוב לא היו חבריה להנהגה, אלא דליה איציק ויעל דיין (פלא שזה שלח אותה לסין?). יריביה של לימור ליבנת היו נעמי בלומנטל וציפי ליבני ולא סילבן שלום ומאיר שטרית.
ועתה יש לנו היאבקות בבוץ, בין הנשים לבין עצמן, על תת-ייצוג שממילא כבר הובטח להן. ככה נמנעה המהפכה הנדרשת. האנרגיה של הנשים הופנתה כנגד נשים צעירות ומוכשרות שהפכו, משותפות פוטנציאליות למאבק לשוויון, ליריבות מרות נפש על הטריטוריה. מי שפגע בנשים היו נשים. מכורח הנסיבות.

בנות, להתעורר

נשים אינן נוטות להתמודד על תפקידים פוליטיים. במערכת הבחירות האחרונה מספר המתמודדים שהתמודדו ב"פריימריס" השונים של המפלגות השונות היה כ – 600, מתוכם, פחות מ-30 נשים!!!.
כל צרוע וכל זב, מבלי לוודא תחילה אם עבר את מכשלת ועד הבית, בזרנוגה, מוצא עצמו ראוי להיות מועמד לכנסת. מספר המועמדים לכנסת, שלא הייתם שותים אתם קפה, גדול מהמינוס של ים המלח. הדבר נכון גם במועצות הערים ובאיגודים המקצועיים.
אבל נשים? לא. נשים, הן מבקשות לוודא תחילה שהן ראויות, שיש באמתחתן סל כישורים מלא ומאורגן, ניסיון ציבורי מוכח. אם הן אינן יכולות להציג רזומה של מאדאם קירי ומוטיבציה של ז'אן מארק, הן לא באמת מאמינות שהן צריכות להתמודד. מה, אין מישהי אחרת? למה דווקא אני?!
במערכות הבחירות האחרונות שבהן הייתי מעורב, חיפשנו, בנרות, נשים שתהיינה מוכנות להיות מועמדות במקומות ריאליים בולטים. זה היה קשה. הן היו עסוקות, הן היו מתלבטות, הן לא היו פנויות ובעיקר הן לא כל כך רצו.
אין סיבה שכל אחד יוכל להציג מועמדות, כי הוא רוצה וזו תהייה סיבה מספקת, ואילו נשים, רק המוכשרות, רק העידית. למה מה?! הגיעה העת שנשים יתמודדו, פשוט כי הן רוצות. בסופו של דבר יתקיים תהליך של בירור והטובות יותר ישרדו. או אז, המספר שלהן – של אלה שייבחרו – יהיה הרבה יותר גדול.
בלי נשים שמתמודדות לא יהיו נשים שנבחרות. העובדות מצביעות על כך שמתוך 30 נשים מתמודדות (רק 30 נשים הציגו מועמדות!!!) נכנסו לכנסת %50. מתוך 600 הגברים שהתמודדו נכנסו %18 בלבד. זהו לדעתי החלק הכואב ביותר של הסיפור. היעדר מתמודדות על כל התפקידים ועל כל הקופה.
המערכות הפוליטיות, הן המערכות שמשפיעות על החיים. על האושר החברתי ואפילו על האושר האישי. אם לא יהיה מי שיצביע בעד תקציב למניעת אלימות במשפחה, התקציב לא יגיע לשם. יצעקו הקורבנות ככל שיצעקו!
אם נשים רוצות להשפיע על החברה, על סדרי העדיפות שלה, על סדר יומה ועל חלוקת המשאבים, הדרך לכך היא בבית המחוקקים, ברשות המבצעת ולא רק ברשות הצעקה.
אם יתמודדו 50 נשים, לא ייבחרו יותר מ – 20 מהן. לעומת זאת, אם תהיינה 1,000 נשים מועמדות לכנסת לפחות 30 מהן ייבחרו כחברות כנסת. הפוליטיקה תשתנה. יהיה סדר יום ציבורי אחר. אז רוצו. כי ככה זה עובד בפוליטיקה. עובדה.