ניתוח קל

אני מתבוננת בפנים שלו. זיפים קטנים כיסו אותם ביממה האחרונה. אם היה מתעורר ודאי היה משתגע.רציתי לגלח כשבאתי, יודעת כמה הוא שונא להיראות לא מגולח. האחות האחראית גיחכה כשראתה אותי מוציאה את המברשת הישנה והסכין היחיד שאי פעם השתמש בו. "אין טעם," פלטה לעברי בבוז, "אין טעם לעשות איתו כלום יותר".
"זה אבא שלי, מנוולת". סיננתי לעברה בלחש, שלא תשמע. "תמיד יש טעם". אבל בתוכי קול קטן צעק שהיא צודקת והשלכתי את הכלים חזרה לשקית.
לחץ הדם שלו ירד ל – 60/50. כמה אירוני, עד לפני יומיים נאלץ לקחת עשרות כדורים כל יום כדי שזה ירד קצת מה – 200/130. והניתוח הזה לא עזר בכלל.
ניתוח קל, אלק. זה מה שהם אמרו, לא? שזה יהיה ניתוח קל ומה?
"הניתוח הצליח. החולה מת," אמר אבא וצחק. אם רק הייתי מבינה אז שהבדיחה שלו אמיתית, אולי הייתי נשארת לשבת לידו עוד קצת.

בילדותי, היה מרים אותי גבוה גבוה בזרועותיו החזקות ומניח על המריצה. אחר-כך היה רץ אתי ברחוב ואני הטלטלתי שרוטה וחבולה אך מאושרת בין ערימות הקוצים שאבא גרף מהחצר והשליך למכולה העירונית. כעת זוג הזרועות החזקות מוטלות כשני פגרים חיוורים על הסדין החיוור עוד יותר.
184724, בוהקות הספרות החקוקות בצבע ירוק על רקע העור השזוף שדהה. דמעה יחידה חומקת, חצופה, מלבי אל זווית העין ומטשטשת לי הכל.

"שלום!" קול גברי עמוק קוטע את מחשבותיי. "את הקטנה?" הוא שואל בחיוך. "איפה שאר האחיות שלך?" אני לא עונה ומתפללת שילך כבר. הוא קולט שאין לי מצב רוח בשבילו וממשיך: "אני מתנצל, אבל בבוקר נותנים רק חצי שעה. תחזרי שוב בצהריים," והולך.
"בנזונה," אני מסננת לעברו בשפתיים חשוקות ורוכנת לנשק איתן את כף ידו של אבא. "קרה," אני מרגישה ויוצאת, פולטת אנחה כבדה וחסרת שביעות רצון ליד עמדת האחים והאחיות. הם לא טורחים אפילו להביט לעברי.
"עוד כמה שעות הוא ימות, מה כואב להם לתת לי להישאר אתו עוד קצת?", אני חושבת לעצמי והולכת לחסל זמן בקפיטריה לצד קפה ועוגה. הקפה מר והעוגה יבשה מדי וכל זה במחיר מופקע במיוחד שרק חסרי-אונים בבית החולים יסכימו לשלם. בחוץ השמש מסנוורת למרות שהיא חורפית, אני תופסת ממנה קצת על ספסל ונושמת את האוויר הנקי של הכרמל.
"מעוניינת בברכה?" צעיר כבן גילי עם פיאות וציציות מנסה למכור לי תקווה.
"כבר לא צריך," אני עונה בשוויון נפש והוא משיב: "תמיד צריך," ומדקלם איזו ברכה או תפילה למרות שאין לי שום עניין.
"רק חמישה שקלים," הוא מתעקש. אני מסמנת לו עם היד שיתחפף תוך כדי שאני בוהה בסלולרי שלי.
"עוד מעט הם יתקשרו," אני חושבת לעצמי. "הקול שלהם יישמע שונה, רציני וכאילו עצוב. הם יגידו לי שחייבים לדבר אתי ובזמן הזה, בחדר השני, הצוות של אותה משמרת יתחיל לגלגל את הכבלים החשמליים של המכשירים אליהם חיברו אותו. ישלפו ממנו את כל הצינורות בגסות. ישפשפו קצת את הדם שדבק באי אלו פינות אסטרטגיות בגופו. יכבו בלב דומם את המוניטור כמו טכנאי טלוויזיה מיומנים. הרופא יקבל סימן קבוע מראש ויאמר לי ברוך מעושה: "את יכולה להיכנס עכשיו לכמה דקות להיפרד ממנו," וירכין ראש כאילו איכפת לו והוא נורא משתתף בצערי.
הטלפון, שמצלצל פתאום באמת, מבהיל אותי. "ההאאלו," אני עונה בחשש.
מנוולים… התקשרו לאחותי ולא אליי. כאילו שהם לא יודעים שלפני שעתיים גירשו אותי מטיפול נמרץ ואני מתייבשת למטה.

כשאני מגיעה למחלקה, הם מבקשים שאחכה עד שלפחות עוד אחות תגיע. "שונאת אותם" ובלית ברירה יושבת ומחכה. בפנים הם אומרים את מה שידעתי מהבוקר שהם הולכים להגיד. גיסי פורץ בבכי ואני מניחה עליו את ידי בהבנה. הוא ושתי אחיותיי רוצים לחזור הביתה. אני מבקשת להישאר עם אבא עוד כמה דקות.
מאחורי הפרגוד הירוק ממתינה גוויה דוממת, נקייה וחיוורת. היא מעוררת בי זיכרונות רבים, אבל היא כבר לא אבא שלי. הוא התגלגל בשעות האחרונות למשהו אחר. אני תוהה אם אי-פעם אגלה מה.
העיניים עצומות. "חולם," אני צוחקת לעצמי ומדמה חיוך קטן בזווית הפה. ממששת עם אצבעותיי את השפתיים שנותרו בתנוחה של יניקה, כאילו עוד ביקשו להחדיר שאריות חמצן אחרונות אל הגוף הגוסס. אני נושקת להן.
"את מסיימת?" האח מהבוקר חוזר ואני רק מפנה אליו מבט רווי משטמה. הוא מניד בראשו והולך משם.
כשאני פונה ללכת, זה קורה. בהתחלה הרגליים רועדות, אחר-כך גם הידיים. לפתע, כל הגוף מזדעזע ויבבה בלתי נשלטת פורצת מקרבי. אין מלים, רק דמעות. ואהבה ענקית אל הגוויה הזקנה, הגלמודה הזאת אשר מעולם לא השכלתי להבין כיצד לאהוב אותה, בעודה בחיים.