נערה בהפרעה


"אה, לא ממש למדתי, אבל קראתי הרבה. לא בעיה להתקדם אצלנו".
(ד.מ, לבן שיח סקרן).

הדרך התפתלה כהוגן מאז היום הראשון בעבודה ועד היום הזה, שבו יש לי ג'וב משובח ומעניין. מוכשרת, ולמה להתבייש? אחד מקרצף סירים במטבח של הילטון, השני בוצר כרמים בזכרון יעקב ואני טובה בתחום שלי. יש לי גם תעודה על זה, וגם כרטיס ביקור, שבו כתוב בפירוש שלא רק אני חושבת ככה.

אופס, התנצלות מספר אחת. מה איכפת? אני אומרת לעצמי. את בפוזיציה שלך, ראבאק, ולמי שמדבר איתך לא צריך להיות איכפת אם למדת בסורבון או באורט מבוגרים. את נשפטת לפי הדברים שאת עושה, והם טובים. בגלל זה מעסיקים אותך. בגלל זה אנשים מדברים איתך בכלל באירועים מקצועיים.


"אתה עושה טעות, ואני אסביר לך למה".
(ד.מ, לבוס).

איכשהו קיבלתי משכורת נאה. לקח לי שנה להגיע אליה. בהתחלה ניהלתי מו"מ מגומגם, אחר כך מו"מ נזעם, ובשניהם דחו אותי בלכי ושובי. אחר כך ירד לי האסימון, ונכנסתי לבוס מוכנה לגמרי. דיברתי לעניין והגעתי לשכר הנוכחי, חמסה חמסה. אני רואה את הסכום כל חודש. אני מסתדרת איתו בהנאה. רק עם דבר אחד אני לא מסתדרת – התחושה שאני לא עושה מספיק בשבילו.

לעזאזל, כל שוליית קצב הולך הביתה אחרי יום העבודה, שמח בחלקו, סופר את גרונות העוף שקיבל בתור בונוס. ואני חיה על זמן שאול – כמה זמן עד שהם יגלו אבטלה סמויה, טעויות קטנות, את העובדה שזו רק אני שנמצאת שם, רק בתאדם?

והרי תמיד זו רק אני. רק את, אתן. עם העניינים בבית וסדר היום האישי וכאבי הלב הקטנים והגדולים. המקצועיות היא לעבוד בנפרד מכל אלה, ולעבוד בביטחון. והאושר קצוב, כמידת הזמן שהמקצוענות מחזיקה. היא מתפוררת לפעמים.

תאמרו, אז איך את מרשה לעצמך לדבר אל הבוס ככה? אני מרשה לעצמי, כי איפשהו בפנים מונחת הטענה הקטנה – מקופלת יפה ומאשימה, כמו מגבת שנלקחה מבית מלון – זה לא כוחות. אני העכבר ששואג על האריה, ומותר לי לשאוג, בדיוק מפני שזה לא כוחות. מותר לי לבטא באוזניו דעה סהרורית, כי הרי אני ממילא לא במרכז. עניין של תחושה. ותחושות, עם כל הכבוד לקרל מרקס, יכולות לקבוע מציאות. מבחינת הבוס, אני אחת העובדות הטובות שלו. מבחינתי, אני… אהמ, מה?


"שימותו! לא, שאני אמות!".
(ד.מ, לעצמה, מגלה שהמתחרים הקדימו אותה).

היום בבוקר חשבת שאת מצליחנית? עד 12 בצהריים תיווכחי אחרת. המאבק הארור לא נגמר לעולם. ואמר רבי ישראל מסלנט: שני פתקים צריך אדם לשאת בכיסו תמיד. על האחד כתוב: בשבילי נברא העולם, ועל השני כתוב: ואנוכי עפר ואפר. עבור בתאדם שרוצה להצטיין תמיד ובלי שאלות, הפתק השני מנחם מאוד. שימו אותו בכיס, בנות, ותחסכו שעות רבות של הלקאה עצמית.

מדברים הרבה על אי-שוויון במקומות עבודה – אפליה בשכר, הטרדה מינית, חופשות לידה. אבל האי-שוויון האמיתי נח בתוכנו פנימה. האם עובדים גברים מלקים את עצמם ככה, בכל פעם שפסיק אחד יצא להם קצת עקום? האם גם הם יושבים במשרד וחושבים: אני בן מזל? והאם גרסה נשית לדילברט, העובד שמתבטל ללא רגשות אשמה, יכולה להתקיים בכלל? אולי אצל גברים השבב הזה כבר מושתל מראש, אותו שבב שמאפשר להם להתחיל איתך גם כשאין עליהם דיאודורנט, ולעבור מייד הלאה אם סירבת. שמאפשר להם להסיט הצדה כל הלקאה עצמית, ולהמשיך כרגיל.

מי רוצה להיות גבר? לא אני. אבל יש דברים שגברים מבינים, ושאנחנו מתקשות להבין. למשל, שתמיד יקומו לך מתחרים, שתמיד יהיו עליות ומורדות באיכות שאת מנסה לייצר, שתמיד יהיו דברים שלא הספקת לעשות. ואם כן, אז מה? אבל אצלנו, תמיד יפעם הווריד הקטן במצח – מה עם הפרוייקט החדשני שרציתי להרים לבד לגמרי, לפני חצי שנה? מה עם השיחה החשובה ההיא שלא עשיתי? מה עם הספרות המקצועית שקניתי ועוד לא קראתי? אויה לי, איך אצדיק את התלוש? מהזווית הזו, כל יום עבודה מתמצה למלחמות קטנות מול עצמי, בשביל לעמוד בקצב. מלחמות שמצליחות להרוג לפעמים גם את הסיפוק.

אגב, יש הבדל בין הרעב לעשייה ולהישרדות במקום העבודה, לבין חוסר השקט שנובע מהלקאה עצמית. הראשון הוא מנוע, השני הוא מקל בגלגלים. כי עד כמה שלא ידרוך כוכבך, עד כמה שלא תהיי מוצלחת ומקצועית, תמיד יהיו טעויות. תמיד תתווכחי ויכוח מיותר פעם או פעמיים, עד שתביני מה אפשר לשנות במערכת ומה לא. ותתכופפי פעם אחת מול דרישות שבאו מלמעלה, ותישבעי לעצמך שזה לא יקרה שוב. ותראי את זה קורה שוב, אבל תסבירי לעצמך שהפעם זה קורה ממקום אחר. נו, בטח.

וכל ספירת המלאי הזאת נראית ברורה מאליה, אבל היא מתרחשת שוב ושוב, ונדמה לי שלא רק אצלי. השילוב של בטחון ירוד ופרפקציוניזם גורם לכך שאיכשהו, הפרגון העצמי של אשה עובדת הולך לאיבוד בכל פעם שמשהו קטן קורה. אם הדברים לא עבדו במאה וחמישים אחוז, היא מוצאת רק פתק אחד בכיס – אני עפר ואפר.

אבל מה, יש לי כרטיס ביקור.

דפנה מרום

בת 33 גרה בתל אביב מטפחת ספריית מד"ב מחליפה פרחים כל שבוע.

תגובות

  1. בובי

    הכל טוב ויפה , מאמר חביב… אבל מה הקשר למינים נשים/גברים??

  2. שמחה להיות המגיבה הראשונה, וניחוש שלי- מיני רבות (ורבים) שיגידו-
    דפנה, כל הכבוד. כתוב יפה ומתאר לא רע בכלל את המנגנון ה"Self-defeating" הזה שאנחנו כ"כ טובות בו, בעבודה, ביחסים ובכלל. נושא חשוב ובהחלט לא נדון מספיק.
    פסיכולוגים/מנחי סדנאות וכו' ודאי יגידו שכל מה שצריך זה לקבל (ואפילו להנות- חו"ח) מזה שאת לא מושלמת, אך בין זה ליישום- נו.
    בכל מקרה, תכתבי עוד- יהיה מעניין לקרוא יותר בפירוט את דעתך על הסיבות להבדלים האלו שהזכרת בצורת ההתייחסות הנשית מול הגברית.

    • אופס, מסתבר שממש כשניסחתי תגובה הקדימו אותי, אז טוב- שמחה להיות השנייה שמגיבה…

  3. המתיסרת

    מזל שיש כאלו שיודעות לכתוב את רחשי ליבי. פשוט מדהים. אני הולכת להפיץ בקרב אחיותי הסובלות כמוני.

  4. אינדי_גו

    מהסינדרום הכללי שבגינו לנשים קשה יותר עם הצלחה. גם לכאלה שאצלן זה לא בא (לכאורה) "על חשבון המשפחה והילדים".
    נשים עובדות, צריך לזכור, עדיין מרוויחות פחות מאשר גברים, בממוצע, ועדיין צריכות להוכיח את עצמן יותר כדי להיות מקודמות.
    במקום העבודה הקודם שלי עבדו 14 נשים ושני גברים. אחד מהם היה בעל הבית. הוא נהג להודות בגלוי שהוא מעדיף להעסיק נשים "כי אצלן יש פחות בעיות של אגו" (ולהשקפתו, במקצוע המסוים ההוא, שיש בו רכיב יצירתי, היוצר צריך ללמוד להשתחרר מהאגו שלו כדי לעשות עבודה טובה יותר). מה שהיה מובלע בהצהרה הזו, היה קודם כל שהיה לו קל יותר לשלוט ביד רמה בעובדות שלו, עם פחות ויכוחים, וודאי לא כאלה שמגיעים לטונים גבוהים. ועוד בונוס קטן – לנשים הוא שילם פחות על יותר עבודה. זה נהיה מאוד ברור כשהוא חרג מהרגלו ושכר בחור לעבודה. מסתבר שמראש הבחור ידע לדרוש, וגם קיבל, כ- 30% יותר ממה שהרוויחו גם הנשים היותר ותיקות במקום העבודה הנ"ל. (כמובן שהכל בסוד גדול, כי הפרד ומשול זה מיסודות תורת השכר למעסיק המודרני). הבחור לא החזיק מעמד יותר משלושה חודשים. חילוקי דעות אמנותיים עם הבוס, כמובן. והבוס לא רגיל שמתנגדים לו, ובטח לא שיוצאים לו מהחדר בטריקת דלת.
    ואני לא טוענת שנשים ככלל הן כנועות יותר, אני טוענת שההתייחסות של נשים רבות אל העבודה שלהן כמקור לגאווה ולפרנסה, שונה מאשר התייחסותם של גברים, והיכולת שלהן להתכופף ולהתאים את עצמן גבוהה יותר. לדעתי זה נובע מהעובדה שככלל, גברים, בשל התפקיד המסורתי שלהם כמפרנסים, האגו שלהם תלוי יותר במידת הצלחתם בעבודה (ובסטטוס שלה גם). אצל נשים התהליך הזה בחיתוליו עדיין, ולעתים קרובות הן מוצאות שלא כל כך קל להזדקף ולעמוד על שלהן. מן הידועות הוא שנשים פחות טובות בשיחות של העלאת שכר (ידועות, במובן של מחקרים, לא המצאתי כלום) וגם משיגות לעצמן חבילת הטבות פחותה במקרה של חוזים אישיים, במקצועות רבים. כפי שכולנו יודעים, וזה עדיין ככה, שכניסת נשים למקצוע מסוים, מורידה את רמת השכר הממוצעת של אותו מקצוע. למה? כי הן מסכימות להשתכר פחות.
    כך שכאשר מישהי תופסת את המעלית המהירה ומטפסת מעל אחת מתקרות הזכוכית, מה שמלווה אותה כל הזמן, כפי שדפנה תיארה יפה, היא תחושת השקיפות של הרצפה.

    • אינדי_גו

      הוערתי שלא כל כך ברור למה התכוונתי בעניין על חשבון המשפחה והילדים. אז כוונתי כמובן היתה, שלאישה העובדת שיש לה גם משפחה יש קונפליקטים עצומים בהרבה עם העניין הזה של האיזון, והוא לא פשוט, בין להשקיע בקריירה (וצריך להשקיע כדי שזו תהיה קריירה), ובין להמשיך להיות כמובן אשת חיל ואם השנה (בהצטיינות). לוליין טרפז בקרקס נדרש לפחות גמישות, חישובים, מאמץ, ואימונים, ממה שנדרשת להם אשה שמתמרנת בין אמהות לבין קריירה.
      אה, ומכייוון שלא יצא לי לעצבן מספיק קבוצות מיעוטים: המוח הגברי לא יכול לתפוס את זה. כה אמרה אלוהים.

  5. התגובה הבאה עומדת להיות רצופה בהכללות, ואני מתנצלת מראש. הכל לפי נסיוני בלבד כמובן.

    שמתם לב שכאשר אשה מצביעה בשיעור (אוניברסיטה נניח) (כשהיא כבר מצביעה, שזה גם שייך לעניין), הרבה פעמים תתחיל השאלה/תשובה/הערה שלה במשפטים כמו "אני לא בטוחה שזה קשור אבל…". מין התנצלות שכזו. וכפי שכבר רמזתי, מנסיוני (ובלי עין הרע, מדובר ביותר מתואר אחד, ביותר מאוניברסיטה אחת וביותר ממדינה אחת), בכתה שבה יש אותה כמות של גברים ושל נשים וגם אם הציונים מתחלקים די שווה בשווה, בדר"כ גברים הם שיצביעו לענות או לשאול. נשים בדר"כ יצביעו כשהן בטוחות שמה שיש להן לומר הוא מאד מאד חזק או כשיש משהו שממש מציק להן לדעת. הן בדר"כ לא יענו "סתם". וגברים – אה, כן, הם הרי תפסו את אלוהים אתן יודעות איפה – ויש להם איזה בטחון פנימי שהם "בסדר". מה שהם יגידו יהיה בסדר, מה שהם יעשו בסה"כ יהיה בסדר, ובסך הכל הם הרי בסדר, הנה – גם הבוס חושב ככה.

    לפני כמה שנים, במקום עבודה קודם, עשיתי טעות. טכנית, מינורית ששוויה שקלים ספורים. לא ישנתי שבועיים. באתי להתוודות כאילו לפחות רצחתי את ארלוזורוב (מה, זה לא אני?). הזדקנתי בשנים. שבועות ספורים אח"כ, בעודי עומדת בחדרו של הבוס ודנה על דא ועל הא, לפתע מגיח בפתח החדר בחור שהחל לעבוד זמן קצר אחרי. כמעט אגב אורחא הוא אומר לבוס שהוא עשה טעות כך וכך (פי כמה משלי, מאות מונים יקרה יותר, הרבה יותר רשלנית), והבוס קיבל זאת באותה שלוות נפש שבה הטעות הוצגה לו. נעתקה נשימתי. איך? איך הוא עשה את זה?

    מאז עברו כמה שנים. לא הפכתי עורי, אבל שבחתי אותי ב"קרמים" של בטחון עצמי משופר ותובנות מעט משוכללות יותר. מלקה את עצמי פחות וגם מלקה פחות על עצם העובדה שעדיין מלקה. אני עוד לגמרי "אחות" לצרה. כנראה לעולם אהיה. אני רק מקווה שאולי היום אני מזדקנת בקצב איטי יותר.

    ענת

  6. בוטן

    כמי שכבר אינה נערה (הפרעה – זה כבר עניין אחר), וכבר עברה מספר מקומות עבודה ובוסים, גיליתי שכמעט כולנו מוכנות, למען משרה נחשקת, להגמיש את עצמנו לרמה של נערת גומי בקרקס. הבעיה מתחילה לאחר מספר חודשים, כשהשרירים מתחילים להיתפס (נו, כמה זמן אפשר לשבת בשפגט…).
    תופעת ההתגמשות מאפיינת נשים (וסליחה על ההכללה) במגוון תחומים, ולא נותר אלא לחזור ולהזכיר את ה"באג" הזה גם כאן.
    אבל דווקא בנושא עבודה, שהוא נושא קצת פחות רגשי, אפשר ללמוד לעקוף את ההתניה. אני למדתי (בדרך הקשה) להכין לעצמי רשימה של "כן ולא" – מה אני יכולה/מסוגלת ורוצה, ומה לא (לא יכולה להישאר עד 8.00 בערב בעבודה!).
    ומי שעזרה לי להגיע לתובנה הזאת הייתה דווקא בוסית.
    לאחר שנים שבהם היו לי רק בוסים, פתאום מצאתי את עצמי עובדת עם בוסית.
    איזה שינויי…
    יש לי חברות שאומרות שהן לא מוכנות לעבוד עם בוסית, ושהרבה יותר קשה לעבוד עם אישה.
    הקושי העיקרי שלי בעבודה עם בוסית הוא בעניין החברות. אני מניחה שלא כולן כאלה, אבל לה הידידות חשובה יותר מהכל (כניראה חלק מהבאג הנשי). היא לא רוצה לנהל, אלא להרגיש חלק מצוות. וזה מצויין לשעות העבודה, וקצת פחות מדהים כשהיא רוצה גם להיפגש מחוץ לשעות העבודה.
    מצד שני, זו הפעם הראשונה שלא נאלצתי להסביר למה אני מסיימת לעבוד ב 5.00, וקיבלתי גיבוי מלא לכך שאיכות העבודה שאני עושה חשובה לא פחות ממספר השעות.
    זו הפעם הראשונה שהוצע לי שכר הוגן, ללא ויכוחים מתישים, ואת כל התוספות אני מקבלת בלי שאצטרך להזכיר (או לזכור).
    וזו הפעם הראשונה שאני לא מסתובבת שבוע עם כוונה להיכנס לבוס ולבקש העלאה בדרגה/חופשה/תוספת שכר, ובסוף מתפתלת ומגמגמת משהו לא ברור, אלא אומרת את מה שיש לי בביטחון ובישירות.
    אז נכון, אי השיוויון אכן מתחיל מאיתנו, ודווקא העבודה עם בוסית לימדה אותי שאפשר גם אחרת.
    כי הדרך הנכונה היא לדעת להציב לעצמנו (ולא לבוס) את הגבולות שנוכל לעמוד בהם.
    ובניגוד למה שנדמה (לפחות על סמך ניסיוני), אם את מוכשרת בתפקידך, תתקבלי לעבודה גם אם יש לך מגבלות. בוסים יודעים להעריך גם איכות. (לפחות את לא יוצאת לחודש מילואים…).

    ועוד דבר: לא צריך להיבהל מעשרות מועמדים לתפקיד. לבוסים ומראיינים יש נטייה לנופף בערימת דפי קורות החיים שעל שולחנם, אבל זו פשוט עוד שיטה להוציא ממך יותר ולהנמיך את ציפיותייך הכלכליות.

  7. יהיה טוב...

    פשוט מדהים… זה נוגע בדיוק בנקודת המחשבה שלי בימים / שבועות האחרונים.

    העיניין הוא שבניסיון מר להשיג קצת תמיכה מחברותיי לעבודה החלטתי לחלוק איתן את רגשותיי ולפי תגובותיהן ניתן בהחלט להבין שאני היחידה בעולם שמרגישה כך – וכן שזאת שריטה עמוקה מאוד- האם הן חיות בהכחשה או שמא סתם מנסות לצאת שאקליות??

    * ענת , דרך אגב – אהבתי את התגובה שלך – צודקת בכל מילה !

  8. כתבה מעולה מלבד עניין קטן אחד;
    אני גבר, ולמרות זאת מכיר את התחושה הזו בכל מאת האחוזים.
    ייתכן שאלו הצדדים ה"נשיים" שבי- או אולי זה פשוט קיים איפה שהוא אצל כל אחד?!
    דרך אגב- האתר שלכם הוא אחד מהמועדפים אצלי ברשת- מעניין לדעת איך הצד השני מסתכל על העולם.

  9. דפנה

    מסתר שבהרבה מחקרים מגלים שוב שאנו כנשים בנויות אחרת , ואים נכנסנו לשוק העבודה שבו שולטים חוקים ומשמעת גברית תמיד ידנו על התחתונה, לכן איננו צריכות תמיד להאשים את עצמנו אלא את חוקי החברה הנוקשים.

  10. התגובה שלי אינה באה לעודד, אני עובד כבר 20 שנה (היי-טק – למעשה עוד הרבה לפני שנהיה היי-טק). 20 שנה אני אומר לכל בן-שיח שאני בר-מזל כי אני עובד בתחביב שלי ולא רק במקצוע. אבל גם 20 שנה יש הקול הקטן הזה מבפנים שיש טובים ממני (וגם טובות), זה נחמד שיש לך את היכולת להעלות את הדברים על הכתב בצורה מדויקת כל כך, אך את הקולות וההרגשות האלה יש גם לי, כך שאיני רואה את ההבדל הגדול.

  11. אורי

    בתור עוד קול מהצד השני, אני חושב שרוב הדברים שכתבת תקפים לשני המינים באותה מידה. כל מקרה לגופו (או לגופה).

    • דפנה מרום

      קודם כל, תודה על התגובות (על כולן).

      אני עדיין תוהה אם הקול הקטן הזה בפנים הוא מחלה נשית או מחלה אנושית. יכול להיות שגברים פשוט מסתירים אותו טוב יותר. יכול להיות שהם פחות מרשים לעצמם להודות בקיומו. וגם – יכול להיות שכל בני האדם כאלה, ברמות משתנות.

      בכל אופן, כתבתי מתוך התחושה שכך הדברים אצלי, ומעניין לראות שהם קיימים אצל יותר אנשים ממה שנדמה…
      בעצם, מה זה "מעניין"? הלא אנחת ההקלה שלי סוחפת את כל גוש דן 🙂 הצעד הבא, כמובן, הוא להכניס את הקול הקטן הזה לפרופורציות. ואם למישהו יש טיפים לזה, יופע נא מייד.

  12. תודה דפנה , על שהעלת את רחשי לבי.
    לא חשבתי שעוד מישהו מרגיש כך, למרות שלא סתם כתבתי מישהו כיוון שאני לא בטוחה אם יש הבדל מגדרי בהרגשה.
    בדיוק היום חשבתי למה כששואלים אותי איפה אני עובדת ומה הגדרת התפקיד,אני תמיד חצי מתנצלת וממעיטה מערכי, כאילו על- מנת לא לצאת " שוויצרית" ובתור סוג של הגנה.
    נקודה למחשבה (אני חייבת לציין: סוף סוף נקודה למחשבה, בים הלהג העקר שפשה לאחרונה באתר החביב הזה!).

  13. נכון שכל אדם לגופו, וגם בפתח ההערה הקודמת הקודמת שלי התנצלתי על ההכללה, אבל בכל זאת – למרות הכל ואחרי הכל – אני חושבת שנשים לוקות בזה יותר מגברים.

    דוגמא קיצונית יותר היא כאשר טוענים נגד תלונות נשים על הטרדה מינית או אלימות בבית ואומרים שגם גברים סובלים מזה. אז זה נכון, אבל הפרופורציה, רבותי, הפרופורציה. בדוגמאות של אלימות במשפחה זו הרי פשוט צביעות.

    אז בענין התחושות שהן הנושא לרשימה הזו ולתגובות עליה, היחס אינו כה קיצוני, אבל עדיין אני חושבת שזה הרבה יותר מאפיין נשים מאשר גברים וש טעם לדבר על כך גם כענין מגדרי.

    ענת

  14. גליה

    לא אחזור על הדברים שנאמרו כבר בקשר להכללות על גברים ונשים, בעיני אין שום קשר, אנשים
    שחולים במחלת הפרפקציוניזם פלוס חוסר הערכה עצמית (כמוני) עוברים את אותם הדברים בעיני הכל שאלה של פרופורציות .
    אני חושבת שהרצון להיצטיין מביא אותנו גם למצב של תיסכול עמוק מכל טעות קטנה ומצד שני אין מה לעשות גם להישגים הגבוהים ביותר.
    שימו לב שבן אדם שלא מתרגש מטעויות הוא בן אדם שמצליח פחות (עוד פעם הכללות, סילחו לי)
    אין מושלם לא נשים ולא גברים יש רק רצון לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר וזה בעיני המפתח להצלחה.

  15. קארין

    אחלה מאמר. כתוב מעניין, נוגע בצורה נכונה בנקודה הנכונה מהזוית הנכונה.

  16. לדעתי הרבה נשים נוהגות לייחס יותר מידי חשיבות למקום העבודה ובמיוחד מתמקדות בהמון פרטים ממש לא חשובים כמו : איך הבוס הסתכל/חייך/ענה , נימת הדיבור של מישהו ומה זה אומר, הערות באי מייל ומה זה אומר, מי כיתב את מי במכתב ובאי מייל וכל מיני שטויות כאלה ובנוסף לזה נוהגות לקיים יותר מידי יחסים רגשיים כאלה ואחרים עם עובדים שונים
    תפסיקו להתעסק בשטויות , סך הכל צריך לעבוד כדי להרוויח , כמובן לא להיות קרים לגמרי אבל רבות מכן נוהגות פשוט להגזים ולכן לעיתים נפגעות רגשית
    די כבר

    • אריאלה

      בדרך כלל עבודה מהווה הרבה יותר מאשר מקור הכנסה בלבד. עבור חלק גדול מהאנשים העבודה גם מהווה חלק גדול מהזהות העצמית שלהם, מקור לגאווה או לעצב.

      בדרך כלל (שאני בהכללות) לנשים יותר אכפת מה אומרים ומה חושבים עליהן וברור מאליו שזה יבוא לידי ביטוי גם שם, והעצה "תלמדו לשים זין", מה נעשה ואין לנו כזה?

  17. בלי קשר לעבודה, או כל תחום אחר מסוים כלשהו.
    כל מילה. כל מילה.

  18. אהרון5

    האתר הזה נגוע בשנאת גברים קשה, וגם המאמר הזה לא חף ממנה.

  19. outta salem

    לאט לאט אני חושבת שזה לא אנחנו בהפרעה, אלא העולם שסביבנו. אולי זה ימנע את ההלקאה העצמית הזו, שכנראה אנחנו בתור מין ניחנו ביכולת המדהימה לחדד את הכישרון הזה לכדי מושלמות אופראית שתקבל סטאנדינג אובייז'ן.

    בראבו.

    ובדיוק עכשיו אני יושבת בסמל הסטאטוס המשרדי החדש שבדיוק קיבלתי אתמול (משרד משלי, עם דלת והכל) כנראה בגלל שאני מאד חשובה לחברה. ואני יושבת מול ערמות של ניירות שלא אמורים להגיע אלי, והעבודה שלי, שאני יודעת לעשות כל כך טוב נמצאת מתחת לכל המסמכים הנורא-דחופים שצריך להנפיק, מחכה כבר שבוע ושבועיים וחודש (ויותר) וכנראה גם תמשיך לחכות, כי אני (מסתבר) יודעת לעשות יותר ממה שהטייטל שלי מציע.

    וככל שיותר חוטים נטוויים סביב, כך גודל הסיכוי להסתבך בהם, ומרווח הטעויות הולך וקטן, למרות שהסיכויים לעשות אותן גדלים.

    ואני? מה אתם רוצים ממני?
    אני עפר ואפר.

    (עכשיו שמישהו יסביר את זה למנהלים המגלומנים שלי)

  20. Amazing !
    Just yesterday I had an evaluation meeting with my boss and she had such
    compliments
    and I was so surprised that it surprised me so much
    so.. this article desribed whats on my mind.I am not prefectionst person and
    I keep thinking I need to be one in order to perform a good job and it probably not always true!!

  21. אני לא יכול להעיד ממקור ראשון על תחושות של הנשים העובדות, אבל אני יכול לאשר כי ברוב מכריע של המקרים – הגברים הם אכן תמונת ראי של המתואר במאמר. הגבר לעולם ירצה יותר משכורת, לעולם יחשוב שמגיע לו קידום, לעולם יחשוב שהוא יותר טוב, יותר תורם ויותר משקיע.
    מה הביא אותי – עובד במגזר ההי טק החבוט – להיכנס לבוס ולדרוש בבוטות העלאת שכר כאשר מאות מועמדים מתדפקים על דלתות החברה ? ללא ספק גנים זכריים גאים. וכמה נשים אתם מכירים שהיו נוקטות כמוני במיני שביתה איטלקית בבחינת "אם לא מתאימים את השכר לעבודה שלי – אני אתאים את העבודה שלי לשכר". וזאת בשעה שעלי לפרנס משפחה בת שלוש נפשות.
    הגבר בא עם בטחון עצמי מופרז בילט אין. הוא רוצה יותר ובטוח שמגיע לו.

  22. eyal

    אתה פשוט לא קולט, אה? אנחנו לא יכולות "להפסיק להתעסק בשטויות", כי מבחינתנו זה לא שטויות. והסבה שלדעתך זה שטויות היא כי אתה בנוי אחרת. ומה שיותר משמעותי – הסביבה הכוללת בנויה לפי הקודים הרגשיים שלך, ולא של הרב המוחלט באוכלוסיה (היינו – נשים). אני לא מאמינה ביכולת לשנות במהירות את הכללים החברתיים כך שהם יהיו מותאמים למורכבות הרגשית של הנשים כמו שהם מותאמים לזו של הגברים (או להעדרה) ולכן אנחנו חייבות לנסות להתאים את עצמנו למסגרת הקשוחה הזו, אבל אנחנו עושות את זה לא משום שזה "נכון" יותר אלא למרות שזה בניגוד מובהק לאופי של כל כך רבות מאיתנו. אופי שאכן הוא – נו, המלה המלוכלכת הזו – רגשני. רגשני יותר משל גברים רבים.

    אגב, לרגישויות כמו מי כיתב את מי במייל וכן הלאה יש גם יתרונות רבים בתחומים מסוימים בעבודה, וגברים שלמדו רגיושיות כאלו ידעו גם להשתמש בהן כמנוף אפילו לקידום מקצועי.

    ענת

    • ענת
      במהלך שנותי הצלחתי להפנים את הנקודה שאתן שונות מאיתנו , זה לא כל כך מסובך להבין זאת
      לא ביקשתי מכן להשתנות בצורה קיצונית אולם אם אנחנו הגברים נפגין קצת יותר רגישות ואילו אתן קצת פחות, אולי נגיע לאן שהוא ……
      לא צריך להיות אטום בעבודה ולהתנכר לעובדים אולם גם לא צריך להפוך את מקום העבודה למאורת רכילות ולא צריך לזלזל במה שהבוסים אומרים אבל גם לא לנתח כל שטות לרמות מוטרפות

  23. זו לא בעיה של נשים אלא בעיה של אנשים שחושבים שהם שייכים לקבוצות מיעוט: פחד מאיבוד מקום העבודה, דגש על תחרותיות, חרדת עזיבה.
    משהו שבכלל לא הכרתי עד שפוטרתי.
    תמיד ידעתי שאני טובה – הרבה שנות ניסיון, השכלה איכותית, פרוייקטים מוצלחים, בניה מהירה של ידע ויחסי אנוש. כשהשוק גאה (הי טק) דרשתי וקיבלתי סכומי עתק ועכשיו, הספיקו חודשיים שאשכח הכל. הספיקו שמונה שבועות כדי שארגיש אפר ועפר.
    את העבודה הבאה שלי אשמור בציפורניים ואז בטח אבוא בדחילו להתנצל על פסיק טעות, לא אשן בלילות ותעבור שנה עד שאעיז לבקש העלאה וגם אז בטח ארגיש שאני לא שווה את זה.

    • anna,

      הכי קשה לחזור לעבודה אחרי פיטורין. פיטורין מעוררים חרדה וקצת פוגעים באגו שלנו.
      מכיוון שאת מפוטרת הי-טק, שעד לא מזמן היה התחום המצליח והמתגמל ביותר, היית כנראה קצת מנותקת ממצבו האמיתי של משק העבודה בארץ.
      ברוב הענפים נשים עדיין אינן מתוגמלות כמו גברים, ועדיין חוששות יותר להיות הראשונות שיפוטרו (ללא קשר לטיב עבודתן). וכן, במפורש מדובר בבעיה יותר של נשים, ולא של "אנשים".
      אז איך אפשר לקרוא לזה "קבוצת מיעוט"?

  24. במחקרים וסקרים למיניהן הוכח באופן חד משמעי, כי נשים תורמות ו"משתלמות" יותר לבעלי עסקים, אפילו נשים מבוגרות יחסית (שכבר לא מחכים להן תינוקות בבית…) ועדיין, אני לא רואה "התנפלות" על נשים אלו, מצד מעסיקים. בדיוק אותן תכונות שדפנה מזכירה, הופכות אותנו
    לעובדות טובות ונאמנות יותר (כמה נשים יחליפו עבודה בשביל 500/1000 ש"ח יותר?)
    פרפקציונזם כשלעצמו, אינו הבעיה וזו, אגב, תכונה שאינה קשורה למין כלשהוא, הבעיה היא בחוסר הבטחון העצמי ובעליבות הנפש של חלקנו (בלי להעליב….).
    אני מכירה נשים שעושות את עבודן בצורה יסודית ומקצועית ואף מחזיקות מחלקות שלמות על כתפיהן, מבלי שהן דורשות את התואר הנכון, את המשכורת הראויה או את ההטבות הנילוות.
    היתה לי בוסית, מנהלת מחלקה בחברה גדולה מאוד, שקיבלה 40% פחות ממנהלי מחלקה בדרגה שווה לה. וגם היא לא עשתה כלום בנדון.
    הבוסים לא יתנדבו לתת מרצונם!!
    ביום שאנחנו, הנשים, נלמד לבקש את המגיע לנו (ורק למי שבאמת מגיע!) נוכל להיות שוות מול הגברים במערכות המשק השונות ולא שעה אחת קודם.

    • או לפחות ראשי פרקים באיך לגשת לבוס ולבקש העלאה (גם לינק טוב בנושא יתקבל בברכה)
      – אין לי מושג בפרקטיקה של המעמד הזה, נשבעת!

      • דפנה מרום

        פה יש כמה טיפים (למרות מגרעותיו של האתר) לנשים שמבקשות העלאה:

        http://www.haderech.co.il/raise.html

        פה יש כמה אבחנות מעניינות לגבי פוליטיקה במקום העבודה בכלל (וסגנונות שונים של מו"מ עם הבוס):

        http://www.jobinfo.co.il/Content/Career/Politics/politics_link.asp#2

        פה אפשר למצוא תיאוריה של ניהול מו"מ (ואם זה נראה לכן משעמם, תזכרו שזה מה שהבוס שלכם כבר הספיק לשכוח. כדאי שתדעו את זה):

        http://www.nihul.com/topics/e46.htm

        ואולי הכי חשוב – הגישה. הוקרנה פעם תוכנית על ראיונות קבלה של נשים לעבודה. צילמו אותן במצלמה נסתרת. כל מועמדת באה עם כל התעודות וכל הכישורים, אבל כל פעם ששאלו אותה שאלה התחיל הטקס הקבוע: המועמדת מסתכלת למעלה, מסתכלת הצידה, מגלגלת עיניים, מגמגמת, ובסוף אומרת "נו… אה… כן, גמרתי שני דוקטורטים בשנתיים…".

        כולן התנצלו על עצם הקיום שלהן, כולן גמגמו, כולן העריכו את עצמן בגובה השטיח. ברור שמי שהתקבלה היתה זו שאולי פחות מוצלחת בתיאוריה, אבל ידעה לשווק את עצמה.

        אז כמובן שלא צריך לצעוק על הבוס. צריך פשוט להישיר מבט ולדעת לדבר על המעלות שלך בלי להתנצל. זה תופס גם לגבי מחמאות שנותנים לך על העבודה. אם כבר נתנו, תגידי "תודה" וזהו. על עובדה ברורה לא צריך להתפלמס.

  25. מאמר מעולה.

    גם לי הייתה הקלת רווחה שזה לא רק אני. אני גבר ומרגיש דומה. לדעתי זו לא מחלה נשית. אולי גברים יותר מפנימים דברים ולא מוציאים החוצה, וכך זה ניראה.

    תודה לך

  26. כך הולכים השותלים

    מאמר מעניין וחשוב. מה באמת בעניין השבב השונה במוח? צריך פשוט להאמין שמגיע לנו, גם לנו, להינות מן החיים. להצליח. להגיע. בזכות ולא בחסד. 🙂

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *