נשאר בבית הערב, ג'ודי?

לאחר הופעת הבכורה של הלונגהרין כתב אחד המבקרים: 'אי אפשר להעריך יצירה כזאת במלואה לאחר שמיעה אחת, אבל איך לעזאזל אפשר להקשיב לדבר כזה פעמיים?!'.
גם ההצגה ג'ודי יקירתי, למרות מעלותיה הרבות, נופלת מבחינתי, לצערי, לתוך הגדרה זו.

בערימת החרא הגדולה

אין זה סוד שהתאטרון בארץ במצב נוראי. הבימה, הקאמרי ובית לסין מציגים רפרטוארים שמרנים ותאבי רייטינג המורכבים מיצירות עבר מפוארות אך שמרניות והצגות פופוליסטיות ופוליטיות (שמרניות לא פחות) שכמו נלקחו מידיעה ראשית בעיתון. הרעות החולות של מיני גורן אגמוניות, מתי גולנים, עדנה מזי"אות מופקרות לבימויים של אילן רוננים משעממים שמוצאים לנכון לדחוף לכל הצגה (ואפילו לקלסיקות כמו ברכט, לדוגמה) איזכורים פוליטיים/תרבותיים אקטואליים וסרי טעם, על מנת להקל במעט את טעמה המר של התרופה. וכך כשההצגות המבוצעות נעות בין חוסר חשיבות, חוסר רלבנטיות לסתם נמיכות מצח, הופך התאטרון לאלטרנטיבה יקרה יותר ומהנה ואיכותית פחות לקולנוע ואפילו לצפיית ערב בערוץ 3. אלטרנטיבה שהיא (כמו האופרה או הפילהרמונית) בעיקר אלטרנטיבה לבורגנים בגיל העמידה המבקשים למתג את עצמם כבורגנים איכותיים בגיל העמידה. כמובן שזה מרגיז מפני ששלושת הגופים המנוונים וחסרי התרבות הללו בולעים לעצמם את רובו המוחלט של תקציב התרבות הישראלי, אבל זה כבר סיפור אחר.
בתוך ערמת החרא הדוחה זו, ניתן היה לצפות שתאטרון הפרינג' יהווה אלטרנטיבה לתאטראות הציוניים הגדולים. לרוע המזל, רוב הפרינג' בישראל הוא לרוב מיינסטרימי, מודרניסטי ומיושן למדי. משום כל זאת ניתן לראות בתאטרון תמו-נע את אחת מנקודות האור היחידות בסצינה (סצינה?) הגוססת של התאטרון בישראל.
אכן, אין פופוליזם רב מדי בהצגה "ג'ודי יקירתי". מוקדי ההתרחשות המרובים על הבמה, מתחמי הקיום הבלתי מתוחמים והמספר הרב של הסצינות הופכות את "ג'ודי יקירתי", במונחים של תאטרון ישראלי, למקבילה תיאטראלית לסרט של האל הארטלי לעומת ההצגות של של הבימה ודומיה (סרטים של נורה אפרון?).

11 שחקנים רצים אחרי רעיון

ניכר בהצגה "ג'ודי יקירתי" שהשקיעו בה מחשבה וכוונה מצד היוצרים והשחקנים גם יחד. קודם כל אזכיר רק את יתרונותיה הברורים: תפאורה ותאורה יפהפיות עם לפחות שבע זירות התרחשות על במה אחת, אחד עשר שחקנים מצויינים שנותנים את עצמם ומחזה יומרני עד אימה.
אני כותב ברשימת היתרונות את העובדה שהמחזה הזה יומרני עד אימה בגלל שיומרנות היא לטעמי אחת התכונות המושכות והחשובות ביצירות בכלל ובתאטרון הישראלי הצחיח והמשמים בפרט. בכלל, אי אפשר שלא לחוש אהדה גדולה למחזאיות נאווה צוקרמן ויעל דר ולצוות השחקנים. מחזה מרשים שכזה (ו"ג'ודי יקירתי" הוא מחזה מרשים) אפשרי בארצנו הקטנה, ואולי בכלל, רק אם מאמינים בו. הגוון הכללי של פעילויות תאטרון תמו-נע בכלל ושל ההצגה "ג'ודי יקירתי" בפרט משרה רושם של מחוייבות אמנותית, אמונה וכנות. לרוע המזל, למרות היומרנות המבורכת, היתרון הגדול ביותר של ההצגה הזו הוא גם המקום בו היא נכשלת.
כהצגה שמכילה מספר נכבד של סיפורים מקבילים ולעיתים גם משותפים של אנשים שעומדים בצמתים מכריעים בחייהם, אנשים במשברים ואנשים שרע להם בכלל, ג'ודי יקירתי מזכירה אולי מספר מקבילות קולנועיות מהשנים האחרונות כגון "מגנוליה" ו"תמונות קצרות". אלא שעם כל ההערכה, זהו כנראה מגנוליה לעניים. ג'ודי יקירתי חסר את המודעות העצמית, הקריצה והמבט החד של האחרונים.
ועל מה, בעצם, ההצגה הזאת? היא נוגעת בכל כך הרבה נושאים ולא משיגה מיקוד לגבי אף אחד מהם: יחסי המינים, תהליך היצירה, זוגיות, החברה הישראלית, יחסים מעמדיים, משבר גיל העמידה, מוסכמות חברתיות מול קול אישי, פרפורמנס חברתי מול אמת פנימית, יחסי דורות, אדיפליות ועוד ועוד ועוד. נאווה צוקרמן ויעל דר, המחזאיות, נגעו כאן בלי לחשוש בכל כך הרבה נושאים גדולים ועוד הספיקו לצטט בחיפזון את קורט ווייל. כל זה מוצג במשחק תיאטרלי ומוגזם, ותוך כדי שימוש עודף בסמלים עדינים וגם גסים כולל שתי דמויות בשם: השראה וגורל (החותם השביעי ומלאכים בשמי ברלין צצים בזכרון, ולא לטובה).
גם חלק גדול מהדמויות בהצגה סטריאוטיפיות עד ייאוש. גבר בגיל העמידה שהגורל שולף אותו ממקומו המסואב בחיים, ילדה לבושה בלבן (המסמלת תמימות?), אישה צעירה, מבולבלת, בודדה ונזקקת שמנסה להתאבד בגלל זיווג לא מוצלח, יוצר מיוסר שמנהל יחסים סאדו-מזוכיסטיים אוהבים-שונאים עם ההשראה שלו שבאה בדמות (איך לא) אהובתו ואיך אפשר בלי שתי דראג קווינז בעלות מבטא אמריקאי שהתחפשו לשתי שחקניות הוליוודיות ומספקות את הרגעים המתוקים-מרים מצחיקים-עצובים של ההצגה הזאת. בנוסף עם כמות גדולה של התרחשויות במה בכל רגע נתון הופכת ג'ודי יקירתי לקיבוץ די עצוב, מעט מעיק ותמיד רוחש של סמלים, משמעויות וסטריאוטיפים.

אז מה היה לנו?

הבעיה ב"ג'ודי יקירתי" אינה, אם כן בכוונה, אלא ברעיונות. ואלו, למרות העטיפות הפרינג'יות, לא חורגים, לרוע המזל, מרמת הבנאלי והקלישאי ולא מתגבשים לאמירה אחת כוללת. יש בהצגה הזאת המון סבל ועצב אמיתיים, אבל הם נותרים בגבולות הסבל והכאב האמיתיים ולא מתרוממים לפסגות האינטלקטואליות והרגשיות אליהן מרוממת אותם אמנות טובה.

עידו הרטוגזון

יליד 1978. כותב חרוץ של פרוזה/שירה/מחזות/תסריטים. בשנת 1999 פרסם לראשונה סיפור באנתולוגיה 'אוטוטו' שיצאה בהוצאת מעריב-זמורה ביתן. מתגורר בקלן, גרמניה, ועובד כרגע על ספר ביכורים בשם 'אנטי גיבורים'.

תגובות

  1. i am the princess

    ואם כבר עסקנו בהצגות אז מי שלא ראה עדיין: המורדים, קרום וחברות הכי טובות. רציתי לראות את סיפורים מהוג'יאנה אבל לא יצא שלי…מישהו ראה? מישהי ראתה יותר נכון?

    • ראיתי את החברות הכי טובות ונהנתי מכל שניה
      יופי של בימוי
      יופי של משחק
      זאת הייתה חוויה מצויינת.
      ערב נשים לחלוטין
      עם קונספט שערב שלם מבינים לליבך!
      היעד הבא ואני מזמינה היום כרטיסים זה למלאכת החיים של חנוך לוין
      זאת הצגה של בית לסין
      אגב
      אני כן ממליצה ללכת לכמה שיותר הצגות
      ויש עכשיו מבחר לא רע
      בהבימה יש יופי של הצגות למשל.

  2. ג'ודי יקירתי היא הצגה טובה יותר מכל הצגה אחרת שמוצגת היום בתאטרון הרפרטוארי. הפסקתי לחדש את המנוי בקאמרי, ולהבימה אין סיכוי אצלי. בתאטרון תמונע הצליחו להפתיע אותי לא פעם. אני חושבת שכל מה שכתבת הוא נכון, יצאתי עם אותה התחושה מההצגה.
    ואם בתאטרון עסקינן אז לדעתי הסיבה היחידה שהם מקבלים את מרבית התקציב היא העובדה שזהו מדיום כ"כ עתיק שלקח לו זמן לקבל תקציבים ממשלתיים. עוד אלפיים שנה גם הקולנוע יקבל, אין מה למהר.

    (שאלה קטנה לסיום, מישהו ראה את אסקימו?)

    • eskimo dog

      כתבה מאוד מכעיסה ומקוממת. הכל חרא? כלום לא טוב?
      30 הצגות עולות פה כל שנה וכלום לא ראוי בעיניך לצפייה?
      לא חנוך לוין? לא שמואל הספרי? לא מיטלפונקט? אשכרה כלום?
      למיטב ידיעתי התיאטרון שלנו הוא ברמה גבוהה יחסית. בהתחשב בתקציבים ובכמות הקהל המוגבלת שלנו היוצרים שלנו זוכים בפרסים והכרה בינלאומית (בטח יותר מהקולנוענים)
      ויש פה ושם פנינים אמיתיות.
      ולגבי ההערות שלך על משמעויות חברתיות ופוליטיות, גם זה לא טוב?
      על מה אתה רוצה שיכתבו כאן, על שחרור העבדים בטקסס?
      לך לראות את "סליחות" בבית לסין. לך לראות את "הבכיינים"
      נודניק.

      • הו, אסקימו כועסססססססססס…

      • מתוך 30 הצגות שעולות מקסימום 2 ראויות לצפייה. השכבה של חנוך לוין כבדה מתייסרת, אין מה להשוות למחזות המטאפיזיים שלו כמו הילד חולם וההצגות האלמותיות שלו משנות השבעים ושנות השמונים. שמואל הספרי כדאי שיעשה קולנוע ולא הצגות רייטינג מזוויעות לועדי עובדים כמו חצוצרה בואדי. יהושע סובול גם כבר לא מה שהיה. התאטרון הממסדי בארץ, לדעתי, מתחת לכל ביקורת.

    • מסכימה בלב שלם עם מריה.
      ואפרופו הפתעות טובות מתמונע;לכי לראות את החדשה שלהם "לפני שהכלה נחנקת".
      כמה אנושי ונוגע,באמצעים התאטרליים הפשוטים ביותר,שחסרים בכל מפלצות-הרפרטוארי;מגע
      בלתי אמצעי עם הקהל,חומר מרתק ומשחק מסור בלי לותר לרגע.וכל זה ב-50 ש"ח….

      • מסכימה עם מיקה . ההצגה לפני שהכלה נחנקת, הצגה חזקה ומעמיקה
        עם משחק מצויין מצד השחקניות,במיוחד של ענת פדרשניידר ,
        אני מקווה שאני אומרת נכון את השם, אבל מרשים מאוד.
        במיוחד שזה מציג בתאטרון תמונע, מקום האהוב עלי, מקום מקסים שמכניס אותך לג'אנר
        אחר של תאטרון. מקסים………

    • נכון מאוד.
      הגיע הזמן לעשות משהו

  3. מסכימה עם עידו, התיאטרון בארץ לא מציאה.

    אבל –

    תיאטרון גשר – מ-ע-ו-ל-ה – ברמה בינלאומית !

    לרוץ לכל ההצגות ללא יוצא מן הכלל.
    אפילו את "השטן במוסקבה" הם הפליאו להעלות !
    (את חווית הספר, זאת אומרת…)

  4. ממליץ על ההצגה "לכל השדים והרוחות" של הקאמרי. זהו עיבוד למגוון סיפורים קצרים של בשביס-זינגר.
    הכותב – מעולה, ויש לו קבלות.
    העיבוד לתאטרון ממש מצוין.

  5. מגיב בקיר

    לא קראתי את כל הביקורת. למעשה, לא הגעתי לביקורת.
    אחרי הפתיחה כבר החלטתי שאני יודע מה אתה עומד לכתוב. אתה מגלה את הקלפים ישר, באופן בוטה, מבלי לנמק. זו לא ביקורת, זו התקפה בכל הכלים. ובתחומים הללו, אחרי פיסקה אחת כבר משעממם. אתה לא מוסיף מידע. אתה לא מנמק. אתה לא מחכים את הקהל. אתה קובע נקודת הנחה, וממשיך הלאה. במלוא הקצב.
    יכולת לכתוב:
    חרא חרא חרא. צואה, הפרשה, מוגלה, ערב רב של תולעים, מקקים מעוכים – מצב התאטרון בארץ.
    וזהו.
    לא משכנע.

    • עידו הרטוגזון

      חבל שלא טרחת לקרוא את הביקורת, כי אם היית עושה כן היית מגלה שעיקרה כלל לא בקטילת חסרת רחמים אלא דווקא בחיפוש אחר מעלות, מספר מחמאות וביקורת אולי נוקבת אך זהירה למדי. ובכלל, אין זה ממנהגי לקטול ואני עושה כמיטב יכולתי תמיד למצוא את נקודות האור.

      נדמה לי שנפלת בעצמך למשבצת שייעדת לי.

      בברכה,

      עידו הרטוגזון

  6. אנונימה

    אחת ביקורות התאטרון היותר מעניינות שקראתי…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *