בננות בנות שמרשות לעצמן
לפעמים יציאת כוכבים
צווחת עופות
לפני שחיטה.
אל איזה לילה התעוררתי התעוררות
חדה
התעוררות סכין, הלב גס כמו
זמרת צפורים בבוקר
הפה מושט לנשימה.
תמיד סביבי שירה
חזקה כמו סטירה.
איזה סוג מוות לקחתי על עצמי?
באיזו זכות?
מתוך "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", הוצאת כתר, 2002.
לקחת על עצמך את המוות של הבורגנות והממסד וגם פרצוף מיוסר לא יוכל למחוק את הסושי הזה מהשפתיים שלך.
שהוא אמור להתנצל על הסושי? יש מקרים שבהם הממסד מחבק בצדק.
שהיא משוררת מתוסכלת ומרירה.
חבל שזו התגובה הפותחת.
וחבל שה"משוררת" – שבוודאי הייתה מצפה לביקורת קצת יותר עניינית על כתיבתה – מתעסקת בביקורת מסעדות ובזריעת ארס.
ולשמעון (וגם למערכת): בלי ביקורת – סתם תודה.
אני לא אתייחס לתוכן השיר כי אני ושירה חדשה לא כל כך מסתדרים.
השיר הזה היה עם ניקוד במקור. כאשר מסירים את הניקוד נהוג לכתוב פעמיים ו' באמצע מילה.
בקר הופך לבוקר, צוחה הופך לצווחה ומות הופך למוות.
תודה על שיתוף הפעולה.
וטוב לראות משהו מסוג חדש בעמוד הפותח.
שמעון,
הייתי בערב שלך לרגל הוצאת הספר (בבית ביאליק) והתאכזבתי לראות אותך מסתודד בפינה עם בנות יפות ואפלות…
חשבתי שאתה כמוני.
מגברים שחורים וגדולים למשוררים אדמונים וענוגים.
התגעגעתי
}{
מה הסיכוי שבערב ספרותי תהינה בחורות יפות?
קרוב לאפס. כנראה שנתת לאכזבתך לעוור את עיניך.
הערב עצמו היה לא רע, מלא סלבס (בטח חברים של) שהקריאו שירים. וכן, היתה שם איזו בחורינה או שתיים שנראו מעניינות. חשבתי לעצמי, לפחות הקהל כאן לא קונבנציונלי. רציתי בסוף הערב לגשת אליו אבל הוא היה מוקף במלא אנשים (ונשים) אז הלכתי הביתה.
אולי נשלח לו מייל אישי.
אני רואנ פתאום שזה אפשרי.
הו, מרענן מאוד ואפילו מעורר תקווה, ככה סתם, שירה בראש חוצות? איזה יופי.
מעבר לזה אני מנועה מלהגיב במובן של לשבח ולומר כמה יפה בעיני, היות שבעל הדבר הוא גם אלוהי הכותבים הקטנים, וכותבת קטנה מסוימת זו אינה רוצה להיחשד בלחיכת פינכה או פינו של אי מי. (כלומר, לפחות לא מהסיבות הלא-נכונות)
ובעניין סוג המוות שלוקח הכותב על עצמו, האמנם לוקח הכותב על עצמו, או שמא סוג המוות המסוים הזה שאנו קוראים שירה, מזדחל ובא על הכותב כנחש בריח על פיל ("צייר לי כביסה!"), ואינו מותיר ברירה אחרת?
הוא מעדיף נשים?
לא ברור לי העניין הזה.
אינדיגו, חבל לך על הזמן.
שמעתי שהוא תפוס.
זה בסדר, מותק. גם אני.
והדיון הציבורי הזה בעניין נטיותיו המיניות של מאן דהוא הוא ממש לא לעניין, לידיעתכם.
וזאת בניגוד לדיון הענייני בשאלה כיצד משפיעה משרה של עורך בכיר על משורר בשיא הקריירה השירית שלו, בעודו מפרסם תכופות, ואיך זה משפיע על הענייניות של הביקורת ושל הפידבק שיקבל על שירתו ובכלל איזו רמה של כנות יכולה להתקיים ביחסים הבינאישיים, המקצועיים והביקורתיים של אדם כזה עם אנשי הבראנז'ה שלו. אבל היי, אלה החיים שלו והשירים שלו.
אינדי, סופרים ומשוררים מתחילים (יותר או פחות),
הגיע הזמן שתבינו את מה שכל העולם (ואישתו) הפנימו מזמן:
הצלחתם של משוררים, יוצרים ונגרים אינה תלויה רק בכשרונם (החשוב כשלעצמו).
ישנם מרכיבים אישיותיים רבים ומגווונים שהופכים את האחד למצליח, מוכר ואהוב הממסד, ואת האחר ספון בביתו וממורמר.
טוב הייתם עושים לעצמכם וגם לנו אם הייתם מנצלים במה זאת לדיון/ביקורת אמיתית ("השירה הישראלית לאן…?"), ומאפשרים דיון חדש ושונה בבננות, במקום לעסוק בהצלחתו ובטעמו האישי של המשורר הנ"ל (סושי?)
לנו, שאיננו יוצאים פעמיים בשבוע לערבי משוררים, הדיון ביחסים בין אישיים עם שמעון אינו אומר דבר – מלבד פיסת רכילות (ובעסקי רכילויות כבר עדיף שתדונו בנטיותיו המיניות…)
לכם, לעומת זאת, נעשה כאן נזק אמיתי. למה ששירלי תרצה לפרסם שירה באתר זה אם פירסומה יעורר ריבים אישיים ובין אישיים?
דבר דומה קרה למוסיקאים ישראלים בני זממנו, שגם הם, כמו המשוררים, אינם נמצאים במרכזן של תוכניות אירוח. היחסים העכורים ביניהם, הביקורתיות ההרסנית וחוסר הפירגון הביאו לכך שאפילו בקול המוסיקה (תחנה של אחוז וחצי האזנה ממוצע ליום) כמעט אין משמיעים את יצירותיהם.
ותחשבו על זה…
אני חושבת שקראתי שלא לעסוק ברכילות לא עניינית על חייו האישיים של הנ"ל, ולעומת זאת העליתי לדיון סוגיה לגיטימית לגמרי (ואפילו מעניינת). נדמה לי שאת צריכה לקרוא ביתר עיון את מה שכתבתי, נסי, זה לא ארוך במיוחד.
אינדי יקירתי,
לא הייתה כאן כוונה אישית.
הסוגיה שהעלית אולי מעניית את הבראנז'ה שלו (כפי שכתבת), אבל לכלל הקוראים היא שולית לחלוטין. למה אי אפשר לדון ולבקר את השיר עצמו?
איכות שיריו של משורר לא נבנת בזכות (או חובת) תפקידיו השונים.
החשש מביקורת כנה – אם בזה מדובר – אינה ברורה. דווקא כאן, חבויים מאחורי ניקים?
אני דוקא בעדו. זה טוב שיש מי שמחזיר את השירה אל, נו, הדבר המגעיל הזה המתכנה "סדר היום הציבורי". זה מצוין שמזמינים אותו, נניח, לתוכניות טלוויזיה (אין לי מושג, לא ראיתי אותו אף פעם), במקום עוד דוגמנית שיכולות הביטוי שלה מפותחות אפילו פחות משדיה. כן ירבה, מבחינתי. מה גם שהוא כותב נהדר.
כשבתחנה הזו יתחילו להשמיע את הקקפוניה, המתקראת מוזיקה קלאסית עכשווית, הם יאבדו את האחוז וחצי שנשארו.
אחוז וחצי? 90000 איש? לא רע בכלל. חשבתי שיש כמה אלפים בלבד.
אז אולי הגזמתי.
90000 נשמע גם לי מופרך.
וד"א לא כל המלחינים בני זמננו כותבים בסגנון "קקפוני". חלקם כותבים מוסיקה הרמונית ונסבלת למדי.
אני עוד לא שמעתי יצירה אחת עכשווית שניתן להשוותה ליצירה טובה מהתקופה הרומנטית או הקלאסית.
כמובן שזה עניין של טעם.
אלכם,
מבלי להכנס להרצאה מקיפה ומשעממת על מוסיקה בכל הזמנים:
ראשית, מוסיקה, כמו כל אומנות, היא קודם כל עניין של טעם (אישית, ובהכללה, אני מאוד אוהבת את התקופה הקלאסית, הרבה פחות את הרומנטית, וממש לא את הבארוקית).
שנית, קצת שמרני וכוללני לומר שלא נכתב שום דבר שישווה למוסיקה הקלאסית או הרומנטית, לא?
ולא נשכח שהמוסיקה שנכתבה באותן תקופות עברה כבר את תהליך הניפוי, כך שניתן יהיה לנסות "להשוות" איכויות בינה ובין מוסיקה בת זמננו רק בעוד כ – 200 שנה.
אם תרצה המלצות עדכניות, אשמח לתת.
אני שומע הרבה מוזיקה קלאסית, הרבה מאוד. משהו כמו 8 שעות ביום. זה כולל גם מלחינים לא מוכרים מהתקופות הקלאסיות והרומנטיות.
אין מה להשוות בכלל.
אני מצפה לראות המלצות (רק לא ברטוק, פליז!!!)
קצת קשה כאן מהעבודה, בערב מבטיחה לחשוב לעומק ולשלוח מדגם מייצג (ללא ברטוק).
אגב, 8 שעות ליום מוסיקה קלאסית ורומנטית? אתה עובד בתקליטייה של קול המוסיקה?
ועוד נקודה למחשבה:
אם מותר להתנבא, ה"קלסיקה" המוסיקאלית שתשאיר אחריה המאה העשרים תהיה מוסיקת הג'אז, הפופ (והביטלס שהם כבר קלסיקה בזכות עצמם), הרוק (פינק פלוייד?), והמהפכה האלקטרטנית על נגזרותיה (טכנו, טראנס, האוס…)
של אוניברסיטת חיפה, כך שיש לי הרבה זמן לשמוע את זה בעמדה.
אני לא דיברתי על הסגנונות האחרים. דיברתי על מוסיקה קלאסית, אבל את צודקת. הביטלס והפינק פלויד הם בהחלט קלאסיקה.
הי אלכם,
וכדי שלא תחשוב שהקלתי ראש, כינסנו כאן פורום ברונטיות (+ ג'ינג'ית אחת), ולאחר מיון קפדני מחיקות וויכוחים, להלן רשימת מוסיקאים (וטיפים).
פוסט רומנטיים (וגבוליים):
ברליוז, וגנר (כמובן), מהלר, ברוקנר.
המאה העשרים:
קודאי, קורסקוב (רימסקי), ראחמנינוב (כה רומנטי – קשה להאמין שהוא בן המאה העשרים), פרוקופייב, סטראווינסיקי (הצעיר), שוסטקוביץ' (סימפוניות – מומלץ), דיביוסי (מומלץ בחום), ראוול (לא כולל בולרו…), מיו, פורה, פולנק, גרשווין, ליאונרד ברנשטיין.
מספר ישאלים:
פאול בן-חיים, מנייביץ' (מפתיע ברומנטיותו), מרדכי סתר (המוקדמים), משה גסנר (המוקדמים), צבי אבני (אולי).
וזו, כמובן רק רשימה מייצגת.
ולאור דרישת הברונטיות (עקשניות…), בכל זאת המלצה חמה לשתי יצירות של בארטוק (כמעט טונאליות..): "קונצרטו לתזמורת" (בעיקר הפרק "מחול הזוגות"), ו"דאנס סוויט".
וכאן בוטן מסיימת שידורנו לערב זה,
תודה שאזנתם ולילה טוב מתל אביב.
אני לא התכוונתי מבחינה כרונולוגית אלא מבחינה סגנונית. כמעט כל המלחינים שהזכרת מושפעים בצורה חזקה מאוד מהסגנון הרומנטי ונגזרותיו.
שוסטקוביץ' הוא המלחין האהוב עלי והסמפוניות שלו (במיוחד השביעית והאחד עשר) מהממות בעצמתן וביופיין.
פרוקופייב: היצירה הטובה ביותר שלו לדעתי היא הקנטטה לאלכסנדר נייבסקי.
על הישראלים ועל ברטוק אני לא ארחיב את הדיבור, בסדר?
נו, צריך לדעת להסביר…
אבל תודה (ד' בסגול) שהשקענו.
נ.ב. גם לנו הקקפוניות למיניהן לא עושות נעים האוזניים (ובכלל)
השקעה מעוררת כבוד.
להסביר זו בעיה די רצינית אצלי. אני תמיד חושב שמה שאני אומר מובן מאליו.
בהכללה (שלא יבואו אלי בטענות) זו בעיה של הרבה בנים…
האמת היא, שזה שיר לא רע, וזאת הבעיה שלו…
ציפיתי לתבשיל קצת פחות פושר,
כזה שמתחשק לצום אחריו שבוע,
או להקיא את הקרביים…
זה מסדיר את היציאות.
נו באמת, זו ביקורת על שיר? לא עדיף להמתין קצת, עד שבאמת יהיה מה לומר, ואז גם לנמק?
לא יעביר את טעם פריכיות האורז שיש לשיר הזה.
כאילו, מה קרה? זה שיר כל כך אנמי, שאין ספק שהוא זוכה לתשומת לב רק מפני שנכתב בידי היוצר הנ"ל.
וכדי להסיר צל של ספק, אני אינני משוררת מתוסכלת (טוב, אולי מתוסכלת, אבל מסיבות אחרות).
"הפה מושט לנשימה"…. מקסים.
שמעון,
אני קצת עייף. אין מקום שאתה לא מופיע, מדבר, מציג, שר, מתפלמס,
זה לא נורמלי בחיי.
דוגמאות? בבקשה: אצל טל גורדון, אצל דב אלבוים, ביצחק לאור, בנספח תרבות, בתאטרון תמונע, בבית ביאליק, אצל אגמון, מדבר על כ-ל נושא, כ-ל נושא שבעולם, החל בהשוואת תרגומים וכלה בשואה (!),
זה לא רציני. זה כמו השפן של אנרג'ייזר.
תנוח , שמעון.
אוהבים אותך הרבה.
לא מבינה מה אתה רוצה.
ראיתי אותו אצל אלבויים – היה מרגש ואמיתי.
ראיתי אותו אצל טל גורדון – היה יוצא דופן (צבעי מלחמה?)
ראיתי אותו בטקס השואה(!) – היה מדהים.
אז מה אתה רוצה, מתן? תשומת לב אולי? הנה קיבלת.
את שמעון עזוב במנוחה. שיופיע כמה שיותר!!
שני מהלכים הרמוניים אלמנטרים, חוזרים על עצמם במעגל אינסופי כמו די.אנ.אי טבעתי של תולעת עתיקה.
הטקסט נקרא בצרידות סינקופית, עם משיכות והשהיות מתוזמנות למעגליות המוסיקלית הבסיסית.
נשארתי עם תחושה של איזו דרמטיות המכילה רק את עצמה, והרבה געגועים לפינק פלויד ומאיר אריאל.
אתה רוצה להרוג מישהו?
כמעט נחנקתי מצחוק.
גם אני נשארתי עם הרגשה שהבחור לקח איזה צליל או שניים מפינק פלוייד וחזר עליהם בצורה לא כל כך מוצלחת.
טוב, סה"כ שיר לא-רע, פה ושם דימויים יפים ומפתיעים, אבל הקול, בערך אותו קול שאני מכיר מ'המונולוג'. וקול צריך להתרענן ולהשתנות, לא להיתקע על אותם צלילים
אני חושבת שהעיסוק בנטיות שלו הוא טבעי
הוא הפך את עצמו (במאמץ על) לדמות ציבורית. אז זה לגיטימי.
להערכתי – אין פה עניין בנשים.
למה את חושבת ככה?
הבנתי שיש לו חברה (נקבה!).
בטח טיפוס ענוג ושברירי.
שקוף כזה.
כמוהו.
ילדותית.
שמעון, לא קצת מוזר, העניין הזה של להיות דמות ציבורית? מנסה להבין איך זה מסתדר עם הביישנות ההיסטרית שלך, קשה? קל? נעים?
לא נעים לי להגיד…
אבל לא כל כך הבנתי…
את השיר…
(מישהו מוכן להסביר לי אותו?)
נו, דנדוש, פשוט תזרמי איתו (או לא).
וזה כל השיר.
כל כך אהבתי את הקופסית שלך
כל כך הר של ציפיות
כל כך שתליתי כל הקיר שלי
כל כך ששנאתי אותך על שהיית
לא בישן ולא נעליים.
יש בו משהו דורסני. אמביציה מטורפת. לא ראיתי דבר כזה בחיים.
הוא ממוקד בדבר אחד – בשמעון אדף.
הוא מפחיד.
לא הייתי קוראת לזה יצירה או שיר, מקסימום שרבוט חביב ותו לא.
יש עליו מלא נמשים.
מלא.
לא ראיתי דבר כזה.
שראית אותו מקרוב.
ותודה ששיתפת אותנו.
הברונטיות מצדיעות לך.
שלוש קריאות כיפק-הי לקוני
הי! הי! הי!
מה בדיוק הבעיה שלך עם נמשים? או שלכ לכם בעצם פה?
stam efes male beazmo verak bo!!!
e.
amsterdam
מה הבעיה שלך עם נמשים? או של כלכם בעצם פה מה הבעיה שלכם עם זה?
עם כי השיר עצמו נראה לי קצת פרגמנטלי-דהיינו לא התחבר לי למכלול. מצד שני כולם פה אומרים לי שאני טועה ושזה שיר שממש מעורר תיאבון לקרוא עוד…
http://www.p-files.org פסטיש