סליחה, אני פמיניסטית?

מה אתן חושבות על פנינה רוזנבלום?
כלומר, הרפו לרגע מבלונד הבקבוק, מהאוטוביוגרפיה המשוכתבת והמתלהמת, מהטיפשות הנובורישית היוקדת, מהאפיל של הגשמת החלום הישרא-אמריקאי רבוד הנצנצים.
מה אתן חושבות על פנינה רוזנבלום האייקון?
כי אני אתעקש לעד שבעיני היא עדיפה לאין שיעור על כל הבילי מוסקונה-לרמניות כפולות שם המשפחה, כל האורנה בן-דוריות מגוהצות השיער, ואפילו כל המירב מיכאליות שמפטפטות את עצמן לדעת.
אם תשאלו אותי, אין אייקון פמיניסטי מפנינה, ולגמרי בלי להתכוון.

ועכשיו, להסבר

לא מזמן התפרסמה כתבה נעדרת חשיבות כלשהי, בה נשאלו המרואיינות, נשים צעירות ומשגשגות שפועלות בסביבה נשית תומכת, שאלה נוראה מאין כמוה.
אז אתן פמיניסטיות?
מה פתאום, נבהלו הבנות והזדרזו להעמיד את המראיינת במקומה. אנחנו? מה, לא שמת לב שאת השפם מרטנו כבר בשלהי גיל ההתבגרות? שהרגליים שלנו חפות משערות? הרי אנחנו אוהבות גברים, הן התעקשו להבהיר. ממש ממש אוהבות גברים. אם את ממש מתעקשת, אחת מהן היתה נדיבה במיוחד, אז אנחנו לא פמיניסטיות, אנחנו פשוט נשים שמסופקות מעצמאיותן. חוץ מזה, הוסיפה אחת הבנות, אני גם נשואה. אז ככה שאני לא יכולה להיות פמיניסטית באמת.
איזה מזל שהן לא מיהרו להפשיל חולצה ולהוכיח למראיינת הנמהרת שהן חנוטות בחזיות. איזה מזל שהן היו מנומסות דיין והבליגו על מה שבעיני נשים רבות נחשב לעלבון של ממש. אני? פמיניסטית? מה פתאום. לא שמתם לב שאני אישה משוחררת?
ואני, שעד לאותה שאלה דווקא שמחתי בהישגים של ארבע הנשים הללו, שיכלו בקלות להיות חברותיי, או לפחות כאלה שאיתן אחלוק בר יין מגונדר, מקום עבודה נעים הליכות, או סתם קנאות לקרמים של "קליניק", באמת כעסתי.
כי הנשים הללו, משכילות, מצליחות ואסטרטיביות ככל שניתן, נבהלות כשמישהי מצמידה להן את התואר "פמינסטית". כי הנשים הללו, שיש להניח שהתבגרו בצד הרהוט יותר של החיים, מזהות פמיניזם עם שנאת גברים שמצמיחה פלומת שיער מעל השפה העליונה. כי הנשים הללו, שחבות את הנונשלנטיות של חייהן למאה שנות מאבק פמיניסטי מר, ממירות בבהלה את מה שהפך אותן למי שהן בסטריאוטיפ הכי שטחי. הכי פלסטי. הכי שובינסטי של הפמיניזם. וזה, אם תשאלו אותי, הרבה יותר מדוחה. זה כבר ממש מבהיל.
מבהיל, כי כנראה שהטמענו במהירות רבה מדי את הישגי הפמיניזם, תייקנו אותו כלא רלוונטי, והפכנו אותו לעיסה דוחה ומיותרת של נשיות-גברית. ואנחנו הרי לא כאלה, נכון? אנחנו קרייריסטיות, אבל מטופחות. אנחנו נשיות ככל שניתן, אבל בה בעת מקדמות את עצמנו.

הסדר החדש

איש חכם אחד שאני מכירה שאל אותי למה אני כל כך כועסת על המתראיינות האקראיות הללו. זו הרי זכותן, הוא אמר, לזהות את עצמן כלא-פמיניסטיות. הרי לפי האג'נדה המנומקת שלך, הוא הקשה, הן רשאיות לשאת כל תואר שעולה על דעתן. גם אם הוא לא נעים לך במיוחד.
יכול להיות שהוא צודק, אבל יכול מאוד להיות שהוא פשוט נהנה מזכות היתר של מי שנלחם מלחמות אחרות לחלוטין. על הגברים, כג'נדר, מעולם לא הוטלה חובת ההוכחה. הגברים מעולם לא נאלצו לנסח מחדש את מקומם בעולם, ולכבוש אותו. והנשים החדשות, מי שמצפות בתחרה את החזיות שנשרפו ושוקמו, ועונדות אותן בחייהן המרווחים, הופכות בסופו של דבר להיות הגברים הללו. עכשיו הן הרי באמת לא זקוקות לפמיניזם. במקומו יש להן קריירה שראוי להתגאות בה, בנזוג מטופח שמן הסתם חונך מחדש על ברכי האג'נדה הפמיניסטית, סוג של משכתנתא צמודת כלב וילדים, ויש להניח שגם מנוי למכון, לשרינק ולקוסמטיקאית.
אז למה להן לרבב שגרה מרהיבה כל כך בחזיות שרופות ובתי שחי לא מגולחים? מה, זה לא התחביב של שלי יחימוביץ' ויעל דיין?
אז זהו, שלא. זה התחביב של כולנו. של כל מי שנהנות הלכה למעשה מהשיוויון-המפלה בין נשים וגברים. כלומר, שיוויון בין מי שהצליחו לאמץ התנהלויות גבריות בהגדרתן של השכלה, עצמאות, תחרותיות וביצועיזם. שיוויון שמפלה לרעה את מי שעדיין חיות עמוק בתוך סדר העולם הישן.
ולכן אני מוקסמת כל כך מפנינה רוזנבלום, האייקון, ממש כשם שאני מתקשה להתפעל מפנינה רוזנבלום, האישה. למרות הדיכוטומיה הבלתי פתורה, בין אישה עצמאית להדהים שחולקת את חייה עם בלונד בוהק והליכות שאין ישרא-נשיות מהן. למרות הטיפשות, היוהרה המופגנת וסרות הטעם. למרות שהיא עצמה כנראה נבהלת מהמילה "פמיניזם". למרות שהחירות שלה היא תוצר של סיפור סינדרלה פתח-תקוואי, ולא של השקפת עולם פמיניסטית סדורה. כי במקרה שלה, התוצאה, ולא הדרך להשגתה, היא פמיניסטית.

תוצאות ולקחים

ולעת עתה, התנערות מההישג של מי שנוח לנו כל כך לבוז לה היא מותרות. ממש כמו שהתנערות מהאג'נדה הפמיניסטית היא מותרות. כן, זה ודאי יישמע נאיבי. מי בכלל עוד מאמין בקולקטיב נשי, באחווה נשית. ובכלל, פמיניזם הוא לא עניין סקסי במיוחד. אבל מי שמשתמשת בתוצאות של המהפיכה הפמיניסטית לא יכולה להותיר לעצמה להתכחש לה. למה? פשוט ככה.
וככשואלים אותי אם אני פמיניסטית, אני עונה ש"יום אחד עוד אהיה פמיניסטית ראויה. בינתיים, אני הכי משתדלת".