צפירה בשחור לבן

הטלוויזיה דעכה לאט לאט בשבועיים האחרונים. האם זו מטאפורה? לא התכוונתי לזה אבל מאוד יכול להיות. קודם הלך הווידיאו, אחר-כך הפכה התמונה הצבעונית לשחור לבן וכשהקול הבטוח והצעיר מהצד השני של הקו ב"אנחנו עומדים לשירותכם 24 שעות ביממה"של יס הורה לי קודם כל להדליק, "כי זה יכול לעזור לי להבין מה הבעיה אצלך גיברת," נזהרתי מלפתח ציפיות לפתרון אישיותי-גלובלי בתחום הזה וגיליתי שאין לי את השלט בכלל. הוא נעלם, עוקל, נבלע בבטן הבלגן הביתי ולא נודע כי בא אל קירבו. עברו כבר יומיים מאז ועדיין אין שלט וזה אומר שאני לבד.

האינטרנט הפנה לי עורף. בתיבת הדואר רק הודעות "חג שמח עם ישראל" והודעה מאיגור אחד שרוצה להכיר אותי, אבל אני מוחקת, מפסידה כנראה כמו תמיד את עיסקת חיי, כי הוא דווקא נראה חמוד מאוד בתמונה. בויברטור נגמרו הבטריות, וכולם הלכו לטקס לעמוד דום, אחר כך לשיר "שאון התו-תהחים נ-הדם". אני עמדתי דום בבית, וכשזה נגמר נתתי את הדמעות שלי לשיר "הבטחתם יונה הבטחתם שלום" ששרים הילדים שנולדו אז, שגם להם, כמו לנו ולילדים שלנו עדיין מבטיחים. עמדתי דום וחשבתי על הגבר שהיה של הדודה שלי. הוא היה כנראה דוד שלי אם הוא היה נשוי לה, אפילו שזה היה עניין ממש קצר. ככה זה כשיש מלחמות בסביבה. אני זוכרת את החתונה שלהם ואת השמלות שאחותי ואני לבשנו, כאלה לבנות עם נקודות אדומות וקפלים כמו טשיו מקומט. התרוצצנו בחוץ והרב בא ואמר שבמקום בו יש שמחת ילדים תהיה שמחת אמת, או משהו כזה וכמה חודשים אחר-כך הדוד החדש שלנו נהרג בטנק ברמת-הגולן. זה היה לפני כמעט שלושים שנה. אני הייתי בבית ספר יסודי והוא היה חתיך הורס בן עשרים ושלוש, נשוי לאחותה של אמא שלי, ילדונת בת עשרים ושתיים וככה הוא נהרג לה ביום השני למלחמה. היא לא ידעה, רק אחרי שבועיים ארוכים של בלי מכתבים ואין אות-חיים התברר שכבר יש לו קבר זמני בנהריה. כמה שבועות אחרי העבירו אותו לדיור הקבע שלו בסגולה ליד פתח-תקווה ומאז, כל שנה, היינו נוסעים לשם לטקס "ישששש מפסידים בית-ספר", מחכים על הדשא הירוק שצמח ליד שורות של כריות-האבן עם אותיות מזהב "נראה לך שזה זהב טהור?!", עומדים דום בצפירה, קופצים מרגל לרגל בזמן התפילות "אאאאאל מלאאאא רחממממממיםםםםם…" ומתרוצצים עם המון ילדים אחרים, בנים של אבות ואחיות של גברים צעירים. נהגתי להביט במשפחה שלו, של הדוד הקצר שהיה לנו, בעיקר באימו המצומקת, שמשנה לשנה נראה שלשדי החיים נשאבו ממנה מאז שהוא הלך ולא עזרו ניחומי האחים שלו החסונים שנותרו מחוץ למעגל האם-והבן-שלא-יחזור כמו שני יתומים.

עברו השנים וכולם גדלו, הזקנים מתו והפסקנו ללכת לשם. רק פעם באתי לשם במדים, אחרי או אולי בזמן מלחמת לבנון, מצליחה לראות את המראות קצת יותר ברור, בצבעים ובקולות, בוחנת את הדמעות של דודה שלי ומשחקת עם התינוקת שלה, שהיתה בגיל שעדיין לא שואלים שאלות ובעצם זה בכלל לא אבא שלה, כי הם לא הספיקו.

אחרי המלחמה, הדודה שלי, שהייתה אלמנה מאוד צעירה, עשתה טובה לאימא שלה – סבתא שלי, אומללה בעצמה מול ענן העצב האין סופי של ביתה, והסכימה לנסוע במשלחת שיקום אלמנות של משרד הביטחון לשבועיים כיף "נו באמת, תעשו לי טובה…" בלונדון. אירוח אצל משפחות ישראליות שחיות בחו"ל שארחו את קבוצת הנשים המלנכולית הזו, ככה סיפרה לי דידי, לימים גיסתה של דודתי, שארחה אותה שם בלונדון "כי לא הייתי בארץ בעצמי, במלחמה, אז לפחות זה". דידי, מלונדון, שלחה עם דודתי, שחזרה לארץ לחיי זכרונות-מורשת-קרב, חבילה של "דברים טובים מחוץ-לארץ" לאח שלה דני "משרת בקבע ממש בחור זהב" וזו התינוקת שפגשתי בסגולה כשהייתי בעצמי כבר חיילת, התינוקת של דודתי "לא מחפשת חתן עכשיו, השתגעתם?!?" ושל דני אח של דידי מלונדון. דודה שלי מסרה לו את החבילה והם ראו בעינים את פצעי העומק אחד של השניה ושנה אחר כך נולדה התינוקת. גם את החתונה הזו אני זוכרת, בין עצי הגויאבה, המנגו והלימון בחצר הותיקה של אבא "הוא סובל מאלצהיימר, לא רואים?" ואמא "מלח הארץ!" של דני ודידי ברחובות. גם מייקל היה שם אבל עוד הייתי צעירה מדי כדי להבחין בו ורק כמה שנים אחר-כך הזדיינתי איתו, הבעל האנגלי של דידי, גיסתה החדשה של דודתי.

בלונדון, אחרי שהשתחררתי מהצבא, בבית של דידי ומייקל, קמתי בבוקר אחרי לילה טרוף שינה. עיניי עדיין אדומות מבכי הגעגועים לחבר שלי עידו שחזר לארץ יום קודם ואני נשארתי בלונדון להמשיך את טיול חצי השנה של אחרי השחרור. עידו "הוא ממש מבוגר בשבילך, בחייך!" חזר לארץ למצוא עבודה אחרי הטכניון ולמצוא כלה "או שאנחנו מתחתנים או שאנחנו נפרדים" וכך היה. אני נשארתי אצל דידי, הישראלית הגולה, ובעלה מייקל, האנגלי החלקלק, בבית הפרוורי עצום המימדים שלהם, אחרי עידו, לבד. הם נתנו לי חדר משופע גג, עם חלון לעצים ירוקי-נצח, מרופד בוילונות פרחוניים ותחרות מעודנות, ריהוט עץ צנוע וכיור רחב אגן בעל שני ברזים מקבילים שלעולם לא יפגשו: מאחד זורמים תמיד מים קפואים שהזכירו לי מיד את המים בברכה בחורשת טל כאלה שמקפיאים לך ת'נשימה לכמה שניות ועושים כאב בחזה עד כדי כך שקול צחוק קולני פורץ ממך בלי שליטה ומהצד השני ברז ממנו יוצאים תמיד ומיד מים רותחים, כך שרק משרתות ידעו את סוד המזיגה של שני הקצוות האלה וידעו ליצור באגן מים פושרים ונעימים לרחצת הבוקר.

כשירדתי באותו בוקר ראשון בגרם החורק, עתיק למדי בקנה מידה ישראליים, לקומת המטבח והסלונים, עוצרת קודם בקומת חדרי השינה והאמבטיה, ראיתי את מייקל "oh, good morning" לראשונה. הוא גהר מעל רצפת העץ החשופה, לידו דלי גדול של דבק שטיחים, שריח חריף של אצטון ממכר ומעורר עולה ממנו ושטיח תכלכל מגולגל לצידו והוא מדביק אותו לרצפה המשויפת. כמה שהוא היה סקסי, רק שלא ידעתי את זה במילים כאלה. הייתי צעירה והוא מבוגר ממני ביותר מעשר שנים, אבא לשני זאטוטים שנראו לי איומים למרות שוודאי היו מתוקים לפחות כמו שלי עכשיו, נשוי לאישה, דידי "תהיי חביבה ותעבירי לי את החמאה בבקשה", רדופת געגועים ורגשי אשמה על חייה הלא לוקל-פטריוט בלונדון, "השגרה, השגרה השקטה כאן יכולה להרוג." דידי לא היתה בבית באותו בוקר וגם לא בבקרים הבאים, גם הילדים לא היו. בעצם יצא לי לראות אותם רק פעמיים-שלוש במהלך השבוע שלי ושל מייקל. כל בוקר הייתי איתו ולקראת הצהרים יצאתי למרר את געגועי לעידו ורחמי על עצמי במוזיאונים ובגלריות הלאומיות, בגנים הציבוריים, בעיקר בריג'נט-פארק ובבתי הקברות, שם אף אחד לא נעץ בי מבטים. חוץ מהפעם הזו שישבתי מול מצבה שהיה כתוב עליה "קרל מרקס", כנראה שלו, בבית קברות היסטורי ויפה, כל-כך שונה מקוביות אבן גיר ואותיות זהב של סגולה עם חיילים מתחת לדשא. שם בהמסטד "קרל מרקס קבור בהמסטד בלונדון, את בטוחה??" המצבות צמחו לגובה, עם צלבים ופרצופים רציניים וכל מיני ביתנים קטנים עטופי חזזיות אנגליות מנומסות ואנשים שצועדים מתונות בשבילים הכבושים. הכל כבוש ועצור חוץ מאישה צעירה – אני – מארץ אחרת כנראה לפי משיכות האף הקולניות, על הספסל מול קרל מרקס, מתייפחת על מר גורלה ששפר עליה כי עידו נסע ועזב. וזה אמנם היה מתוכנן, אבל מי יכול היה לדעת שזה יכאב כל כך אחרי שנה של ביחד, לבנון, התאונה והכל והוא לא הסכים להישאר ביחד אם לא מתחתנים ואני לא הסכמתי לוותר על החופש שלי עדיין למרות שבעצם ויתרתי עליו בסך הכל שלוש שנים מאוחר יותר. התייפחתי גם בגלל התשוקה והבלבול ממה שמייקל עשה לי עם המבטים והנגיעות שלו הקטנות במטבח, בכל הבית ובחצר
"?Oh, pardon me, it's quite crowded in here, isn't it". עם ריח הטרמפנטין והסבון של מקלחת הבוקר שלו והפנים המחודדות, הנוקבות, הפנים הציניות שלו. מתכופפות ומתקרבות לומר לי את השנינויות שלו ישר לפרצוף, מריחה ריח פה של ארץ אחרת, צוחקת בקול רם, גורמת לו להכין לי עוד סיבוב של תה, מגלה לי את סוד הכנתו "the pot must be hot!". אני תולה איתו כביסה והוא עומד לידי קרוב, עוקף אותי בדרך לגיגית, נוגע בכתפי ובעורף בריפרוף. מדביקה איתו את השטיח, כפות רגלים נוגעות ואף אחד לא מזיז, שולחת לו את הפטיש בתיקון הגדר הלבנה, ליטוף יד בשבריר רגע המסירה. כל אותו שבוע לא תהיתי לרגע מדוע מייקל לא הולך לעבודה מתישהו ומעולם לא תהיתי למה הוא איחר בבוקר האחרון את שעת המקלחת שלו. באותו הבוקר קמתי ודשדשתי במסדרון עם הריח הקבוע של ארון ספרים סגור שנפתח פתאום וגל של עתיקות עבשה מלאה בהבטחת הרפתקאות שוטף אותי, פתחתי את דלת חדר האמבטיה וראיתי אותו בתוך ענן אד חמים, או שזה פשוט היה ההמשך המתבקש של החלומות הליליים גופניים שחלמתי עליו. הוא עמד שם "close the door! Its hell out there " נוטף מים, רזה, כמעט חלק, גבר שלא עשה סדיר או מילואים אף פעם, רק דופק מסמרים ומתקן, הפעם בלי האוברול, מביט בי ולאט לאט, אבל בלי להשתהות, מתחיל להוריד לי את טריקו הלילה המרופט שלבשתי "לא ידעתי שהוא יהיה שם פתאום…". עכשיו זה מייקל בלי שרשרת המילים שנמשכות בניגון עולה יורד, בלי שהשפתיים הדקות מעוקלות שלו נעות ומסבירות לי את סודות התה "first, the milk. warm milk first, right?"", ואז הוא לוחש לי בש' שורקנית, הפעם אל תוך האוזן " it's quite crowded in here, isn't it?" ואחרי צחוק קצר ומופתע מצידי, אני מתמסרת, נותנת לו לפשפש ברטיבות שלי שנאגרה במשך כל השבוע שלנו, מההתבוננות בו עושה את הבית שלו, מלטף רצפות, מכה במסמרים, נלחם עם ברגים עיקשים, מכניע כביסה ורוקח ארוחות בוקר של טוסט דקיק עם חמאה וצוחק. צוחק בכל פעם שהוא נזכר בתיאור שנתתי לו באנגלית ירושלמית יושבת נוזלת מול הקבר של קרל מרקס, בוכה על החבר שנגמר לי פתאום והאנשים עוברים לידי משתהים קמעה ומנידים באיטיות את ראשם בתנועת ניחום אוניברסלית "כל אבלי העולם התאחדו". הוא מתפקע מצחוק.

בחדר האמבטיה, בבוקר האחרון אצלם, מייקל מכוון את ידיי להשען על הכיור הרחב, יד כנגד כל ברז, מפשיל בדקדקנות את התחתונים שלי " does "Delta" mean anything in Hebrew?" הוא שר את המילים ונוגע באצבעותיו בלבד למשך שעה מאוד ארוכה בעור הגב שלי, בגב התחתון, בחריץ ועל אפרסקי ישבני, בעוד אני מתפתלת, מתקמרת, מתחננת בלי מילים שיחדור לתוכי וירגיע את הרעב הזה שפורץ אחרי שבוע של תיקונים ותה בחלב. רק הרבה אחר כך הוא מתחיל להתקרב אלי מאחור, לחספס את הבטן התחתונה, האגן והזין שלו במאחורה שלי, הכל בהילוך איטי, כי תמיד יש לו זמן ומייקל בחור יסודי. הוא מתחיל לשאול אותי שאלות
"Did you like my tea?" וכשאני עונה חצי מעולפת בעברית, "כן, אהבתי," הוא חודר אלי פתאום, ממלא אותי בתחושת התמלאות פנימית מוחלטת.
"?Did you like the way I fixed your breakfasts"
“yes, yes I did…” והוא נכנס קצת יותר, נשאר בפנים בתוכי ושואל, הפעם בטון עמוק וצרוד יותר: "did you enjoy mowing the lawn with me the other day?" ובתגובה לנהמת ההסכמה שעולה ממעמקי גופי, הוא חודר שוב וחזק ואני נאנקת בקול חייתי.
"?Did you enjoy spending all your mornings with an "old fart" like my self"
וכשעניתי לו, בקושי מצליחה להגות מילה, שכן – מאוד, הוא מסובב אותי ומנשק כל כך טעים ששקעתי בתוכו לעולמים.

מעולם לא סיפרתי לדודתי מה עשיתי בשבוע ההוא בלונדון אצל דידי ומייקל, רק ש"היה באמת מאוד נחמד ותודה שנתת לי ת'מספר שלהם." בימי זיכרון, כשדידי הייתה מתקשרת לדודה שלי כדי שלא תשכח בזכות מי דני והיא נפגשו, הייתי מקבלת ד"ש מהם, במיוחד ממייקל. "תגידי, כישפת אותו או מה? לא ידעתי שהאנטיפת הזה מסוגל לזכור מישהו בכלל."
השנה, אחרי הד"ש הקבוע, שאלה אותי דודתי אם אני רוצה את הטלוויזיה הכמעט חדשה שלהם, כי דידי ומייקל נותנים להם מתנה ל-25 שנות נישואין אחת מסך ענק ואולי אני רוצה את זאת. אני רוצה, כי בשחור לבן לא רואים טוב את הצפירה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *