רגל אחת על האסלה

מזל טוב. לא אני לא יולדת, רק עוברת דירה. ומה מזל כל כך טוב בקומה רביעית בלי מעלית? הכלבה שלי יכולה לשכוח מטיולים, שתתאפק, הזונה. כל כך נמאס לי לעבור דירות שהשיקולים שלי לבחירת דירה הצטמצמו לחישוב המרחק בין נקודות כדי לא להחליף מכולת וזה כי בשמונה השנים האחרונות עברתי, מסיבות שונות, הרבה מאוד דירות. ליתר דיוק עשרים ושבע. לחץ של זמן גרם לי כמה פעמים לא לראות שהדירה לא ראויה למגורים- אחרי שנכנסתי גיליתי שהתקרה יותר נמוכה ממני או שיש בעיית חשמל כל כך גדולה, שאי אפשר להתקלח ולהכין טוסט בו זמנית. לא תאמינו איזה דירות אנשים משכירים. היתה לי פעם דירה שלהתקלח בה היה אפשר רק אם שמים רגל אחת על האסלה.
לגור עם שותף זה גם סיפור מהתחת. לסבול אנשים זרים עם הרגלים מגונים, לא משנה אם אני שוכבת איתם או לא, דורש המון בגרות שאין לי ואל תגידו שעם שותף ממילא אין יחסים וזה לא משנה. לא רק שזה משנה, זה קריטי. היה לי שותף אחד, דווקא נחמד, רק איטי קצת. נגיד שהחלטנו על יום ניקיון- עד שהוא שתה קפה בבוקר אני כבר שטפתי את הבית, עשיתי קניות וצחצחתי את נעלי הטניס שלי. האיטיות שלו גרמה לכך שבהחלט קיימנו מערכת יחסים ואפילו מסועפת. את המקבילה הלטינית שלה אפשר למצוא בערוץ ויוה והיא התבססה על דציבלים גבוהים וארגטלים מעופפים.
היו דירות שעזבתי אחרי חודשיים עקב פרידה מאנשים שלא ממש הכרתי כשעברתי לגור איתם. אני מאוד פזיזה בכל מה שקשור למגורים עם גברים. זה הולך ככה- (מאוד רומנטי) "ממילא אנחנו ישנים ביחד, אז למה לבזבז כסף על שתי דירות?" ברור שזו טעות. אז מה? לא ילך, לא ילך. ממילא בעידן המודרני זוגיות זה דבר שמבוסס על ניסוי וטעיה. לפני שמתאהבים מחליפים קלטות וידאו של רזומה וחנחונים ולפני שמכירים שוכבים כדי לבדוק אם זה שווה היכרות. חייבים לעבור לגור יחד. זה כמו עירום בקולנוע- חלק אינטגרלי מהתפקיד. לגור ביחד זה חתיכת תיק גם ככה, אבל מה ששבר אותי תמיד, ללא יוצא מן הכלל, היו דברים קטנים. לא שזה לא נחמד לשחק באמא ואבא. קונים דברים, מעצבים, מסדרים פינת עבודה, אבל בדרך כלל אחרי כמה חודשים מתחילים להרגיש חנק. לחבר האחרון שלי היתה התנגדות עקרונית לתלית מגבות רטובות. הוא היה משאיר אותן באיזו פינה, מכווצ'צ'ות ומעלות עובש. שבעים אחוז מהריבים שלנו היו בגלל זה, אבל בדיעבד הסתבר שצדקתי, כי אחרי שלוש שנים גם אני מצאתי את עצמי מכווצ'צ'ת באיזו פינה.
ומה זה האסלה הקולקטיבית הזאת? מה עם המסתורין, מה? ומה עם האגדה שלבחורות אין קיבה? אז אני מפתחת עצירות בחודשיים הראשונים ותסכימו איתי שאין פלא שזה לא מחזיק מעמד. זה לא אינטימיות, זו אודיסאה של צבירת רעלים.
לא הכל רע, אפילו יצאו מזה כמה דברים טובים- דבר ראשון כל אדם שאי פעם הייתי איתו השאיר מזונות- הכל הולך- טרנינגים, חולצות טריקו, חוש הומור, הכל הולך. לכל דבר יש מחיר ומי ששוקל לגור איתי צריך לקחת בחשבון שהוא עלול לקום בבוקר בלי כישרון הציור שלו.
שתיים: היו כמה דירות שעזבתי כי רדפו אחרי נושים, מה שגרם לי למצוא לזה
פתרון ודבר שלישי פיתחתי מיומנות מטורפת למעבר דירות. אני אורזת בבוקר, אחר הצהריים באים המובילים, ההעמסה וההעברה לוקחים עוד כמה שעות (אחרי הכל מדובר בישראלים- צריך להזכיר להם באיזו שעה קבענו, על איזה מחיר סיכמנו ולמה ולהתווכח איתם על הטיפ). בערב אני מגיעה לדירה החדשה שדודה ומטורללת ומתחילה לפרוק – עד שהתמונה האחרונה לא תלויה על הקיר אני לא הולכת לישון ובדרך כלל למחרת אני חוטפת את השפעת העונתית, גם אם זה קיץ, ואף אחד לא ייספר לי שזה ויראלי. אחרת איך תסבירו שכל פעם שאני עושה משהו שאני שונאת המערכת החיסונית שלי קורסת? זו הסיבה שאני גם לא נוסעת באוטובוסים. אני האדם היחיד שחש הקלה כשיש התראות על פיגועים בגלל שזה נותן לו לגיטימציה לנסוע במוניות.
דעו לכם ש"משנה מקום משנה מזל" זה קשקוש שהמציא איזה מיואש, ולראיה, כל החדרים שלי מגיל שש עשרה נראים אותו הדבר, לא מחוסר יצירתיות אלא שבן אדם שעובר כל כך הרבה דירות לא יכול להרשות לעצמו לקנות דברים כבדים כמו מקרר, מכונת כביסה וטלויזיה. מה גם שאין לדעת מתי אצטרך לנוס על נפשי, אז אני שומרת על רכושי במצב צבירה "ניתן לאריזה תוך ארבע שעות". ולמרות זאת, אתמול כשארזתי בגדים גיליתי שלא כולל הפוך והכריות, יש לי עשרים וארבע שקיות בגדים וחמש שקיות של איפור בשקיות כתומות גדולות של "אשפה חריגה", ואני נשבעת בכליה שלי –אין לי מה ללבוש. סוגים שונים של אודם זה כבר ענין רפואי. בן אדם לא יכול להסתובב בעולם עם שפתיים בצבע של הסנטר. די, אני נגמלת. כמה יכול בן אדם נורמאלי לעבור דירה? ולגבי השאלה אם אני נורמאלית או לא, גם אם היה לי סיכוי להיות נורמאלית באיזה שהוא שלב בחיים סיכויי סוכלו. למה? עשיתי חישוב: בשמונה השנים האחרונות עסקתי בחיפוש דירות, אריזה, העמסה ופריקה במשך חצי שנה. זמן ההתאוששות שווה למשך ההעברה- עוד חצי שנה. בשינה עסקתי שלוש שנים, בחרדה, דאגה ובדיבורים על חרדה ודאגה עוד שנתיים, ובעבודה שלוש. סך הכל, לא שאני מתלוננת, מתוך שמונה שנים יוצא שחייתי מינוס שנה. אז בקשר לשפיות, בואו נסגור שיורדות לי נקודות על אי יציבות ואזרחות לא משהו אבל תסכימו איתי שיחסית לבן אדם עם מינוס שנת חיים אני מלאת מרץ ועירנית בצורה יוצאת דופן (או שזה קריז).