בננות בנות שמרשות לעצמן
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני. למה לא אכפת לו ממני? הוא כל כך מוּכּר וכל כך קר. למה הוא עושה לי את זה.
הוא מחבק אותי, פיו ליד איבר המין שלי. אל תעשה לי את זה. אני לא יכולה לעמוד בגלים הקטנים של החום שמתפשטים לי במעגלים בגוף. אני לא רוצה שתעשה לי בגוף, אני רוצה שתקשיב לי.
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני. הרעב שלי הרי כל כך גדול והחור כל כך גדול. ואני כל כך עייפה מלהיות בחוֹר, מלהסתכל על החוֹר, מלנשום את החוֹר. אני כל כך עייפה מן הקול הביקורתי שבתוכי, מלילות סיוטים. אני כל כך עייפה. ואף אחד לא מצמיד את פניו לאיבר המין שלי, ואף אחד לא מזיז את סנטרו במעגלים קטנים, עדינים, בתוך הכּוּס שלי. אני כל כך עייפה שאני לא יודעת מה לעשות. עוד מעט אהיה גברת זקנה ואף אחד לא ירצה לסובב את הסנטר שלו במעגלים קטנים, עדינים, בתוך הכּוּס שלי.
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא שיקשיב לי. בבקשה, עֲשׂה שיקשיב לי, עשה שיהיה אכפת לוֹ ממני ולוּ לשנייה אחת. אבל אלוהים כרגיל עסוק מכדי להקשיב.
מבעד לחלון נוזל דם אל תוך הבית שלי. אולי זה אלוהים שנפצע ומַגיר את דמו אל תוך הבית שלי, מתחנן לעזרה. אני עוד לא מצליחה לעזור לעצמי, איך אני אעזור לאלוהים, ואולי זה לא אלוהים, אלא אחד המלאכים, אולי זה המלאך של חזי לסקלי, מלאך סויה לבנבן. למה הוא מגיר את דמו דווקא אל תוך הבית שלי. מה הוא חושב, המלאך הזה, שאני אלוהים? שאני יכולה לרפא אותו? הרי אני עצמי צריכה שירפאו אותי, אני עצמי צריכה מלאך שיבוא.
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני. אכפת לו רק מעצמו. כמו אבא שלי. הוא מדבר ורוצה שאקשיב לו. הוא רוצה שאעזור לו. הוא רוצה שלא אֶרצה ממנו דבר. הוא רוצה שאיעָתר לו כשהוא רוצה סקס. הכוס הקטן שלי מרטיב שוב נגד רצוני. ככה אני יודעת לקבל אהבה.
בינתיים הדם האדום נוזל על שולחן הכתיבה שלי, ואני לא יודעת מה לעשות, כי אני עם הבחור שלא אכפת לו ממני. אבל הנה עוד מעט הוא בוכה ומבקש ממני סליחה. באמת סליחה. מי מוֹכֵר כאן? כמה זה קילו סליחה? מה הטעם שאתה אומר "סליחה, סליחה" אם לא אכפת לך ממני, וכל מה שאתה יכול לעשות הוא לקחת אותי לטיסה משותפת שיעדהּ הוא אורגזמה?
אנחנו לא יודעים לדבר בלשון 'אנחנו' – הבחור הזה ואני. אנחנו כל אחד לעצמו, כל אחד אחד, כל אחד אני. אנחנו לא גבר, אנחנו לא אישה. אנחנו הולכים ומזדקנים. הפּיפּי שלנו הולך וקטֵן, הזוּבּי שלנו הולך ומתכווץ, החור שלנו הולך ומתייבּש. ואנחנו לא זוכרים למה חשבנו פעם שזהב יכול להעביר אותנו על דעתנו, או אולי תנועה מעגלית של סנטר באיבר המין שלנו.
הבחור הזה שלא אכפת לו ממני, רק הזהב משגע אותו.
איפה בכלל הוא רואה זהב?
בתוך השיניים שלי. וגם יש לי שרשרת על הצוואר.
הזהב ישגע או לא ישגע אותנו?
אני עדיין אצל אותו בחור שלא אכפת לו ממני, אכפת לו רק מהזהבים שלי, מאוֹר השרשרת שלי, מקצף הכּוּס שלי.
הזהב משגע אותי. אני עומדת או יושבת על כיסא נוח או על כיסא זְקוף-משענת או חסר משענת במקום אחר לגמרי בעולם, שבּו דם האלוהים ודם המלאכים לא נוזל בעד לחלון בשעת לילה. אני על שביל מרוצף אבנים, שעליו עושים אמבטיה לתינוקת בתוך גיגית, והתנפצות המים על המַרצפות זהבית.
אני מביטה אל האופק ורואה את ההרים שהם זהב, וחושבת על אבא שלי. כשהיינו נוסעים לטייל הוא היה אומר לי: "תראי איזה נוף מקסים." איך ייתכן שהייתה בו רגישות כזאת ליופי, ואני קיבלתי את זה, ובגלל זה אני הולכת אל הבחור שלא אכפת לו ממני, והזהב משגע אותי, כן, משגע אותי מרוב יופי, זהב השקיעה וזהב השלכת, ואני היחידה שמשתגעת מכל היופי הזה, נחתך לי הלב מרוב יופי, עד שאני לא יכולה יותר, ואני הולכת לפסיכיאטר ואומרת לו: "תראה, אני לא יכולה יותר. זהב החיים פוצע אותי מרוב יופי. השמש על הגלים בים פוצעת אותי. עברתי לגור ליד הים כדי ליהָנות ממראה הים, לא כדי לסבול ככה. לא כדי להיחתך ממראה הזהב ששט ומרצד על המים הכחולים, מזכיר לי את כל האהבות שלא היו ולא יהיו לי. אני רוצה לגשת אל המים ולקטוף מהם את הזהב אבל לא מצליחה, כי רק אלוהים לבדו הצליח ללכת על פני המים, וזהב נדבק לכפות רגליו. ועכשיו יש מלאך זב דם בחלון שלי. אני רוצה פּרוֹזאק."
הפסיכיאטר צוחק.
"שלא נדע צרות גרועות מאלה," הוא אומר ורושם לי פרוזאק.
כל הקוּקוּאים מחכים מחוץ למשרד שלו.
"זה לא קוּקוּאים," אלוהים אומר לי, "זה אנשים עם בעיות כמוך, אנשים שהחיים פצעו אותם. עכשיו תיקחי את הפרוזאק שלך ותשבי בשקט."
אני שופכת את הפרוזאק אל הכיור והולכת אל הסכין. אני מניפה אותו מול החלון, מסתכלת טוב טוב בלהב שלו, ממלמלת לעצמי מנגינות בלב, ואומרת: "זהב כזה בנצנוץ של הלהב. שהזהב הזה לא ישגע אותי."
אני מגישה את הלהב אל פרק ידי.
אני שומעת יפחה קלה. זה המלאך הלבנבּן שדמו זב בעד החלון. "סופסוף מישהו בוכה עלי", אני חושבת לעצמי, מחשבה מעורפלת, כי רובי כבר בעולם אחר.
בעיניים מטושטשות, ראשי נופל על שולחן המטבח, אני מצליחה להבחין איך דם המלאך זורם עוד ועוד ומתערבב בדם שלי.
הלוואי שמהדם המשותף שלנו היה יכול להיווצר משהו חדש, משהו אחר.
הבחור שלא אכפת לו ממני מתייפח. "סליחה, סליחה." דמעותיו זולגות ומתערבבות אף הן בדם שלי ושל המלאך.
זה כל כך מוצלח.
כזאת הייתה ארוחת הבוקר על שולחן בית הורַי כל בוקר. כל בוקר.
הוא מחבק אותי, פיו ליד איבר המין שלי. אל תעשה לי את זה. אני לא יכולה לעמוד בגלים הקטנים של החום שמתפשטים לי במעגלים בגוף. אני לא רוצה שתעשה לי בגוף, אני רוצה שתקשיב לי.
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני. הרעב שלי הרי כל כך גדול והחור כל כך גדול. ואני כל כך עייפה מלהיות בחוֹר, מלהסתכל על החוֹר, מלנשום את החוֹר. אני כל כך עייפה מן הקול הביקורתי שבתוכי, מלילות סיוטים. אני כל כך עייפה. ואף אחד לא מצמיד את פניו לאיבר המין שלי, ואף אחד לא מזיז את סנטרו במעגלים קטנים, עדינים, בתוך הכּוּס שלי. אני כל כך עייפה שאני לא יודעת מה לעשות. עוד מעט אהיה גברת זקנה ואף אחד לא ירצה לסובב את הסנטר שלו במעגלים קטנים, עדינים, בתוך הכּוּס שלי.
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא שיקשיב לי. בבקשה, עֲשׂה שיקשיב לי, עשה שיהיה אכפת לוֹ ממני ולוּ לשנייה אחת. אבל אלוהים כרגיל עסוק מכדי להקשיב.
מבעד לחלון נוזל דם אל תוך הבית שלי. אולי זה אלוהים שנפצע ומַגיר את דמו אל תוך הבית שלי, מתחנן לעזרה. אני עוד לא מצליחה לעזור לעצמי, איך אני אעזור לאלוהים, ואולי זה לא אלוהים, אלא אחד המלאכים, אולי זה המלאך של חזי לסקלי, מלאך סויה לבנבן. למה הוא מגיר את דמו דווקא אל תוך הבית שלי. מה הוא חושב, המלאך הזה, שאני אלוהים? שאני יכולה לרפא אותו? הרי אני עצמי צריכה שירפאו אותי, אני עצמי צריכה מלאך שיבוא.
אני אצל בחור שלא אכפת לו ממני. אכפת לו רק מעצמו. כמו אבא שלי. הוא מדבר ורוצה שאקשיב לו. הוא רוצה שאעזור לו. הוא רוצה שלא אֶרצה ממנו דבר. הוא רוצה שאיעָתר לו כשהוא רוצה סקס. הכוס הקטן שלי מרטיב שוב נגד רצוני. ככה אני יודעת לקבל אהבה.
בינתיים הדם האדום נוזל על שולחן הכתיבה שלי, ואני לא יודעת מה לעשות, כי אני עם הבחור שלא אכפת לו ממני. אבל הנה עוד מעט הוא בוכה ומבקש ממני סליחה. באמת סליחה. מי מוֹכֵר כאן? כמה זה קילו סליחה? מה הטעם שאתה אומר "סליחה, סליחה" אם לא אכפת לך ממני, וכל מה שאתה יכול לעשות הוא לקחת אותי לטיסה משותפת שיעדהּ הוא אורגזמה?
אנחנו לא יודעים לדבר בלשון 'אנחנו' – הבחור הזה ואני. אנחנו כל אחד לעצמו, כל אחד אחד, כל אחד אני. אנחנו לא גבר, אנחנו לא אישה. אנחנו הולכים ומזדקנים. הפּיפּי שלנו הולך וקטֵן, הזוּבּי שלנו הולך ומתכווץ, החור שלנו הולך ומתייבּש. ואנחנו לא זוכרים למה חשבנו פעם שזהב יכול להעביר אותנו על דעתנו, או אולי תנועה מעגלית של סנטר באיבר המין שלנו.
הבחור הזה שלא אכפת לו ממני, רק הזהב משגע אותו.
איפה בכלל הוא רואה זהב?
בתוך השיניים שלי. וגם יש לי שרשרת על הצוואר.
הזהב ישגע או לא ישגע אותנו?
אני עדיין אצל אותו בחור שלא אכפת לו ממני, אכפת לו רק מהזהבים שלי, מאוֹר השרשרת שלי, מקצף הכּוּס שלי.
הזהב משגע אותי. אני עומדת או יושבת על כיסא נוח או על כיסא זְקוף-משענת או חסר משענת במקום אחר לגמרי בעולם, שבּו דם האלוהים ודם המלאכים לא נוזל בעד לחלון בשעת לילה. אני על שביל מרוצף אבנים, שעליו עושים אמבטיה לתינוקת בתוך גיגית, והתנפצות המים על המַרצפות זהבית.
אני מביטה אל האופק ורואה את ההרים שהם זהב, וחושבת על אבא שלי. כשהיינו נוסעים לטייל הוא היה אומר לי: "תראי איזה נוף מקסים." איך ייתכן שהייתה בו רגישות כזאת ליופי, ואני קיבלתי את זה, ובגלל זה אני הולכת אל הבחור שלא אכפת לו ממני, והזהב משגע אותי, כן, משגע אותי מרוב יופי, זהב השקיעה וזהב השלכת, ואני היחידה שמשתגעת מכל היופי הזה, נחתך לי הלב מרוב יופי, עד שאני לא יכולה יותר, ואני הולכת לפסיכיאטר ואומרת לו: "תראה, אני לא יכולה יותר. זהב החיים פוצע אותי מרוב יופי. השמש על הגלים בים פוצעת אותי. עברתי לגור ליד הים כדי ליהָנות ממראה הים, לא כדי לסבול ככה. לא כדי להיחתך ממראה הזהב ששט ומרצד על המים הכחולים, מזכיר לי את כל האהבות שלא היו ולא יהיו לי. אני רוצה לגשת אל המים ולקטוף מהם את הזהב אבל לא מצליחה, כי רק אלוהים לבדו הצליח ללכת על פני המים, וזהב נדבק לכפות רגליו. ועכשיו יש מלאך זב דם בחלון שלי. אני רוצה פּרוֹזאק."
הפסיכיאטר צוחק.
"שלא נדע צרות גרועות מאלה," הוא אומר ורושם לי פרוזאק.
כל הקוּקוּאים מחכים מחוץ למשרד שלו.
"זה לא קוּקוּאים," אלוהים אומר לי, "זה אנשים עם בעיות כמוך, אנשים שהחיים פצעו אותם. עכשיו תיקחי את הפרוזאק שלך ותשבי בשקט."
אני שופכת את הפרוזאק אל הכיור והולכת אל הסכין. אני מניפה אותו מול החלון, מסתכלת טוב טוב בלהב שלו, ממלמלת לעצמי מנגינות בלב, ואומרת: "זהב כזה בנצנוץ של הלהב. שהזהב הזה לא ישגע אותי."
אני מגישה את הלהב אל פרק ידי.
אני שומעת יפחה קלה. זה המלאך הלבנבּן שדמו זב בעד החלון. "סופסוף מישהו בוכה עלי", אני חושבת לעצמי, מחשבה מעורפלת, כי רובי כבר בעולם אחר.
בעיניים מטושטשות, ראשי נופל על שולחן המטבח, אני מצליחה להבחין איך דם המלאך זורם עוד ועוד ומתערבב בדם שלי.
הלוואי שמהדם המשותף שלנו היה יכול להיווצר משהו חדש, משהו אחר.
הבחור שלא אכפת לו ממני מתייפח. "סליחה, סליחה." דמעותיו זולגות ומתערבבות אף הן בדם שלי ושל המלאך.
זה כל כך מוצלח.
כזאת הייתה ארוחת הבוקר על שולחן בית הורַי כל בוקר. כל בוקר.
בהשראת שירו של חזי לסקלי "שעת הנצנוץ המעביר אדם על דעתו", מתוך "העכברים ולאה גולדברג", סדרת הליקון-ביתן, הוצאת ביתן, עמ' 81.
מקורי ומפתיע. ציפיתי לעוד שטיח בסדרת השטיחויות השטותיות
שלהן הורגלתי כאן, יענו בנים קקי בנות פיפי. אבל הופתעתי לקבל
אמירה פנימית, רגישה ועושה רושם שאמיתית. זרם התודעה
שמלווה את זרם הדם מותיר שובל סימני שאלה ותימהון, ועוטף את
העלילה במסתורין. רק המשפט האחרון מורגש מיותר, כמו משיכת
מכחול אחת יותר מדי.
כזו גבבה של שטויות בחיים שלי לא ראיתי. מי נתן לך רשיון ללהג ככה? שלילה, ומיד!
סיפור מדהים ,עמוק ומרגש.
יפה עד בכי
ממש גועל נפש
עצוב
את בטח לא תזכרי אותי, אבל אני הייתי בפסח במתא"ן כשהעברת לנו סדנא.
קשה להגיד על סיפור כזה שאוהבים אותו, למרות שזה נכון. כי זה מאוד קשה וכואב.