841 נוסע אחורה

בסביבות שלוש לפנות בוקר זרקתי את הסיגריה ממרפסת הקומה השנייה ונכנסתי פנימה, אל חדר השינה. הוא כבר ישן שינה עמוקה. שכבתי לידו והקשבתי לנשימות שלו ולנקישות שהשמיעו הדפים שהתחלפו בשעון הדיגיטלי ולזמזום שהשמיעו פנסי הרחוב בחוץ, בשיכון עמידר לזוגות צעירים, ששכר הדירה בו היה כל-כך מגוחך שיכולת להיות צייר, להתפרנס מצביעת שלטים ובמושגים של קריית שמונה לחיות לא רע עם החברה שלך. כל-כך שקט בעיר הזאת, חשבתי בתיעוב, כמו בקיבוץ.
ריח של עשן עלה מבחוץ. אחרי כמה דקות יכולתי לשמוע את הרחש הנעים של להבות שמפצחות זרדים יבשים. ואז עלו קולות של השכנים מלמטה, שהתעוררו. נזכרתי בתשדיר השירות ההוא, שבו איש זורק סיגריה מחלון המכונית ומבעיר יער שלם, ובשלט שתמיד קבוע בקיר של הטנדרים: "אל תזרוק בדלי סיגריות וגפרורים החוצה", ובגיס שלי, אלי, שסיפרו עליו בקיבוץ, שבנעוריו, בלילה קיצי אחד, עמד על אחת מפסגות רמת הגולן ואמר "בואו נראה איך הרמה בוערת", זרק גפרור על הקוצים וכמעט שרף את כל ההר, ונבהלתי נורא.
דרך דלת המרפסת הפתוחה, ראיתי להבות בגובה המעקה שלנו. טלטלתי את הכתף שלו ואמרתי: "תתעורר יש שריפה בחוץ, תתעורר מהר". הוא התיישב במיטה, לקח לו שנייה להתאושש, וירד במכנסי ספורט קצרים למטה. ישבתי בפנים, היסטרית, ושיננתי את האליבי שלי. אחרי רבע שעה בערך, עידו עלה למעלה ואמר שהכל בסדר. שהשכן מלמטה, שרגא, יש לו בן במושב פה בסביבה, שיש לו לולים, ושרגא אוסף בשבילו קרטונים של ביצים, ושכל ערימת הקרטונים שעמדה למטה, מתחת למרפסת, הלכה, אבל חוץ מזה, קצת צבע והכל יהיה כמו חדש. ואז הוא הוסיף ששרגא שאל אם מישהו מאיתנו זרק סיגריה בוערת למטה, בטעות, והסתכל עלי. ואני אמרתי, "מה פתאום, הלכתי לישון כבר לפני שעות". הוא הביט בי בלי שמץ של חשד, או לפחות זה מה שיכולתי לראות בחושך, ואמר: "נחזור למיטה?", ואני הנהנתי. הוא השתרע, ואני לידו, הוא כיסה את שנינו בסדין. התקרבתי אליו קצת והוא אסף אותי בזרוע אחת, ובידו השנייה ליטף את השיער שלי עד שהוא נרדם ואני שכבתי וחיכיתי לבוקר והשתדלתי לבכות על עצמי בשקט בשקט.
מאז לא נסעתי לשם יותר, וכשעברתי באוטובוס במקרה בכביש הראשי, השתדלתי לא להסתכל דרך החלון, בקטע המסוים כשעוברים בין שני הבניינים הגדולים שעל יד אחת התחנות, שברווח ביניהם אפשר לראות מרחוק מאוד את המרפסת שלו, כדי לראות אם הדלת פתוחה. לא קרה הרבה שעברתי שם, וממילא תמיד קשה לראות בוודאות את הדלת. שנאתי את העיר הזאת, שהזכירה לי את הקיץ של המלחמה, בו אספתי בשקידה הוכחות מוצקות, שאי אפשר לפרש אותן לכאן או לכאן, שהוא באמת אוהב אותי. אבל כמה שחיטטתי לו במכתבים, וכמה שהקשבתי טוב למה שהוא מנסה להגיד לי והפצרתי בו שיצייר אותי וחלמתי על החיים המאושרים, שננהל לנו בקומה השנייה, בין כתמי הצבע לשפופרות המעוכות, בין מסגרות העץ, שבדי קנבס מתוחים עליהן, העומדות ופניהן אל הקיר, לא הגעתי למסקנה ברורה. עד שהבנתי שכבר לא נשב על המרפסת בערבים ונדבר על הכל, ואני לא אהיה בשבילו האחת והוא לא יצייר אותי עד שכל העולם יגלה אותו.
אני לוקחת את 841, האוטובוס המאסף מתל-אביב לקריית שמונה. אפילו תסכית ברדיו חיברו על הקו הזה, שנקרא "841 נוסע צפונה, צפונה". סיפור בהמשכים שחיבר והגיש איתמר לוי, ובו תיאר את חוויות הנסיעה המתישה ביותר, מנקודת מבטו של חייל שנגזר עליו לבלות שעות ארוכות על הקו. כל מי שנסע בו בימים ההם, לפני 15 שנה, כשאורכו הממוצע של המסע מאצבע הגליל אל העיר הגדולה ארך כמעט חמש שעות, יזכור לנצח את האוטובוס הארור הזה, שעוצר בכל תחנה נידחת. אפשר היום לעשות את הדרך בכמעט מחצית הזמן. זה לא קרה ביום אחד. בהתחלה הגיע 840, שעלה על כביש החוף במקום להיכנס לפתח-תקווה, אבל עדיין נכנס לטבריה. אחרי שנסלל הכביש החדש מצומת עמיעד לצומת גולני, הכניסו לשימוש את 842, שעצר רק לעשר דקות הפסקה מסורתיות בעפולה וכשנפרץ הנתיב החדש, בוואדי מילק, חנכו את 845, אוטובוס ישיר, שאפילו לא מטריח את עצמו להיכנס לעפולה.
אבל אז כבר הפסקתי לנסוע באוטובוסים ותל-אביב כבר מזמן היתה העיר שלי. נדמה לי שלקחתי את ה845- בפעם האחרונה בבוקר שאחרי הלילה בו התנכלתי לא בזדון לקרטונים של הבן הלולן של שרגא. התגנבתי החוצה, בלי להעיר את עידו, הצצתי לרגע בערימת השיירים החרוכה וירדתי לתחנה המרכזית. כשהאוטובוס עבר ברווח בין שני הבניינים ונעצר ליד תחנת האיסוף, הסתכלתי לצד השני, ודמיינתי איך עוד ניפגש ברחוב, בתל-אביב, והוא כבר יהיה צייר מפורסם ואני כבר לא אהיה תלויה כל-כך בשתיקות שלו ובמוצא פיו. יהיו המון אנשים מסביב ונסתכל בעיניים והוא יגיד: "מה העניינים?".
ואני אגיד "כמה זמן? וואו".
והוא ישאל, "אז מה עשית עם עצמך?".
ואני אספר לו ששיקרתי באותו הלילה ושזרקתי את הסיגריה בלי לכבות אותה ובגללי הבית שלו כמעט נשרף. הוא בטח יצחק ויגיד שהוא ידע את זה כבר אז.
זאת שטות איומה לקחת את 841. הוא יוצא כל שעתיים מהתחנה המרכזית הישנה, הקו הזה, שנשא אותי בחופשות אל החיים האמיתיים, והשליך אותי בחזרה אל הקיבוץ המחניק – שיושב ממש על הכביש הראשי של הגליל – קו שנעשה כל-כך זנוח, שלא מצאו לו מקום בתחנה החדשה. ממילא אין לי לאן למהר, ובטח שאין לי מה להפסיד. באחת השיחות הטלפוניות האחרונות שניהלנו, טרקתי לו בלי לחשוב, ומיד צלצלתי שוב. והוא אמר: "אם יש לך מה להפסיד, בחיים אל תעשי את זה עוד פעם". הוא תמיד התנהג כאילו אין לו מה להפסיד.
בדרך לתחנה המרכזית הישנה אני מעודדת את עצמי שזה יהיה כמו פעם, לשבת באוטובוס ולחשוב את המחשבות שלי ולהיות במתח מי יתיישב בספסל איתי, כמו שעשה איתמר לוי. אוכל לשבת לי ככה ולהיזכר בעצמי, כמו שהייתי בימים שדירת שני חדרים בשיכון של עמידר לזוגות צעירים, בלי טלוויזיה ועם מרפסת שחולשת על העמק ומוקפת בהרים, היתה הדבר שהכי חלמתי עליו בחיים. ברדיו מבשרת שדרנית עם גישה קלילה לחיים, שהיום היום הכי ארוך בשנה ושהשמש תשקע רק בסביבות שבע וקצת.

בצהרי היום הרציפים כמעט שוממים. קבצן שרוע על הרציף שפעם יצא ממנו האוטובוס לירושלים. את 841 העבירו מהרציף הראשון לשני, אם באים מכיוון המבנה הנטוש, שבעבר המה ככוורת, והכיל את קופות הכרטיסים, דלפק המודיעין, לפחות שלושה דוכני עיתונים, חבורה עקבית של פושטי יד ושני בחורי חב"ד, שהפצירו בגברים העוברים ושבים להניח תפילין. לאורך הרציפים עדיין קבועות קופסאות הבטון האטומות, ששימשו דלפקי מכירת כרטיסים, ועליהן שלטים בכתב יד או בדפוס שמכריזים: "כאן לא מודיעין". בכל מקום יש שלטים כאלה, להתרות באזרחים. באגף המודיעין החלונות המסורגים חסומים בקרשים. בשום מקום לא תלויים לוחות זמנים או שעון.
אני מתיישבת על הספסל של האוטובוסים המאספים לנתניה. הוא הכי קרוב לרציף של 841, שספסליו נעקרו. על ידי מתיישבת נערה דתייה בחצאית שחורה ארוכה, ששוליה מרוטים ומתוכה מבצבצות כפות רגליים חשופות, שתחובות בכפכפי גומי שחורים עם סוליה עבה מספוג. היא מוציאה ספר תנ"ך וכמה דפי סטנסיל, פותחת את הספר בדפי המבוא הלבנים ומעתיקה מדפי הסטנסיל שורות קצרות, שכנראה יועילוּ לה בשעת הצורך. אחרי שהיא מסיימת, היא מנשקת את הספר ומכניסה אותו בחזרה.
אוטובוס עוצר לידינו בנשיפה חמה ורועשת והנהג יוצא וצועק עלינו לעלות. אנחנו מתעלמות, הוא נכנס ומתניע, ואז היא פתאום קופצת ממקומה, ורצה לראות איזה מספר רשום על חזיתו וממהרת לעלות, שולחת אלי צחקוק נבוך וטופחת על מצחה. בדיוק כשאני מנסה ליישב את הסתירה בין זה שהיא כתבה עם העט בתוך התנ"ך לבין זה שהיא נישקה אותו לפני שהיא החזירה אותו לתיק, 841 מתקדם לעבר הרציף ולמרות שאף אחד לא מחכה לו אני ממהרת לעברו כאילו אני צריכה להזדרז.
הנהג משתומם כשאני אומרת "קריית שמונה".
"למה לא בישיר?", הוא שואל בחביבות.
"דווקא", אני אומרת.
"טוב, לכבוד הוא לי", הוא מחווה לעבר המושב הראשון מימין.
אחרי עולה שוטרת עבת גזרה, שמציגה תעודה ומתיישבת במושב בספסל המקביל, מאחורי הנהג. צפצופי חדשות השעה 12.00 נשמעים, הנהג ממתין עוד רגע ומגביר את הרדיו, למרות שאין איש מלבדנו. הקריין מודיע כי הילדה שנפלה בעת משחק מחלון הקומה השנייה בבית ספרה בירושלים ונפצעה אנושות, מתה הבוקר. כולנו מחכים שהוא יגיע לסופו של הניסוח המפותל, למרות שברור שזה עומד להיגמר רע. הנהג נאנח. גם השוטרת. שלושתנו מחליפים מבטים. מתחילים לנסוע והקריין מודיע על חקירתם של כמה מבכירי ערוץ 7 במשטרה תחת אזהרה ולאף אחד משניהם, תודה לאל, אין מה להגיד על זה. אנחנו עוצרים בכל התחנות האפשריות בדרך לרמת גן, משם הוא ממשיך לבני ברק ומשם להוד השרון. ואחרי זה אני מאבדת תחושה של זמן ומקום.
בתחנה האחרונה לפני שיוצאים לכביש המהיר, מחוץ לאוטובוס הכמעט מלא מצטופפים אנשים. קול שירה של גבר עולה מתוך התור. הוא שר שיר שהמציא לכבודה של הג'ינג'ית שעומדת לפניו ומשתדלת לא לחייך ולא להסתכל עליו, למרות שזה שיר מצחיק. אחר-כך הוא מתחיל לזמר את שבחי הנוסעים האחרים שעומדים בתור ואז לברך אותם בכל מיני ברכות. כולם באוטובוס מסתכלים עליו כשהוא עולה מזמר. יש לו קול חזק וצלול, שגובר על רעש המנוע וגם על נסים סרוסי, ששר את "אשליות" ברדיו. הוא חובש כיפה לבנה, סרוגה, שמכסה לו כמעט את כל הראש המגולח, לובש חולצת טריקו ירוקה מהוהה ומכנסיים קצרים צבעוניים ונועל סנדלים.
"אני לצפת, עיר הקודש", הוא מכריז בקולי קולות כשהוא נעמד ליד הנהג ואז חוזר למקום בו הפסיק להמהם לעצמו איזה ניגון. הנהג מביט בו בהבעה שאומרת "אתה הדבר האחרון שאני צריך באוטובוס שלי", והבחור מחייך אליו, לוקח את העודף ואת הכרטיס ופונה להיכנס.
המבט שלו נתקל בזה של הגבר כסוף השיער שהתיישב לידי. "איזה עיניים", הוא אומר לו ומשהה את מבטו, חיוך מתגרה על שפתיו, "עיני קרח כחולות. שתי בריכות קרח צלולות. כמו נאצי אתה מסתכל עלי".
האיש שותק ומשפיל את עיניו והשוטרת נועצת בתמהוני מבט זועף. הוא מחזיר לה בחיוך, "כבוד השוטרת", הוא אומר לה, "את רוצה לעצור אותי? ברחתי עכשיו ממזרע". השוטרת לא מתרגשת, כאילו היא פוגשת מאושפזים במוסדות לחולי נפש על בסיס יומי. "תשב", היא מורה לו, "ותהיה בשקט. כמה רעש אתה עושה".
הוא מתיישב מאחוריה ומסתכל סביב. כל הנוסעים מתחמקים ממבטו. הפלאפון של השוטרת מצלצל. היא עונה בקול ענייני למי שצריך אותה והוא, שטוף עליצות פראית, מחכה שהיא תתפנה אליו, פותח את התיק שלו, רוכן קדימה לעברה ושואל בחביבות: "רוצה ספר תנ"ך? רוצה במבה?".
השוטרת לא עונה.
"איזה מקום זה מזרע", הוא מודיע לה, "אשפוזים, חשמל, זריקות, אבל עכשיו אני נוסע הביתה. נכון את שמחה בשבילי?".
"תלך לישון", היא אומרת בלי לסובב אליו את הראש, "ותשתוק".
הוא מתחיל לנאום, משהו בעניין יעל דיין. לא, הוא מתקן את עצמו, אילנה דיין. ואז בא רצף של משפטים, שנדמה שיש להם היגיון פנימי, אבל כשהם עומדים ביחד משהו משובש בהם מהיסוד. מרוב מאמץ לחלץ את המחשבות ולחלק אותן עם כל נוסעי האוטובוס, המלים מתלעלעות בפיו. וככה, כמעט שעה רצופה, הוא מבעבע מרוב מלים, וגם כשהוא משתתק לרגע אפשר לראות איך הוא קודח ממחשבות. הוא הבידור של החלק הקדמי של האוטובוס. אנשים מחייכים בשקט ונזהרים שהוא לא יבחין בהם.
הוא נראה כמו אחד שחזר מחופף מהודו ומצא את אלוהים בצפת. ליד בית הסוהר של תל מונד הוא מנסה לעניין את השוטרת בשמותיהם של מוסדות אשפוז שונים בהם ביקר ואיך האוכל שם ומה מצב הסדינים, והיא מאיימת שאם לא ישתוק היא תוריד אותו מהאוטובוס, והוא צוחק, צחוק גרוני, משתנק ואז פונה לשלושה חיילי מג"ב שעלו הרגע לאוטובוס, תובע לדעת כמה ערבים הרגו מהבוקר, מסתובב אחורה, לעבר זוג ישישים שהבעת פניהם יגעה, "סבא ישראל", הוא צוהל לעבר הגבר, "סבתא מתוקה שלי, התגעגעתי אלייך". הם מחזירים לו במבט קהה.
"באמת ברחת מבית משוגעים?", שואל אותו גבר שיושב מאחורי, במושב המקביל אליו.
"אתה עיתונאי או פסיכולוג?", מחזיר הבחור, "אתה מחפש סנסציה או סקוֹפ?". הוא נתקף שוב בבולמוס של דיבור על אלוהים, על שמאלנים, על קנוניות, ועל עיר הקודש, צפת שלו.

אני נזכרת ביהלומי. כשהייתי בת 14 בערך ישבתי באוטובוס המאסף בשעת ערב מאוחרת, חזרנו מחוג דרמה בקריית שמונה. הבנות מהחוג ישבו וניהלו דיון על עישון סמים בספסלים האחוריים. אז עוד היו הספסלים הישנים, שהיו ארוזים בוויניל כחול, שהירכיים נדבקות אליו בקיץ. המסעד היה קצר ואפשר היה להניח עליו את המרפק ולנהל בנוחות שיחה עם היושבים סביבך. הן הסכימו ביניהן שסמים זה דבר שאסור לגעת בו ורק אני אמרתי, כלאחר יד, שבכלל לא אכפת לי, אם ייצא לי פעם, לנסות.
הן ירדו בצומת חולתה ואני נשארתי לבד, היו לי חמש דקות בערך עד התחנה בקיבוץ. ואז שמעתי קול של גבר פונה אלי בשם שלי ומדבר בקול נמוך, הוגה את המלים ברכות, עם מבטא מזרחי קל. ראיתי אותו קודם, בחטף, כשהוא התיישב מאחורי. תלתלים שחורים, פנים גרמיות, גבוה ורזה. לא הסתובבתי אליו כשהוא שאל אם התכוונתי ברצינות למה שאמרתי מקודם. אמרתי "בטח", והוא אמר, "אני יכול לתת לך קצת לנסות אם בא לך".
לא ידעתי אם הוא מדבר ברצינות, ואם הוא רוצה כסף, ומה אני אמורה לענות לו. והוא רכן אלי, שנינו עם הפנים לכיוון הנסיעה, הרגשתי את הנשימה שלו על האוזן שלי כשהוא אמר: "תכניסי את היד שלך דרך הכיסא ותקחי את היד שלי". השחלתי את היד שלי, בלי לחשוב על מה שאני עושה, ברווח שבין המסעד למושב, והרגשתי את כף היד שלו תופסת את כף ידי וסוגרת את האצבעות שלי על משהו קטן וקשה. לקחתי את היד בחזרה לאט, קימצתי אותה לאגרוף, והשתדלתי להיראות רגועה.
"את יודעת איך מגלגלים?", שמעתי אותו שואל.
"בטח", אמרתי, כי קראתי בספרייה של בית-הספר האזורי את "נוער וסמים", והיה שם תיאור מפורט איך מגלגלים ג'וינט. קראתי את החלק הזה כמה פעמים וגם את הקטע שמדבר על מה שמרגישים אחרי: אובדן תחושת זמן, יובש בפה, סחרחורות, רצון עז להשתין ולחלופין לנמנם. ושלווה. הכנסתי את הגוש בהיחבא לכיס של הג'ינס.
"טוב", הוא אמר לי, "תעשי חיים אה, ואם יתחשק לך, תעלי לצפת ותשאלי על יהלומי, כולם מכירים אותי".
"בסדר", אמרתי וקמתי למשוך בחוט של הפעמון, "אני צריכה לרדת פה".
ירדתי ברגליים כושלות מהאוטובוס והלכתי לחדר שלי בבניינים של הנעורים ונעלתי מאחורי את הדלת. לרגע נבהלתי מהמחשבה שאולי הוא יבוא לחפש אותי. הוצאתי מהמכנסיים את הגוש החום, שהיה עטוף בנייר כסף, ופוררתי ממנו קצת. הסיגריה התפרקה לי בידיים. עטפתי אותה בטלאים שהכנתי מנייר של סיגריות אחרות, שהיו כל-כך רטובים מרוק, עד שבקושי הצלחתי להדק אותם מסביב, והלכתי לפינה מרוחקת, איפה שהמוזיאון של העתיקות. התיישבתי על אריה מבזלת והדלקתי את הג'וינט, מסוככת עליו מהרוח ומחזיקה אותו בעשר אצבעות שלא יתפרק, ושאפתי את העשן, כמו שהסבירו בספר. השתעלתי וחיכיתי קצת. הסיגריה כבתה כמה פעמים עד שהיא נגמרה. חזרתי מסוחררת בשביל אל החדר אבל השתדלתי ללכת ישר, כאילו כלום לא קרה, מה שלא היה כרוך ממש במאמץ, וכשהגעתי לחדר עמדתי מול המראה והסתכלתי על הפנים שלי, לראות אם אני נראית אחרת.

נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *