צו פיוס

קרני השמש האחרונות גוועו והיא סגרה את התריסים תוך כדי אנחה. השעה הזו של היום תמיד השרתה עליה דכדוך.
היא התלבטה אם להתקשר לכלתה לקחת את מספר הפלאפון של אודי בחו"ל, אבל לא התחשק לה לנהל עכשיו שיחת חולין שתהיה כמו מס לקבלת מספר הטלפון.
היא נאנחה, כל כך רצתה לדבר איתו. דווקא היום. יום ההולדת שלה תמיד היה יום מורכב. מצד אחד חיכתה לו, כי הוא גרר איתו בדרך כלל טלפונים נעימים מתנות ותשומת לב, מצד שני, זה היה יום של חשבון נפש בשבילה, מעין ספירת מלאי ומתן ציונים לעצמה וזה היה חלק פחות נעים.

היא מסתכלת בראי ומגחכת – משומשת במצב טוב. העור כבר לא מתוח על העצמות, אבל היא עוד שווה משהו. יש לה עוד מה ללמד פרגיות כמו שירי. תמיד הסתכלה בקנאה על עור החרסינה שלה וצוואר הברבור החלק מקמטים.

אודי, למרבית ביש המזל, נסע לתערוכה במינכן דווקא בשבוע שבו חל יום ההולדת שלה.
היא קללה בחשאי את כלתה, את העסק של אביה שבו עבד אודי וגיחכה לעצמה – בטח היא ביקשה מאבא שלה שישלח את אודי למינכן דווקא השבוע.

היא שנאה אותה, ועוד יותר שנאה את עצמה על כך. כולם אהבו את שירי. היא מהרגע הראשון לא סבלה אותה. היא לקחה לה את אודי שלה שהלך לבלי שוב והקשר הנפלא ביניהם לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה לפני שהיא נכנסה לתמונה.
מה בער לו להתחתן כל כך מוקדם? לצאת מהבית כל כך צעיר? לקחת על עצמו עול של משפחה וילדים בזמן שלחברים שלו עוד לא היתה אפילו חברה קבועה? זה היא שרצתה להתחתן, שבער לה ולא הוא. הכניסה אותו להריון מייד אחרי החתונה ולא נתנה לו עוד קצת להיות ילד. מה בוער? כל החיים לפניו. שלא לדבר על כך שהפכה אותה במחי הריון לסבתא. ינטה בובע שאף אחד כבר לא מסתכל עליה יותר.

שירי תמיד רצה. רצה קדימה. ונותנת הרגשה לכולם כאילו הם נשארים מאחור לנגד האנרגיות הבלתי נדלות שלה. עוזי אמר לה לעיתים קרובות כשהיא מלינה על כלתה: "מה את רוצה ממנה? את לא רואה כמה אודי'לה מאושר איתה?"
בסתר ליבה היא ידעה שאודי לא יכל למצוא אישה טובה יותר, אבל משהו בה צעק והתקומם מול הדמות הצעירה ומלאת החיים.
מתחת לאדמה מצאה תירוצים למה היא לא ראויה. היא עובדת יותר מדי שעות מחוץ לבית, מזניחה את הילדים, לא מבשלת כל יום אוכל חם, הייתה מתלוננת בפני חברותיה. גם הן נפלו בקסמה – היא כל-כך נחמדה, חברותית, תרבותית. ממש מאנו להקשיב לטרוניות שלה, כאילו שהיא כישפה אותן, המכשפה.

פעם אפילו חשדה בה שיש לה מאהב ועשתה מעשה. עקבה אחריה – חיכתה לה ליד משרד עוה"ד שבו עבדה וכשיצאה מהמשרד בשעת צהריים כולה מטופחת ומצוחצחת עקבה אחריה עד לבית קפה קטן שבו נבלעה.
אחרי כמה דקות ראתה אותה יוצאת למרפסת ונופלת על צאוורה של חברתה מירי. היא נמלטה משם בבושת פנים ומאז לא חזרה על הניסיון המביך.
ועכשיו היא לבד בבית, עוזי במשחק ברידג', בטח שכח לגמרי מיום ההולדת שלה, אודי בחו"ל, וההיא אפילו לא טורחת להרים טלפון, שלא לדבר על מתנה. היא נזכרה במתנות ששירי תמיד התאמצה להביא לה בהזדמנויות שונות, תמיד מוקפדות ובטוב טעם. איכשהו תמיד אפסנה אותן בארון, מה שיותר עמוק, ותרצה לעצמה בתירוצים שונים את גניזתם – גדול מדי, צעיר מדי, יפה מדי, חגיגי מדי. כאילו שאם תתמסר למתנותיה ינתק החוט האחרון בינה לבין אודי שלה.
רק אתמול הוא נולד. איזה לידה קשה היתה לה איתו ואיזה ילד מקסים הוא היה. תמיד שופע חום ואהבה. גם היום הוא מקשיב לה בסבלנות לכל סיפוריה וטענותיה, אבל הוא כל כך עסוק תמיד עם העבודה והנסיעות. וגם כשהוא בארץ שירי תמיד מארגנת משהו – איזה סקנדל או פסטיבל.
הם באים לעיתים כל כך רחוקות.
שירי הזמינה אותה הרבה פעמים לבוא לבקר אצלהם אבל היא תמיד התחמקה. מה היא חושבת לעצמה? שתזיז את התחת ותבוא אלינו.

מאז שנולדו הנכדים המצב נהיה עוד יותר בלתי נסבל. פתאום יש לה ביד משהו יקר ערך, גיא.
עכשיו חייבים להיות נחמדים אליה, היא כבר אמא של גיא ולא סתם שירי.

הטלפון מצלצל. עוזי על הקו: "אסתי אני מאחר קצת היום. הולכים לשתות משהו כמה חבר'ה, את יודעת." היא בולעת את הדמעות, "אין בעיה עוזי, תיקח את הזמן."
היא בוחרת סרט ישן מהאוסף ומכניסה למכשיר, נראה שאת הערב הזה היא כבר תעביר לבד. אם רק אודי היה מתקשר, המנוולת יכלה לפחות להזכיר לו. הרי ידוע שהאישה אחראית על זכירת התאריכים, "שרשה לה פאם" אומרים בצרפתית.

לפתע מצלצלים בדלת. מי זה יכול להיות עכשיו? רק לא איזה איש מכירות. היא פותחת את הדלת בחשדנות. מכל האנשים שעומדים בחוץ היא קולטת רק את שירי עומדת במרכז עם העוגה ומחייכת – המארגנת של האירוע.