בלי טובות

המצפון הוא הבעיה העיקרית של הנדיב. יש לו לב כל כך טוב שהוא לא יכול לסבול שהבחורה תתמוטט לו בידיים, ברגע שהיא תשמע את ה"לא" הסופי. הו, לא. הוא לא מוכן להיות הרשע בסיפור הזה. לכן הוא מוכן לעשות לך טובה ולהחזיק אתך מעמד

הנדיב הידוע – גרסת הדיסקו

מודה ומתוודה. מעולם לא פגשתי אחד ששם משפחתו הוא רוטשילד. לעומת זאת, פגשתי רבים מאוד, אשר נחשבים לפילנטרופים ידועים, ומוכנים לעשות הרבה 'טובות' להרבה בחורות, רק כדי שאחר כך יוכלו לסכם בענווה: "היא? סתם אחת. אני (א-נ-י ושוב: א-נ-י) עשיתי עמה חסד. לא שאני מחפש הכרת תודה. זה הכל מרוחב לבי. טוב, אז איפה השטיח האדום ומשאית הצל"שים?? כמה זמן כבר לוקח להגיע לשכונת יד אליהו?".
על שולחן הניתוחים היום יעלה ויבוא הטיפוס שיכונה להלן הנדיב הידוע. המוטו של חייו הוא המשפט 'עשיתי לה טובה', משפט המהווה סוג של פילוסופיה קיומית. אידיאולוגיה של ממש, אותה הוא מטפח בדבקות.

הנדיב הידוע – איך זה עובד באמת?

הנדיב הידוע מופיע במספר מצבי צבירה: רווק, פנוי רגשית, תפוס, נשוי, פרוד וכל מה שביניהם. אחת הבעיות הבסיסיות שמאוד קשה לזהות אותו מההתחלה, כי היחסים נראים דיי מושלמים. אלא שאחרי שבועיים-שלושה או קצת יותר מזה, כשהקשר מתחיל להראות סימני עייפות, את שואלת את עצמך 'מה קורה' ומתחילה לשתף אותו בלבטייך, הוא אומר שכלום. שאת מדמיינת. הוא לא התקשר כבר שלושה ימים? לא הבנת נכון. זו את שהבטחת להתקשר. 'טסת' בטרנטה שלך מחיפה לתל אביב בחצות, אחרי הזמנה מפורשת ומצאת דלת נעולה, ואותו מבלה בבר עם חבר? למה את כועסת? זו הייתה אי הבנה. הוא שכח, אבל תכף (תוך שעתיים-שלוש-ארבע) הוא מגיע. חכי לו. תכננת ארוחה לכל החברים שלך בשמונה וכבר תשע בערב, והוא עוד לא התעורר משנתו? למה את כועסת, את לא מבינה שמדובר באדם עייף?
למה הוא מרשה לעצמו? כי לפי האידיאולוגיה של הנדיב הידוע, הוא מתנת האל לאנושות. ואת צריכה להגיד תודה שהוא מוכן לבזבז עליך את מתת האל.
הפילוסופיה של הנדיב הידוע עובדת לפי שיטת שני השלבים באופן מקביל:

1. שיטת מדע המדינה
– יוצרים משבר רק כדי להגיע לשלב הבא: פתרון סכסוכים. זו הזדמנות הפז של הנדיב להוכיח את נדיבותו, בכך שהוא בכלל מוכן לבוא אתך במשא ומתן (על סכסוך שהוא יצר, כמובן!). 'נדיבותו' תתבטא גם בתנאים החדשים של הקשר המתחדש. יש בנות שמעייף אותן לריב ולהתפייס כל הזמן והן מחליטות לחתוך. הן לא מבינות שזו בדיוק האסטרטגיה של הנדיב הידוע, לזה הוא ציפה וכך אנו מגיעים לשיטה הבאה, שיטת אהוד ברק.

2. שיטת אהוד ברק
– "שכוווולן ייהנו". לפי האסטרטגיה של הנדיב הידוע, זה לא יהיה פייר שרק את תיהני מנדיבותו. לכן הוא רוצה לחלק אותה לכמה שיותר בנות. וזו הסיבה שהוא בונה
על יחסים קצרי מועד. אל תיקחי את זה באופן אישי. גם לאחרות מגיע ליהנות.
אל דאגה, ברוחב ליבו הוא הופך כל אקסית למיתולוגית של ממש, לאישיות נערצת שיש לפאר את שמה באוזני הבאה בתור. גם את תהפכי לכזו, מייד אחרי שלא תהיי שם ותכנסי להיכל התהילה.


"למה אין לי אומץ להגיד לה שנגמר לי ממנה? כי היא עוד תתאבד לי. מה אני צריך את זה על המצפון שלי?" (א'. פ'. נדיב ידוע)

המצפון. המצפון הוא הבעיה העיקרית של הנדיב. יש לו לב כל כך טוב שהוא לא יכול לסבול שהבחורה תתמוטט לו בידיים, ברגע שהיא תשמע את ה"לא" הסופי. הו, לא. הוא לא מוכן להיות הרשע בסיפור הזה. לכן הוא מוכן לעשות לך טובה ולהחזיק אתך מעמד. כן. הוא שוב נדפק בגלל טוב הלב שלו.
וכך קורה שאחרי שנפרדתם, (ואת סובלת רצח) את מתקשרת אליו, מנסה לברר מה עובר עליו ונתקלת בתשובה של: 'את מאוד חסרה לי, אבל אני לא מתקשר, כי ביקשת ממני, ואני מכבד את בקשתך'. מכל זה משתמע שהקשר נגמר רק בגללך, ובגללך הוא יושב עכשיו ערירי וגלמוד מול אורו העגמומי של התנור, לצליליו של שלמה ארצי ומתאבל קשות.
והסוף? את ממררת בבכי, ומבקשת שתחזרו. כן. את מוכנה לכל התנאים שלו (ע"ע שיטת מדע המדינה). אפילו להיות ידידה שלו. בעצם, אפשר 'ידידה פלוס'?
או.קיי. כאן התקלת את הנדיב. נדיבות נדיבות… אבל, וככה זה הולך מאותו הרגע: 'תני לי לחשוב על זה', אומר הנדיב שהרי המילה 'לא' אינה בלקסיקון שלו מטעמי רוחב לב והתחשבות. שלא לדבר שאישה בוכייה שוברת לו את הלב. 'אל תתבייש', את אומרת לו בלב רועד, אבל במלוא הכוונה, כי את לא מפחדת לעמוד מול המציאות, קשה ככל שתהיה. גם 'לא' זו תשובה לגיטימית. 'רגע, רגע, אני אמרתי שלא??' מזדעק הנדיב, 'אל תכניסי לי מילים לפה'.
את נושמת לרווחה. איזה מזל. עכשיו קיבלת את האישור הסופי שבעצם הוא רצה לחזור. פשוט לא היה לו אומץ להרים לך טלפון. אבל הנה, הכל הסתדר. הוא עשה לך טובה ומוכן לחדש את היחסים. ובעיני רוחך את כבר רואה את החינה באולמי בונבון באשקלון.
הכל היה יכול להיות מושלם אלמלא בעוד את זורחת מאושר, מסתובב 'ארוסך' הדיי הרוס (למה להכחיש) וסח לכל מי שמוכן לשמוע: "זה סתם. בעצם, דיי נגמר לי ממנה".
אין טעם לעמת אותו עם השמועות שבסוף מגיעות לאזנייך. "אני רק אמרתי להם שזה נגמר. מה אני יכול לעשות שהם נתנו לדברים פרשנות משלהם?". לוליין. כבר אמרנו? נו, איפה מחיאות הכפיים?


"אני מוכן שנחזור, אבל במינון נמוך ורק החל מעוד שבועיים. אני חושב שאת צריכה זמן כדי להירגע". (אותו א'.פ', נדיב ידוע)

הוא עשה לך טובה והחליט להסכים לבקשתך לחזור. את סולחת לו ומקבלת אותו כמו שהוא. גם אם הוא ליכודניק שרוף. הבעיה היותר רצינית היא, שכליכודניק הוא החליט להפנים כמה מהטקטיקות של ביבי נתניהו: למשל, זה שהוא אזרח מודאג. לנדיב הידוע אין רגשות משל עצמו. וגם לא רצונות. הוא מודאג רק מן הזולת, את, במקרה הספציפי הזה.
וככה זה עובד: "כמובן שגם אני עצוב שנפרדנו. זאת אומרת, אני עצוב ב-ש-ב-י-ל-ך שככה את מרגישה. לא. אני בסדר. אני חזק. כלום לא כואב לי. כלום לא נוגע בי. טוב, אני מסכים שנחזור, אבל אני חושב שאת צריכה זמן להירגע. לכן אני מציע שנדבר שוב בעוד שבועיים, ונגבש את סוג הקשר החדש".
וככה הוא יפיל הכל עליך: את הפרידה, את החזרה, את הפרידה של החזרה ואת החזרה מהפרידה. הוא ייתן לך את הרושם שהוא בובה על חוט המחכה שישלטו בה, בעוד שלמעשה, מדובר בגרמלין עצבני שיעשה הכל כדי להוציא אותך מדעתך. ולמסקנה הבלתי נמנעת: עדיף להיות עצובה לבד בבית, מאשר עצבנית, גם לבד בבית.


"אני מוכן להקריב את קריירת הביליארד שלי ולא להגיע, העיקר שתוכלי להמשיך לבלות בשקט בבר הבית שלך" (י'. ב'.א'. נדיב ידוע נוסף).

כחלק מהצהרות הזוגיות, הבאת אותו לבר הבית שלך ומיד נרשמה כימיה. היית מבסוטית, עד הרגע שבו הוא התחיל להתעניין במלצרית ("כן, אני מוכן לעשות לה טובה, את יכולה להשיג לנו אותה לשלישייה?"). אלא שעם פרוץ הקרבות היה ברור שאין מקום לשניכם על אותה מרצפת. אלוף הביליארד החדש שהתאמן שלושה חודשים במגרש הבית שלך נדרש להפרדת כוחות, והתבקש להחליט באילו ימים הוא יגיע ובאיזה את. ברוב נדיבותו הוא נתן לך לבחור את הימים הטובים (סוף שבוע למשל), וזאת רק כדי ששלושה ימים מאוחר יותר, תגלי שהחבר שלו יוצא עם הסלקטורית, והוא, כמו נדיב ידוע בייחוד לחבריו, חייב להחזיק את הנר לזוג החדש.
הסוף? הוא ישרוץ שם כל יום, גם בימים 'שלך'. ויצפה שתהיי שוות נפש לניסיונותיו הפתטיים להתחיל עם המלצרית, מולך. תקחי דוגמא ממני ותהיי קצת נדיבה. מה יש?


"את עוד תצרחי לי תודה אחרי הסקס שיהיה לנו" (א'. ע'. סופר-מגה נדיב ידוע, מנסה להשכיב בחורה).

נדיבים ידועים מתנהלים לא רק בתוך מערכות יחסים, אלא דווקא רוכשים את השכלתם באוויר הפתוח של העיר הגדולה. אין ספק שהרבה יותר קל להיות נדיב ידוע ולפזר הבטחות, כאשר ברור לכל שאלו תקפות עד השעה תשע בבוקר, גג.
מסתובבת איזו סברה בעיר שזה קורה לבחורות מטומטמות. אחרות, בטח לא אתן וגם לא חברותיכן. אז טעות. זה קורה לכולן. ברור שלעולם לא תשמעו מבן זוגכן לסטוץ את המילים 'עשיתי לה טובה'. הרי נדיבים ידועים לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים. הם רוצים לממש את נדיבותם פעמים רבות ככל האפשר, במיוחד עם אלו שנותנות להם את הצ'אנס להפגין את הנדיבות, ואם אפשר שתספרי גם לחברות. נדיבים ידועים שרוצים להשכיב יעשו הכל כדי להבטיח לך שכדאי לך כי 'להם זה עולה יותר'. "יש לי גדול" "את תצרחי עד השמיים" ועוד כהנה וכהנה משפטים הם בדיוק הדברים שצריכים להדליק נורה אדומה באשר למתנה הנדיבה שאת הולכת לקבל. מה המחיר? את צריכה לשאול. והגדיל מכולם אותו הנדיב הידוע י'. שאמר לחברתי: 'נו, תבואי ונישן מחובקים, כמו שאת אוהבת'. 'כן', ענתה לו חברתי, 'אבל קודם אתה תרצה שאני אמצוץ לך, ואין לי כוח לא לזה, ולא להזיז את האוטו עד גבעתיים'. 'נו באמת', החזיר לה הוד נדיבותו: 'מה זה בשבילך עשר דקות עבודה? אני מבטיח לגמור מהר'.

המסקנה המתבקשת

הוא אכל ארוחות ערב עם החברות שלך. הן מצאו לו עבודה, חסכו לו רואה חשבון שיקרע לו את הצורה. הדפיסו עבורו עבודות למכללה. התייעצו עמו בגילוי לב בנוגע לזוגיות שלהן. והוא? ישב איתן בבתי קפה, שיחק איתן ביליארד. התרגש מזה שכתבו עליו ב"בננות". בקיצור, פתחו שכונה.
ופתאום, שניה אחרי שהוא עשה לך טובה ונשאר אתך לעוד עשר דקות, העיקר שלא תתאבדי לו (ע"ע), פתאום הפכתן להיות "את והחברות המתוסכלות שלך".
אתן בהלם? גם אני הייתי. איך פתאום מכל הנדיבות הזו שהורעפה עליי, נשארה רק הערה קטנונית?
אז זהו, בנות. שהבעיה של הנדיבים היא שמרוב 'נדיבות' הם כבר משוכנעים שכולן רוצות לנצל אותן, ולכן כדי שלא תחרגי מגבולות עשר דקות בילוי לשבוע שהקציב לך הנדיב בחברתו הוא ישר טורח להעמיד אותך על מקומך שחלילה לא תטעי בו, בכוונותיו ובנדיבותו המוגבלת.
איך פתאום הפכתי מאהובה לבחורה מתוסכלת המקיפה עצמה בחברות מתוסכלות? זה כבר נושא למאמר אחר, אבל כאן הבנתי שזהו השלב שבו צריך להפסיק לחיות על תרומות ולהתחיל לעבוד למען האובייקט הבא. הכל אני מוכנה לשמוע אבל זה שאני מתוסכלת, בגלל שאני רווקה בת שלושים ואהבתי את הטיפוס הלא נכון?! אני לא מוכנה. יש גבול גם לנדיבות שלי.

על הכותבתאתי אברמוב

אשה על סף התמוטטות עצבים. כשתהיה גדולה היא רוצה להיות עקרת בית, נשואה ואם לכמה שיותר. בינתיים מסתפקת בלהיות עיתונאית בכירה, סטודנטית מצטיינת, בליינית מובילה ולא - בלונדינית מתוך בחירה

194 תגובות

  1. כי אני לא יודעת

    צר לי על הפרידה, לפי חוק שרלוט (סקס בעיר הגדולה-הפרק שבו קארי עוזבת את ביג בפעם הראשונה) יש לך עוד 1/2 מהזמן שהייתם ביחד להתבאס ואח"כ הכל יהיה בסדר.
    אז הנה עוד דוגמא לנדיבות , הוא היה איתך קצת כדי שתתבאסי כמה שפחות.
    תגידי תודה יפה- לי יש עוד 16 חודשים לחזור למוטב וכבר עברו 10 … 🙂
    בנים, אי אפשר איתם, אנחנו צריכות להגמל, תוך 30-40 שנה נהיה כמו ג'וזי כץ ונורית גפן.

    • כי אני לא יודעת

      יצאה לי קצת עילגת ,התגובה,התרגשתי מלהיות ראשונה וגם נראה לי שיש לי חום.
      חיבוק לאתי.

      • כי אני לא יודעת

        למקום השני בתחרות המעצבנים מגיעים משדר המסרים הכפולים ,צמוד לזה שרוצה להיות
        ידיד שלך..
        שנה טובה לכולם

  2. אתי, אני נהנית לקרוא אותך. באמת. את כותבת מצחיק ונוקב. אלא מה? לכתבה הזו, שהיא אחותה של הקודמת, יש בעיני בעיה: המרחק האפסי מן האירועים האמיתיים שהתרחשו, ואין לי ספפק שאכן התרחשו. ציטוט המשתתפים, גם אם בראשי תיבות, נראה לי לא אתי (אברמוב). גם אם הם בני זונות, ואני בטוחה שהם בהחלט בני זונות מניאקים.
    בעיני זה מתחיל במשפט ההוא שלך, כן זה, על החינה באולמי בונבון. כאילו בצחוק, אבל את מה-זה-רצינית. (ואני מתה על חינה, וגם מציירת בחינה, וזה לא חייב להיות מוגבל לחתונות, בהחלט לא). המרירות הזו, של "אני כבר בניתי על חתונה והוא סתם עוד מניאק ש(בדרכו שלו, שתיארת בצורה משעשעת לאללה) שלא בנוי לקשר, עבד עלי, בזבז לי את הזמן" וכו'.
    אני יודעת כמה חרא זה כשאיזה טיפוס כמוהו מתגנב לך לחיים, עושה לך הרגשה של "אולי-אולי זה הוא?" ואז מסתלק. הייתי שם. בכיתי שם.
    *א ב ל* זה לא חייב להיות כך. את לא חייבת להתרסק מכל אידיוט. כשיהיה לך מספיק טוב עם עצמך, כשתגדירי את קיומך בעולם כשווה ונהדר גם בלי הנייר המטומטם ההוא, הכתובה (הייתי שם, זה לא כזה ביג דיל. וזה גם לא מחזיק קשר אם אין עוד דברים שמחזיקים אותו).
    וסליחה אם זה נשמע שיפוטי. אבל לשבת וליילל שכל הגברים זונות זה לא יהיה מדויק סטטיסטית. והם יהיו זונות רק אם את מצפה מהם לדברים שהם לא מסוגלים לתת לך. או לא רוצים. זה לא באמת משנה. ואני לא מגנה על המניאק המסוים שלך. יש גברים כל כך חארות שאני מבינה לפעמים את לורנה בוביט. (אבל יש גם נשים כאלו). ואם את לא תעמידי את עצמך בפוזיציה של הקורבן, את לא תהיי הקורבן. זו הבחירה שלך, בסופו של דבר.
    וחוצמזה, השתתפותי בצערך. יש המון סוגים של מניאקים. אני מאחלת לך שלא ייצא לך למפות את כולם אחד אחד.
    ושתהיה שנה אזרחית טובה לכולנו (אבל לא למניאקים. הם, שתבוא מי שתתלוש להם את הלב ותזרוק אותו לכלבים).

    • שנהיו קצת קהים בהשפעת הערפילים האופפים את מוחי:
      א. בעיטה בביצים היא דרך ישירה יותר ובהירה לא פחות לחסל חשבונות.
      ב. מניאק הוא מי שאת *מאפשרת* לו להתנייק עליך.
      ג. מגיע לך יותר טוב מזה.
      ד. נשיקת ניחומים על לחי שמאל.

      • אדם אמיתי באמת אמר משפט כזה? "את תצרחי לי תודה אחרי הסקס שיהיה לנו"??
        (אולי: תודה על המנדבושקס, בנזונה?)
        זה לא מצחיק בטירוף?? (הוא סטנדאפיסט?)
        כאילו, מה, לא ברור שצריך להוכיח שאיינשטיין (?) טעה ושיש מהירות הגדולה ממהירות האור, וזו המהירות בה מנפנפים אחד כזה??
        אני עוד לא נרגעתי מזה. בחיי.

        • ראשית, כן. היה אחד כזה שהבטיח צרחות, ואז הסתבר שיש לו מה זה אספרגוס… חברתי עוד לא נרגעה מזה עד היום, למרות שלצערי היא לא מפנימה לקחים.
          דבר שני, אולי זה לא אתי (מלשון אתיקה מקצועית) לתאר סיטואציות 1:1, או לרשום ראשי תיבות וכאלו (למרות שאם מישהו יושב לו בדימונה או ברמת הגולן, זה לא ממש משנה לו, ולצורך העניין יכולתי גם לתת ראשי תיבות בדויים). אבל, כל העניין הוא שאלו החומרים מהם עשויים החיים שלי (לצערי) ורק כך יכולתי להיות אותנטית ולגרום לקוראותיי לרדת לסוף דעתי ולצאת לפעולה נגד המיקרובים הללו. אצלי אין אמצע. או שאני אומרת משהו עד הסוף, או שאני לא אומרת בכלל.
          חוץ מזה, את חייבת להבין את התהליך הפסיכולוגי המזכך (סליחה על הפלצנות, אבל זה נכון) שבלהוציא את הסיטואציות החוצה, ואז להסתכל עליהן מהצד ולהבין כמה הייתי מגוחכת בנסותי לשקם קשר דרך התפשרות היסטרית מצידי עד כדי חוסר התחשבות בצרכיי. על הדף כרגע זה נראה כה מצחיק שלא לומר בדוי, למרות שבמציאות אני מודה שהיזלתי אחרי כל סיטואציה דמעות אין ספור.
          ובעניני אולמי בונבון? כן. בטח שהייתי רצינית. כמה שתגידי שכתובה ומסמכים דתיים לא משנים, אז יש אנשים (כמוני וכמו אותו נדיב ידוע שלי במיל.) שבאמת אכפת להם ממסמכים ומדת ומכל מה שהם מייצגים. אני חייבת להודות שבין כל הדברים הרעים שחוויתי היו גם רגעים יפים וגיליתי המון דברים יפים על זוגיות, ועל החיים, ועל החיים בזוגיות. וזה נחמד שמישהו עדיין חושב שחתונה מסורתית זה לא סתם בשביל הדודות, אלא בשביל הנשמה. ואפילו שאני יענו הכי תל אביבית שיש, אני כזו. ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. הדבר היחיד שאני מוכנה להתפשר עליו הוא אולמי בונבון באשקלון (או ארגמן כמדומני, בקרית גת. זה מה שסיכמנו פעם) כי במקור אני רוצה את הכל ב"מול הים" בקיסריה.

          • איך את מסתבכת עם עצמך? לא איתם, עם עצמך? אני בטוחה מאה אחוז שהאחד והיחיד קיים שם, ומחכה רק לך.
            ועכשיו לפרקטיקה. המסקנות שאני והחברות שלי הגענו אליהן הם שכשאת רווקה את צריכה לשחק אותה כוסית. לא למרר בבכי, לא להתבאס, לא לחכות לו, להתנהג כמו כוסית. בשביל זה את צריכה חברה אחת עם אותם המאפיינים. זוכרת את התגובה שאמרת שלקחת ידיד שלך שילמד אותך את מלאכת ה…? בדיוק אותו הדבר. להסתובב יום שלם במחיצתה של כוסית (וכוסית זה לא רק מראה, זו תורה שלמה) ולאמץ לעצמך את אותם הקודים. תאמיני לי תוך חודש את מסודרת.

          • אני? מסתבכת?
            כבר לא.
            המניאק האחרון שהתארח בצל קורתי נצפה פה לאחרונה בסביבות סוף אוקטובר, נדמה לי. וגם אז, היו אלה נסיבות היכרותנו שעשו אותי בלתי חסינה לקסמיו. לא משנה כרגע. אני נגמלתי, אני בהחלט לא מסתבכת "איתם", זו אתי שמסתבכת איתם. אני עכשיו בעניין של משהו טוב, נקודה. כל מי שרק יעשה קולות שירמזו בקירוב על משהו שיגרום לי לחוש רע עם עצמי, יוחזר אחר כבוד ליצרן שלו.
            ואני לא משחקת אותה כוסית, אני לא חשה כל צורך "לשחק אותה" משהו שאני לא, אני אני, ומי שהאני שלי לא מספק אותו, זו כבר בעיה שלו, לא שלי.
            ואני נגד משחקים. כאילו, די, אני כבר ילדה גדולה, ומשחקים אני אוהבת רק במיטה.
            :))
            ושתהיה לכולנו שנה טובה ביותר

          • מתערבת באמצע

            תסלחו לי בנות. הטרמינולוגיה הזאת של 'להסתבך' 'מסתבכת' 'נגמלתי' שגויה מיסודה. כל ההתחלות האלו של כמה חודשים הן לא יותר מפינטס!

            נו טוב, הכרת בחור, יצאתם כמה חודשים, הוא לא רצה את כן רצית. נגמר. לא קרה כלום. לא נהרסה משפחה, לא התפרקה חברות של כמה שנים טובות שהשאירה אותך בלי כלום. כאן נכנסת למשוואה הקלישאה המוכרת והנכונה משהו של 'אם דברים נגמרו, אז סימן ששהם היו צריכים להיגמר'.
            לא קרה כלום. רק למדת דברים חדשים. זהו. מכאב לב אף אחד עדיין לא מת.

            יאללה, הבא בתור כמו שאתי סיכמה את הכתבה.

          • או כמו שאני אומרת NEXT .

            אין ברירה לפעמים צריך לדעת לוותר גם על משהו שאוהבים .

          • שמענו עלייך. (וגם ראינו אתמול באברקסס).

          • את יודעת שמה שראית עוד לא ראית .

            הכוונה לא לאותו אחד חשבתי שאת יודעת.

            חוץ מזה מה רע בנשיקת סילווסטר קטנה?

            מה אין לי רגשות? אם מנשקים אותי אני לא מתנשקת?

          • אין לי מה להגיב כי זה מגעיל ומסריח ואני לא יודעת למה את כותבת את זה

          • אתי יקירתי, אני חייבת להעיר כאן משהו על אספרגוסים, לאור דבריך, והרשי לי לנתק את האספרגוס לרגע מן המניאק אליו יוחס:

            א. אספרגוס הוא ירק אציל.

            ב. שמת פעם לב שאכילת אספרגוס משנה את ריח השתן? זו החומצה האספרגית שמופרשת, אם אני זוכרת נכון את לימודי, אי שם בשנות השמונים של המאה שעברה (אוי כמה שאני עתיקה)

            ג. אני מעדיפה בהרבה גבר עם ציוד סטנדרטי או תת סטנדרטי, אבל שיודע לגרום לי להרגיש טוב-טוב-טוב-טוב-טוב במיטה (העיקרון ברור, אני חושבת) ובכלל, מאשר איזה יהיר שחצן מצויד בנדיבות שחושב שאם יש לו הציוד, זה פוטר אותו מלהתאמץ בכל דרך אחרת.

            אבל זו רק דעתי.
            נשיקת שנה טובה חמה לכו-לם.
            }{

      • העצה הזו, לא לתת לצד השני להתמנייק היא עצה מסוכנת. כל מערכת יחסים מחייבת חשיפה, וחשיפה הוא חולשה. חולשה מאפשרת פגיעה. אם סוגרים את החשיפה, סוגרים גם את אפשרות התמיכה.
        פתיחת האפשרות להתמנייק מאפשרת לבסס את האמון ההכרחי במערכת יחסים. כאשר האמון הזה נפגע והצד השני מתנהג בהתמנייקות, או אז מגיע הזמן לחדד את קצות הנעליים במעמקי חיכו של בן הזוג, ועם כל הרגש, באמת מכל הלב.

        • היא אכן חשובה אם רוצים להתקרב באמת. אני רק נזהרת היום יותר בזה. מוודאת קודם שהצד השני צועד לקראתי באותה מידה. לא עוד חשופה בצריח. no more.

  3. אתי. אתי. אתי. כמה הבנתי אותך וכמה זה מרגיז להסתבך רגשית עם לוליין כזה, נקניק ילדותי …
    מייאש. אני רק מקוה בשבילך ש… שמה בעצם? שלא תמשיכי לסבול בגללו, במחשבה ובהרגשה, עוד הרבה זמן. הוא חרא ואת בסדר גמור. זה גם משהו לדעת את זה, לא?

    • כנראה לא הבנתן, מדובר במאמר על יותר מגבר אחד.

      אבל למרות זה גברים זה דבר נחמד.

  4. לא קראתי את המאמר, כי כבר הייתי בסרט הזה, אבל יש לי בכל זאת תגובה אחת, שמתאימה לכל המאמרים והדיבורים בסגנון הזה. להלן התגובה:

    לבני אדם יש חושים מחודדים, והם נמשכים לאנשים שמתאימים להם באותו רגע. לכולנו יש אנטנות שעוזרות לנו למצוא דווקא את המאניאקים, השקרנים הכפייתיים, הבוגדנים, ולפעמים יש אנטנות אחרות למצוא אנשים אחרים. במקרים רבים אנחנו משקרות לעצמנו, ומורידות מעצמנו אחריות לבחירות האלה. צריך שניים לטנגו, לכל סיר דפוק יש מכסה דפוק, כל הפתגמים מתאימים.

    עד כאן בסגנון "האשמת הקורבן". ובאופן תכליתי – דפוס הבחירה הזה דורש תמיד בדק בית אישי, ולא אצל המאניאק התורן, אלא דווקא אצל "הקורבן", זאת שמשקרת לעצמה.

    וברובד קצת יותר סוציולוגי – החברה שלנו כנראה מאפשרת ליותר גברים לשחק את ה"מאניאקים", וליותר נשים לשחק את ה"קורבן". וזו כבר בעיה סבוכה הרבה יותר שנמשכת יותר מדי זמן, אפילו בקנה מידה היסטורי.

    • נכון.
      נסי לשחק את המאנייקית. הוא לא יישאר שם כקרבן (ואם יישאר- לא תרצי בו…).

    • אני רוצה להוסיף על דבריה של מיודע-מה.
      באופן די מגמתי, אני חש, הכתבות כאן מצייגות את כאבן של הנשים בלבד. תגידו, זה אתר לנשים, אענה, גם גברים הם בני אדם. למעשה, התפיסה לפיה זהו אתר של נשים, פוגעת ביכולת שלו לעזור להציג תמונה מלאה יותר. עצם החלוקה הזו, בין גברים לבין נשים היא פגומה. נקודת ההנחה שיש הבדל בין הרגשות של גברים לרגשות של נשים לגבי מערכת יחסים היא שובניסטית. כן, שובניזים יכול להיות גם כלפי גברים.
      משום מה, מתעלמות הכותבת מהעובדה משאלה עקרונית ביותר, האם אותו גבר המוצג כאן מאושר מהאופן בו הוא מתייחס לנשים. שאלת האופן בו הגבר רואה את ההתנהגות שלו, היא קריטית. האם הגבר הוא קורבן של עצמו, או אולי של החברה בה הוא חי?
      ההתמקדות רק בכאב של הצד הרואה את עצמו קורבן, מובילה לאי הבנה של מערכת היחסים. האם העובדה שהגבר מתנהג כחזיר אומרת גם שהוא חייזר רגשי? להערכתי, התפיסה לפי התנהגות כפי שמוצגת במאמר הזה אופיינית לגברים בלבד, חוטאת למציאות. נראה כאילו כל הנשים הן רגישות ומבינות ואילו הגברים מתעללים בגופן ובנפשן. רק הההכרה שכאשר מערכת יחסים נדפקת שני הצדדים הם קורבן של עצמם ושל סביבתם יכולה לאפשר תקשורת טובה יותר. או במילים אחרות, עצם התפיסה שהצד השני אשם, או שבכלל יש כאן אשמים, מביא ליצירת בסיס בעייתי במערכת היחסים.
      בבקשה ונשכח.

      • אתה רוצה להתייחס לגברים שנמצאים בשני מצבים: ה"קורבן", שנמצא במצב הנשי הסטריאוטיפי; ולעומתו האוטיסט שמשחק את ה"חייזר הרגשי" – אם אשאיל ממך את הביטוי המוצלח.
        אז זה באמת הזמן. אני קוראת לכל הקורבנות הגבריים והחייזרים הרגשיים להשחיז מקלדת ולכתוב משהו על עצמם, רצוי בעילום שם.

      • יש מידת צדק בדברייך. אבל ראשית: כן, זהו אתר בנות. אנחנו לא אומרות שאין לכם רגשות, אבל כאן קודם כל נותנים אמפטיה לבנות. רוצים אמפטיה? תעשו אתר משלכם או לחלופין, צאו לרחוב. הרחובות מלאים אמפטיה והתכווננות לגברים. אני אישית, כותבת לאחיותיי הבנות ולא לאחיי הבנים, מכיון שכבר הבנתי שאצלכם אני לא אמצא הבנה או אמפטיה. מישהי קצת חלשה? אתם דורכים עליה יותר. מישהי אומרת שהיא אוהבת? משהו דפוק אצלה. זהו, המוח שלכם מתובנת על כמה דרגות מוגבלות של רגש ואינסטינקט, ואני? קטונתי. פעם רציתי לשנות את העולם. עכשיו אני רק רוצה לשרוד בלי להיפגע.
        בעניין הכבוד שאני מוכנה לתת לרגשותיו המוחבאים עמוק בתוך ליבו: אני לא אומרת שבעת פרידה לא קשה לבחור. אני מוכנה להבין שיש לו בעיות ביטוי רגשי, ואני מוכנה להבין שהוא שותק במקום שבו אני צועקת. כל אחד ודרכו הוא. אני מוכנה לעזור למישהו שהוא איתי בתוך הקשר, אבל ברגע שמישהו פועל נגדי בחוסר יושר וחוסר כנות, במשהו שהוא דמוי קשר, או אז לא מענינות אתי הבעיות הנפשיות שלו ושאר ההתלבטויות. אני אשלוף את כל הקוצים. ואיך אומרים? במלחמה כמו במלחמה.
        הרבה בחורים מסתתרים תחת מעטה כבד של שתיקה. כן, כשמישהו שותק, והשני מדבר, זה מאוד קל לתפוס את הדברן במילה ולהפיל עליו הכל וגם להגיד 'לא הבנת אותי'. בפועל, אני חושבת שנשים צריכות להיות קצת יותר נדיבות כלפי עצמן ולהפסיק להגן על אותם 'שתקנים', שכה קשה להם להביע את רגשותיהם. כולנו יודעות שכשהם בכל זאת רוצים להגיד משהו הם יודעים להביע את עצמם יפה מאוד.

        • בואי נעשה הפרדה בין התפיסות הכלליות בכתיבה שלך, לגבי הגברים שאת חולקת עימם את חייך. בין המימד השכלתני שאתר זה, אני משער, אמור גם לייצג, לבין המימד האישי, שהוא המציאות, החיים.
          ישנם גברים שאינם מסוגלים להעניק חום, ישנם גברים שעד זיקנתם ישאירו שובל של נשים פגועות וכואבות. יש גם אחרים. יש גברים שיעניקו את מלוא החום, החיבה, הערכה, התמיכה רק על מנת להפוך את האישה שלהם למאושרת. ישנם גברים שיעריצו את האישה שלהם, שיכבדו אותה, יפרנסו אותה ויתמכו בה בכל תנאי.
          האופן שבו התנפלת עלי, וזו התנפלות, אין לזה שם אחר, לא מועיל מוביל לשום נקודה. בני אדם נשארים בני אדם, אם יש להם אשכים או שחלות. כל אדם זכאי לחמלה ולחיבה באשר הוא אדם. האם זה אומר שצריך גם להכניס אותו למיטה שלנו? לא ולא. שאת הבעיות שלו יקיז במקום אחר.
          אם הגבר הוא חייזר רגשי, אז צריך להעיף אותו מכל המדרגות. לא באתי להקל ראש בכאב שלך, רק לציין שאם את מתיימרת לכתוב מאמר מעניין, אז מן הראוי להתייחס לעובדה שלמרות היות הצד השני מורכב (או דפוק בשכל, חסר רגישות, אגוצנטרי, אגואיסט ואינפנטיל, חסר מודעות עצמית, חסר התחשבות, פגוע רגשית – את מוזמנת לבחור את המושגים כטוב זעמך עליך) הרי עדיין יש להערכתי לציין זאת. ההערה שלי היתה ברמה האקדמית בלבד, לא מתוך ניסיון לשלול את הלגטימציה של זעמך ושל כאבך.
          ברמה האישית, כלל לא מעניין אותי אם אדם סובל ומתוסבך. אם הוא הרסני כלפי, אני מנתק מגע. כמה שיותר מהר, כמה שיותר מידי ובלי להתחרט. את יודעת מה? אני אפילו לא סובל מזה. פשוט משליך אותם מכל המדרגות. לא תאמיני כמה שזה יכול להיות קל ופשוט לפעמים.

          • משליך?
            אז עכשיו שאלה- ואם היה לך איתה סקס נפלא, ואם כבר נקשרת רגשית, ואם אתה מרגיש ש"אולי, ולמה בעצם, ולא חבל?" גם אז אתה משליך מכל המדרגות בכזו קלות?
            *כי על זה מדברים כאן, נדמה לי. כשלא קל להשליך, כשנקשרים, וכו'*

          • בדברי התייחסתי למצב של תחילת מערכת יחסים. במצב כזה, כאשר הצד השני גורם לאומללות צריך לנתק. קל מאוד להיקשר רגשית, סקס טוב אפשר לעשות גם עם האדם הלא נכון. לכן, הרציונל צריך לבוא כאן לעזרת הרגש. היכולת להתגבר על הפיתוי המופלא של האהבה, גם אם היא לא נכונה, זו בעיני הבגרות.
            יחד עם זה, וכאן בא ההבדל הגדול, כאשר מדובר על מערכת יחסים הנבנית לאורך זמן, צריך להניח שיהיו תקופות של אומללות. וכאן, הבגרות היא דווקא היכולת לשקם את מערכת היחסים למרות תקופות אלו.
            המאמר של אתי נגע בשלב הראשון של מערכת היחסים ולכן כתבתי את הדברים.

    • אין ספק שיש פה עניין של כמה את נותנת למישהו לטפס לך על הראש. התנחמי בכך שברגע שכתבתי את המאמר בעצם החלטתי שאני לא רוצה יותר שיטפסו לי על הראש או על כל מקום אחר, בגוף או בנפש. אבל סבלנות, זה לוקח זמן. המודעות לא באה ביום אחד וגם כשהיא באה זה לוקח זמן ליישם אותה. להגיד "אני דפוקה כי נתתי למישהו לעשות אותי קרבן" זו מחשבה 'קורבנית' כשלעצמה כי זה אומר ויתור לעצמך, ועשייה זהה בפעם הבאה. באופן עקרוני פשוט צריך להיות מודעים ולא לתת למישהו הבא לעשות לך את אותו דבר. אני ירדתי משמונה שנות 'קורבנות' לשלושה וחצי חודשים. אז כנראה שלמדתי משהו בכל זאת. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

      • שלום אתי.
        לטפס על הראש זה מושג בעייתי. בכל מערכת יחסים מעניקים ומקבילים. להערכתי, יש להעניק את המקסימום אך אין להתנות קבלה חזרה, לפחות לא בטווח הקצר. השאלה היא הקבלה לטווח הארוך, כי אנשים מעניקים ונותנים באופן שונה ותמיד יש לבחון את הדברים בפרספקטיבה.
        השאלה להערכתי זו החזירות, או החייזרות. עד כמה שני הצדדים מסוגלים להשתנות על מנת לדאוג לאושר אחד של השני. ברגע שצד אחד מתעלם מרגשות הצד השני ואין שינוי אז נוצרת הבעיה.
        בני אדם משתנים מאוד לאט. עם כל הרצון הטוב והמאמץ קיימים דברים שהם מעבר לשליטה. לכן תמיד יש לבחון דברים בקור רוח ולאורך זמן. שאלת הגבול היא כמובן סוביקטיבית. כמו כל דבר במערכת יחסים.
        להערכתי, הדבר החשוב ביותר הוא התקשורת. יש להביא את מערכת היחסים למצב בו המושגים מובנים על ידי שני הצדדים באופן דומה. ברגע שצד אחד לא מבין את הרגישויות של הצד השני, מערכת היחסים קורסת.

  5. מיהו ג'נטלמן? זה ששם נתח סוכר במלקחיים לספל התה, גם כשהוא נמצא לבדו בחדר"
    ג'ורג' ברנרד שואו

    "האדיבות תמיד נאצלת יותר מהנקמה"
    וויליאם שקספיר

    מסקנות:
    1. הנדיב הידוע שלך איננו באמת ג'נטלמן. הוא שחקן. די טוב, אולי, מכיוון שהצליח להפיל רבות וטובות ברשתו – אבל שחקן. מניפולטור. את יכולה להירגע, אתי. לך לא טוב, אבל גם לו לא יהיה טוב. ככה זה עם אנשים שאינם שלמים עם עצמם, שגבולותיהם אינם מוגדרים, שאינם יודעים להגיד "לא" ולומר אמת.
    2. לנקום, להיות קטנונית, להתחשבן, לחשוב כמה-הוא-מניאק…. בשביל מה זה טוב? תביני: זה באמת לא הוא. זאת את! או לפחות שניכם. צריכים שניים לטנגו ולמשחק הכוחות הבין-מיני. הוא צריך אותך, שפוטה, שטיח לניגוב רגליים, נקבה שניתנת לתימרון בקלילות ועוד הולכת להתבכיין לחבר'ה אחר-כך, בפאב וב"בננות" – ואת צריכה אותו, מניאק בעור של נדיב ידוע, מקסימן מקצועי ושקרן מקצועי עוד יותר

    • וכאן הפרדוקס: האם היא זקוקה לו כדי להרגיש הפיה הצודקת? כמו שכתבו כאן- אם הוא החרא אז היא בסדר גמור? זה הרבה כח זה, להרגיש הבסדרית לעומת החרא. תחשבי על זה אתי, ולא בקנטרנות, כי אלה צרכים סמויים שיש לכולנו מהלא מודע, ומסדרים לנו חיים די קשים

      • לא אמרתי שאני הצודקת. אבל אם אני מביאה פה תיאור מצב, את בטח מבינה שעליי לנקוט עמדה מסוימת כדי שיהיה ברור מי הטובים ומי הרעים. נכון. זה שהוא חרא לא עושה אותי טובה וזה שאני טובה לא בהכרח עושה אותו חרא. ובעצם, מה זה חשוב מי רע ומי טוב? כמו שאומרים עכשיו בממשלה – חשוב מבחן התוצאה.

    • לא. לא. אל תחמיא לו. יש לי מין תיאוריה כזו שמי שעושה לי רע עוד יאכל חרא, אפילו אם לא ממני (צדיקים מלאכתם נעשית וכו'). וזו גם תיאוריה הגיונית. ולמה? כי אני מאמינה שאדם נשאר כפי שהוא כל חייו. אז אולי אני קצת חלשה להחזיר לו, אבל מכיוון שהוא מתנהג לכולם אותו דבר בסוף יבוא זה או זו שיתקעו לו את הבומבה.
      עכשיו, נקמה? אתה ראית במאמר את המילה נקמה? לא. יש רק צחוקים. והצחוק יפה לבריאות. מותר לי לחלוק את רגשותיי עם הקרובים אליי היושבים בבר או בבננות או בכלל. זה לא בגדר נקמה, שכן חיי מופרדים מחייו של האיש. אין לנו נגיעה ואין לי כוונות לעכב או לקלקל לו פרויקטים או עניינים אחרים. מבחינתי, זה הכל בגדר שחרור לחצים לגיטימי, לגבי עניין שתם ונשלם במתכונתו הנוכחית.

  6. אתי היקרה והחכמה והנבונה והשנונה והעצמאית עלק (סליחה מיכל), חדת הלשון וזריזת המקלדת, הייתכן שבאמת אינך רואה, או שאת מעמידה פנים?

    הנדיב הידוע אינו אלא מעשה ידייך, מין פרנקנשטיין או הגולם מפראג – ואכן הוא משלב בתוכו תכונות של מפלצת ושל אידיוט, אבל האשם לא בו אלא בך, שיצרת אותו.

    מה הוא בסה"כ רצה? לפתח, בניחותא, מערכת יחסים כייפית עם אישה חכמה ונאה, להנות מזוגיות שמבשילה לאיטה בהנאה ובפרגון הדדי, להעשיר את עולמו ועולמך, ולתת לענינים להתגלגל. בין אנשים אינטליגנטיים עם מצע תרבותי משותף אין צורך להגדיר במפורש את כל הנחות היסוד שמונחות בבסיסו של קשר כזה, שכן הן מובנות מאליהן. והנחות היסוד האלה כוללות את הידיעה שמטבעם של הדברים רוב הקשרים האלה לא יובילו לחתונה, ושהם יימשכו רק כל עוד שני הצדדים מעונינים בהם. אני בטוח שאת מסכימה.

    ובעודו נהנה מהכייף שבהתקרבות, מהיופי שבקרבה ומההעשרה של עולמו הרוחני שהיא תמיד חלק מהתהליך של הכרות אינטימית עם אדם חדש, את כבר עסוקה בבחירת שמלת כלה ובבחירת שם לילד הראשון שלכם.

    והוא, שאינו נדיב ידוע אבל גם לא פסיכופט חסר מצפון, נוכח לפתע שאחרי ככלות הכל הנחות היסוד לא היו משותפות, ובדרמה הקטנה שלכם הוענק לו תפקיד הנבל בעוד הוא חשב שהוא בתפקיד הבחור הטוב. פתאום הוא לא ממלא איזו הבטחה גדולה – וזה שהוא אף פעם לא הבטיח אותה לא משנה בכלל. ולא הבטחב של מה בכך, אלא – לא פחות – ההבטחה הגדולה מכולן.

    וכך, דוקא בגלל שהוא איננו דון ז'ואן חסר עקרונות וערכים, הוא מחפש דרכים לברוח בלי להותיר אחריו יותר הרס מההכרחי, והוא מסתבך במשחק ה"כן אבל לא" שהיטבת לתאר. כמובן שזאת שגיאה מצידו, אבל חטאו היחיד הוא טפשות, לא יוהרה.

    תתנחמי בכך שיש לו זין קטן.

    • מה קורה, זיהית בו את עצמך, לכן מיהרת לסנגר עליו?

      • מילות המפתח הן "הנחות היסוד המשותפות". אז לידיעתך, אורח לרגע, שכמו שמע לקריאתי (ראו "קול קורא") ובא להצדיק חייזרים רגשיים – אין דבר כזה "הנחות יסוד משותפות", ובעיקר בין אנשים אינטליגנטים שבאו מאותו רקע תרבותי. דווקא אצל אנשים כאלה יש מגוון של דעות, ולא הליכה בקו ידוע מראש. עד שלא מדברים על ההנחות, לא יודעים עד כמה הן אינן משותפות.
        ובנוגע לחתונה שאתה מזכיר, מי בכלל מתחתן בימינו? אני קוראת לכל הגברים לטפל בפוביית החתונה שלהם. הרי אנשים חיים ביחד במשך שנים, או במשך חודשים, חותמים על חוזים אצל עורך דין, ולכל היותר מתחתנים בקפריסין.

        • זה,אם תסלחי לי, שטויות. הנחות יסוד משותפות ו"מגוון של דעות" אינם עומדים בסתירה.
          אשר ל"חייזרות הרגשית" שלי, אני רק יכול לתמוה אם היחסים ביננו הגיעו כבר לשלב בו את יכולה לקבוע זאת בודאות. אם את חושבת שכן, אולי זה הזמן להתחיל לרמוז לך בעדינות שאני אהיה נורא עסוק בשבועות הקרובים…

          • יקירי החביב. לא נשאר לי אלא להסכים עם מיודע-מה. מה שאתה מצייג הוא תפיסה חייזרית, במובן שאתה שלא רק שאינך מבין את הבעיתיות בקשר שהנחות היסוד והמטרות שלו אינן ברורות לשני הצדדים, אלא שאתה רואה בזה מצב טבעי.
            ההנחה שהצד השני צריך להיות שותף לתפיסות היא בדיוק מה שהגדרתי כקורבן של החברה. שום דבר לא מובן מאליו, אין דבר תבניות של מערכות יחסים. על מנת לפתח מערכת יחסים, הצד הראשון, ההכרחי והחשוב ביותר הוא תקשורת בין אישית. עצם ההצדקה שלך לאי קיומה גורם לי בצד איחוליים לבביים מקרב לב שתהיה עסוק הרבה יותר משבועות ספורים, גם לפקפק ביכולת של ברכה זו להתממש.
            ועוד משהו, הייתי צריך מאוד לרסן את השוט שחבוי לי בין מקשי המקלדת, כי הכתיבה שלך היא מתנשאת וחסרת רגישות. אתה מוזמן להגיד את דעתך, היא חשובה כמו כל דעה אחרת (וזה בלי עלק, פשוט כל דעה היא חשובה) מכאן ועד פגיעה אישית בכותב וביכולת הכתיבה, המרחק הוא גדול.

          • טוב, כדברי הפתגם הידוע אם שניים אומרים לי שאני שיכור זה הזמן לשתות עוד כוסית.

            לעולם, ואף פעם, ובשום מצב אין זמן ודרך לפרט את כל הנחות היסוד ולהגדיר את כל המונחים שבשימוש. זה הרי טריביאלי. בכל אינטרקציה אנושית יש מליון ושתים עשרה הנחות ששני הצדדים מניחים שהן מוסכמות, והשאלה היחידה היא האם ההנחות שבהן אנו עוסקים כרגע חורגות מהתחום הזה.

            אני חושב שבמלייה החברתי שאתי אברמוב נמצאת, הידיעה שרוב הקשרים אינם מוליכים ל"עד שהמוות יפריד בינינו" אכן נופלת בתחום. אני רואה מעט מאד ערך בכך שבמהלך התפתחות הקשר הזוגי אטרח לייגע את בת הזוג במידע הזה, מה עוד שעצם הזכרתו הוא (ולא אחת ממליון ואחד עשר ההנחות האחרות) מעניקה לו משמעות שלילית, כאילו חשוב לי באופן מיוחד לציין דוקא את זה או במלים אחרות: כאילו אני כבר מכין אליבי. כמובן שאם העניין עולה באיזושהי הזדמנות אינני מסתיר את הרגשתי ודעתי בקשר אליו, כי כאמור אני לא נוכל.

            ותודה על הזכות שאתה נותן לי להביע את דעתי, חייזרית ככל שתהיה. לא פגעתי בשום כותב ובשום יכולת כתיבה, חיויתי את דעתי רק על דעה מסוימת אחת של הכותבת. אני גם לא מסכים איתך שכל דעה היא חשובה, ובטח שלא כל דעה חשובה כמו כל דעה אחרת, אבל זה כבר שייך לעניין אחר.

          • מה זה הקשקוש הזה? גם במלייה החברתי שאתי נמצאת בו, רוב הבחורות מחפשות קשרים ארוכי טווח. נכון שלא רוב הקשרים מובילים לזה. מחפשים, אתה יודע.

          • הקשקוש הזה אומר שלא רק הבחורות, גם הבחורים מקוים למצוא את אהבת חייהם ולהתחיל לחשב את המשכנתא, ולא רק הבחורים אלא גם הבחורות לא תמיד מסיימות את קשר בצורה חדה וחלקה.

            אבל לא נראה לי שביני לבינך יכול להתקיים איזה דיאלוג בעל משמעות, ולכן זאת ההודעה האחרונה ממני בענין זה. אם את מעונינת בזכות המילה האחרונה, go ahead.

          • אחרונה

          • הכתיבה שלך היתה מתנשאת, אלא אם צריך לברר את הנחות היסוד העומדות מאחורי המילה "אלק". אם טעיתי, קבל את התנצלותי.
            בכל מקרה, ברור שתמיד יהיו פערי תפיסות בין אנשים שונים. יחד עם זה, חלק מהעבודה במערכת יחסים היא בירור הנחות היסוד הללו. במקרה שהובא כאן, לא מדובר על הנחות היסוד הבסיסיות ביותר במערכת יחסים. הנחות יסוד הנוגעות להתחשבות, החשיבות המוענקת לאירועים שונים, מידת האינטנסיביות של הקשר ולאן הוא מיועד. בין אם מדובר ביזיזות, ידידות, מערכת יחסים של סוף שבוע או נישואין, בכל מקרה הדברים צריכים להיות מקובלים וברורים על כל הצדדים. אני לא חושב שיש בדברים שלי איזו שהיא אמירה יוצאת מהכלל. נראה לך שיש אפשרות אחרת?

          • חבל להפוך את השיחה להחלפת מהלומות מתוחכמת לכאורה. אני רק ציטטתי מגדולים ממני – מגיב בקיר – את צירוף המלים הנאה למדי "חייזר רגשי". אם אתה מרגיש שזה דווקא מופנה אליך אישית, אז כבר אמרו גדולים ממני – על ראש הגנב בוער הכובע. תפסיק להתגונן ולתקוף בו-בזמן.

      • כן.

        • זאת היתה אמורה להיות תגובה לאנונימוס.

          • כן, זיהית במאנייק של אתי את עצמך ולכן מיהרת לסנגר עליו? הבנתי. כי מאד חשוב להבין דברים כאלה.

          • כן, זיהיתי במה שאתי תיארה מצב אנושי שמוכר לי מבשרי. את בהחלט רשאית לקרוא לי מאניאק, אני אשמור לעצמי את התארים שאני מצמיד לך.

          • כמה יפה מצידך, אני אסירת תודה על ההתחשבות…

          • אני לא אלאה אותך בניואנסים הקטנים של הקשר המתמשך שלי (אתה יכול לקרוא על חלקם בשני מאמריי הקודמים, ואף למצוא שם בתגובות את פילוסופיית החיים של הנדיב הידוע המתקרא שם בשמות שונים – "נשוא מושא" או "המרוקאי"). ולמה הרגשתי כפי שהרגשתי, עד כדי כתיבת המאמר הזה.
            מה שתיארת במכתבך הראשון הוא מה שרבים מכנים "בואי נזרום". למרבה האבסורד ואף הטרגדיה, משפט זה תמיד מופיע כאשר אין זרימה, או שזו מתנהלת שלא כשורה.
            אם עוד פעם מישהו יגיד לי "בואי נזרום ונראה לאן זה מוביל" אני חושבת שמייד אארוז את מברשת השיניים אקפל את חולצתה של האקסית שניתנה לי כפיג'מה, ואעזוב את הדירה לצמיתות. ולמה? כי אני לא בת 14. זה לא שיש לי שעון עצר ביולוגי מתקתק אבל באופן עקרוני, אנשים מבוגרים יודעים בערך אחרי כמה חודשי היכרות לאן זה הולך, וכל השאר זה סתם טחינת מיים והונאה עצמית. ואני לא מוכנה לבזבז זמן, כי זה חסר תוחלת לתחמן מישהו במניפולציות, רק בשביל למצוא את עצמי נשואה לו. וזה גם מעייף.
            כמו שהארי אומר לסאלי בסרט הנודע: כשמישהו מבין מה שהוא רוצה בחיים, הוא רוצה שהחיים יתחילו מייד. אז נכון. בדייט הראשון אני לא מחכה לבחור עם אמא שלי, רב וטבעת, אבל אני בהחלט מצפה שמי שיוצא איתי, ייתן לי את כל הכבוד ויתייחס אליי כמו שאני מתייחסת אליו: מועמדת לקשר רציני. לא מועמדת לזיון. ולמה? שוב, כי אני לא בת 14. כשהייתי בת 14 (טוב, 24) היה לי כייף לזיין את כל העולם. התייחסתי לחיי בקלילות המתבקשת. נתתי קרדיט לאנשים שאולי לא קורה לי איתם מה שרציתי או התכוונתי מלכתחילה, אבל אני 'אזרום' כי אולי אני אלמד משהו חדש. אוקיי וככה הגעתי לגיל 30 עוד מעט 31, ולא בא לי לזרום יותר. בא לי להתקע בבית עם בעלי וחמשת ילדיי. זה מפחיד גברים? ומה, אותי זה לא מפחיד? החיים מפחידים. אבל אם נעמוד מהצד בטח לא יקרו לנו הדברים. לא הרעים, אבל גם לא הטובים. ואולי דווקא השקפת עולם שכזו מנפה עבורנו את הלא מתאימים. ובינינו, כמה זמן אפשר להסתובב במועדונים ודיסקוטקים? אתם חושבים שבאמת נהנים מזה? יש לי הפתעות בשבילכם. שלא.
            ועוד משהו: דווקא בגלל שמוסד הנישואין בימינו הוא כה פתוח וכה רעוע מיסודו, אני לא מבינה ממה יש לחשוש כאשר אתה מחליט לעבור לגור עם מישהי, או חלילה ושומו שמיים- נכנע לנורמות ומתחתן. אמת, אף אחד לא מתחתן כדי להתגרש, אבל תנו צ'אנס, ואם הוא לא מצליח – אז מה יש?? לא קרה כלום. אנחנו לא קתולים הרי.

            רק בעניין הז' הקטן. טוב, תן לי (ולו) קצת קרדיט. בכל זאת, מרוקאי…(אין, אין נחמה).

          • יקירתי,

            ניסיתי, באמת ניסיתי. היו רגעים, היו אפילו ימים, בהם חשבתי שאני יכול לדעת בודאות. את יודעת, לא פעם ולא פעמיים כשהסתכלתי עלייך ישנה לצידי, שלוה כל-כך ונינוחה כל-כך, הרגשתי שזאת התמונה שאני רוצה לראות איתי כל החיים. את זוכרת את ארוחת הבוקר ההיא, במלון בונציה, את היונה שעמדה שם על אדן החלון כמו בסרטים… כן, אם הייתי פחות ציני הייתי לוחש לך שם את השאלה הגדולה. אבל התאפקתי, כי אני מכיר את עצמי, ואינני נבל.

            צר לי שאכזבתי אותך, צר לי שאכזבתי את עצמי, אבל לשנינו מגיע קצת יותר מנישואין בתוקף איזו הרגשה לא ברורה של "הכל או לא כלום". אני יכול להבין את הסתיגותך מקשר שכלשונך אינו מוביל לשום מקום, אבל זאת בדיוק המכשלה: בעיני הקשר עצמו הוא המטרה, ובעינייך הוא האמצעי. וכשאני אומר "קשר" שנינו יודעים שלא היה מדובר רק על זיונים.

            אני מאחל לך רק טוב, וכשתמצאי את בח"ל ותצטרכי ערב למשכנתא את יודעת איפה למצוא אותי,

            שלך באהבה רבה,

            חייזר לרגע.

          • אז זה הוא? זה המרוקאי הנדיב בכבודו ובעצמו?

          • רק אחרי ששלחתי את ההודעה עלה בדעתי שאפשר להבין זאת כך. אני מתנצל, הייתי צריך לדעת שזה הרושם שיווצר.

            למיטב ידיעתי מעולם לא פגשתי את אתי אברמוב, לא כל שכן ניהלתי איתה איזושהי מערכת יחסים קרובה. המכתב מיועד למישהי אחרת, והפניתי אותו כביכול לאתי כדי לרמוז על הכלליות של הקונפליקט, כמכתב _אפשרי_ מהאקס של אתי אליה, כפירוש אפשרי ואמפטי קצת יותר של העמדה שלו. לא היה רעיון טוב.

          • זהו, שלרגע גם אני חשבתי שאני לא זוכרת טוב. כי למיטב ידיעתי הייתי בונציה אבל עם חברה ולא זכור לי מישהו שישן לצידי. זאת אומרת, בפירנצה ורומא כן, אבל לא בונציה.
            אנונימוס, מחשבה יפה. גם הלב שלי קפץ לרגע, אבל המרוקאי לא היה מספיק נדיב לקחת אותי לונציה. אצלו פחות מטירונות גולני זה לא נקרא נופש.
            ואורח לרגע, אם יש לך משהו להגיד למישהי, לא כדאי שתפסיק לפחד ותגיד לה את זה?

          • – אני לא רוצה להיות אמפטית אליו. הייתי שלושה חודשים, וגם זה היה יותר מידיי. כמו שדנה ברגר אומרת: עכשיו אני. ואל תשכח שאני היא זו שאין לה עם מי להתנשק היום בחצות.

          • ברור שאין לי בעיה עם הכעס הפרטי שלך על המקרה הספציפי עליו את מדברת, ולו רק מהסיבה שלמעשה אין לי ידיעה מספקת של הפרטים. כל מה שביקשתי הוא להעלות סימני שאלה בקשר לאמת האוניברסלית שמסתתרת מאחריו לגבי ה"מאניאקים" והחייזרים הרגשיים, ולהראות שמנקודת מבט אחרת הפרשנות משתנה לחלוטין.

            ברור למדי שנכשלתי בנסיון הזה. אם נשמעתי עוין כלפייך (ואני דוקא מאד מחבב את כתיבתך), אני רק יכול לנחש שבתת ההכרה שלי אני עדיין פגוע מכתבה אחרת שלך. את מבינה, אני אחד מאותם גברים שהמרחק בין אמצע האמה לשורש כף היד שלהם הוא לא מי-יודע-מה גדול.

            ולגבי הנשיקה בחצות – אל תהיי פסימית, היום עוד צעיר.

          • זה בסדר. לא קלטתי עוינות. אולי קצת ציניות, אבל זה בסדר. אני בשלב אפאטי בחיי שבו אני מתקרבת רק למי שמלטף. אפילו לא למי שסתם עומד על ידי ולא מביא לי בראש. כרגע – רק ליטופים וחיבוקים.
            בכל אופן, הסיטואציה היא אכן אוניברסלית, על זה אין לנו ויכוח – אבל כשזה קורה לך, אתה לא חושב על זה. ואני חייבת להגיד שגם בשביל להשליך מישהו צריך אנרגיות ולפעמים אתה כל כך הרוס מהקשר שגם את זה אין לך כוח לעשות.

          • לילית-נסיכת האופל

            אני מוחה על שמות התואר. למה להגדיר כל אדם, למצוא לו כותרת ולתייק אותו במגירה המתאימה עפ"י סדר הא"ב? למה מניאק מול צודקת ולמה חייזר ריגשי מול קורבנית סדרתית? למה להפוך את כל שלל הביטוי והקיום המגוון האנושי לצרור הגדרות פאתולוגיות לעזאזל? הרי קורה (כל הזמן כמעט, חוץ מברגעי חסד נדירים שעלינו לברך עליהם) שאנחנו רוצים משהו אחד וזה העומד מולינו חושק דוקא במשהו אחר וקורה שלאחד קל ופשוט להגיד לא בשעה שלשני נוח יותר עם ריכוך האמת והשעיית הקץ. אז מה, ישר לחפש קרשים ומסמרים בשביל לצלוב מישהו בכיכר תחת הכותרת של פשעו ואשמתו? סליחה אבל באתר שמנופף בדגל ההומניזם והפמיניזם הייתי מצפה ליותר מתן לגיטימציה לדיעות מנוגדות ודרכי יישומם אפילו אם שונים הם מאלו שלך עצמך. אבל הנה גם אני חוטאת בציפיותיי הנלוזות למפגש עם חשיבה טולראנטית כמו שלי עצמי. ואבא שלי עליו השלום היה אומר: ציפיות מותק, זה טוב לכריות. לילה טוב

          • מסכימה איתך. רק שלפעמים המרחק האסתטי עושה את הדברים קצת אחרת. כולנו רוצים להיות ליברלים וטולרנטים והומניסטים ידועים. וזה לא תמיד מצליח לנו, במיוחד כשמדובר ברגשותינו האישיים. בכלל לא אמרתי שאני מושלמת. להיפך. הלוואי והייתי יותר קולית ומשלימה עם המציאות. אבל את יודעת מה? אם הייתי קולית, מן הסתם הקשר ביני לבין הנדיב הידוע לא היה מתקיים כי זה בדיוק מה שיש בי שאין בו. ואז לא היה כל המאמר הזה וכל השאר וכו' וכו' והייתם נורא משתעממים. אבל זה יפה שיש לאן לשאוף. באמת.

  7. שלום אתי!
    אז רק שתדעי שבחוג חברותיי, המכירות מקרוב מספר לא קטן בכלל של מאנייקים, הנדיב שלך נכנס לקטגוריה הכי מאוסה שהיא גם בעלת שם די ארוך: " המאנייק שלא נעים לו להיות מאנייק" כלומר מדובר באמת בבחור זהב שלא רוצה לפגוע בך אבל בתכל'ס עושה את זה ( בתוספת בוקיות שנתפסת לעיתים במקומותינו כחינניות) בצורה הגרועה ביותר, ולא מאפשר לך אפילו לכעוס עליו מכיוון שהוא רק רצה בטובתך..
    בקיצור, יפתי, שמרי נפשך- אנחנו עובדות על זה כבר לא מעט זמן ויש כאלה שמתחילות לראות תוצאות…

    • ולמה בעצם שלא נימצא דרך להזהיר אחת את השנייה מפניהם?
      אם, נגיד, הייתי חברה טובה שלך, והייתי אומרת לך שהכרתי מישהו חדש והיית מזהה שמדובר במאנייק מוכר. אולי לא היית אומרת לי לעזוב אותו אבל מן הסתם היית נותנת לי לדעת מה הוא עשה לחברה טובה אחרת שלך…
      יש דרך להפיק איזה תועלת מהניסיון המצטבר של מי שסובבות באותו מילייה חברתי? ושלא יבואו עכשיו הצדקנים ויגידו פויה. כי גם לשבור לאתי את הלב ככה זה פויה גדול מאד.

      • אל תדאגי יקירתי. השמות המלאים של ראשי התיבות שמורים במערכת. והמידע מסתובב לו במילייה הנכון.

      • הבעיה שהמידע על כמות הזבל שיש בתוכם מגיעה באיחור אחרי שאת כבר יודעת הכל ורק יכולה להוסיף מידע משלך.
        דרך אגב על הנדיב הידוע סופר מגה ( ההוא של "בסוף את תצרחי תודה")ידעתי מההתחלה ולכן לא נפגעתי.
        חוץ מזה שהוא היה אחרי הנדיב הידוע מלך הביליארד אז כבר הייתי מחוסנת.

      • השתעשעתי לי ברעיון של הקמת מאגר מידע על פושעים רגשיים. אתה גולש לאתר, ממלא שם, ומקבל בדיוק את העבירות שהוא/היא ביצעו. אבל מאחר שאין אמת מוחלטת ואין הגדרות חד משמעיות לשום דבר, הרי ברור שהרעיון לא יכול להתממש. אבל היה יכול להיות מאוד מועיל. רק חישבו על המחשבה, סימון אנסים כמוקצים מחמת חייזרות. אולי אפשר לכתוב על זה סיפור מדע בדיוני או משהו.
        סתם מחשבה. אל תתיחסו ברצינות. אני לא רציני, אני סה"כ מגיב בקיר.

        • ומה זה האתר הזה לדעתך? הרי כולנו מסתובבים ברדיוס כה קטן, שהכל ידוע. השמות הבדויים וראשי התיבות המתחבאות, הם רק הצטנעות. מי שמבין -מבין, ומי שיודע להסתכל היטב, מזהה מייד את העקבות.

  8. פעם ראשונה שאני כותבת פה אבל הייתי חייבת להגיב….כן גם אני עברתי כל מה שאת מתארת ואף יותר מזה ותמיד התלוננתי על כמות הגברים המאניאקים שיש בעולם וביחוד בת"א.עכשיו ממקום שמצאתי אהבה אמיתית עם גבר מסוג אחר לגמרי אני יכולה להגיד לך שכמו שאמרו הכותבים לפניי זה שהם מאניאקים זו בעיה שלהם והם לא ישתנו אבל אנחנו בהחלט בוחרות להיות שם. לדעתי מה שקורה זה שמרוב קטעים דפוקים שאנחנו חוות אנחנו נעשות עוורות במובן מסוים ושוכחות מה באמת מגיע לנו ומה מהותו של קשר אמיתי וחם. בתת מודע אנחנו מתחילות להאשים את עצמינו ולחשוב שאולי אנחנו לוחצות ישירות מדי, וכו' אבל האמת היא שזה לא כך וכמו הקלישאה הידועה שבא הדבר הנכון זה בא ואת יודעת את זה ופתאום הכל נראה טבעי ונכון, זה לא שאין קשיים כמו בכל זוגיות אבל פתאום את פשוט מתפלאת ולא מאמינה שמה שחשבת שתמיד צריך להיות במובן של לתת לקבל זה אכן הדבר הנכון פתאם את מגלה שאפשר לדבר על הכל וכלום לא מלחיץ וההפך, הוא עוד אומר לך "למה את כזו סגורה ולא בוטחת ולמה את לא מאמינה לי שאני באמת אוהב אותך" ואת עוד בכלל בשוק מזה שהוא אומר לך את זה בכזו טבעיות ואפילו עוד לפני שאמרת לו… . פתאום את מתחילה להבין שעברת פה דברים שפשוט יצרו אצלך מה שנקרא "שריטות" ושכחת לחלוטין מה זה קשר טוב ובן אדם אמיתי ובוגר. ברגע שאת מבינה את זה באמת את יודעת שמהיום והלאה תוכלי לזהות כל מאניאק ישר מההתחלה ולא לתת לזה אפילו רבע צאנס. הכל עניין של הערכה עצמית וידיעה מה את שווה באמת.

  9. הבעיה הגדולה כאן, אנונימוס יקר, שעוד לא נולדה החברה שלמדה מניסיון חברותיה.
    אנחנו בעניין של ללמוד מניסיוננו האישי ( במקרה הטוב).
    במקרה שלי- אני חייבת לעבור על בשרי את כל סוגי המאנייקים כדי לדעת שהייתי שם. אני מקווה שזה מתישהוא יעבור…

    • אני היא ולא הוא… ואני לא מסכימה איתך. יש בחורים שיש בהם משהו מתעתע מאד- אז אם מישהי כבר עלתה על התעתוע הזה, למה שלא תגלה אותו לעולם? תראי, אם זה חייב לקרות ביניהם זה יקרה, אבל יש לא מעט שהיו שמחות באינפורמציה כזו שהיתה עוזרת להן לשמור נפשן. למה שכל אחת תהיה לבדה, לנפשה מול המאנייקים? נשמע מוזר? תחשבו על זה עוד כמה רגעים.

  10. פשוט אהבתי את הכתבה, ואיך אפשר שלא גם לי זה קרה
    ומצחיק שרק עכשיו אני מבינה שזה בעצם היה המצב, שהוא גרם לי להרגיש הרעה, שהרסה את הקשר.
    תודה רבה על כך שגרמת לי להסתכל על הדברים בצורה שונה,
    ולקחת את הדברים בפרופורציה

  11. אתי,
    דבר ראשון, כתבה מקסימה. אני רק חייבת לשאול כמה שאלות.
    האפסים האלה באמת שווים שהאותיות על המקלדת יידהו, או שאת רוצה להזהיר אותנו, כדי שאנחנו לא ניפול במלכודת הזאת ? (שנקראת גברים……)
    את כמובן לא רוצה ליפול עוד פעם לאותה כאילו מערכת יחסים, אבל איך תעשי את זה? איך תזהי אותם? הרי הדברים נראים בסדר בהתחלה, וכמו שאמרת, קשה לזהות אותם, אז מה תעשי כדי שהסיפור לא יחזור על עצמו?

    אבל באמת אתי, אפסים, בלי אופי, רוב הסיכויים שהם עם ביטחון עצמי עוד פחות ממה שברק יכול להרשות לעצמו להיות עכשיו, אם הם כל כך לא מעוניינים בך, או להמשיך בקשר איתך, אז למה הם כל כך טורחים לפאר להלל ולשבח את עצמם ואת ביצועיהם? את גם יודעת שכלב נובח אינו נושך, ורוב אלה שמדברים הרבה, עונים לקריטריונים של ביטחון עצמי לוקה בחסר, למה הם באים למקום שאליו את הולכת? בשביל מה? כדי לעשות נה נה נה נה נה, כמו ילדים בגנון?

    אני רק חייבת לשאול אם את חדלי האיש הללו פגשת באברקסס, כי אני לא אגיע לשם אם זה המקרה. או שאני סתם משמיצה…

    • לא, באברקסס יש גם אנשים טובים. או לפחות היו, עד שאני וחברותיי הקלוקלות הכנסנו את עצמנו במו רגלינו לצרה הזו והפגשנו את השייח'ים המרוקאים האלו עם שולחן הביליארד, מפגש שהתגלה כהרה אסון, מבחינתנו.
      הטיפוס הספציפי הזה.. חברתי שבאה איתו במגע תענה לך לבד, אני מניחה.
      ובאשר לזיהוי המוקדם. תראי, מזהים אותם מהר מאוד אבל לא תמיד תופסים את הרגלים והולכים משם. וזו הבעיה. אז אפשר לתת צ'אנסים. הטריק הוא לא לתת צ'אנסים אחרי שאת שומעת משפטים כמו "מעולם לא התאהבתי" (הילד בן 28, כן?), "הזוגיות שלי מחורבנת, גם האקסית שלי אמרה לי את זה" (יענו, זה תהליך מתמשך. וזה לא את, זה הוא), ועוד כהנה וכהנה (הבנת את הפרינציפ). זהו רק הפרומו למה שעוד צפוי לך. וכאן צריך לחתוך. (טוב, עכשיו אני חכמה, אבל אני מבטיחה לך שעד הקשר הבא אני אהיה ממש גאונה!).

      • אנשים חכמים לומדים, ולא חוזרים על טעויות. אבל מה – בכל פעם טועים טעויות חדשות לגמרי. אז זה נחמד להצהיר שעכשיו את חכמה ולמדת לקח ויותר לא תפלי (ואני מאחלת לך בכל לבי שכך יהיה), אבל מנסיון אישי למדתי, שאת אף פעם לא מחוסנת באמת. אז למדת לזהות את כרישי העמלץ, אבל אין לך מושג קלוש לגבי סכנותיהם של הכרישים לבני הסנפיר, או במלים אחרות, בפעם הבאה אל תלכי על כריש. לכי על דג הזהב.

      • תודה רבה על תגובתך,
        אני בטוחה שאני ושכמותי, כבר מחכים לשמוע על הפעם הבאה!!!!
        מה שאני עוד יותר בטוחה, זה שאת מחכה לזה הרבה יותר מכולם פה, אז בהצלחה!!!!!!

    • נל יקרה!

      כן אכן מדובר בגנון.

      התברר שהילד עסוק בלכבוש את היעד,(והוא כובש…).
      ואחר כך היעד הבא.

      כן כן את צודקת הילד הוא חייל אומנם מבוגר יותר אך עדיין חייל .

      אז מכיוון שאני לא יעד מבוצר וגם החומות שלי נופלות לפעמים , אז מודה נפלתי.

      אך איך אמרו כבר לפני?

      שנית מצדה לא תיפול.

      • אנושית יקרה,

        אני אנסה לא להשמע פוליטית מדי, אבל אנחנו רואים מה קורה כשאנשי צבא מנהלים את המדינה,
        לא כל שכן מנסים לנהל אותנו, ומה בסך הכל רצינו? את מה שמבטיחים לנו?
        בדיחה טובה. מילים ריקות מתוכן,
        אלה שבגנון מגדילים לעשות מכווווווווולם!!!!! מילים ריקות מתוכן, וגברים חפים מגבריות

        אני חושבת שצריך לצאת בקריאה לעמוס עוז, ולעוד כמה כמוהו, שיתחילו להגיע לאברקסס

        סיבוב קצר בבסיס, הבנו, שלום ותודה.

        (רק שלא תהיינה אי הבנות, אני לא הייתי חיילת שם, וממה שאני שומעת פה, זה ממש לא מומלץ)

        בקשר למצדה – אני איתך

        • אז זהו!
          בואי לא נחמיא לו יותר מדי
          א. מעולם לא הייתי חיילת שלו. אולי לפעמים איבדתי קצת מכבודי ועברתי טרטורים וקצת השפלות
          אבל בתור מדריכת חי"ר מעולה ידעתי גם לירות חזרה.

          ב. לא ! הוא לא ינהל את העולם לא נראה לי שזה יעודו בחיים. אני עונה בעדינות משום שהוא
          עוד יקרא את המאמר (זה בטוח).

          הוא מאלה שקוראים לנו "את והחברות המתוסכלות שלך" אז כל אחד והאמת שלו על החיים. אם זה מה שעוזר לך לשכוח אותי (כי קשה לעזוב משהו כל כך טוב) ואתה עדיין נלחם בעצמך כי האגו לא נותן להתחרט אז בבקשה.
          העיקר שלבסיס האם הוא לא מגיע יותר (גם לא לעשות שבתות).

          • אנושית יקרה, אני אענה גם לך, וגם לאתי, שהגיבה פה

            אני חושבת שנחפש מישהו שמשרת בשלישות בצבא, נבקש ממנו טופס טיולים

            ונשלח אותו (או תשלחו אותו) לאדם המתאים
            (לפי מה שאני מבינה, תהיינה כמה וכמה בנות שישמחו לעשות את השליחות הברוכה)

            (אני חושבת שזה מספיק מסעות לכתבה הזו)

        • והכי גרוע: חיילים אינטלקטואלים. המייצגים את כל הרע שבצבא ואת כל הרע שבחנונים.

          • מי אמר שלשרת בצבא צריך להיות אינטלקטואל.
            שרתתי בבית הספר לקצינים והיו חיילים שאמרתי לעצמי: אם הם קצינים כל אחד יכול.

            אבל להיות ראוי לי לא כל אחד יכול.

          • שבשביל להיות בצבא רצוי לא להיות אינטלקטואל, וכולנו יודעים לאן הגיעו קצינים אינטלקטואלים מידיי…

  12. שלום בנות,
    גם אני הייתי שם, לא תמיד בתפקיד הפוגע, לפעמים בתפקיד הנפגע.
    מגוון הדעות שנפרשו בכתבה של אתי ובתגובות לה מייצג את מספר האפשרויות הנכונות לענות על השאלה. דבר אחד, רק אחד, בטוח: אף אחד/אחת לא יכול/ה להגיד: לי זה לא יקרה.
    זאת משום שאף אחד לא חסין מטעויות, מנוכלויות ומנחשיות של בן/בת המין השני.
    רק טובה אחת אני מבקש: אל תייחסו את כל הרוע לגברים. לנשים יש גם ברוע חלק נכבד, גם אם לא מכובד.
    ואם אתם/ן רוצים/ות ללמוד מנסיונם/ן של אחרים/ות הרי שכתבות דומות לזו של אתי נכתבו בעבר, החל בתנ"ך, עבור בשקספיר, דרך א"ב יהושע וכו' וכו' וכו'.
    דרך אגב, באנגלית כל המאמר הזה והתגובות אליו היו הרבה יותר נוחים לקריאה, שכן שם הוא והיא נשמע אותו דבר. גם יותר קל לכתוב את זה.
    קבלו חיוך רחב ואוהד + חיבוק מנחם ותומך.

  13. אחרי שצפיתי כל היום בכל הפרקים שהפסדתי (וכן, גם אלה שעוד לא הוקרנו) של "סקס והעיר הגדולה" ברצף.

    אני שולחת את האקס שלי לקרוא את המאמר.

    אתי, אחותי, מצאת לי את המילים שחיפשתי!

    קאט

  14. קשה לדעת מה להגיד , בגלל רמת הכאב . המשפט הראשון שעלה לי בראש תוך כדי קריאת הכתבה , ולאור כתבות קודמות הוא " מאיפה לעזאזל היא מגרילה את הגברים האלה…" ואז נזכרתי שגם אני אני לפני כמה שנים פגשתי אחד כזה ," נדיב " .
    אחרי שגמרתי להלקות את עצמי על אינפנטיליותי הרומנטית שגרמה לי לחשוב , שזה הגבר של חיי , עדיין נמשכתי אליו . במקום להתתסקל מצאתי שיטה קוראים לה *"מידור"* . את הנדיב הפכתי ליזיז , או כמו שאינדי קוראת לזה "חוג" ( חוג מקרמה ללא מקרמה ). הנדיב הורחק בעדינות אך בתקיפות מכל ידידי וחברותיי . את נדיבותו הרבה נתתי לו להפגין במקום אחד – מיטתו.לא הייתי מוכנה בשום אופן להכניסו למיטתי , כמובן שגם לארועים שמתוקף זמן הכרותנו היה עלי להזמינו , הוא לא הוזמן , כך זה עד היום… אלא שעכשיו הוא התחיל לאחרונה לגשש את דרכו אלי , הגישושים שלו נראים לי גמלוניים כל כך … אני מבינה את מה שלא הבנתי אז *הבן – אדם לא מסוגל ליצור אינטימיות* הוא לא מניאק , הוא מסכן ! אני תוהה , אם הוא בכלל מסוגל להשתנות…לא איתי… *כמובן שלא איתי!*
    אני כבר במקום לגמרי אחר עם בן- זוג אהוב ואוהב , שקרוב לוודאי לא אנשא לו ( צעיר ממני ב 9 שנים ) , אבל טוב לי , וקיבינימאט העולם …(כמו שאמא שלי אומרת :), אם האופציה השניה זה לקטר, אז טוב לי בהחלט איפה שאני . בכל מקרה , נראה לי לא כל כך בריא לרצות להתחתן לפני שפגשת את הגבר הנכון לחיות איתו את כל חייך. אני מניחה ש*כאשר יגיע האדם המתאים , רק אז אני ארצה להתחתן , לא דקה אחת לפני כן!*

  15. לא רוצה לשמוח לאיד,כמו שנאמר,אבל חשבתי
    שאני הטיפשה היחידה שנופלת להם בידיים,הטובים
    האלה שחושבים שהם מתת אל עד שאת נשלחת
    לקיבינמט,הכי מצחיק(עלק)שאני לא לומדת
    מהנסיון,שאין אהבות מושלמות,להפריד בין אגדות למציאות,
    היום אני כבר צוחקת על עצמי ולומדת לעוף לבד!

  16. בחורה שפויה

    בנות, אולי תשיגו לעצמכם חיים ותפסיקו להתבחבש בחלוקת העולם ל"גברים מנייאקים ונשים מנוצלות" – זיכרו כמה פתטית נראית נינה מהבורגנים…

  17. אתי יקרה…
    קראתי שוב, ואף הקראתי לחברתי הטובה.
    וראה זה פלא…
    היא בכלל חשבה שאני כתבתי את זה…
    כמה משעשע. או שמא עצוב? אני אלך על "כמה עצוב".
    יפה השכלת לנתח את האישיות הזו, טוב יותר מאי פעם שאני השכלתי לעשות כן.
    ותאמיני לי שניסיתי כ"כ הרבה פעמים.
    וכל פעם מצאתי תירוץ חכם אחר לתופעה.
    המדהים הוא, שממש כמו בתסמונת האשה המוכה, אכן האשמתי את עצמי בכל פעם בחוסר רגישות או שאולי בלחצנות יתר…
    את הרי יודעת במה דברים אמורים…
    וכך, נוכחתי לדעת שלא משנה איך אסובב את הדברים וכמה אשתדל להתאים את עצמי ולשכנע את עצמי שזה בדיוק מה שחיפשתי, ועוד טיפונת אהבה שארעיף – גם הוא יבין שזה מה שהוא חיפש, זה לא יקרה לעולם. הוא לא יאהב אותי בחזרה.
    אפילו שהוא "נורא אוהב אותי בתור ידידה"…
    ואת הרי יודעת שגם אני, אחרי שהייתי המומה מהקלות שהוא מוכן לוותר עלי בלי להלחם, ושאלתי אותו "איך אתה יכול?? ",שמעתי את התשובה המשובחת "אני פשוט מכבד את מה שבחרת ואם אמרת לי לא לצלצל, אני מעריך את זה ואני מוכן לעשות את זה כי זה מה שטוב בשבילך".
    אני חייבת להדגיש משהו. שאת כבר יודעת אותו.
    ערכו של האיש בחיי היה עצום. ולא סתם. כמו שכתבת – היו ימים יפים…
    הוא היה הנכס היקר ביותר לליבי.
    אבל…
    לכל דבר יש סוף – השכילו לומר חכמים וטובים ממני.
    והם צדקו.
    הברקת באמירתך – עדיף להיות לבד בבית ועצובה מאשר עצבנית וגם לבד בבית… קלישאתי ככל שזה ישמע – הזמן אכן עושה את שלו ולמזלי – גם את שלי…
    והיום אין ביני ובין המצב בו הייתי לפני כ-10 חודשים דבר וחצי דבר.
    חוץ מהתמיהה המתבקשת – למה זה לקח לי כ"כ הרבה זמן לוותר?
    למה הסכמתי להמשיך ולתת את הקרדיט?
    למה לא הייתי מספיק חכמה להרים ידיים קודם ולנתב את הכוחות שלי למשהו יותר פרודוקטיבי??
    התשובה – בידי שמיים…
    (או בידי אנשי המקצוע….:-))

    • זה בגלל הזין המרוקאי שכל כך רציתן אותו? כי יש עוד,יש עוד המון כאלה בשכונה:-)

      • זה ממש לא בגלל זה…
        ידוע לי שיש עוד רבים כמותו. (האבר הזה, את יודעת…)
        אבל גם יש רבים כמותו – ברמת הנדיבות, שבחכמתי כי רבה הצלחתי לאתר כמו ראדר גם אחריו ועל זה אני הולכת לקבל בקרוב את פרס ישראל…
        ועל זה כבר נאמר – שרק בעלי המקצוע יצליחו אולי לתת את התשובה – למה אני הולכת מן הפח אל הפחת??

      • ציון קורנפלקס

        אתן גורמות לי להרגיש רע עם העובדה שאני חובש כפה ומשתין בעמידה, שיש לי זין בין הרגליים ושערות על הידיים. במלים אחרות: אתן גורמות לי להרגיש רגשי נחיתות בשל היותי גבר!!!
        סליחה, גבירותיי הנכבדות, אני מתייחס אליכן כאל בני אדם לכל דבר. בשיא הרצינות והכבוד. אני לא עושה הכללות ולא אומר "אתן" או "מניאקיות". אני לא אוהב את הגישה הזאת שגברים הם "עם" ומשום כך אפשר לייחס להם (לנו) תכונות שליליות כאלה ואחרות

        הרי אם גבר כלשהו היה עושה זאת כאן, הייתן מאוד נפגעות!

        אז בבקשה מכן, מעט רגישות. אני סבור שרוב הגברים שמתארחים כאן ב"בננות" אינם מניאקים והם ניחנו באותה מידת רגישות מינימלית וסקרנות מספקת לגבי המין הנשי. יש כאלה כמו פנחס מהשקם, שסתם רוצים להתפרע, אבל גם יש כאלה (עמי ברנט, יואב מברלין, ג'ו המבתק ועוד כמה) בחורים נבונים מאוד שבאמת אינם עונים לסטריוטיפים הלא מחמיאים

        • ציון יקר שלום.
          צר לי אבל על ראש ה… בוער ה…
          אני לא ממש זוכרת פה איזכור לגברים כ"עם של מניאקים" או כל דבר דומה. אם לא היית רגיש מספיק כדי להבחין בכך – נושא הכתבה הוא אדם אחד מסויים, עליו שופכות הבננות קיטונות ביקורת, כאשר רבות מבנות המין היפה מזדהות, מתוך התחושה שגם הן נתקלו לא אחת בטיפוסים דומים שגרמו להן לחוש כי שוב "עבדו עליהן" או כי שוב הן היו מספיק חלשות כדי להאמין, ומספיק רצו ואהבו, כדי לתת לזה עוד ועוד צ'אנסים.
          עצתי לך – קרא שוב. ושוב – אם צריך.
          ועבור על התגובות.
          תתחבר אלינו ואולי תפסיק להוציא את עצמך כה שקוף.
          תעשה בדק בית מקיף – אולי באמת יש לך על מה להתבייש?

        • נכון מאד, דייקת מאד טושי.
          ציון, זו כתבה על מאנייק אחד, שהזכיר לבנות אחרות מאנייקים נוספים. אבל בשום מקום לא נאמר ש*כל* הגברים מאנייקים…. הגברים בכלל או הגברים המבקרים כאן. מאיפה הוצאת את זה??

      • הלוואי, כי אז זה היה לפחות תירוץ שאפשר להבין ולהתחשב בו. עניין ה-ז', כמו שאמרה עמיתתי טושי, הוא זניח. זניח עם ז' אחת. זאת אומרת אחד. את כבר מבינה למה אני מתכוונת.

    • טושי יקרה,
      לכבוד (מפוקפק) הוא לי להשתייך לאותו המועדון אליו את שייכת. קצת קשה להגיד, אבל זו האמת: אני עדיין מחפשת בקשר שלנו; שלי ושלך, את הקאץ', כי אני לא מאמינה שאפשר להיות חברה של זו שכמעט עשתה 'את זה' במקומך. אבל אולי את חכמה ממני, ואילו אני? כנראה אחת שסתם מאמינה שטבע האדם טוב מנעוריו, ולכן לא תבגדי בי, עד שבסוף מכל הדיבורים שלנו עוד אקבל הזמנה מצויצת לחתונתכם.
      קשה לי להאמין שהיית שמחה בשבילי אם הייתי "נערת ינואר" (זוכרת?), כי אני יודעת שלא הייתי שמחה בשבילך, ולא בשביל מי שעוד תגיע לחמם את המיטה בחדר הצהוב ההוא, ולשכב מתחת לסטנד של הנר שפעם הבאת. (אני מצידי תרמתי את הנר, אבל לקחתי אותו בחזרה. אף אחד לא תזדיין שם איתו לאורו של הנר שלי!).
      כל משך הקשר האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון ושזה יצליח, פשוט.. פשוט כי אי אפשר אחרת. תבונת הגיל (שלו), האישיות הכובשת (שלי). מוכרים לי אותם נסיונות עקרים לקדם את היחסים בכל מיני אמצעים תמימים עד כאב, שבאו מתוך אהבה עד כלות.
      ובכל פעם שזה לא הלך, את ו"ההיא" עמדתן מעל ראשי והזכרתן לי מה אני לא רוצה להיות, ולאן אני לא רוצה להגיע. הסיפורים שלכן ועליכן היו כל כך מאיימים שאת לא מבינה. את יודעת, אומרים שאדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו – ואני חושבת שגם באקסיות שלו. מאיך שהוא התנהג אליהן, את יכולה ללמוד עליו המון וגם מיחסיהם אחרי הפרידה. והאיש הזה, למרות רצונו העז (אני בטוחה) לא מצליח להשתחרר מכמה דפוסים ואת כולנו; אותי, אותך ואת זו ששתינו שונאות, הוא מכניס לאותה תבנית, שכן רק כך הוא יכול להתמודד. כי את הקרייסיסים שהוא יוצר הוא כבר מכיר. אם הסיטואציות יהיו אחרות, איך הוא יידע מה להגיד ואיך להתנהג?
      וככה לצערי הרב מצאתי את עצמי חוזרת על אותם משפטים משומשים, אותם הוא שמע ממך ומ"ההיא". וזה היה מקפיץ לי את הפיוזים, כי בעיני, אני בחורה ייחודית, וזכותי שגם המריבות שלי יהיו בעלות ערך משל עצמן, ולא איזה פלאגייט דהוי שהוא מדקלם בפני מישהי אחת לכמה שנים.
      הכי גרוע היה לצפות באדם שאת אוהבת מוביל את עצמו אל התהום, ובשמחה, באופן מודע. והוא לא מוכן לעצור רגע ולהקשיב, אפילו שהוא אוהב אותך. ואני עדיין חושבת שהוא כן אהב. בדרכו שלו (לא שזה תירוץ).
      וכשהוא יקרא את המכתב הזה; שלי, שלך, אחרי שהוא יגמור להתרגז שככה אנחנו פורשות את חייו לנגד עיניו, הוא בטח יבכה שהוא סובל יותר, שאנחנו לא מבינות. ושהוא ניסה. שכל הקו-פרודוקציה הזו בינינו היא משהו שהאחראי על ההיגבלים העיסקיים עוד יפסול, לפי חוק המונופול. ובסוף, אם הוא ייכנס למצב רוח ניבזי במיוחד, הוא בטח יגיד: מה כבר עשיתי? קורה שלא מתאהבים.
      טוב, אז בשביל זה המציאו את הציניות והדאחקות של בננות. קוראים לזה להתמודד. איכשהו להתמודד.

      • אתי וטושי,
        אני מנסה להבין – שתיכן אקסיות של אותו בן אדם, הוא זה שזכה לכתבה המחמיאה כאן, (כמובן הוא רק בתור מייצג של עוד כמה חביבים כמוהו), אתן התחברתן מתוקף היותכן האקסיות של אותו עלם חמודות, המקרה של שתיכן השאיר משקעים שליליים אצלכן, שהרי אחרת לא הייתן אקסיות, ואתן חברות? אני מבינה גם שאתן מכירות אקס שלישית, ו"החיבה" שלכן אליה גם מחברת אתכן,
        מהצד זה נראה כאילו שזה מתכון בטוח לפיצוץ רציני בין שתיכן, ובודאי הרסיסים יגיעו גם לאחרים בסביבה הזו.

  18. אתי יקירה
    את כועסת עליו או על עצמך?
    הרי לו הוא כל כך היה כרוך אחרייך לא היית צריכה לחכות לו בבושת
    נראה כי הכעס שלך על עצמך הוא
    הרי עמוק בפנים יודעת את כי זה לא זה!
    לו היה זה זה הרי כי הויכוח היה לגרש אותו מהבית ולא להביא אותו לשם.
    נראה כי הכעס הוא בעצם על החולשה שלך כלפיו, על החולשה שלך באי היכולת לגלגל אותו מכל המדרגות (בהנחה שיש כאלה).
    למה את או היא או מי שזו לא תהיה לא מסוגלת להבין כי ברגע שמופיעים התסמינים האלה הרי כי אז הכרוניקה של הדברים כבר ידועה מראש, למה עלייך ליפול שוב ושוב בבור הזה?
    למה אין בך את הכוח לא להיכנס למקום הזה?
    או אולי בכלל את נהנית ממנו ואז אין את מוגדרת כקורבן, למה אין את יכולה להיות הגורם ולא התוצר של הנסיבות?
    נראה כי ברגע שתלמדי לעשות את זה הרי כי אז חייך יאופיינו ביותר חיוכים.
    ולגבי המשחק הזה
    הרי את המשחקים האלו המציאו בנות המין החלש ובצדק
    הרי כל אחד משתמש בכלים העומדים לרשותו
    בגלל היות המין החזק בעל חולשה מהותית כלפי בנות המין החלש הרי כי אז הופך הוא למעשה להיות המין החלש ולהפך ומי כמוכן יודעות לנצל עובדה זו.
    לא קרה שהזלת דימעה לא מתוך עלבון או כאב אלא סתם מתוך רצון להשיג משהו
    כמה פעמים השתמשת במניפולציה זו או אחרת על מנת לתמרן אותו לאן שאת רוצה?
    הרי המאבק הזה הוא המאבק העתיק בעולם וכולם חווים אותו, יש כאלה שלמדו אותו טוב יותר ואלו שלמדו אותו טוב פחות.
    מה לעשות ככה זה – פעם למעלה ופעם למטה
    כל שנשאר לך לעשות הוא ללמוד את הלקח לפעם הבאה
    בהצלחה

  19. אתי היקרה
    אנו עומדים ערב לפני שנה חדשה וזה זמן מצויין לעשות חשבון נפש ולהבין שהגעת לכל אותם מצבים קשים ומביכם כי בעצם רצית להיות שם כולנו רוצות להיות שם אחרת איזה חוויות יהיו לנו לספר לילדים ולנכדים לכשנתחתן?
    אנחנו מביאות על עצמנו במודע את כל החלכאים והנתקעים כדי שנוכל לרחם על עצמנו נוכל ללמוד משהו מהטעויות הפאטליות ואולי להנות גם קצת בדרך שאת סופה אנחנו עדיין לא יודעים.
    אז מה שנותר לי לאחל לך זה לצערי להמשיך לזרום גם אם זה נגד הזרם לקחת הכל בפרופורציה ויכול להיות שעוד תגלי שללא הריגושים, הבכיות,היללות והצער החיים שלנו היו מאוד באנליים וחסרי עניין. הרי אם נמצא "אהבת אמת" או את הגבר האידיאלי(אין דבר כזה) בסופו של דבר לא נרצה אותו הכל יהיה צפוי מדי והרי חיים פעם אחת.
    Byt what ever lies behind the door there is nothing much to do Angel or devil i dont care for in front of that door there is you

  20. זאת גלי שלנו?

  21. יואב בפראג

    מפראג הקפואה (ברררר…) , כל מה שיש לי להגיד זה
    שאינטואיציות אף פעם לא מכזיבות.
    כל-פעם לא מקשיבים להם, וכל פעם אח"כ אומרים "אוך… ידעתי".

    שנה טובה.

  22. יומיים, יומיים אני מסתובבת עם המאמר הזה בראש שלי, דואלית לחלוטין. פעם ראשונה, אני חושבת, מזה הרבה זמן, שבמקום להצטרף להילולת "התראת מניאקים" של האחווה, חשתי איזשהיא עייפות אגב הקריאה. הצד שכבר היה לו את המיתולוגי שלו הזדהה קלות וגם אמר "אה! המניאק – קווים לדמותו, תתחילו לרשום…", אבל הצד השני, המפוכח יותר, אולי המודע יותר, התעייף עוד בטרם.

    בחיי, אתי, נמאס לי. נמאס לי מהתיוג שלהם. נמאס לי מההתייחסות אליהם כאל האויב. נמאס לי מהחשדנות בכנות כוונותיהם. נמאס לי מההשפעה המצטברת של טקסטים בגנותם (בכתב ובעל פה) והתלהמות האחווה הנשית על גברים כאיזה עם מוגבל. בעיקר נמאס לי מהציניות, אני מניחה. הציניות שלי. את היית לי קטליזטור להבין את זה.

    כן, גם לי היה ההוא, שאז, וכזה, והוא אמר ככה וככה, ואני חשבתי ככה, ובסוף נהיה בכלל ככה, ובתום שנה וקצת – פרקאקט שלם. בקץ הימים קראתי לו המניאק הבלתי מודע, זה שלא התכוון ולא חשב שהוא יצא מניאק, אבל יצא. יצא איתי, זאת אומרת. כי כמו שהוא היה עלק "מניאק" איתי, ככה הוא היה טאטל'ה עם מישהי אחרת. בדיוק כמו שהייתי פיסגת הטאטל'ה איתו, ו"מניאקית" גמורה עם אחרים. אני לא חושבת שיש מניאקיות מוחלטת, כמו שאני לא חושבת שיש צדיקות טוטאלית.

    איך צף לי עכשיו בזכרון ש.פ., מתנת אלוהים לנשים מטעם עצמו, אבל בעיקר מטעם עצמן, שדגם את הסטודנטיות בכל בניני המעונות על שם רזניק באוניברסיטה העברית. אף בנין לא קופח, אף קומה לא יצאה נפסדת. הממוצע שלו כלל יחסים שנעו בין שבוע לחודש לערך. וואחד מניאק! בחיי! וזה רק קטנוני מצידי להזכיר את העובדה שבסוף השנה השניה הוא המריא לארצות הברית עם בחירת ליבו, ברברה, כדי להנשא שם ברוב הדר וטקס, לחזור ארצה ולעשות איתה ארבעה ילדים וחיים שלמים.

    בסופו של דבר, כמעט כולם מוצאים את עצמם מתיישבים מתישהוא. זה ענין של טיימינג, זה ענין של בשלות מסוימת, וזה בעיקר הענין של האשה הנכונה.

    רק שנורא קשה להסכין עם זה שכנראה לא הייתי האשה הנכונה, וכמה אהבה, וכמה נתתי, וכמה ייחלתי וקיוויתי, וכמה פירשתי כל מילה שהוא אמר, וכמה ייחסתי חשיבות לכל מהלך, (להכיר את החברים שלו זו הכרה רשמית, להיות מוצגת לפני המשפחה זו מחויבות. מכירה את החשבונאות הזו?) ונאדא. בסוף נאדא.

    ואז כמובן, בצער די רב וביגון קודר משהו, אנחנו ממהרות להכתיר אותם בדיעבד בשמות התואר הללו. אצלך זה הנדיב הידוע, אצלי זה היה המניאק הבלתי מודע. לא שהיאוש נעשה יותר נוח, אבל הוא לפחות נובע מפגמים באישיות שלו, ואני אולי אשמה בתמימות, אבל מצד שני, לפחות זו לא אני, זה הוא…

    יחסים, את יודעת, הם מיקרוקוסמוס של ההתנהלות האנושית בכללותה, רק בגלל עוצמת הרגש שנכרכת בהם, ומטען הציפיות והצרכים, כל מה שאנחנו מקבלות כאנושי בדרך כלל, מקבל התייחסות שונה לחלוטין. "רמאי, שקרן, מניאק, מתחזה, נדיב ידוע, דמיון פרוע. ופגום. פגום רגשית. כמובן".

    אין שחור ולבן, יש רק קשת של גוונים שביניהם, והרבה דקויות, ולכל סיפור ראשי יש פרקי משנה, והסתעפויות, והאמת המוחלטת בוטלה כבר מזמן.

    והמניאק הבלתי מודע שלי, את יודעת, ביני לביני אני נכונה להודות שהוא בסך הכל גבר מצוין, שאהב אותי פחות משאהבתי אותו. כן, יש שם כל מיני סיבות כאלו ואחרות, ויכולות כאלו ואחרות, ופגמים כאלו ואחרים, ובגלל תסמונת ה"לא נעים לי לפגוע" היו שם מסרים כפולים שלו, ומבולבלים, והוא פגע פי כמה. הוא היה רחוק מלהיות צדיק, אבל בשורה התחתונה, בקונטקסט הרחב של יחסינו, גבר מצוין שאהב פחות. אני אהבתי יותר. מניאק!!!!

    אני ככה חושבת, ביני לביני, איך הציניות הזו, איך ההומור המושחז הזה, איך התסמינים וסימני האזהרה פוגעים דווקא בנו בסופו של דבר. איך אנחנו נהיות חשדניות, מחפשות סימנים, מנהלות איתם יחסים כמו שדה קרב, מחשבנות, מתמקחות, שמות תנאים מראש ואגב ובדיעבד, ואם זה לא מצליח, מכתירות אותם בשמות תואר, ומתחילות להאמין בהם.

    וככה, ציניות להפליא, מושחזות וחדות להפליא, בכוננות ספיגה ותקיפה, אנחנו מסתובבות לנו בעולם, ויורות את כל החיצים האלה שאיכשהוא, כמו בומרנג, חוזרים ישירות אלינו. יחסים נהיים משהו שמנהלים עם שעון עצר,לו"ז מדויק ומילון מונחים. אותנו לא יתפסו שוב בלתי מוכנות. שלושה חודשים והצהרות ברורות לגבי העתיד או שאני יורה. איך בצל כל הציניות המצטברת ומרוב זהירות רבתי, היחסים נהיים האישיו המרכזי. במקום לזרום, להיות, לבנות מכנים משותפים, נהיים עסוקים בלהתגונן, בלהסביר להם איפה הם טועים, ובלחפש סימנים וודאויות "אתה, אני, ומה זה אומר עלינו".

    אתה אוהב אותי? כמה אתה אוהב אותי? אבל אתמול זה היה עם יותר עננים…

    לפני שלושה שבועות לערך אחותי מטעם עצמי, אלונה אשכנזי (בקרוב אצלך, אני מבינה) שאלה אותי באחת מתוכניות הרדיו שלה לגבי מערכת יחסים ארוכה שניהלתי עם גבר צעיר ממני בשנים רבות. "נו, באמת, לא ברור לך שהוא היה שם רק בגלל הסקס"? וואלה, לא. זו היתה אהבה. למען המראיינת התוהה גם פירטתי ראיות חלוטות – שנה ביחד, מגורים משותפים, אני, והנערי, ילדי וכל הסמטוכה. אני בספק אם היא השתכנעה. היא אפילו יותר צינית ממני, את מבינה.

    אין לי מושג אם משהו מזה קוהרנטי. השעה לא שעה, הצלילות קצת מושפעת מאלכוהול של סילבסטר. אני כותבת ממקום עצוב – שמח אבל רך מאוד. אני לא יודעת אם זה יצא קשור למאמר, או לא. אולי זו רק אני, אולי זו גם את, אולי גם אחרות. לא יודעת. לא חשוב. רק חשוב שעזבי אותך מתארים, כינויים והגדרות, הם רק יוצרים איזשהיא הרעלה פנימית. תחפשי איפה את היית בסמטוכה הזו, כמה מכל החרבון הזה זה באמת הוא, כמה מזה אלו הדברים שרצית להאמין בהם וייחסת לו, או השלכת עליו, או שכנעת את עצמך להאמין בהם ("בתוך תוכו הוא אוהב אותי, למרות שהוא לא מודה/מודע לזה עדיין" מוכר לך המשפט הזה? "אצלי הוא ישתנה וילמד לאהוב" מוכר לך המשפט הזה? "כל ה – את צריכה אהבה חדשה – אלה משפטים שהוא אומר כדי להתגרות בי" מוכר לך המשפט הזה? – דוגמאות מהווי חברותי). תהיי ריאלית. תסלחי לעצמך. אל תהיי צינית.

    וגם לזכר ימי התום. ככה בדיוק. לזכר ימי התום.

    • מעריצה מספר אחת שלך !
      את נהדרת !!!

      וגם אתי כמובן, נהדרת ומופלאה…
      הי, גם התחלת לשחק פול בכלל לא רע…:)

      המון אושר לך אתיל'ה לשנה החדשה !

    • מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת. כל כך נכון.
      אבל אני רוצה לומר, שהכאבים האלה, שיחסים רעים מסבים לנו, הצלקות שזה משאיר בנפש, לא בהכרח עושות אותנו ציניים יותר. אולי רק זהירים יותר. אני מרגישה שאני עדיין מתמסרת למי שאיתי כרגע באותה המידה כמו בפעמים הקודמות. אני קצת חכמה יותר וזהירה יותר, בעיקר בפיקוח עצמי על הפנטזיות שלי. אני עסוקה בלקחת את הדברים בדיוק כמו שהם, יום אחר יום, במקום לנסות ולמקם אותו בתשבץ של חיי בצורה מלאכותית. אבל זהירה וצינית אינן היינו הך. להיפך. אני מרגישה שהמטען הרגשי שלי (שיש בו חלקים מאוד נאיביים ושבריריים) הוא כמו חפץ יקר, נגיד ואזה מתקופת שושלת מינג, שעלי לנהוג בו בכבוד ובזהירות, ולהפקידו רק בעיני מי שבאמת ראוי לו. והפעמים הקודמות בהן נשבר לי הלב, (אני חושבת ומקווה ש)לא עשו אותי מרירה וצינית, אלא רק מאוד מודעת למקומות בהם עלי להיזהר מלחשוף את עצמי לפני שהחלטתי/חשתי שצד בית יידע איך לקבל ולהתמודד עם זה.

      • לפני שנתיים לערך, במסגרת תרגיל אימפרוביזציה בסדנת תיאטרון שאני משתתפת בה, התבקשנו לשחזר אהבות שמחות. שו אהבות שמחות? והרי כל סיפורי האהבה שהיו לי בחיי נגמרו מתישהוא. אני יזמתי פרידה, הוא יזם פרידה, שנינו יזמנו פרידה, אף אחד לא יזם פרידה אבל היא קרתה. כל הוריאציות. ומה כבר שמח באהבות שהסתיימו, אה?

        וככה, עצובה למשעי, הסתובבתי לי עם המחשבה שאף פעם לא היו לי אהבות שמחות.

        זהו שלא. כי לפני איזה פרק זמן, אותה סדנא, תרגיל אחר לחלוטין, שהציף את רשימת הגברים המשמעותיים בחיי (בין שנה לעשר שנים של יחסים, הגם שמשמעותי לא קשור בהכרח לגורם הזמן), וממקום לגמרי אחר בחיים שלי, תובנה אחרת לחלוטין, עלו גם הרשימות של מה קיבלתי/לקחתי מכל אחד מהם. איזה ערך מוסף לחיים שלי שהגיע ביחד איתם, ונשאר אחרי שהם נהיו לפאסה.

        הסלחנות, אינדיגו, הסלחנות עושה אותי מפויסת והרבה יותר שלמה. אהבות ארוכות ומשמעותיות שנהיו לשמחות בדרכן. בחיי שאין לי מה להלין.

        זה מן טרנד כזה, אני חושבת, הציניות הזו. רשימות של אויבי האומה הנשית וקווים לדמותם. הכמות עושה איכות, איכשהוא קל להסחף ולהשתתף בחגיגת הקטל הזו, זה נורא משעשע, ביננו, תחרות המצאת כינויים וחידודי לשון, כשזה מצחיק זה כואב, אבל פחות.

        אני לא אומרת את זה מתוך שיפוטיות. להיפך. מתוך הבנת התמורה, אבל גם מתוך מודעות למחיר. זה סטייט אוף מיינד שמחלחל איכשהוא, והופך מתישהוא למשהו שמאמינים בו, ושופטים את הישות האנושית (והגברית, לצורך הענין) לאורו.

        את הזהירות אני עדיין שוקלת. פתגם סיני עתיק או יפאני, חדש חדיש ומחודש, אומר ש"הנסיון הוא הפנס שאנחנו נושאים על גבנו, שמאיר בעיקר את הדרך אותה עברנו". אני מעדיפה לחשוב על זה כעל ריאליות, מודעות, חיבור למציאות, קשב לאידך גיסא ולא רק לקולות הפנימיים של הצרכים והרצונות, אבל גם לא לוותר על עצמך, לא לוותר לעצמך.

        לא קל לשחרר את הציניות, אני חושבת. במיטבה היא באמת משעשעת, חדה, שנונה, היא נותנת איזשהוא כוח על האחר, היא נותנת כוח מול האחר (את מכירה את הציניות העצמית – חבל לנסות לרדת עלי, אני עושה את זה בהרבה יותר מומחיות ועם הרבה יותר נסיון רב שנים עם האובייקט), היא נטמעת כחלק מה"פוזה" האישית, מההצגה העצמית, רגע, רגע, אז עכשיו אני לא אוכל לגלגל את החברים שלי מצחוק עם טקסטים משוננים וחדים על ההוא ש…?

        רק שהטקסט הזה, בלי להרגיש, יורד איתך מהבמה הציבורית (אחרי מחיאות כפיים סוערות של הקהל הנלהב) והולך איתך הביתה לישון, ובלילה, בלילה, הוא עושה בך מעשים מגונים בתכלית, והופך להיות ממונולוג צחוקים למי שאת, למה שאת מאמינה בו.

        ואחר כך, את יודעת, נשאר רק לשבץ את הגבר המתאים למונולוג המתאים ולנהוג בו כיאה וכראוי לבני אדם "מסוגו"…

        סלחנות, אני מרגישה, ורכות, ואני גם נורא שמחה, הגם שאני מהורהרת, ומהורהרות ישר מביאה עלי את הדוק הערפילי הזה בעיניים.

        ולזכר ימי התום.

        • לילית-נסיכת האופל

          אמן ואמן סלע. אכן הציניות היא התבוסה האמיתית ולא האהבה הניכזבת. והפרס? מהו הפרס? הפרס היא האהבה שלא תלוייה בכלום, זו שנובעת מבפנים החוצה לא בעבור משהו ולא בכפיפה לתנאים מוקדמים

    • אין לי מה להוסיף. לא כועסת על אף אחד. רק רוצה להמשיך בחיי.
      חיבוק.
      לזכר ימי התום, בתקווה שעוד יבואו אחרים כאלו.

  23. התגובה שלך , אמיתית גם חכמה!

  24. אהלן אתי. מה שלומך?…:-)

    את יודעת, אני, די הרבה שנים התקרבתי כמעט רק ל"בחורים טובים". זו היתה התנייה כזו שיש לה כל מיני גורמים, חלקם עלומים, רובם הגיוניים . חלק מזה זו גם טראומת ילדות כנראה, מאחותי שגדולה ממני בשתים עשרה שנים, ונחשבה תמיד ליפהפיה מדהימה, רק מה, היה לה כישרון יוצא דופן להסתבך עם בחורים ששברו לה את הלב לחתיכות קטנות במיוחד… משיכה קלאסית לטרבל מייקרס. ואני זוכרת כילדה קטנה (כשהיא היתה בת עשרים אני הייתי בת שמונה) איך לא הצלחתי להבין את זה. הייתי מסתכלת עליה נדהמת לגמרי, בהיגיון ילדותי של ילדה בת שמונה- איך זה שהיצור המפואר הזה, אחותי הגדולה והמוכשרת והיפהפיה והמקסימה הופכת לסמרטוט עלוב רק מפני שאיזה אידיוט התקשר או לא… חושב ככה או אחרת… בהגיון של ילדה זה נראה לי בלתי נתפס לחלוטין ועלוב עד מוות.
    את זוכרת את השיר הזה של שרון ליפשיץ "גידי אתה מתרחק ממני…. גידי לא, תגידו לו…" ה"תגידו לו" הבכייני הזה נראה לי תמצית העליבות הנשית עלי אדמות, ביטוי מרוכז של היללנות הזו של אחותי והחברות שלה, כן, כי היא מאד אהבה לשבת איתן בחדר שלה ולילל בצוותא…

    בסוף גדלתי, נהייתי נערה ואחר כך אשה בעצמי, הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בזמנו, הגעתי גם בעצמי למקומות מביכים, עשיתי את הטעויות שלי, אבל האנטגוניזם הזה לטרבל מייקרס, שקשור לא רק לתימהון העמוק שזכרתי מילדותי, אלא גם לדת- שבלי לצלול לפרטים- מעודדת חשיבה והתנהגות שעשויות להוביל לסוף טוב, קרי קשר בר קיימא, ולא להסתבכות בקשרים אבודים, וגם כמובן הפמיניזם ומשהו בעיצוב הפנימי שלי – אני הילדה החכמה, אני לא אחותי…
    (שמאז התחתנה, הביאה ילדים, ואחר כך התגרשה, ולא החכימה הרבה ביחסיה עם גברים…)

    רק מה, המשחק הזה בין המינים יותר מסובך, כמו שכולנו יודעים. זה נכון, אני מריחה "טרבל מייקרס" מרחוק, האנטגוניזם כלפיהם משתלט עלי באופן שהם עצמם מזהים אותו… אני נהיית עצבנית ליד גברים כאלה, הנעימות שלי מתפוגגת… אני נהיית עצבנית כי אני זוכרת מהם דברים רעים גם מעצמי, בנעורי, וגם כי אני הרי לא מחוסנת, אם הוא מאד מושך מכל מיני סיבות, מי ערב לי שאהיה מספיק חזקה לנפנף אותו…
    אבל ברוב המקרים אני מנפנפת ועוד איך… זה לא היה מחזיק בדרך כלל יותר מפלירטוט של שעתיים…כי פשוט לא רציתי להיות במקום הזה. ואני לא משוויצה בתבונתי, פשוט היו לי קשיים אחרים בחיים בשנים האחרונות, ומי שלא יכל להיות פרטנר אוהד פשוט לא היה לי כח בשבילו.

    וככה הפכתי את התיעוב שלי לטרבל מייקרס לתפיסת עולם וכבר כמה שנים טובות לא יצא לי להסתבך עם כאלה. והנה, איזה צחוק, לפני חודש, זה דווקא כן קרה לי… וואלה, בלי להיכנס לפרטים, זה היה מזעזע. שוב ניזכרתי שהטובים למיניהם הם היוצאי דופן. ותשאלי, אם את כזו חכמה ונדבקת תמיד רק לילדים טובים, אז למה את לא נשואה היום? כי "בחור טוב" זה לא הכל, ועכשיו אני מגיעה לפואנטה.
    לא התחתנתי, כי לא רציתי להתחתן עם אף אחד מהם, כל אחד מסיבות אחרות, למרות שכן רציתי להתחתן באופן עקרוני. אם הוא כזה "בסדר", אז יש לך פנאי לצדדים אחרים, למורכבויות אחרות, להתלבטות בינך לבינך מה את רוצה באמת. ומה את רוצה להספיק לפני שאת מקימה משפחה.
    במובן מסויים, כשהוא טרבל מייקר אבל את נמשכת אליו, הרבה יותר קל להיות החלטית ופשוטה. כן, ה"חבילה" שלו נראית לי חבילה הגיונית, אני מוכנה להמר עליה- אם הוא רק יסכים.
    הוא יסכים? מה לעשות כדי שהוא יסכים?
    הנה עכשיו, העושה צרות הזה שנתתי לעצמי להסתבך איתו (אם כי קצרות) גרם לי להיכנס למצב של חוסר התלבטות מוחלט. רציתי!!! רציתי, נקודה. לא היה שייך לדבר על חתונה בשלב הזה, אבל נקודתית, רציתי להיות איתו. הרעיון לוותר עליו נראה לי בלתי נסבל…
    החמקנות שלו גרמה להיסוסים שלי למות. התמלאתי אנרגיות להתמודד עם האיום. כי זיהיתי את האיום, זיהיתי שהוא לא בן אדם קל. אבל איזה חזקה נהייתי פתאום. הוא האפרוח שפוחד מאינטימיות ויש לו קיר בלב והיסטוריה לא טובה עם קשרים, והוא לא בטוח שהוא רוצה אותי. אותי ?? איך זה יכול להיות … אני שהתפעלו ממני ככה וככה, מה הוא לא רואה כמה אני מדהימה? הנה, אני כבר עוזרת לו לראות…
    וכבר נהייתי אמא אדמה שרק רוצה לאהוב ויודעת לדבר רק דיבורים מוארים והייתי מוכנה לפרוש על האפרוח כנפיים רחבות…
    אז זה שטויות. למזלי הוא הגזים, ונחלצתי משם מהר. אבל זה הזכיר לי שהדגם הזה שכיח מאד,שיש המון גברים כמוהו, וזה הזכיר לי להיות יותר צנועה מול הסיפורים של אתי אברמוב, שעד כה היתה לי נטייה לקרוא אותם ולחשוב- מה זה, איפה הכבוד העצמי שלה, לספר לכל העולם שהוא לא רוצה אותה, ומה פתאום היא רוצה מישהו שמתנהג אליה ככה? שתעיף אותו לקיבינימאט וגמרנו.
    אז זהו. שהתקרבות לגבר מוגבל רגשית גורמת לאשה להרגיש אמא אדמה. הוא מפחד מאינטימיות ממושכת ומחוייבות אבל את שופעת רגש וחום ורצון כנה ופשוט לאהבה. וה"פקאלאך" שלך נדחקים הצידה, לך אין היסוסים, את רק רוצה בפשטות להיות איתו. את פשוטה והוא מסובך, את בסדר גמור והוא חרא, את טובה והוא מאנייק, וכו' וכו'.
    כשהוא טרבל מייקר אנחנו פשוטות ומתוקות. הלא מודע שלנו אולי מכוון (חלק מאיתנו) למקומות הללו?
    אולי אני התקלתי את עצמי איתו כי בא לי לשחק משחק שבו אני עצמי ממלאה תפקיד שונה מזה שאני רגילה לו. תפקיד שונה שיש בו משהו שבארח מהופך לגמרי, נותן כח עצום… זה רק כאילו שאת הנקבה שמשפילה את עצמה… כי כל הזמן את מרגישה החזקה- אני זו שרוצה את הדברים הבוגרים והנכונים והטובים, הוא זה שבורח מהם… אני זו שיש בה כוחות להתעקש על האהבה…. הוא בורח ולכן חלש, אני מתעקשת ולכן חזקה…
    ווכל זה לא סותר את הדברים שאמרתי לך בפרטי… כי משהו בנורמות של התקופה ושל המקום גורם ליותר גברים להפוך לטרבל מייקרס כאלה
    ו

    • את המלים של "גידי" ששרה שרון ליפשיץ כתב הגבר דן תורן, כך שאולי זה מסביר את נקודת ההתייחסות לגבר שמתרחק..

      שנית, השיר נכתב על חבר-גבר ולא על אהוב. על חבר שעזב את הארץ ונסע לחו"ל

      • יכול להיות, אבל אתה זוכר את הטון היללני של השיר הזה?… זה הקטע… היללנות הנשית הנואשת הזו…
        "גידי החתול מדבר עליך…. גם הוא כמוני לא אוהב לבד… גידי השכנים שואלים אותי, מה מעציב אותי ומה יהיה איתי.. אני רוצה (בלשון נקבה) אותך…. מה יהיה הסוף.. גידי לא, תגידו לו, גידי אל תיסע מפה…"

        אולי דן תורן כתב את זה על גבר, אבל אני בטוחה שלהרבה בחורות זה מזכיר את עצמן ברגעי השפל הכי קשים… ואולי זה אומר משהו על זה שגברים ונשים לא כל כך שונים כשמדובר בגעגוע לאדם אהוב…

    • היי חמודה. טוב לשמוע ממך.
      איך אומרים 'אצלכם'? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. אז הנה, הגעת. ונשארת בחיים. איתי ובלעדיי. אני רוצה להאמין שעוד יש מישהו מקסים שמחכה רק לי. אני מקווה לפגוש אותו יום אחד, ומאחלת לעצמי שכל ענני האכזבה שחוויתי, הפעם ובפעמים אחרות, לא יעוורו את עיני מלראות אותו. לפעמים את יודעת, הנפש הופכת להיות קצת… מחוספסת וסקפטית. לכן אני מרשה לעצמי להיסחף, גם בקשר לא טוב. כי להרגיש זה לחיות. ומי שמפחד להרגיש, מפחד לחיות כמו שצריך. ואנשים כאלו? אני מרחמת עליהם.

  25. אשתי השלישית היא חברה מאוד טובה של אשתי הראשונה. הן נפגשו במקרה ונדלקו האחת על השניה. ומאז הן נפגשות לקפה ומתקשרות זו לזו…. ממש חברות!

    והראשונה לא מרגישה ש"הנה, היא הצליחה איפה שאני נכשלתי", והשלישית לא חושבת "אוי, היא היתה קודם", וכו'

    ואני מביט מהצד ומנסה להבין את פשר הקשר (ונהנה…)

    • בועז, להלן מנקודת מבט נשית מייצגת בהחלט, אני חושבת, ההסבר לקשר הטוב בין האקסיות שלך. בעצם, בגלל שאני מכירה חלק מהנפשות הפועלות ואני לא רוצה לחשוף יותר מידי, אני רק אשאל שתי שאלות, ומן הסתם תבין בעצמך:
      1. מי גמר את הקשר הראשון?
      2. עד כמה אשתך השלישית בטוחה באהבתך?

      צירוף שתי התשובות תיתן לך את התשובה לאחווה הנשית שהתרקמה פה ומענה לשאלה איך זה קרה דווקא בינהן, ולא נגיד, עם אשתך השנייה.

  26. טוב,אני בספק אם יש קשר ביני ובין כותבת המאמר,אבל מסתבר שקראתי את המאמר ואני מרגיש שהוא נכתב עלי,לא נעים,….עליתם עלינו, ועכשיו צריך לרדת למחתרת,לשכלל טקטיקות ולחדש. 🙂
    לדעתי המאמר נכתב בהגזמה רבה ובתיאורים מפליגים,אבל יש רמות כאלה של אנשים שעושים את זה מתום לב, ולא מתוך מגלומניות ולא רוע לב… 🙂

  27. ובכן, לאור מידע חדש שהתקבל במערכת, אני חייבת לחלוק על עמדתה של אחותי לצרה אתי, שאמרה במאמר שלכל אקסית שמור מקום של כבוד בהיכל התהילה.
    במסגרת היחסים הדיפלומטיים שמנהל הנדון עם כל אחת ואחת שחולפת בחייו, מסתבר שהוא טורח לתת לה את ההרגשה, ולו רק לעשר דקות, שיש בה משהו מאוד מיוחד, וכמובן שהוא עושה זאת על חשבון האקסית. וכך, כל נוכחית שומעת על האקסית דברים ש"נוח לומר", ו"הרבה יותר נוח לשמוע".
    ממש לאחרונה, גיליתי לתדהמתי, שבעוד ששמעתי משפטים כגון: "אני נורא אוהב אותך", "אני נורא אוהב לדבר איתך", "אני נורא אוהב להיות איתך", וכו' וכו', שמעו כל הסובבים הברקות אחרות בסגנון: "אהה, ההיא? היא באה פעם בשבועיים, אני נותן עבודה ובשאר הזמן אנחנו מנהלים שיחות אירוטיות בטלפון".
    כמה מופלא לגלות שכל שיחות הנפש, ההשתפכויות ההדדיות זה על כתפו של זה, שמות החיבה והפוצי-מוצי הדביק, הפכו באחת ל"שיחות אירוטיות" ותו לא. והנה, מתברר שבעוד אני חושבת שיש לי פה את הנפש היקרה לי בעולם כולו, ודואגת לספר את זה לכל מי שרק רצה לשמוע, הצטיירתי בפני כל מכריו של האיש היקר, כבובה מתנפחת וטלפנית 056.
    הגדיל לעשות הצדיק מברסלב כשהסביר לחברתי היקרה שאיתי היה לו סקס הרבה יותר טוב, מאשר איתה, רק בגלל ש"לא הרגשתי כלפיה שום דבר, אז היה לי נוח לעשות איתה מה שאני רוצה, ואילו כלפייך אני מרגיש, אז קשה לי להיפתח".
    הקטע החזק הוא שבמשך חמש שנים סיזיפיות, אכלתי אני משפטים כמו "נפרדתי מ-xxx
    כי אני לא אוהב אותה, אנחנו בכלל לא שוכבים ואת כל הזמן הזה משכנו יחד כי היא התחננה שאני לא אעזוב". והוא הרי כזה טוב לב, אז הוא נשאר.
    ועכשיו נגיע לפאנץ' ליין ואני מקווה שלא תתבלבלו באמצע: אותה חברה יקרה שלי, ששמעה את התירוץ הדלוח על למה הסקס איתי היה יותר טוב, קיבלה תוספת חיזוק בדמות "זה בדיוק כמו עם xxx , גם כלפיה היו לי רגשות עמוקים".
    אם זה מקום הכבוד ששמור לי בהיכל התהילה, אני מוותרת עליו בשמחה. לגבי רצף ההתבטאויות הסותרות של אותו איש, נשאלת השאלה, למה להאמין בדיוק? בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים.

    • צב יקר (וכל השאר),
      האם עכשיו, אחרי מכתבה גלוי הלב של טושי, אתה עדיין חושב שהגזמנו בהערכתנו לאיש ופועלו? ותאמין לי, אלו רק הדברים שגילינו עכשיו, וגם הם, נכתבו בנימה מחוייכת ובהרבה הומור. כי פשוט זה היה לפני היום שבו הצלבנו קצת מידע, וגילינו שתינו מי האיש ומה עומד מאחוריי חיוכיו הנבוכים… וזו גם התשובה למי שאמרה שהקשר ביני לבין טושי נשמע לה הרה אסון. את צודקת. בעיקר הוא הרה אסון לאקסנו היקר, כי ככה זה כשמצליבים מידע והרי אי אפשר לשקר את כולם כל הזמן.
      בקיצור, כמו שטושי קמה בוקר אחד לפני כמה ימים, ושמעה פרטים ביוגרפים על עצמה (ובכלל לא ידעה שהיא כזו), גם אני קמתי בוקר אחד וגיליתי שנוכל שרמנטי ביקר בחיי. ונורא התביישתי בעצמי. אני חייבת להודות. ויותר גרוע מזה שהוא בייש אותי בעיני עצמי, היה לגלות שהוא בייש אותי לפני אנשים, שרק קשריי החברתיים הענפים, מנעו מכולם לחשוב עליי שאני מפגרת ברמה.
      או אז התיישבתי באומץ מול עצמי, עשיתי חשבון והרצתי במוח את היחסים (אם אפשר לכנות כך את הזוועתון שבעצם היה בפועל), וגיליתי שבכל פעם שהאיש היה נחמד אליי, זה היה בשביל משהו מאוד ספציפי. הייתי מועמדת לזכות בהרבה כסף ב"הכספת"? חבל לך על הזמן אילו פינוקים קיבלתי. אפילו זיון. למותר לציין שרק שבועיים חלפו (לאחר שלא זכיתי, כמובן) ופתאום התחילו מריבות קטנוניות על המון דברים, שוליים.
      הוא רצה לארגן ארוחת ערב לחברים מהמילואים? מישהו הרי צריך לבשל את הכל. ואז – הו-הו איזה התחנפויות רצו שם. אפילו שיומיים קודם נאמר לי ש"אולי באמת כדאי שניפרד. זה יותר טוב בשבילך. את יודעת אם האקסית שלי לא היתה שומעת בקולי ועוזבת, היא בחיים לא היתה מוצאת לה חבר חדש. היא היתה שוכבת עד עצם היום הזה, פה במקומך במיטה, וסובלת".
      הייתי צריכה לעזור בהכנת איזה פרויקט אישי שלו? וואוו, וואו. חובקתי כל הלילה, נושקתי. אמרו לי שמתגעגעים אליי. שהטלפונים שלי במהלך היום מאוד חסרים. שאלו אם אני רוצה קפה/תה/עוגה. אם קר לי וחם לי ומה לא.
      דקה, אבל דקה (!), אחרי ששבנו לתל אביב, פתאום התעננו פניו של האיש (נשבעת לך, זה תיאור אמיתי ומדויק, לא מטפורה זולה) ופתאום הוא היה עסוק, הוא לא ידע מתי יהיה לו זמן לראות אותי. לא, הוא לא רוצה לבוא להדלקת נרות עם החברות שלי (כן, אלו המתוסכלות שהביאו לו ויסקי מחו"ל). הוא עוד יתקשר אליי. למותר לציין שעד היום לא נשמע קולו ברמה (וטוב שכך). אני מניחה שהוא לא מבין מה קרה לי שאני לא מתקשרת כהרגלי. הוא בטח סבור שהתאבדתי. כמו שהאקסית שלו אמרה שזה מה שהיא תעשה אם הם יגמרו. אז לא, מותק. פשוט התחלתי לחשוב מהראש ולא מהלב. זה מה שקרה לי. וזה כל כך נעים שאתה לא מאמין. הנה, נהייתי כמוך. חסרת רגשות. והאמת? אחלה.
      והשוס? הו, זה הגיע באיחור-מה, אבל הגיע. הסתבר לי שביומיים הקצרים האלו שבהם היינו בקשר לפי רצונו הוולנטרי המוחלט, (בדיעבד אני מבינה שזה היה כדי לנצל אותי לצורך סיום הפרויקט), כשהוא לא הצליח בבוקר לקום לעבודה מרוב שהיה לנו טוב במיטה, הוא ביצע בערב ביקורי בית סודיים אצל כמה בחורות, ואפילו הצפין עד חיפה. הכל כדי לספר להן שמה שהיה בינינו נגמר מזמן ושלעולם לא נחזור. הבחורות ההמומות לא ידעו מה לומר. ואז הוסיף הצדיק, שהוא הבהיר לי את זה מצוין, בכל דרך אפשרית. האם מנישוקים רומנטים מתמשכים בלילה, משני טלפונים ליום, ומהמון מבטים חושקים ועורגים באמצע הצהרים, אני אמורה להבין שנגמר? אולי אם היה לי מוח ביוני, שוחר רע, ונצלן כמו המוח של הפרטנר שלי.
      אבל אני, מה לעשות, מנסה למצוא את הטוב אצל אנשים ונותנת צ'אנסים. וכמו שכמה מחברותיי לעט כבר הציעו – אני מסרבת להאמין שטבע האדם רע מנעוריו. אני אמשיך הלאה באמת שלי.
      בלי משקעים, אבל גם בלי מורא או משוא פנים.

      • לילית-נסיכת האופל

        אתי, מותק
        הרגש הוא כמו סוס ערבי טהור גזע.
        פשוט תענוג לחזות בו בדהירתו הפרועה ובהשתרגות שריריו המושלמים כאשר הוא בתנועה.
        ואולם ללא כמה מהלכים של אילוף ובלי שחבשת לתוך פיו המקציף את הרסן של הרציונליות- הסוס הזה, יפה ככל שיהיה, לא יישא אותך לשום מקום.
        העם איתך, אחותי. :-))

      • במנותק ממה שכתבתי למעלה, מהצד הפרקטי, עזבי אותך מכל הפוסט מורטם הזה של מועדון האקסיות. ארגון נפגעותיו לדורותיהן עם מכנה משותף של שיחות "לי הוא אמר ככה" "לא להאמין! ולי הוא אמר ככה" מזיק בסופו של דבר רק לכן. הוא רק מנציח את השארותו של הגולנצ'יק בחיים שלכם. נושא, נשוא, מושא, נפקד אבל נוכח. השמחה לאיד, תחושת הנצחון עלק, "חשפנו אותו", ההוצאות הפומביות להורג, ואפילו ניתוץ האידאליזציה, מתפוגגים במהרה ומשאירים רק שובל של "ויי, ויי, איך יכולתי להיות כזו מטומטמת". יש שם כאב צורב, הרי, מאחרי כל המילים. תבכי, תראי את עשרת הסרטים הרומנטיים של כל הזמנים, תשמעי שירים עצובים, תקני שמלה חדשה, תבכי עוד. תתרחקי ממרחב המחיה שלו, ומאינפורמציה על מוצאותיו אחריך ולפניך ובזמנך, כמה שפחות תתבחבשי איתו, ככה תפחת כמות האנרגיה הרגשית שתשקיעי בו, ותפיסת הנפח שלו בחיים שלך תלך ותקטן. ואז יום אחד תקומי ותזכרי שאת אמורה לבכות, אבל תגלי שכבר אין לך דמעות בשבילו, והוא הפך לאירוע בעברך.

        • מה גם שה'חשפנו אותו' לא אתי (אתיקה) ומאוד מאוד ילדותי.

          • אנונימוס יקר/ה,
            האתר הזה הוא אתר ידידותי למשתמשות בו ואנחנו כמו משפחה: מקיימות פה קשרים ארוכי טווח. לכן אין צורך להסתתר בככל מיני כינויים כמו "אנונימוס", כדי להעיר הערות, גם אם הן לא בדיוק תואמות את דעתי. אם יש לך משהו להגיד, או להגן על זכויות של גברים מקופחים מכל סוג שהוא (היה לי ברור שגם תגובה מעין זו תגיע) אז קדימה. רק מה, בשם מלא. או לפחות בשם כלשהו. לי יש הרבה יותר מה להסתיר ואני לא מתביישת בשום דבר. אז לך?
            ובאשר להערתך יכול להיות שזה לא אתי. אבל מצטערת. אני, את האתיקה שלי השארתי אי שם עם מברשת השיניים החדשה שזנחתי בדירה שלו, בטעות, אגב. ועד שלא חשפנו את שמו המלא, זה יכול להיות כל אחד. ואת זה, בחיים אני לא אעשה, בגלל שגם לי ברורים כללי המשחק, למרות שבמבט ראשון זה יכול להיראות כאילו זנחתי אותם לטובת הנקמה. אז לא. אני עצבנית, אבל לא עד כדי אבדן שליטה. וכזכור לך, את הנקמה יש לאכול כשהיא קרה.

          • מפריע לי שבאתי לקרוא על מקרו, ואני מקבל את המיקרו (במבצע?). לא מעניין אותי להיות נוכח במפגש אקסיות פרטי שאין לי, להן ולבחור כל קשר. כמו שאמרתי לא רק שהעניין לא אתי, מבחוץ השיחה נראית ילדותית. תאמיני לי שגם אני מצויד ברשימה ארוכה של בחורות אכזריות, שהייתי שמח להתנקם בהן. בסך הכל אני מעדיף לסלוח להן, ולעצמי.

          • שלום שי.
            יש כפתור קטן כזה מצד ימין של המקלדת, שבו החץ מופנה למטה. אתה מוזמן ללחוץ עליו ולהעביר בגלילה את החלק שלי ושל טושי בתגובות. אתה לא חייב לקרוא, אתה יודע. אבל אם כבר יוצא לך, אז אל תתעצבן. כי כל אחד ודרכו הוא, וזו הדרך שלנו להוציא קצת אנרגיות.
            הכי חשוב, קח לך כוס מיים (מינרלים), שים את הרגלים למעלה ותראה קצת הבורגנים (או כל דבר אחר). העיקר שתירגע. החיים יפים.

      • או שהבחור באמת נבל ואז עולה התמיהה מה מצאת בו מושך כל-כך, או שהאגו הפגוע שלך מוליך אותך לאינטרפרטציה פאראנואידית של המאורעות.

        • זה לא הולך ככה… או ש או ש… יש תעתוע… יש אנשים שמומחים בלתעתע… לא שמעת עליהם?

          • נדמה לי שהבחור המדובר דוקא לא היה מהמתעתעים, לא הצהיר על אהבת נצח ואפילו הצהיר שעפ"י ההיסטוריה שלו אפשר לצפות לארעיות הקשר.

            אבל אני הולך והופך כאן בלי משים לסנגור על מישהו שאני לא מכיר, ונדמה לי שכדאי לעצור.

          • נכון. אבל אנחנו הבנות, במיוחד השוות, נורא רוצות להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת. וגברים מדברים הרבה אבל לא צריך להקשיב להם, אלא להנהן בחביבות ולהמשיך במה שאנחנו עושות הכי טוב – להקשיב, לפנק וכו'. הרי בסופו של דבר כולם נשברים ומתחתנים. וגם לו זה יקרה. אני במקרה הזה, דווקא התנהגתי שלא כהרגלי: נתתי ספייס, הייתי חביבה ובלבוסטה להפליא, חייכתי יפה ואף שתקתי בסיטואציות שהיו מעוררות בעבר מהומות לא קטנות. זאת במקום להשפיט את הגבר או לחילופין, לזיין ולזרוק. אז לא הלך לי הפעם, ואני מודה שבפעם הבאה אם מישהו יצהיר באזניי כל מיני דברים על קשריו המפוקפקים בעבר, אני פשוט לא אבזבז זמן ואעזוב מהר-מהר, כמו שעשיתי בעבר, לפי האינסטינקט.
            מצד שני, אתה יכול להיות הסניגור שלו. כי אני חושבת שבלי קשר אליי, הוא צריך אחד כזה. (מה זאת אומרת חושבת? אני יודעת. אל תשאל עוד פרטים. נסתפק בזאת).
            בכל אופן, התגובות שלך מראות על רגישות לבחורות בכלל ואליי בפרט, שהיא מאוד חביבה בעיני. אז תודה.

          • כן, אני חושב שזה נכון לשני המינים. ככל שהאובייקט פחות קל להשגה (או לאילוף, במקרה שלך), כך ערכו עולה, ממש כמו בבולים. ואני מקווה בשבילך שאחרי שתירגעי קצת מהטראומה הנוכחית לא תרגישי כבולה ע"י ההחלטות שקיבלת בזמן הלא-כל-כך סימפטי הזה, כי כדאי לשפוט כל מקרה לגופו – ישנם כאלה ששוים את הצ'אנס.

            הדיאלוג איתך מהנה אותי בהחלט כך שאין צורך להודות לי ("מה אתה מוצא באינטרנט" שואלת אותי החברה שלי מדי פעם. "נשים *אינטליגנטיות*" אני עונה לה :-)), אבל אם הבחור צריך סניגור שיפנה לשפטל, אני כבר מרגיש לא נוח במשבצת הזאת.

          • אורח לרגע (רואה כל פגע?) יקר.
            מתגובתך אני מבינה כמה דברים: ראשית שאתה תפוס (מה שכמובן ציער אותי מאוד, ואף אישש בפניי שוב את המשפט: כל הטובים תפוסים). שנית, שאתה בתחום המשפט או שמא עורך דין? כי הבחירה בשפטל והעובדה שאתה יודע שהוא סניגור, מראה על הבנה בסיסית בנושא. וזה הצחיק אותי שבחרת דווקא בו מכולם (ולא בזכרוני, או בליבאי או בכל אחד אחר) כי במיוחד שפטל מגן על אנשים דיי שנוים במחלוקת בלשון המעטה, כאלו מסוגו של איוון דימאניוק, ועכשיו הוא גם יצא להגנתו של אריה דרעי. אז… גם אם ירית באפלה, ואתה לא מכיר את הנדיב הידוע שלי… הצלחת לפגוע.

          • היי, אתי, גם לחשוב שאני מה"טובים התפוסים" וגם לחשוב שאני עו"ד זה קצת יותר מדי. את הנדיב שלך אני לא מכיר, אבל הבחירה בשפטל אכן לא היתה מקרית.

            מה שאני חושב על עורכי דין ניתן להדגמה בחידה הבאה (בעלת זקן, אמנם):

            את נמצאת בחדר נעול עם נמר רעב, נחש ארסי ועורך-דין. יש לך אקדח עם שני כדורים. מה את עושה?

            תשובה : יורה בעורך דין. פעמיים.

          • לא רלוונטי

            זה בסדר, המדינה כבר מינתה סניגור, שפטה והרשיעה.
            עכשיו מחכים לפסק הדין ואז כולם יהיו מרוצים.
            ( חוץ מאותן בנות שקיוו להוצאה בהורג בתלייה בכיכר, או מינימום לינצ' קטן באברקסס).

          • המנויה החדשה של "הארץ"

            לינץ'? באברקסס? למה מה קרה? לא, כי שמעתי שאת האברקסס אתה שומר לפנטזיות מיוחדות במיוחד. נגיד… לזיין את לימור בשירותים?

  28. לפני המון זמן (ובמאוחר, כמובן), גיליתי משהו שאולי יכול להיות טיפ לאחיותי הבננות.
    זה טיפ פשוט, אבל בדוק למדיי. הוא, כמובן, לא יעזור לאלה שתתעקשנה להמשיך לשחק "פרה עיוורת" עם עצמן, אבל אולי יסייע למעטות מבינינו שחוננו ביכולת לטיפ-טיפת התבוננות אוביקטיבית:
    המשפט "אני אוהב אותך", כשהוא לא בא נטו, כמו שהוא, אלא תמיד (תמיד!!!) נפלט בצירוף איזושהי מילה או ביטוי או כינוי, מעיד על פולטו.
    דוגמא אחת מאלף אשחזר מעברי הרחוק: בקיבוץ ששירתתי בו (בשל"ת, חלק מתקופתי הצה"לית) היה אחד, יפהפה אמיתי, שסחף אותי אל מערכת יחסים צפופה ואירח אותי בדירתו ובמיטתו כמעט כל לילה, אבל אף פעם לא היה אומר לי "אני אוהב אותך". תמיד הצטרף איזשהו ספח, זנבון מעצבן בנוסח "אני אוהב אותך, טושטושית", או "מותק אני אוהב אותך" וכאלה.
    זה החזיק מעמד כל עוד לא היו בנות אחרות (בגיל המתאים) בסביבה, וכל עוד הייתי בטווח. כשיצאתי הביתה לתל-אביב הרחוקה, לחופשה ארוכה (עד תום השלושים על מות אבי), לא שמעתי ממנו ולו ציוץ אחד (גם לא של השתתפות באבל), והתברר שהגיע מחזור חדש של של"תניקיות לקיבוצו והנ"ל נדד מהר מאוד אל יעד אחר. עוד נודע לי, מפי נהג המשאית המקומי, שכאשר נשלח להביא את חפציי מבית-הורי אל הקיבוץ, בשעתו, ביקש ממנו הבחור לדווח על גודל הבית והמיגרש בצהלה ועל מעמדה הכלכלי המשוער של המשפחה.
    ברררר….
    יש דוגמאות נוספות, אבל הטיפ – אני מקווה – ברור. אולי הוא נראה כוללני מדיי, וכמובן שיש עוד לא מעט אינדיקציות לאי-התכוונות אמיתית, אבל – מנסיון (רב) – תיסמונת ה"אני אוהב אותך פוצקלה/ מותק/ בובה/ טושטושית/ חומד/ כפרה" וכולי היא ודאית ובלתי מעורערת כאלמנט בסיסי.

    • התעניינותו של הקיבוצניק שלך במגרש בצהלה היא טבעית בהחלט. ואפילו משעשעת, אם חוץ מהבנה בפיננסים הוא היה מבין קצת בעיסקי הלב, ובמחוייבות רגשית, וזו היתה מין עיסקת חבילה כזו, שבה כספך הוא עוד אלמנט (ורצוי זניח) בכל המכלול שקרוי "את". כמו בסרט "העלמה מכיכר ושינגטון" שבה אומר דניאל דיי לואיס העני, אך היפייפה, לנערה המכוערת אך העשירה המאוהבת בו, ומפחדת להיות איתו, שמא הוא רוצה רק את כספה: "יופיי שקול לכספך. האם היית אוהבת אותי אם לא הייתי יפה? אז למה את רוצה שאוהב אותך ללא כספך? זה חלק ממך, כמו שזה חלק בלתי נפרד ממני".
      הרשו לי להיות קצת שוביניסטית לדקה, אבל המעניין הוא, שמה שמקובל שבנות עושות – למשל, לבדוק את חשבון הבנק של המיועד או לחפש מראש בעל עשיר, הופך להיות ממש מבחיל כאשר בנים עושים אותו דבר. "הוא התחתן איתה בגלל הכסף" נשמע דיי מזעזע ופחות מקובל מאשר "היא (צעירה ויפה) התחתנה (עם הזקן הזה) עשיר, בגלל הכסף".
      אז (סופרייז סופרייז) אני דווקא מצדיקה אנשים עם חוש עיסקי מפותח, בתנאי שזה עובד לשני הצדדים (הרי אני לא נאיבית, יחסים זה ענין של תן וקח). ובתנאי שגם אני נהנית מהתוצרת, ולא מישהי אחרת שקוצרת את פירות השקעתי.
      ככלל, אני לא מאמינה באנשים שמצהירים "אני אוהב אותך", מה שגרם לי להתאהב בדיוק בבנאדם שלא אמר לי "אני אוהב אותך" ולא המציא לי שמות חיבה. חשבתי שזה מכבד אותי ושהוא מתייחס אליי כאדם רציני, ושאהבה נמדדת במעשים ולא במילים. בסוף גיליתי שלדביקות הזו, במידה, יש כנראה ערך ומשמעות. כך שלמרות שאהבתי את סיפורך, ואני מסכימה עם כל מילה, אני חושבת שדווקא אשמח אם מישהו יגיד לי "מת עלייך טושטושית" או משהו דומה. אבל! רק בתנאי שזה יהיה אמיתי מכל הלב.

      • אתי,
        יש לי חבר (או אהוב, כפי שתחליטי)
        בהתחלה כשנפגשנו, (לפני שנתיים), קראנו זה לזו בשם שהמצאנו האחד לשניה, ברגע שהכרנו, וכך זה נשאר למשך הרבה זמן. אח"כ, עברנו ל"מותק", אח"כ, במשך הרבה זמן, לא קראנו זה לזו בשם בכלל, אח"כ (כשזה היה ממש לפני כמה ימים), כשהיינו במיטה, במהלך האירוע הוא קרא לי בשם שקרא לי כשהכרנו, ומיד אח"כ, הוא אמר את הנשימה הראשונה של "אני אוהב אותך". כך שלשמות כינויים וכ"ו, יש משמעות. אצלנו זה מאוד ברור. לא הייתי צריכה את ה"אוהב אותך" בקול ממש רם, אני יודעת שזה היה שם, וזה עוד יגיע, בקול רם. פתאום כשקראתי את תגובתך ואת זו של תיה, פתאום ראיתי את מהלך הכינויים שלנו לאורך השנתיים. ככל שהקשר העמיק, לא יכולנו לקרוא זה לזו בשם. ואז ה"אוהב אותך".
        בקשר לחוש העיסקי שלך, והיחסים של תן וקח כפי שהגדרת אותם, את מצדיקה חוש עיסקי, זאת אומרת שאת מצדיקה את ההוא שבדק את המגרש שלה בצהלה, ואם היא הייתה עונה לצרכיו הכלכליים, והיה אומר לה "אני אוהב", אז זה בסדר? וכשאת אומרת שאת רוצה להנות מתוצרת של השקעה שלך, זאת אומרת שאת רוצה להיות זו שתלך לטאבו בשביל לבדוק את המגרש שלו (במקרה הזה) בצהלה (רק לצורך הדוגמה) , ואז תגידי "אני אוהבת אותך", בגלל שאת לא רוצה להיות זו שתמצא את המגרש, ובסוף מישהי אחרת תבנה בו את נחלתה?

        המילים, במקרה שלי, יקרות מזהב, עבורי.

        • היתרה שלי בבנק (עשרים אלף, אבל במינוס) רק מראה עד כמה אני לא מבינה בעסקים, וגם עד כמה אני לא מחפשת תומך נדיב מכל סוג שהוא. כסף מעולם לא היה קריטריון. אני תמיד אהבתי את מעמד הפועלים. הבעיה שעם אותו כינוי רומנטי (מעמד הפועלים) המצטייר במוחנו (רווי הפרסומות המעוצבות של ערוץ 2) כמישהו שרירי, עטוי ליוויס קרוע, עם ידיים מוכתמות בגריז, והבטחה לסקס פראי על שלד מכונית באזור תעשייה נידח, מגיעות גם תכונות פחות רומנטיות: כמו חיפוש אחרי בחורה שתוציא אותם מבית המלאכה, היישר לכורסת העור של הבוס, ומשכונת הפועלים הישר למגרש בצהלה. כולל אוטו צמוד ליד.
          אני יודעת שאנחנו חיים בעולם חומרני, ולכן אני אפילו לא מתווכחת עם מי שרוצה להשיג עוד כסף. אני אפילו מכבדת את זה, כי גם אני רוצה לחיות טוב, ולא לחשוב פעמיים לפני שאני מזמינה בבר את הג'ק דניאלס השלישי שלי. אבל זה לא בא במקום אהבה ומי שמוכר את עצמו… שום "אני אוהב אותך" או פוצי-מוצי יחפו על זה. לחיות בשקר כל החיים? חבל על הזמן.
          כשאמרתי "השקעה" התכוונתי להשקעה רגשית, ובשביל זה לא צריך להיות עתיר נכסים. צריך להיות עשיר בנשמה, והכי חשוב: נדיב ברוחך. בדבריי התכוונתי שלא הייתי רוצה לדאוג למישהו עם כל הלב, ובסוף לגלות שכל מה שהוא חשב כשהוא היה איתי, זה איך הוא הופך להיות איש מצליח- בעזרתי, רק כדי להשקיע הכל במישהי הבאה, עליה הוא כבר חולם בלילות.

          • אתי,
            באמת לא כל כך הסתדר לי עניין ה"השקעה" שפירשתי כ"השקעה" כלכלית, אלא "השקעה" נפשית, רוחנית ורגשית, שאת בדרך כלל (או תמיד) כותבת עליה.
            עכשיו הדברים הסתדרו לי.
            תודה על ההבהרה

          • ואולי כדאי להימנע מאפשרות של שקר, בסופו של דבר זה כמו שאמא של סמדי היתה אומרת

            כסף הולך עם כסף וכינים עם כינים…

            🙂

          • לא מכירה. אבל אני כן מכירה: מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם בבוקר הוא קם עם פרעושים.

    • האם מישהו שמתקשה להגיד "אני אוהב אותך" בעברית ולעומת זאת באנגלית זה יוצא לו בלי בעיות גם-כן נכנס לקטגוריה הזאת?

      enquiring minds want to know

      • גם במרוקאית זה בסדר. (הבעיה היחידה היא שמרוקאים, בגלל האגו, לא אומרים דברים כאלו, אבל זה כבר נושא אחר).

      • לילית-נסיכת האופל

        אני למשל התחתנתי פעם אחת עם בחור אנגלי ואהבתי אותו אהבת אין קץ עד שהפסקתי לאהוב אותו. ואני מודה ומתוודה שהאפשרות להגיד ho baby I love you כמו בסרטים שעלייהם התחנכתי, קסמה לי באותה עוצמה שחשבון בנק מנופח יכול לקסום לאחרות/ים.

  29. נדיב ידוע אחר שהתחנן למציצה והבטיח שהוא יגמור מהר זכה לתשובה המיידית 'תמיד אתה גומר מהר'. אני אישית דואגת לא להשאר חייבת. אומנם מדובר במשחקי אגו וכאלה, אבל ההרגשה אחרי ממש מזככת.

    • החדק המשוטט

      היות שעל פי כל הסימנים אני הוא י' המיתולוגי, הנדיב הידוע מזכרונותיה של אתי אברמוב, והיות שאת אף פעם לא נשארת חייבת – אני מזמין אותך לנסיעת מבחן על החדק. מבטיח במקרה שלך לא לגמור מהר ולאפשר לך להתענג עליו בלשונך שעות על גבי שעות

      • ושאלה חשובה לכל הבננות: מה מושך דווקא את המאנייקים לאתרינו?
        מבלי לפרט, אך תחת כינויים מתחלפים- איזה חארות של בחורים!
        (ועזבו אותי עכשיו מצדיק או שניים, שימו לב באופן כללי…)

      • החברה של אתי

        אתה, אין לך גבולות, אה? ושוב אתה מוכיח את טענותיי. אתה מזמין את חברתי להנות מלרדת לך?? ואיפה התרומה שלך לעניין? אז ככה: בחורות לא נהנות מלרדת למישהו אחר. הן נהנות מסקס טבעי, נורמלי, עם פה ושם חידודים והמצאות. לא הגענו לעולם כדי לספק אתכם הגברים. נכון, זה מחמיא לנו שמישהו אומר עלינו שאנחנו יורדות טוב (כי רוב הבנות לא עושות את זה? או שמא בגלל שאנחנו אוהבות להיות טובות בכל מה שאנחנו עושות? לכל אחת תשובה משלה), אבל זה לא העיקר. ובכל מקרה, גם אם יש לך גדול, זה לא עושה אותך אוטומטית ל"סקס טוב", כמו שאם אתה אוהב רק שירדו לך וגם לא גומר מהר – זה עושה אותך למעיק ממשי.

      • מה? אתה עד כדי כך מרוכז בחדק שלא הבנת את מה שאמרתי? אני לא צריכה טובות, באמת. אני מסתדרת מצוין עם חדק מפלסטיק.

        • החדק המשוטט

          זו מכת דורנו, מריה הקדושה, שאנשים מתמסרים יותר מדי לפלסטיק, ושוכחים איפה פועם הלב ואיפה בוערים החיבוק והליטוף. תמשיכי עם ויברטורים, כי הם באמת לא "גומרים מהר". אבל בדרך, מריה החביבה, את הולכת וגומרת את עצמך, הולכת ומאבדת משהו חשוב מאוד. צר לי עלייך אחותי בת המין השני, צר לי על כל הפסדייך. שלך, החדק.

          • לעיתים, חדק, עדיף פלסטיק. אבל אל נא תספיד את הפלסטיק כה מהר. אותו פלסטיק משמש, לא מעט בנות יש לציין, גם בימים שהחדק בילט אין אצל המשוטט. והפלסטיק, במקרה הזה, הוא צעצוע לאוהבים.

          • החדק המשוטט

            אהבה מפלסטיק היא גם לב מפלסטיק. לא ארצה להפקיד בידייך, או בידי בחורה שכמותך, את לבי,שהוא בשר,דם, והרבה רגשות.

          • אין כל סתירה, ידידי, בין הרבה רגשות לסקס מאובזר. הפלסטיק מעורר אהבה, מגביר את החשק ובעיקר מענג במקרים שהחדק, לצערנו, עשה את שלו.

  30. כי אני לא יודעת

    אני רק בתחילת הדרך, כל המניאקים מחכים לי בברים האפלים של ירושלים ,בסינמטק , בקו 480 , בספריה ובשיעור .
    שמישהי תספר משהו שמח מיד…

    • משהו שמייח

      כבר סיפרתי משהו שמח, בתגובה על מאמר קודם (של אלונה).
      "כי-אני-לא-יודעת" מתבקשת לדפדף לשם
      🙂

      • אופס, סליחה
        הכותרת בהודעה הקודמת התחלפה לי בכינוי.
        כי-אני-לא-יודעת, לתשומת ליבך

    • משהו שמח: זה שאת בירושלים זה כבר טוב. יש פחות מאנייקים ירושלמים מתל אביבים. לא שאין בכלל, אלא שיש פחות. יהיה בסדר…

    • כיאנילאיודעת יקרה!
      הבאת לי כזה פלאש-בק
      אם את עושה את קו 480 על בסיס יומיומי בטח נחשפת לטיפוסים שלא זכו להגדרה באף מילון פסיכולוגי…
      קו מקולל.
      תתנחמי אולי לדעת שקו 400 אכזרי אף יותר
      (מה עוד שעם חלוף השנים על פנינו, מידת העניין שטיפוסים כאלו מגלים בנו הולכת וקטנה)

  31. great article!!!!!!!!

  32. החדק המשוטט

    לכל הקוראות: כן כן, אני הוא י' המיתולוגי, שהחדק שלו נחשף כאן על ידי הכותבת אתי אברמוב בראש חוצות. היות שהובאה רק גירסתה, וגירסה זו עוררה פולמוס חריף בקרב הקוראות התמימות, אבקש רק להבהיר: אני לא גומר מהר. נסו ותיהנו

    • אין בושה, אה? ומה קורה, עד לכאן היית צריך להגיע כדי להשיג זיונים? או שאתה מחפש זיון משודרג, עוד פראיירית, שחוץ מזיונים יהיו לך ממנה עוד טובות הנאה? יאללה תחפף מפה, כמו שאומרים אצלכם

      • מאדר סופריור

        מי הוא החדק המשוטט המיסתורי? אם היה הדבר בידי הייתי מכווצת אותו כקפסולה קטנה, מכניסה לקופסא שכתוב עליה אקמול, ומשתמשת בו בתור זיון לכשצריך. בנות יקרות, בנים שאינם פנויים רגשית לא ראויים לרגשות, ומאידך, אם יש להם חדק ארוך עבה ומשוטט, אני מוכנה להיעצר מדי פעם בעוון שוטטות. אנטיביוטיקה היא לא תרופה לשפעת. אקמול, לעומת זאת, הוא כדור שפותר הרבה בעיות בחיים, החל בכאב ראש, דרך כאבי מחזור ועד ללחצים בעבודה. מחכה לתגובתך, חדק דארלינג

      • רבאק, מספיק כבר עם הקטע המטומטם הזה של גברים שובניסטים (זיינים) ונשים פמיניסטיות (מיליטנטיות). ה'חדק' סתם שוויצר (כמו הרבה גברים לפניו), ובננה – את עושה לו שירות בזה שאת מתרגזת

      • החדק המשוטט

        כל כך הרבה מרירות אצורה בך, בננה. נראה שמישהו פגע בך קשה מאוד בעבר, ועל כך אני מיצר מאוד. את קוראת לי להתחפף, ועושה זאת בבוטות גדולה מאוד, בה בשעה שאני הצעתי אהבה והנאה. את שוכחת שמאחורי כל התבדחות מסתתר גבר עם לב רגיש, פגיע ואוהב.
        לא, אני לא אתחפף, כי לי, בניגוד אלייך, עדיין יש תקווה למעט אהבה, אותה מערכת יחסים חמה ומשותפת שאת, משום מה, ממזערת כל כך וקוראת לה "זיון משודרג".
        מאיפה באת, בננה? מה פשר הזעם הגדול? ולאן תוליכי את חרפתך? אני, תאמיני או לא, רוצה דווקא לאהוב אותך – כפי שאת! – ולא להתחפף. נראה שעם זה, עם האנרגיות הטובות שטמונות בכל בן אדם (מלבדך?), את לא ממש יודעת להתמודד. אני מקווה בשבילך שתתנקי במהרה מהזפת הפנימית שמכתימה ומזהמת אותך כל כך.
        שלך, החדק.

  33. רוצה לומר…

    נדיב ידוע מרוקאי הנפלא בנדיבותו יסתובב תמיד עם מילון כיס שנכתב על ידו:

    "אני אוהב אותך"

    פרושו:

    אני אוהב את עצמי ואני גם מרשה לך לאהוב אותי.

    • לילית-נסיכת האופל

      אולי בגלל זה אני לא פגשתי מניאקים בחיים. הרי זה הכל עניין של תפישה, כי מבחינתי זו באמת פריבילגיה להיות מאוהבת ואם מישהו מרשה לי לאהוב אותו (קרי: מתנהג בצורה מעוררת אהבה) אני הולכת על זה ללא היסוס כמו מכורה אמיתית. האובייקט לאהבתי הוא X במשוואה שלי. אני בוחרת בו כי הוא מתאים לי לאותו הרגע ודרך הדינאמיקה של היחסים שלי אתו אני יכולה לבטא את האהבה הפנימית שלי שרוצה להתפרץ החוצה. ולכן אם הוא מפסיק להתנהג בצורה מעוררת אהבה אני מיד אלך לי למקום אחר שבו ירשו לי להרעיף את אהבתי בנחת. אני לא אומרת שאני מחוסנת מכאבי לב של פרידה אבל הכאבים שלי נובעים מאובדן הלגיטימיות לאהוב ולא מכך שמישהו עשה לי, לקח לי

  34. נו באמת…
    לרגע הרגשתי פאטתית במיוחד. חמש דקות שלמות מחיי עברו לבלי שוב בקריאת "מאמר" שהמסר (אם אפשר בכלל לכנות אותו כך) הוא: אני בת שלושים, זרקו אותי ואני לא מוכנה לקבל ביקורת (אבל להעביר אותה אין לי שום בעיה- זו לא אני, זה אתה).
    הכותבת היא כנראה אשה שנהנית להתאהב בגברים שכל מה שיש לה להציע להם הוא את מוצר המדף העתיק בעולם ונהנית לבכות כשהיא מגלה לבסוף שזה כל מה שרצו ממנה, וזה לגמרי לגיטמי. אבל למה למה לתת להתבכינויות הקטנוניות האלה במה מעל דפי הרשת??
    ומה על אותם גברים שכל אשר חיפשו הוא מעט תאוות בשרים, והנה ראשי התיבות של שמם מופיע במכתב תוכחה שכזה??
    בשנות האלפיים כדאי שאנו הנשים נודה (אם לא נצרח בהנאה) שגם אנו אוהבות סקס לשמו.
    אלו המחפשות אמתלה רגשית בכל פעם שהן מתענגות על איבר, כדאי שיחזרו למטבח.

    • זה, כמובן, לגמרי בסדר שאת לא אהבת את המאמר, ואני שולח לך את תנחומי על חמש הדקות שאבדו מחייך, אבל המאמר זכה למאות תגובות, כלומר ללא ספק עורר ענין. רוב התגובות היו של אנשים שנהנו.

      בהתחשב בסטטיסטיקה הזאת הטענה שלא היה נכון לפרסם את המאמר אומרת, בעצם, שלדעתך כדי לחסוך לך חמשהדקות היה נכון למנוע מכל שאר הקוראים את ההנאה. תהרגי אותי אם אני מבין את זה.

      • אורח לרגע, האם באמת אתה אורח לרגע?
        אכן, המאמר עורר הרבה תגובות, ובלי להכנס כאן לסטטיסטיקה מדוייקת, כ- 40 אחוזים מהתגובות נכתבו בידי הכותבת עצמה. הצ'אט בהמשכים הזה המשיך להתדרדר ונגרר לתגובות של נושאי המאמר וחברותיה של הכותבת (גם אתה הגבת לא מעט…) עד שהפך למעין התנצחות אישית בטעם רע במיוחד. קריאה מדגמית של התשובות מראה שרבים מהקוראים חשבו כמוני.
        ואם אכן האינטואיציה הנשית שלי אינה מטעה אותי ואתה באמת קשור בדרך זו או אחרת למערכת ואו לכותבת, הרשה לי להשיא לך עצה ידידותית:
        באם מערכת האתר מוצאת לנכון לנהל פורום או צ'אט תחת הנושא "מתוסכלות בנות שלושים ומשהו, עם רקורד מרשים של אכזבות", מוטב שתפתח ערוץ שכזה במקום לעטוף אותו בכסות המכובדת של "מאמר עם למעלה מ 150 תגובות". כך תמנעו מ'ביקורות משונות', התעייפות הקוראים (כפי שצויין באחת התגובות) ומי יודע, אולי בערוץ מסוג זה תוכל יוכלו הכותבת וחברותיה למצוא את ה'גבר הנכון' וה'חדק' ימצא הפה שילקק לו עד אחרית הימים??

        • רק הערה חשובה: מאנייקים כאלה אפשר לפגוש גם בגיל עשרים. או שמונה עשרה. או עשרים וחמש. בכל גיל. ולפעמים כשאת יותר צעירה את אפילו יותר פגיעה. מניסיון. לכן גילה של הכותבת הוא פרט שולי, ואילו דרך התנהלותם של גברים מסויימים הוא ז'אנר מרכזי ומוכר היטב במקומותינו. מה שראית כאן, זו שיחת בנות קלאסית, פשוט כתובה ולא מדוברת. ובדיוק בשביל זה קיים בננות.

        • האמת היא שאני לא מפחדת לקבל ביקורת. החשש היחיד שלי לענות לך היה, האם ע"י תגובתי זו, תגידי שאני מככבת בחמישים אחוז מהתגובות, במקום בארבעים. והנה, בכל זאת, החלטתי להסתכן ולנסות לענות.
          מתגובתך שהיתה אלימה משהו, אגרסיבית וארסית עד כדי ירידות שאני תפסתי כאישיות, הייתי מנחשת שדווקא את זו שקשורה אליי באיזה שהוא אופן, את – ולא המגיב בקיר, שאין לי, אגב, שום קשר אליו. אני לא יודעת אפילו מי זה, בן כמה הוא ומה הוא עושה. רק שיש לו חברה.
          אמרת שאני מנפחת את המאמר בתגובותיי, ואחר כך 'מוכרת' אותו כ"מאמר עם 150 תגובות". ובכן, כידוע לך, מאמריי פה זוכים לשיא הרייטינג מתוקף עצמם, וכבר היה את "זה לא כזה שוס" שזכה ל-322 תגובות. ואני לא עושה מזה עניין, אולי בגלל שהמאמרים שלי בעיתון "תל אביב" זוכים ליותר רייטינג, בלי שאני מגיבה עליהם און ליין. ככותבת, אני פשוט שואבת סיפוק מזה שמדברים על מה שכתבתי. ומזה שאנשים מתחברים לכדי רב שיח מעניין בינם לבינם. ועוד דבר קטן: אפילו אם רציתי לנפח – כמה כבר אפשר לנפח?
          ולהלן ההסבר האמיתי לתגובותיי התכופות: ראשית, אנשים כתבו לי? אז מן הנימוס שאענה להם. שנית, כל כותב (לא ברור אם את יודעת) נורא קשור למאמר שלו, וזה אך טבעי שבמאמר שלי, אני אגיב יותר מאשר במקומות אחרים (אם כי גם זה קרה בימי תחילת האתר, כשהיה לי יותר זמן).
          וזה שרוב הגולשים הגיבו כמוך? לא בדקתי, אבל בסדר. זכותם. זהו אתר דמוקרטי וכמו שבננה אמרה, זוהי שיחת בנות, ואני לא חושבת שצריך לבחון אותה לפי קריטריונים של כמה היו נגדי וכמה בעדי. לא ככה מודדים תגובות. ואני תמיד שמחה להשכיל דווקא מן המלעיזים, אבל בגדול, מתקיים פה רב שיח, שלבנות מסוימות בגיל מסוים קל להתחבר אליו. אין צורך להיות צינית. לא התחברת? אחלה. גילשי הלאה. גם אם תגלשי וגם אם לא, אני אמשיך לחלוק את חוויותיי עם מי שרוצה לשמוע.
          התגובה שלך על בנות השלושים המתוסכלות, היא גברית-שוביניסטית טיפוסית. ואם היינו בנות 24 זה היה בסדר להתלונן שיש הרבה מאנייקים בחוץ? זה שאני בת שלושים (ואחת עוד מעט) עושה אותי פתאטית? מה, אסור להתלונן קצת? איפה נקטר אם לא פה? את יודעת, לשמחתי, העולם שלי מורכב שעוד כמה מקומות חוץ מבננות. כאן לקחתי סיטואציה קטנה בחיי, והעצמתי אותה. אבל את יכולה להירגע. אני פוגשת גם בחורים נחמדים, רק שהם לא מספיק מעניינים למאמרים.
          ובאשר לרמיזותייך שאני זונה ('מציעה את מוצר המדף העתיק בעולם'??) או לפחות סוחרת בסקס – לא שאני הולכת להתנצל. אבל אלוהים ובן זוגי לשעבר יודעים, שעל אף שאני מאוד אוהבת סקס, דווקא איתו הסכמתי לוותר על כך, הכל כדי לקיים מערכת יחסים המבוססת על 'משהו אחר', בעיקר על אהבה (שלי אליו, אבל זה לא משנה). הדבר מופיע במאמרי הראשון על הקשר הנוכחי, כן, זה עם ה-322 תגובות. מעולם לא רציתי ממנו רק סקס וגם הוא לא רצה זאת. היו בינינו הרבה דברים שקשה לי להסביר היום (כי אני כבר לא יודעת מה היה אמיתי ומה לא), אבל סקס לא היה שם. כך שהטיעון שלך מה חיפשו אצלי ומה מצאו ומה מכרתי, אינו תופס. מצטערת.
          באשר לבעיות האתיקה שלי, השימוש הציני בראשי התיבות, וכדומה. לא חשוב שאין לך פה טיעון משפטי, אבל תאמיני לי, כשהוא בייש אותי באזני חבריי וחבריו, זה לא היה בראשי תיבות. וזה היה הרבה יותר משפיל לשמוע מהחברה הטובה שלי שהקשר נגמר, במקום לשמוע את זה ישירות ממנו. בעיקר כאשר כבר באתי אליו עם השאלה מוכנה, וצריך היה רק להיות אמיץ מספיק ולהגיד "לא רוצה וזה סופי". וגם אז הוא התחבא מאחורי חברתי, אמר שהיא לא הבינה אותו כהלכה "אבל כוונותיה טובות והיא אוהבת אותך". תודה רבה, באמת.

          • מגיב בקיר?? ? תתביישי.

          • סליחה! התבלבלתי. זה קורה לי כשאני נורא עצבנית. מבטיחה לפצותך בהקדם. ותודה על הסניגוריה בכל אופן. (אז אתה כן עו"ד או לא?? )

          • אתי
            אני לא יודעת אם שמת לב, אבל לוליטה כתבה את כתובת האי מייל שלה בתגובתה הראשונה (כמדומני)
            הכתובת הייתה
            "hlulita"

            =

            "חלוליטה"

            =

            "חלולה"

            =

            ריקנית

            סתם לתשומת לבך

        • לוליטה יקרה,

          על מה בדיוק את מוחה? לא מעניין לך? מפריע לך שהכותבים לוקחים חלק פעיל בדיון? אני לא זוכרת שנכתבה איפשהו אמנת אינטרנט למה נכון ומה לא נכון (אנחנו לא בבית-ספר). אי לכך ובהתאם לזאת את מוזמנת לקחת את עצמך ולגלוש למקומות אחרים, רק תחסכי מאיתו את ביקורייך המעייפים. ומי יודע, אולי ככה תמצאי לעצמך מגרש משחקים שמתאים לך ולבני גילך.

        • מאז ומתמיד לא הבנתי את הביטוי הזה.

          אני קשור לאתר הזה רק דרך האקספלורר שלי. לא מכיר, לא יודע, לא מעורב בכלום מעבר לתגובות כאן ובפורום. אני משקל נוצה עד כדי כך שאפילו את הניק שלי לא זוכרים (וזה דוקא חבל, בדיוק עכשיו כשירשתי 10 מליון דולר וחשבתי להזמין איזו כותבת מאמרים לטיול סביב העולם בקווין אליזבט כדי לתקן קצת את הרושם שגברים מסוימים עשו עליה. אה, never mind) – כך שמוטב לך לפנות ישירות לשירלי בתלונות ועצות.

          עכשיו, ברשותך, אחזור לענין: אני לא מתוכח איתך בשאלת הרלבנטיות והחשיבות של המאמר – אין צורך לומר שזה לגיטימי בהחלט לבקר אותו – אני רק לא מבין את הגישה שאומרת שאם המאמר הזה אינו לרוחך מוטב היה לא לפרסמו, או לחילופין לפרסמו תחת איזו הערת אזהרה שהוא מיועד למגזר מאד מסוים של קוראים וקוראות. הערות כאלה הן במקום, במקרה הטוב, למאמרים שהתוכן שלהם עלול להיות פוגע במיוחד, ואני לא חושב שהמאמר של אתי נופל בקטגוריה הזאת.

  35. אתי קירתי,
    זה שאת בחורה מדהימה כבר נמאס לי להגיד,
    לעניינו,
    תתקשרי כבר איבדתי את הטלפון שלך
    והנה אחרי שאת יודעת מה הכינוי שלי באתר, בטח תביני שאני מצודדת בך במליון האחוזים
    החברות שלך גם מקסימות
    ושוב אחזור על אותן קלישאות
    מגיע לך הרה הרבה יותר
    והוא ממש שם לידך
    אבל צריך לעבוד הרבה על הראש כדי להסכים לקבל את הטוב שמחכה לנו
    ולצערי, אכן הרוב הגדול הוא מנייאקים, ובדר"כ הריכוז הגבוהה שלהם הוא בבארים
    אבל יותר מבדרך כלל אנחנו הן המפגרות
    סנכרון, פירמוט, שידרוג הארד דיסק,
    ובעזרת השם נשתעשע יום אחד על התיסכולים
    שלך באהבה
    המיסטית

  36. אתי יקירתי…
    קודם כל….חיבוק דובוני ע נ ק מלא חום ואהבה (לשיפור מצב הרוח).
    אני יודעת… נעלמתי מאז תגובותיי לכתבתך "דין רודפת"… אבל הינה, אני פה, תוהה…. האם הצטלבו דרכי – גורלינו ומנותבות הן באותו המסלול וחוות אנחנו את אותן החוויות ?! או שמה הייתה פלישה חייזרית, בלתי מסוקרת, שהותירה אחריה אלפי "חייזרים נדיבים" במחוז ת"א והסביבה…

    על מנת לשבור מספר מיתוסים שפילחו דרכם לדפים אילו (…"שחקי אותה כוסית"…גברים שקשה להם להתבטא…אנחנו מזמינות אלנו את הטיפוסים…וכו'…) נכתבו השורות הבאות.

    הסנריום האחרון בו השתתפתי, שהזניק אותי למעמד כוכבת, התרחש לאחרונה… הגיבור הוכנס לתסריט דרך חברים שהתעקשו על תפקידו כשחקן ראשי… (שמיים -בת…שימי- לב הוא אינו תוצרת פאבים). הכוכב העולה, שבקלות יכול להצטרף כבן חורג באגדה של פסח "כבן שאינו יודע להתבטא…", הגיע מעולם התיקשורת…(כן… כתבתי תיקשורת)… וביום יום, יש לציין, הוא מצטיין בהתבטאות רהוטה ועניינית המתפזרת בכלי התקשורת.

    פרולוג התסריט הקפקאי, שנמשך מספר שבועות, היה כלקוח מתוך מחזה סוריאליסטי שנדמה כי לא יגמר לעולם. אני, ככוכבת ראשית, בחורה יאפית תל-אביבית, אינטיליגנטית, בעלת ביטחון עצמי שיודעת בדיוק למה היא ראויה ויודעת גם לדרוש, התהדרתי בכל גינוניי "הכוסית התל- אביבית" (…שאינם נופלים במראה החיצוני…) והצלחתי לכבוש את היעד. ואז…כמו מתוך סצנת האמבטיה של היצ'קוק…נראתה צילה של הסכין המאיימת אשר נחתה היישר על חוט הטלפון….והכריזה על דממת אל-חוט. יום … יומיים …("הכוסית התל-אביבית" לא נופלת בפח)…שלושה…(רגע…מה קורה פה…לפני שלושה ימים התעוררנו מחובקים אל תוך הבוקר, באקט אהבה שמיימי, שקופידון
    כבר הורגל אליו, והצהרת על אהבתך…)…טוב,נשאיר הודעה…(כמובן הוא לא עונה לטלפון)…ארבעה….(מתחיל להפחיד… הוא אפילו לא מחזיר תשובה…)…חמישה ימים תמימים עברו חלפו להם… והכוכבת שבנתיים הפכה לאבק של כוכבים, אזרה את כל כוחותיה לשיחת טלפון נוקבת. השחקן הראשי ערם התנצלויות ברמת "קישקוש בלבוש" ולכן קיבל את עזרתי המלאה בסיום מערכת היחסים בצורה בוגרת, דבר שהיה קשה לו להציג למרות התואר במשפטים.
    מרגע זה החל מיודעינו להיות נדיב ואפילו פזרן… במפגשים אקראיים – דאג לספר עד כמה הוא מתגעגע, דבר שלא עזר לידו החלושה לבצע אקט טלפוני פשוט.
    בשיחות טלפון שיזם בהמשך – דאג לעדכן אותי בגעגועיו ו"לשריין" פגישות.
    וכשכן התקיים מפגש בארבע עניים … דאג לציין עד כמה רגשותיו עמוקים … דבר שלא ממש עזר לו להעמיק את מערכת היחסים בינינו.
    כשהגיעו מים עד נפש… גם לזאת שמתי קץ….ונחשו מי התקשר היום…?!
    אז תנסו לשכנע אותי שאין חייזרים בת"א….

  37. אז ככה –
    אני

  38. לא נעים זה פשוט אני .
    אני פשוט מצטער שגיליתן את האומנות שלי ושל הקולגה,
    אנחנו בעצם אומנים ואתן – אין מה לעשות – פשוט חומר גלם איכותי.
    נתון קטן נוסף הינו : שאנו, בתוך עצמנו, סוגרים את העיניין ,כאשר אתן מתחילות להביע רגשות – זה ממש מעיק על מנוחתנו הריגשית , שכל כך יקרה לנו.
    מילת סיום:
    אוהב, אותך ואת חברותיך .
    נוח

    • אז אתה נוח, או גור? בכל מקרה, שניהם אוהבים להתפנק אצל בחורות בחיק. בטח לא חשבת על זה…
      ההגיון של דבריך מובן לי. קוראים לזה חרדת סירוס. וברור שמשפט הסיום שלך הסגיר מייד שמי שאוהב גם אותי וגם את חברותיי (זה בדרך כלל ככה, לא? הרי אין כמו ליצור קצת בלגן בין חברות), מי שאוהב שתיים בבת אחת, בעצם לא אוהב אף אחת.

  39. מתי שהו אני יהיה מפורסמת

  40. חולה עליך ירדן ישי

  41. מאמר משעשע ומעולה 🙂

  42. מצחיק אבל עצוב.

  43. אומנם הכתבה מלפני שש שנים אבל עדיין יצא לי במקרה לקרוא אותה,
    ועכשיו לעניין, לפי דעתי הכתבה הזאת מעט מגמתית כי היא מסווגת את רוב שלא נאמר כל הגברים כמנייאקים (כביכול נדיבים) אני כגבר יכול להעיד על עצמי שאני נדיב אך לא במובן הזה אלא בקטע של אחד שבאמת מאוהב ומנסה לעשות הכל בשביל שהאישה שלו תהיה מאושרת

  44. בלי שום עזרה, תמיד בולעת את הזרע שלך אחרי סקס
    http://nax.blogtur.com/
    סקס

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*