יופייך בידייך

מה שנפלא במגזינים זאת התחושה שהם מעבירים לך, שאם רק תנקטי כמה צעדים תוכלי לשנות את חייך מקצה אל קצה. זה, לכאורה, משפט שנכון תמיד ולגבי כל אדם שמצבו הפיזי איננו שולל ממנו את החופש האישי, אבל היתרון של עצות המגזינים הוא בכך שהן מתייחסות לדברים שבאמת ניתנים לביצוע או לרכישה בכסף. החיים קשים, לזה שמנו לב מזמן, יש בעיות שאין באפשרותנו לפתור, אנחנו כואבים את מצוקתו של העם הפלסטיני, את אפליית הנשים באפגניסטן ואת החור ההולך וגדל באוזון, ולא נדע שלווה עד שיושם קץ לרעב בעולם, זה נכון, ואף על פי כן, כמו שהיתה אומרת אקס-חמותי-הייקית – יש משהו לעשות.
פילינג, למשל, או פדיקור, או שיזוף עצמי. הכל בידייך, כמו בכל ספרי ההדרכה האמריקאיים לדורותיהם, הכל עניין של טקטיקה וכללים שיש לשמור עליהם ושאם תעשי כך בנאמנות, הסכנה היחידה הצפויה לך היא שעמום מצמית ומוות מוחי, אבל, בינינו, איזה אושר הסב לנו עד היום המוח המפואר שלנו?
הפשע הכי נורא, אליבא דספרות ההדרכה הזאת, שאת יכולה לעולל לעצמך הוא לא לנסות ולשפר כל תא בעורך. אין דבר כזה יותר מדי טיפוח, לעולם יש מה לשפר, ואפילו כשנדמה לך ברגע נתון (למשל, באותו יום שבו הגחת משבוע של שיפוצים בחוות יופי) שהפעם אמנם הגעת לפסגת ניצול החומר, תמיד יש לשאוף ליותר. העור שלך נראה נפלא? נדמה לך. מתי לאחרונה בדקת את משק הנוזלים הבין-תאיים? ואת מצב השומן התת-עורי? ברגעים אלו ממש מתחילים להיווצר בעורך קמטים בלתי נראים. הקולאגן עומד בסכנת הכחדה, הקדימי רפואה למכה, ועכשיו! השיער שלך זורח מרוב ברק? ברגעים אלו ממש הוא נתקף על ידי אוקסידנטים, כל טיפת לחות עלולה לחולל שמד בפֶן המפואר שלך, אנחנו ממש לא רוצים שיהיה לך שיער מקורזל. והתחת, מה מצב התחת?
לכל תלאה גופנית – חזה גדול, חזה קטן, ישבן שטוח, ישבן בולט מדי, רגליים ארוכות מדי ביחס לפלג הגוף העליון, רגליים קצרות מדי ביחס לפלג הגוף העליון, מותניים עבים, צוואר קצר, צוואר ארוך מדי, קרסוליים עבים, זרועות מידלדלות – ולכל מבנה פרצוף יש פתרון הולם באמצעות בגדים, איפור מסווה ואביזרים שנועדו "להחמיא ולטשטש". כל מה שעלייך לעשות כדי להציל את חייך במו ידייך הוא להתמסר – כלומר למלא אחר ההוראות בקפדנות ועוד יותר חשוב להרגיש רע ביחס לעצמך.
הסעיף השני הוא קל לביצוע במיוחד. החוויה הנשית הבסיסית היא חוויה של חוסר נחת עצמית. כל מי שמכניסה את הבטן או פוערת את העיניים או שואבת פנימה את הלחיים או מתייצבת בזווית אחת מסוימת לפני שהיא מרהיבה עוז להתבונן במראה, יודעת על מה אני מדברת. גם כל מי שחשבה אי-פעם להירשם לשיעורים לעיצוב הגוף, למכון כושר, לסדרת טיפולים אצל הקוסמטיקאית או למכון השיזוף. המודלים שמציגה לנו המדיה (ובפרט הקולנוע, עיתונות האופנה והטלוויזיה) הם מודלים שאינם ניתנים באמת למימוש ללא מערכת גנטית מזהירה ונדירה ומערך של התערבויות כירורגיות. טיפוס האישה שמקובל כיום הוא כזה שמצויד ברגליים של ענקית ויקינגית, שדיים של יפהפייה נפוליטנית, ישבן של רקדנית סמבה ברזילאית, זרועות עגולות של דוגמנית ציור צרפתייה, מותניים של סקארלט או'הרה, עצמות לחיים סלאביות ושפתיים של כושית משבט הסמבורו. רצוי גם להוסיף לך עיניים בהירות ועור פנים כהה או להפך. מה הפלא, לכן, שאנחנו מתעוררות מדי בוקר אל חוויה של אי-נחת וכשלבנו מלא משאלות כגון "הלוואי שהיו לי רגליים ארוכות"? ומה הפלא שנושא השיחה החם בהלוויית הורי היה העובדה שרזיתי כל כך. ("כמה רזית," התפעלה בלהה, חברתה של אמי. "זה בגלל שאני לובשת שחור," עניתי לה בנימוס. לבאות אחריה שחזרו על אותו טקסט בערך כבר הודעתי שהמוות הוא הדיאטה האולטימטיבית, או שהמוות הולם לי.)
כמה שנים לפני כן, כשבעקבות שיברון לב נורא הצלחתי לרזות שמונה קילו בשבועיים, אמרה לי חברה אחת שלי בעצב ומתוך דאגה אמיתית, "כשאני מסתכלת עלייך אני מבינה שבאמת אפשר למות מאהבה." שעתיים לאחר מכן, כששב בעלה הביתה, שאלה אותו, "איכפת לך לעזוב אותי לשבועיים כדי שגם אני ארזה כמו נרי?"
(מה חבל שהטריק הזה לא עובד תמיד. בשנים האחרונות גיליתי שפרידות עלולות גם לגרום להשמנה מרוב נחת.)
כמובן, אני לא מנסה להגיד שהאבלים בהלוויית הורי לא הצטערו מעומק לב על מותם של הורי או שלבם לא נחמץ מכאב על בתם, אני, שנאלצה לקבור באותו יום את שני הוריה, או שחברותי לא נמלאו דאגת אמת וצער כשנשבר לבי מעצב. אבל להיראות טוב הפך למין ציווי עליון ובלתי תלוי בכלום, שמאום איננו משחרר ממנו, בין השאר משום שלא מדובר בקרינה החוצה של האישיות, בהשתקפות הרגש, אלא באוסף של טקטיקות וטכניקות שעליהן יש להקפיד ללא קשר לכלום בעצם, במין "מצוות" במובן ההלכתי של המילה, ומצוות הן מצוות (ולא המלצות, למשל), משום שיש לקיים אותן בכל מצב ומבלי לחשוב פעמיים. כל משמעותן נעוצה בשרירותן.
כאלה הן גם עצות המגזינים. לא נולדנו עם רגליים כשל ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה"? יש מה לעשות. עקבי פלטפורמה, מכנסיים בגזרה מסוימת, בגד ים עם מִפתח ירך העולה עד למותניים ושאר פטנטים יתקנו במקצת את העיוות הנורא, או, לחלופין, אפשר להסיח את תשומת לבו של המתבונן בנו מהמום שהתגלה בנו (על ידי לבישת חולצה בעלת מחשוף נועז שתעביר את תשומת הלב אל פלג הגוף העליון, השמעת סדרת צפירות עולות ויורדות או נישואין, משום שרוב הגברים הנשואים לא ממש מתבוננים שלא לצורך בנשותיהן החוקיות, או התערטלות מוחלטת – גיליתי שגברים מגלים סובלנות גדולה כלפי פרופורציות הגוף של האישה שאִתם כשהנ"לית ערומה). פסים לאורך יגביהו אותנו, פסים לרוחב ימלאו אותנו במקומות הנכונים, משחקי צבעים וטקסטורות ייצרו חמוקים במקום שאינם נמצאים בגופנו. "לבוש מונוכרומטי" (ביטוי מגזיני שכיח) יטשטש את הליקויים וייצר לנו הופעה תמירה.
אבל לא תמיד נחוץ להסתיר, לעתים יש להבליט את מה שיש. אפילו למפלצת גמורה, קוואזימודו נניח, יש ודאי לפחות פרט אחד נאה בגופה – מרפק, ברך, שריר דו-ראשי, שערות או כף רגל. יש להסב את מרב תשומת הלב אל אותו הפרט.
פעם הכרתי אישה אחת, יפת נפש ונבונה ביותר, שהפנימה גם את הכלל הזה עד תום. היא היתה גדולה ושמנה מאוד, ולמרות זאת הצטיינה בכפות רגליים זעירות יחסית. במקום לעשות עיניים, כמקובל, לימדה את עצמה לעשות רגליים. כל אימת שהייתי רואה אותה יושבת מול גבר כלשהו בשיכול רגליים כשהיא מטלטלת נמרצות את כף רגלה כמעט עד לחוטמו של בן שיחה, ידעתי בודאות שחוש הציידת שלה הוליך אותה למסקנה שלפניה פוטנציאל זיווג. גם כל שיחה עִמה הגיעה איכשהו לנושא החביב עליה – כפות רגליים. היא המציאה אידיאולוגיה שלמה שעל פיה אפשר לגלות כל דבר שהוא על אודות כל אישה על פי כפות רגליה. בקצרה, אישה נעלה יותר ככל שנעלה קטנה יותר, כפות רגליים קטנות הן סימן לאצילות אמיתית. לגבי גברים דווקא נהגה גמישות מסוימת. אצלם, כך החליטה, מה שקובע הוא לא הגודל אלא השאלה אם הם פנויים בשבילה או לא. בסופו של דבר גם החליטה להפוך את הערצתה לכפות רגליים למקצוע, וכך נטשה קריירה מבטיחה למדי כעובדת סוציאלית והחלה לעבוד בחנות נעליים (שמה שמור אצל הכותבת).
כמו לגבי הגוף, הכלל הגורף לגבי הפרצוף הוא שמה שאי-אפשר בכוח (ניתוחים, שאיבות, מתיחות, הגדלות, הזרקות וקילופים כימיים) יש לשנות במוח, כלומר באמצעות איפור, תסרוקת הולמת או בחירת משקפיים.
בתקופת גיל ההתבגרות שלי נפוץ בארץ ספר עצות היופי הראשון "יופייך בידייך". ניתנו בו עצות מחכימות לרוב בענייני לבוש (אישה עבה – עקבים עבים, היה אחד מכללי הברזל שם) ואף לעיצוב מחודש של הפרצוף. אלא שלצורך ביצוע העצות הללו היה קודם כל נחוץ לענות על השאלה, איזה מבנה יש לפרצופך: דמוי אגס, עגול, סגלגל, מלבני או מרובע. האבחון הזה היה חיוני מאוד כדי לקבוע איך יש למרוח את הסומק, באיזו מסגרת משקפיים יש לבחור, איזו תסרוקת תהלום אותנו וכדומה. כמובן, הנחת היסוד של כל העצות באשר הן היא שכל מבנה של פרצוף שנולדת עמו דורש לאלתר שינוי, אלא אם כן פרצופך "סגלגל". אם נולדת עם פרצוף מרובע, הפכיהו חיש קל למלבני, אגסי הפכי לעגול ועגול לסגלגל.
שנים לאחר מכן, בדירת סטודנטים בירושלים, עם אותו ספר לפנינו, ישבנו שתי חברות וניסינו סוף סוף להבין מהו מבנה הפרצוף שלנו. שכנה אחת שלנו, טיפוסה מגעילה ומכוערת במיוחד שנכנסה לדירה בעיצומו של הקונסיליום, החליטה לקצר בעבורנו תהליכים: לך, אמרה לחברתי, יש פרצוף ארוך כמו לסוס ולנרי יש פרצוף בצורת טרפז.
עם כל העצות המצוינות האלה וכל טכניקות השיפור והשכלול הנפרשות לפנינו חדשות לבקרים, מה הפלא שקשה מאוד למצוא אישה אחת המרוצה לחלוטין מצורתה?


מתוך "המדריך לאישה המושכת", נרי ליבנה, איורים: מירה פרידמן, עם עובד, 2003

נרי ליבנה

מתגוררת בירושלים ובתל אביב, אם לשלושה בנים, עיתונאית ב"הארץ"

תגובות

  1. אשה בעלת אופי חזק לא נופלת במלכודת הזו, שכל מטרתה למכור יותר קרמים ומכנסיים במחירים פראיים.

    • סנונית

      כמה חזק לוכד, יכול להיות אופי של אישה, אקדמאית ומצליחה, כשהיא נתקלת יום יום בכל רגע של עירות, בהתיחסות הבלתי נגמרת למראה?

  2. נושא זה שחוק מרוב שדובר בו בלי סוף, מבלי להעליב את הכותבת כמובן, אישה מטופחת קודם כל מראה לסביבה שהיא מכבדת את עצמה ואיכפת לה מעצמה ואין בכך פסול, כמובן שיש אנשי מכירות שמנצלים תכונה זו אך עדיין נעים לראות אישה מאופרת, לבושה יפה עם ציפורניים יפות ותספרות עדכנית.

  3. נסיך החלומות

    זוהי התמכרות לרצונות עצמיים,לתכתיבים של החברה עם המחיר שצריך לשלם בהתאם.
    די מעניין שאילו אשה כפנינה רוזנבלום היתה מוציאה מתחת ידה רשימה כזו כולם היו לועגים לשטחיותה.
    כנראה שמה שמותר לעיתונאיות אסור על דוגמניות/קולביות.

    נ.ב. אינני כואב את כאבו של העם הפלסטיני , גם לא בצחוק.צר לי.

    • מה בדיוק ניסית לומר נסיך….

      • נסיך החלומות

        לנינה. אנסה להבהיר.
        אני מסכים עם מה שכתבת בתגובתך הראשונה.
        העניין הוא שקראתי לא רק את המאמר הזה אלא גם ראיון עם הסופרת שפורסם באחד מעיתוני סופ"ש והבנתי שזה יותר מאשר טיפוח הגוף ורצון להיות אופנתי אלא משהו שגזל זמן וממון רב וגבל יותר בהתמכרות. לי זה נראה מוגזם בכל אופן.
        הנקודה השניה היא שתהיתי שלו היה שם של דוגמנית ידועה היה מתנוסס מעל הספר(והריאיון בעיתון) ולא הכותבת (עיתונאית די שנונה) כיצד היו נראות התגובות.
        שליליות וקיצוניות הרבה יותר אני מניח.

        וחג שמח.

  4. עוד גבר

    דעתי ש: ראשית, כפי שנכתב הנושא שחוק עד כדי אבקת
    סוכר.
    שנית, מראה קובע ומשפיע (לעיתים מאד), נדמה לי שקראתי
    פעם מחקר שאנשים בעלי תווי פנים (ואף גוף) סימטריים יותר
    (דבר שנחשב ליפה, מן הסתם) יש להם יותר בני/ות זוג ואף
    מוצאים אותם/ן בגיל צעיר יותר מאלה שלא.
    שלישית, אני משער שיש קונצנזוס לגבי הקצוות על סקאלת
    ה"יופי" ("עודף" ו"חוסר" בו) רוב האנשים יגידו ש-X
    או Y "נורא יפה" (לשון זכר או נקבה) או להיפך *אבל*
    ברמה ה_אישית_, הפרטית הטעם האישי הוא שונה מאדם
    לאדם,
    יש אוהבים רגליים ארוכות ודקות ויש דווקא קצרות ושמנות-
    הכל עניין של טעם סובייקטיבי. חבל לדעתי (למעט, אולי,
    ממקרים חריגים ביותר) לבזבז זמן (שלא לדבר על כסף ועוד)
    על לנסות להיות משהו שהוא לא את/ה באמת.
    עדיף להשקיע זמן בלטפח, באופן טבעי, את מה
    שיש וללמוד לקבל את עצמך.
    העיקר, לדעתי, שנמצא חן בעיני בן/בת הזוג שלנו ולא
    בעיני כל העולם, אם אכן יש בן/בת זוג ואם אין אז
    להתחיל לאהוב את עצמך ואז אולי יהיה (ואולי לא…:-).

    • אז יש תקווה…..

    • מסתבר מאוד תואמים בהרבה תרבויות: אישה יפה נחשבת בדרך כלל ככזאת עם עיניים גדולות, שפתיים משורבבות, לסת קטנה יחסית ומעודנת, בקיצור פנים שמזכירים פני תינוק. גם בנוגע למבנה הגוף בדרך כלל יש הסכמה על רגליים ארוכות יחסית, למרות שבנושאי ישבן-חזה נדמה לי שזה נתון למחלוקת…

      וזה המשותף אולי לאיזבלה רוסוליני, לקלאודיה שיפר, לנעמי קמפבל.

      וגם, היתרונות הן לא רק במציאת בני זוג, אנשים יפים מצליחים, וזה הוכח מדעית, ליצור אמון יותר, להשיג עבודה ביתר קלות, אכזרי אולי? אבל נכון, אין מה לעשות.

      אז אי אפשר לפסול על הסף את המירוץ אחרי היופי, כי יש לו את התשואה שלו בצידו, למרות שברגע שהוא הופך לאובססיה, זה כמובן בעייתי משהו.

      שפר כמובן גורלם של הגברים בנושא, קרחים או שעירים, גבוהים או נמוכים, רזים או מוצקים, כל אישה והעדפותיה השונות, וחלק גדול מהנשים גם נרתעות מגברים שעסוקים בפולחן יופי מתמשך. אולי אפילו רובן.

    • צב מעבדה

      עוד גבר היקר,
      אם אתה חושב שבננות נסחף עם המאמרים בנושא יופי אז תן הצצה ברשימת הזוכים בפרס Ig Nobel Prize (כש Ig עומד עבור ignore) של השנה . זהו פרס עבור מחקרים מדעיים שבלשון עדינה "אין צורך לחזור עליהם". הטקס נערך שבוע לפני טקס פרס נובל באוניברסיטת הרוורד. (אתר הפרס: http://www.improb.com/ig/ig-pastwinners.html#ig2003)

      השנה זכה בפרס בקטגוריה של מחקר בין תחומי מאמר שהראה שאפילו תרנגולות מעדיפות אנשים יפים! כך שלכל המכוערים אין תקווה אפילו לזיון עם תרנגולת.

      המאמר התפרסם ב Human Nature, vol. 13, no. 3, 2002, pp. 383-9
      ולא לבלבל אותו עם Nature הידוע.

      דרך אגב, זו הייתה קבוצת מחקר שבדית…ואני לא מכיר אותם!!

      • עוד גבר

        היי "צב",
        ואני לאור הכשלונות הצורמים, המהדהדים והחוזרים ונשנים
        שלי עם בנות המין היפה (עכשיו אני מבין, זה הכל בגלל
        ה_א_סימטריה שלי, למה לא חשבתי על זה קודם ?!…)
        חשבתי למצוא לי תחליף בדמות איזו תרנגולית צעירה
        שתועיל בטובה להעיף עלי מבט ועכשיו, לאור המחקר
        הנ"ל, גם תקווה זו נגוזה.. 🙁
        מה דעתך שאני אנסה צפרדעיות? אולי הן פחות
        ברנניות? 🙂

  5. למה התכוון המשורר? שחלילה וחס החברה האנושית מייחסת
    חשיבות יתרה למראה חיצוני? ושהיא איננה משכילה להתבונן ב"פנימו של הקנקן?…"
    DO ME A FAVIOR
    הייתכן והנקודה האמיתית היא נשים שלוקות בחוסר ביטחון משווע??
    לא המדיה אשמה….המדיה מוכרת מה שלקוחות רוצים והן…..מסתבר חושקות בזה..

  6. והשאר, אובססיה. בקיצור:
    אחת הבעיות היותר גדולות של נשים, היא הנטיה לרצות. אנחנו עושות את זה על חשבון רצוננו האישי וממלאות את החור, בעזרתם של שני חברים טובים: אוכל ושופינג (אובר טיפוח אישי נכנס תחת שופינג).
    פשטני מפאת המדיה, אבל נכון!

  7. אופטימוס פריים

    בעודי חוזר ממועדון "הבורסה" ברמת-גן (אני אולי מתחיל לעבוד שם כדי ג'יי ומגשים חלום ילדות), נכנס בי אוטו מאחורה. יצאתי לבדוק מה קרה, ומה מסתבר? במכונית שהתנגשה בי יושב רוסי זקן, מסטול מהתחת, ריח חזק של אלכוהול (הייתם מתים שאכותב אלכוהול זול, נכון? אבל אופטימוס לא יודע איך מבדילים בריח האלוכוהול כשהוא מעורבב בעוד כל כך הרבה ניחוחת מעוררי תאבון כמו ריר, קיא, סיגריות, וזיעה, כך שייתכן שהאלכוהול היה דווקא יקר וכל השאר הסריח. חיבים להקפיד בימים אלה) נודף ממנו, הרוסי בהה בי משועמם, פלט "מה קרה?" ובבת אחת חזר לישון. הבנתי מייד שהמקרה אבוד, אמנם לאוטו העלוב שלי ממילא אין תקנה, ברם אין זה רצוי שהדוד אולג (ככה כיניתי אותו אולג, על שם המורה שלי לפיזיקה מהתיכון, אדם חביב ומעט טרחן) ישאר בכבישים, פן יתקל במכשולים אחרים בדמות הולכי רגל, רוכבי אופנועים, או עיזים (ייתכן ומחוז חפצו היה כפר כזה או אחר, היה קשה להבין את דבריו). ובכן הוצאתי את אולג מהאוטו בקשיחות מסוימת , היות והוא לא אווה לזוז בשום פנים ואופן, כנראה נהנה מתחנת הרדיו הפירטאית לה האזין,(אין כמו הרדיו החרדי), והתקשרתי למשטרה 100, להפתעתי חיכיתי כעשר דקות ואיש לא ענה. ניסיתי שוב, ומענה אין. אמנם כל חפצי היה פיתרון חוקי לבעיית הדוד אולג, בעייה שאינה כבדת משקל לכל הדעות (הוא שקל כשבעים ליטראות) אבל מה אם הייתי רוצה להתלונן על שוד, אונס או רצח? מה קורה עם משטרת ישראל? האם רק משום שהשעה שתיים אחר חצות זה מצדיק את העובדה שאין איש על המשמרת? אומנם במועדון "הבורסה" בילו שוטרים רבים, (קל לזהות אותם עפ"י שיטת האלימינציה; הם אינם ערבים, ואינם חרדים) לא שיש בכך פסול. גם להם מגיע להנות מהקריאות המלבבות של
    הדי-ג'יי: "הופה! הופה! זין'נים למעלה, בלבלי אותו, יאללה בלאגן, יאללה רווקים, יש לנו טאץ'דאו ן חדירה מלאה". אבל בכל זאת, לא נראה לי שמשטרת ישראל כולה נכחה שם, היכן הם אוכפי החוק? לפחות תשאירו טלפנית, משיבון קולי, טלמסר ,משהו! שרות ה100 חיוני הוא בישראל של ימינו.
    החלטתי לנצל במה מכובדת זו על מנת לשלוח מסר לידידנו כחולי המדים: אני, אופטימוס פריים, בן נאמן לסייבטרון וחברי הרובוטריקים, יו"ר אגודת מעריצי ירון חדד ואלחנן טננבאום (לא היו הצבעות כפולות בבחירות לאגודה! סתם השמצה גסה) עומד להתמנות כדי ג'יי במועדון "הבורסה" ברמת גן, כידוע לכל זוה מקום ההבילוי האהוב עליכם, אחי השוטרים, אז תדעו לכם, שאם לא תתחילו להתנהג כפי שמתנהגים במדינות מתוקנות, אם לא תענו לשוועות העם הזקוק לעזרתכם, אני אנקוט בצעד הדראסטי ולא אעלה אותכם לתחרות "למי יש את הבולבול הכי גדול, הופה הופה! יסמין רק בת 18, איך את מסובבת אותי" שמעתם?, אני עומד מאחורי המילים שלי, כולם יודעים, אז חבר'ה, זו פעם אחרונה שזה קורה, בנתם?!. ולגבי המאמר ,ובכן אין לי מושג. לא טרחתי לקרוא אותו, פשוט חיפשתי מקום להתבטא בשעה מאוחרת זו, בה הנני נרגש ונסער, כך שאין לי ממש משהו בר תוכן לומר, ועם כל מי שקרא אותי בטעות- הסליחה.
    סוכות ענוג.

    • אני שומעת פעמונים

      1. מספיק לקרוא את שלוש השורות האחרונות.

      2. האופטימום הולך להיות דיג'יי, מה שאומר שהוא יתחיל לחפש מחוץ לבננות.
      ברכות.

      • השדכנית של גלזר

        אופטימוס ושומעת פעמונים בדייט רומנטי לאור נרות במסעדת דגים על הטיילת ביפו.

        הארוחה על חשבון הליגה.

        • אני שומעת פעמונים

          מזעזע.

        • אופטימוס פריים

          עם כל הצער שבדבר אני שומר על סלקציה קפדנית מאוד ואינני יכול להרשות לעצמי להתרועע עם איך נאמר זאת "מאותגרות חזותית", במיוחד עכשיו לרגל המעמד החדש שלי כדי ג'יי, וכניסתי לעולם שבו הכל יפ יותר, מסולקן יותר, ואירופי יותר, אה כן לפאולה יש יום הולדת וכולם נפגשים אחרי העבודה (סביבות 2~3) ב"ברקודה", אז שדכנית השקיעי בדבר יותר מחשבה, הרי גם דודי בלסר, לא ייצא עם חנה לסלאו

    • הזלתי דמעה.

      אז מה קרה בסוף עם הדוד אולג?

  8. Little Wonder

    לא עגולות

  9. אלמוני

    טוב, אני דווקא רוצה להתייחס לגופה של כותבת, ולהשתמש בציטוט חבוט: "…ואני רוצה לשכב איתה".
    היא פשוט מקסימה בעיניי.
    ולא אכפת לי מפער הגילים, פער חשבון הבנק, ופעירות התגובה.

    • החתולה

      אין ספק שחשוב להיראות טוב, ולהשתדל להיות טוב. רק שהכותבת נסחפת לדעתי, ואני לא חושבת שרוב האוכלוסייה תסכים עם הכתוב.
      אולי באמת , כל מיני יפייפיות שתפסו בעל מיליונר רק בגלל שהן יפות, אולי הן באובססיה, כי הרי אם היופי יילך- לא יישאר כלום.
      בן זוג שרציני לגבייך, מתייחס למכלול התכונות, ולא רק למראה החיצוני.

  10. בוגדת

    במידה ואני טיפוס שלא מוצא את כל ייעודו בסידור גבות, או רחמנא ליצלן הסרת שערות הרגליים, ישר אני נתפסת כמוזנחת. כל אחת יודעת שלא קיימת בספר הקצ'קעס הנשי הגדרה חמורה מזאת (ותודה לגיל ריבה). אפילו שרמוטה ומוצצת לערבים ג'ינג'ים עדיפה על מוזנחת.
    לעולם לא תשמעי גבר מתלונן בפני חברו: "אוי היא ממש דוחה, כל הקיץ היא לא עשתה מפשעות", או: "איך היא מסתובבת עם שורשים לא צבועים". כי האלוהים של הגברים נמצא בפרופורציות, שזה הפרטים הגדולים וכל עוד זכית בפרופורציות "נכונות" מבחינתם את שווה, (שווה זיון אבל מי סופר).

    ולשורש הבעיה.
    גם אם אנו אשמות בשלל תסמונות האישה המושכת, כבר מזמן למדנו להפסיק לירות לעצמנו ברגל והבנו שהכי משתלם להציג לעולם חזית מאוחדת. גם אם בפועל אישה לאישה עלול להגמר בהירושימה קטנה, אסור לך בעידן של היום לצאת נגד הסיסטר הוד (אינדי גו נקראת למסדר) אחרת תתפסי כבוגדת ואז הגדרתך כמוזנחת היא כאין וכאפס אל מול הלינץ' שתזכי לו במפגש הקעצ'קעס הבא על הפוך באפרטו.

    אז עכשיו, אחרי שהשתכללנו ולמדנו שאסור בשום פנים ואופן לירות לעצמנו ברגל, החלטנו לתקוף את הגברים בחזית חדשה. במקום לתקוף אותם באופן ישיר, אנו נתקוף מטרה שנשלטת על ידם – המערכת הקפיטליסטית. כי גם ככה וגם ככה הגברים עצמם הם מטרה חבוטה לעייפה ואנחנו לא רוצות לשמוע אותם מתבכיינים בפעם המליון: "אנחנו מורידים את הזבל, לוקחים את הילדים לבצפר, מה עכשיו הן רוצות?", וחלילה לנו מלהאשם במיחזור (לפני מספר ימים שמעתי מפלצת אחת אומרת למפלצת שנייה: רואה את זאתי? ראיתי אותה הולכת עם אותה השמלה יום אחרי יום, כאילו יומיים רצוף לא החליפה בגדים).

    בשורה התחתונה השיח הנשי החדש מסרב גם הפעם לקחת אחריות ולעשות בדק בית. הגברים סלש הקפיטליזם לעולם יהיו אשמים במצבנו העגום (חוסר נחת מתמיד ממראנו), בעוד שבפועל האשמה היא אך ורק בנו. אנו נלחמות אחת בשנייה במלחמה עקובה מכסף, השמצות ושיפוטיות יתר את הנשים שסביבנו כחלק ממאמצינו הבלתי פוסקים לזכות במבטו של הגבר. לא חבל?

  11. בלאדי מרי

    מניקיור-פדיקיור? טיפול פנים אצל קוסמטיקאית? שעווה (ימח שמה)? ממש נורא…
    וללכת לחדר כושר על מנת לשמור על בריאות וגיזרה שאני בחרתי לעצמי? הפקרות ממש…

    אז ככה, אני מקבלת סיפוק מבגדים יפים, אני נהנת ללכת לחדר כושר ולראות את התוצאות, וטיפולים קוסמטים למינהם אינם בגדר חובה – הם תוצאה של אהבה עצמית.

    אין שום דבר פסול בשאיפה לשלמות חיצונית, השאיפה הזו לא חייבת לבוא על חשבון שאיפות אחרות… ובטח שהשאיפה לשלמות לא חייבת להפוך לאובססיה למושלמות.

    למה כשבתחום המיקצועי למשל אנשים משקיעים ומנסים להשתפר זה מבורך, וכשאנשים משקיעים בשיפור המראה החיצוני שלהם הם ניתפסים כאומללים? האם זה שמישהי מתאפרת או משקיעה שליש מהמשכורת החודשית בבגדים אומר שהיא לא אוהבת את עצמה? או שהיא שיטחית? או שהחופש האישי שלה שלול ממנה?

  12. אלמוני

    איפור, תסרוקת הולמת או בחירת משקפיים נקרא אצלה שינוי במוח ובמחשבה??

    טיפוח בהחלט חשוב אבל זו כבר ממש הגזמה, אם כבר הייתי מצפה שתכתוב לפחות: "מה שאי אפשר לשנות בכוח ( ניתוחים וכו'… ) לשנות במוח: להבין שכך אתם נראים ולהשלים עם זה!"

  13. בטחוניסטית

    לדעתי הדבר החשוב ביותר הוא מה אנחנו מקרינות החוצה…את יכולה להיות אסתי המכוערת אבל תתנהגי כמו קלואשדיה שיפר או שיהיו לך אנרגיות מתפרצות כמו של רקדנית סמבה…אז כך יתייחסו אלייך וכולם ירצו בקרבתך , אך גם אם תהי מיס תבל עם בטחון עצמי ברצפה, לא ממש ירצו בנוכחותך (אולי בעצם רק יסובבו מבט ברחוב..) . אז חוץ ממהשקעה החיצונית האובססיבית הזאת שלנו, צריך להשקיע גם בטיפול פסיכולוגי טוב, לשיפור הבטחון…

  14. אישה יפה מלאה בת 25

    החברה שלנו פשוט חולה ומדכאת נשים. צאו מזה! בעצמכן! ראיתם פעם זאבה לא יפה? זה אותו דבר עם בני אדם.

  15. רגע של החמצה

    כה צרם לי כשמגיבים כה רבים "השכילו" ואמרו שאל לנו הנשים ליפול במירוץ הפשפשים הזה שכן החשוב הוא שבן או לחילופין בת זוגנו, הם אלו שיראו אותנו כיפות. ושאם במיקרה חלילה וחס יש בקרבנו איזו "מחללת שבת" אשר אינה מחזיקה בבית איזה מאלף. אזי אז המצב הוא שונה, בחורה זו לא רק שתיכנס למירוץ אלא גם שתצא מנצחת, עד אותו רגע שבוא תמצא את נשמתה התאומה ותוכל סוף סוף לנוח.
    ישנם מיתוסים גבריים כה רבים על האישה היפיפיה שמיד אחרי הנישואין הפכה להר מגעיל ונוראי. אם במציאת בן זוג אנו חפצות אין אנו גם חייבות להם לפחות בסיס חסר שקרים או לפחות לא כאלו בוטים??
    אך לא בזה עסקינן. אני מסכימה שאין לנו להכנס לאותו מירוץ מטורף, אך מה נולדנו עם רגל אחת בפנים. בטיפוח היופי ישנם המוני אספקטים, בריאים יותר או פחות, מהנים יותר או פחות. האם באמת חושבת זו אשר אמרה כה ברהיטות כי את הטיפוח היא עושה בשביל עצמה- למען סיפוק עצמי בלבד. שאם החברה לא הייתה קובעת שאישה אמורה להיות עם רגליים חלקות היא הייתה מורידה שערות?? כל העוסקים ובעיקר העוסקות בדבר יודעים כי שעווה אינה כיף גדול. ואף אישה מבין החיות עכשיו באופן ספונטני ועצמאי לחלוטין לא היתה מעלה בדעתה למרוח שעווה רותחת על הרגל למען תלישתה מאוחר יותר. הדברים אותם אנו עושות למעננו הינם פטישים מטורפים של החברה בה אנו חיות. כל מי שרוצה להיכנס לאותו מירוץ הטיפוח הבינלאומי מוזמנת, ואף אני מברכת אותה לכניסה לעולם הבגרות הנשי- עצוב אך נכון. אבל אל לה ליפול לאותם תירוצים של עצמיות, היא לא עושה זאת למען עצמה. לפחות בלי אשליות.
    בעניי אישה היא שלמה אם היא יכולה לשבת עירומה מול מראה ללא איפור או תסרוקת או קרמים ולאהוב את מה שהיא רואה, אפילו קצת להנות.
    ובכל זאת דיון על יופי, לא יכולתי לסיים ללא אחד המחקרים האחרונים שקראתי, בתינוקות יפים וחמודים יותר מטפילים יותר טוב. האם יותר שמחה לראות אותם מאושרים ולכן ישנו ניסיון יותר גדול לשמח אותם. אולי אנשים יותר יפים מצליחים יותר כי לא גרמו להם לתהומות פסיכולוגיים עצומים כשהם היו קטנים?

      • רגע של החמצה

        הייתי שמחה לומר שאני מבינה את התגובה האחרונה, אך זה יהיה שיקרי למדי.
        יצרת פאוזה מתמשכת? הסכמת עם כל מילה? לא הסכמת עם דבר וחצי דבר? הסכמת ועם זאת הכתה בך המציאות העגומה? הנסיבות לא הרשו לך לרשום תגובה עם אותיות?

        לאן הלך אותו דיון אינלקטואלי בו האחד זורק משהו לזירה ולאט לאט ובנימוס מירבי כולם קוראים זה את זה לגזרים תוך הבאת טיעונים מעניינים ובניסוחים מסעירים?

        • עוד גבר

          1. בעניין מה שכתבת, ציטוט: "אם במציאת בן זוג אנו
          חפצות אין אנו חייבות להם לפחות בסיס חסר שקרים" –
          אני *בעד*. אני מסכים עם המשפט הזה והשלכותיו
          הרבות (כבר נדון חלקית כאן ב"בננות", ראי למשל:
          http://bananot.com/articles/683 )
          2. לקרא למי שמרצון או שלא אין לו/ה בת/בן-זוג
          "מחלל/ת שבת" – אני *נגד*. ככלל, אני חושב שרוב האנשים
          רוצים בזוגיות ולרובם יש (ומי שלא רוצה זה ענינו/ה האישי).
          גם אני משתייך למיעוט שאין לו עדיין בת-זוג (ואני מאד
          מקווה שזה מתישהו ישתנה בעתיד).
          3. לקרא לבן-זוג "מאלף" (כפי שכתבת) מרמז על כך
          שיש כאן צד אנושי מאולף – ההצגה הזו היא לא
          לטעמי – אני *נגד*.
          4. בעניין, הטיפוח למען עצמך, אני לא יכול להתווכח
          עם הרגשתו/ה הסובייקטיבית של מישהי/ו בעניין טיפוח
          עצמי – אבל אני נוטה להסכים שזה לא משכנע – יותר
          סביר שבשורה התחתונה זה כדי למצוא חן בעיני
          מישהם/ן – אני *בעד*.
          5. בעניין, ציטוט: "אותו דיון אינ_ט_לקטואלי בו האחד
          זורק משהו לזירה ולאט לאט ובנימוס קור_ע_ים זה את
          זה לגזרים תוך הבאת טיעונים מעניינים ובניסוחים
          מסעירים" – אז ככה: דיון אינטלקטואלי – אני *בעד*
          בשאיפה, כזה המתאים לכל הצדדים; "נימוס מירבי"
          – אני *בעד*. לקרע לגזרים – אני *נגד* – (למעט
          "הגנה עצמית"), יחד עם זאת אפשר לדון על עובדות
          ודעות. טיעונים מעניינים – שוב, אם וכאשר זה מתאים,
          אני *בעד*.

          • רגע של החמצה

            קודם כל תודה על התגובה הארוכה והמפורטת. וכבר מהתחלה ברצוני להפנות את תשומת ליבך את מושג קטנטון , המשחק תפקיד מאוד גדול בניסוח והבהרת טיעון, ובתוך כך גם בתגובתי, בשתיהן."ציניות"

            1. אכן אני מאמינה בבסיס של כנות למערכת יחסים- כל מערכת יחסים. קראתי את המאמר אליו הפנת אותי. היה מעניין, אך לא כל כך קשור לנושא. כל טענתי הייתה שהטיפוח כדרך למציאת בן זוג, אשר לאחר מציאתו חודלת אותה מטופחת מהטיפוח יש בו מן השיקריות, אותו בן זוג נופל ברשתה של המטופחת תחת הסכמות מסויימות אשר מתפוגגות עם התקדמות היחסים. יש שיגידו שיחסים אינם אמורים להתבסס על חיצוניות, לפחות לא באופן עיקרי. אם כך למה לבנות בסיס שכזה?

            2. המושג "מחללת שבת" נכתב באופן ציני, שכן במקום זה -חילוני בעיקרו, חילול שבת אינו עברה ואף לא מתקרב לכך, השתמשתי במושג זה כאלוגריה פשוטה.

            3. שוב המילה "מאלף" הייתה מתוך ציניות. איני מאמינה שהגבר או כל צד הינו מאלף. אם זה המצב יש לצאת מן הקשר מיד. השתמשתי במילה זו באופן ספיציפי בשל אופי הדיון אשר מדבר על הפטריאכליות הגברית אשר כופה- מאלפת את החברה הנשית בצורה מסויימת.

            4. אני מאמינה לחלוטין לכל אדם אשר אומר שהליכי הטיפוח נעשים עבורו ולמענו בלבד. אין ספק שזו התחושה האמיתית אשר מניעה את אותו אדם להיטפח. אך עם זאת אני טוענת שכל זה נובע ממקום יותר עמוק, ישנן מוסכמות חברתיות אשר זו שאינה דבקה בהן מצהירה הצהרה חברתית, כגון הורדת שיערות מהרגליים. אני לא טוענת שכל מי שמורידה שערות מהרגליים עושה זאת בשביל מישהו אחר. אבל אין ספק שלא כל בחורה חשבה על הנוסחה המנצחת הזו באופן אישי

            5. כאן אמונותינו נפרדות לחלוטין. אני מאמינה שדיון ויותר מכך ויכוח אינו מעניין כשהצדדים מסכימים, ואף יותר מכך אם הם אינם חשים אפילו טינה קטנה וספציפית לנושא זה באותו הרגע אחד כלפי השני. כשאני מתווכחת- ואין ספק שאניעושה את זה באופן מנומס תוך הבאת טיעונים וידע אינטלקטואלי, איפשהו בנקודה קטנה אני רוצה לקרוע אותך לגזרים. אני מקווה שגם אתה אותי, ככה מעניין 🙂

            ולבסוף שוב תודה על אותם ציונים קטנים של בעד ונגד על כל פרט, פעם הבאה נסה דעה ולא ציטוטים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *