רטוב

כיווץ עפעפיים. החושך מסנוור. שפשוף עיניים. רטוב.
תחושה מוכרת. תחושה שנואה. הקור שנדבק אל פנים הרגליים ומעיר בבהלה.
אני אוכל לארגן את המיטה ככה שלא תהיה שום עדות בבוקר, למה שהתרחש על הסדין הזה בלילה. טוב שהסדין כהה. כשהסדין לבן, קמים בבוקר ורואים כתם, בגוון אחד כהה יותר מהגוון האחיד של הסדין. רק דקי אבחנה יכולים לשים לב להבדל הצבעים הקטן. אמא שלי דקת אבחנה.
כשהסדין כהה, אפשר לטשטש עם מגבת רטובה ומחר, בלי שאף אחד ישים לב, ולפני שכולם יתעוררו משנת הבוקר העמוקה שלהם, אני אספיק לכבס, לתלות בתוך הארון, ולכסות היטב את המיטה בשמיכה, עד לצהריים שבהם אשוב, אחזיק חזק אגרופים בשביל לא להיתקל במבט המאשים, וארוץ לחדר בשביל לאוורר את הסדין ולמתוח אותו מחדש, ישר, חלק ונקי על המזרון.
בימים חורפיים זה הרבה יותר קשה, כי קר בתוך הארון לסדין והוא ממאן להתייבש. לא נורא, לישון על סדין לח זה משהו שהתרגלתי אליו, קצת מהרטיבות נדבק במזרון, אני מתכסה חזק בשמיכה, קצת מהשמיכה גם הוא סופג את הרטיבות, ובסוף אני נרדמת אל תוך לחות כזאת. מתרגלים לזה.
הרבה פעמים אני גם לא מצליחה להירדם אחרי שאני מתעוררת ומסדרת את הדברים האלה. ואז אני מתהפכת מרוב רעב במיטה, והולכת למקרר, בשקט בשקט, על קצות האצבעות, בדרך כלל יש שאריות מארוחת הערב. אני אוכלת מה שאפשר לאכול מהר ובידיים ככה שאם אני שומעת רחש, מיד אני טורקת את המקרר ומנגבת במכנסי הפיג'אמה שלי את כפות הידיים ואף אחד לא יכול לעלות עלי.
כשאני שבעה אני יושבת בסלון. כל כך שקט בסלון הגדול והחשוך שלנו בלילה, עד שאני שומעת מין צליל חד כזה, שחותך לי את האזניים. לפעמים נדמה לי שאני שומעת תזוזות של רוחות רפאים. אבא שלי אומר שהעץ ברהיטים נושם, ואלה הצלילים של הנשימות שלו. זה מהלחות או משהו כזה. כשאני מתחילה לחשוב על אנשים שמסתכלים עלי מחוץ לחלונות בלי שאני יכולה להבחין בהם, אני בורחת למיטה.
גם כשאני מצליחה סופסוף להירדם, אני מגיעה עייפה מאוד לבית ספר. אני מרגישה כבדה מאוד, והעיניים שלי ממש נעצמות מעצמן ואז יוצא שאני נרדמת על השולחן. אף אחד כבר לא מעיר לי. ישר מזמנים את ההורים. אני מתעוררת מהצלצול בקפיצה, וישר מנגבת את השולחן, שלא ברחה לי בטעות איזו טיפת רוק מהפה. להורים שלי יש רק שתיקה בשביל המורים.
כשיש מבחן אני עובדת קשה מאוד. אני לא מהגאונים שקוראים פעם אחת את החומר וזוכרים הכל, וגם לא מאלה שמשננים עשרת אלפים פעם ואז זוכרים הכל. ההצלחה שלי קשורה רק למזל. אני מקנאה בכולם.
בלילה, בכל לילה, אני מחליטה שהיום זה לא יקרה. אז הולכת לעשות עוד פעם פיפי. ואז עוד פעם, ועוד פעם, עד שיוצאת רק טיפה אחת, שאפילו הפתח הקטן של המים באסלה לא מרגיש. עד שאני מרגישה יבשה מבפנים, אני מכירה את ההרגשה הזו, שרק כשיש לי אותה, אני מרגישה בטוחה ללכת לישון. ואז מתהפכת, שוב בודקת אם אין במקרה עוד קצת פיפי, ואין, אין, בטוח, היום תהיה לי שינה טובה עד הבוקר, עד הבוקר אני אישן הפעם, ואקום לסדין יבש, ואני אחייך, ואולי סופסוף זה ייגמר.
אולי אני אוכל שוב לצאת למחנות.
אולי אני אוכל להשתתף בטיולים שנתיים.
אולי אני אצליח פעם אחת להישאר בלילה של מסיבת פיג'אמות. ואם אני אשאר, אולי אהיה מקובלת. ויאהבו אותי, ואני אקום בבוקר כמו שהם מספרים בימי ראשון ואני שותה בצמא גדול את שברי השיחה שלהם, ואני גם אגיד משפטים כאלה, איזה כיף היה, ואיזה קטעים ואת זוכרת ש. אני רוצה ללכת למסיבת פיג'אמות.
אולי אני אוכל סתם כך להישאר לישון אצל חברה שלי. החברה שלי חושבת שאני פשוט "קשורה לבית, לאמא שלה". באמת, שמעתי פעם חברה לא הכי טובה שלי אומרת לחברה לא הכי טובה שלי אחרת. הלוואי והייתי גרה בקולומביה. או בסינגפור. בדירה משלי.
אמא שלי מבטיחה לי שאם במשך שבוע שלם "זה לא יקרה", אני אקבל פרס.
הפרס יכול להיות ארוחה ב'חוות ההמבורגרים' שאמא שלי מתרגמת את זה מבורגראנץ', בשביל שאני אלמד אנגלית כמו שצריך. הפרס יכול להיות לונה פארק. או בגדים חדשים.
אני רק רוצה לישון במסיבת פיג'אמות. מתי אפסיק להכיר בעל פה מתי איזה סדין נמצא בכביסה?
אין לי כוח לכביסות לפנות בוקר. מצאתי שיטה, אני שמה מגבת יבשה על הרטוב, וישנה מעל זה. לפעמים אפילו לא נשאר ריח, נשבעת. אם מישהו היה יודע כמה אני מתקרבת לכתם שלי בשביל לבדוק את הריח, זה היה הסוף שלי. היו נגעלים ממני.
אבל לפעמים נשאר כתם, ונשאר ריח. ואין לי זמן בבוקר לעשות סידורים במיטה ולארגן את הכל, כי לא ישנתי בלילה מההתעוררות ואז קשה לי לקום בבוקר ואז אני אאחר את ההסעה לבית ספר. ואז כשאני חוזרת מהבית ספר, אני ישר רצה לחדר. הלוואי והיא עוד לא הספיקה לבדוק את המיטה.
מזרון ערום מסתכל עלי במבט מאשים. תפסו אותך.
אמא שלי לא אומרת כלום. היא ממציאה עוד פרסים ועוד פרסים, ואני לא מסתכלת לה בעיניים. אני מתביישת. אני עושה את עצמי כאילו לא שמתי לב שהשמיכה שלי מיטלטלת בחוץ על החבל, וגלגלי מכונת הכביסה עושים לי רעש גדול בראש.
השגתי את התוצאה הכי טובה בכיתה בריצת שישים. המורה הקריאה את 6.56 שניות והכיתה מחאה לי כפיים. למרות שהבנות חושבות שאני קשורה לבית וקשורה לאמא שלי, הן הזמינו אותי למסיבת פיג'אמות. למסיבה הזו אני הולכת.
אלוהים, אני מבקשת ממך, יום אחד שזה לא יקרה. הנה אני מחזיקה את הספר תנ"ך, אני אחזיק כל הלילה. שרק אזכור להכניס אותו בחזרה לילקוט כי יש לי שיעור מחר. אלוהים אני מתחננת, בבקשה, בבקשה, פליז, יום שישי אני מבקשת ממך, תעשה שזה לא יקרה.
אמא מרימה גבה. היא בטח מתפלאת בלב איך אני מתכוונת לעשות את זה. היא חושבת שיש לי מחסום פסיכולוגי, ואם אני אסכים לישון בחוץ זה לא יקרה. אבל אני לא יודעת מה זה מחסום פסיכולוגי ואיך אני יכולה להזיז אותו מהדרך שלי למסיבה.
אבל אני יודעת איך אני אעשה את זה.
אני לא סומכת על אלוהים אחרי שבלילה זה שוב קרה, והתנ"ך והכל לא עוזרים.
היום יום שלישי, ועד יום שישי זה ייפתר.
אני לא מספרת לאף אחד על התכנית שלי והיא הולכת לא רע.
ביום רביעי אני לא שותה. אני אוכלת פירות וירקות, ויש בהם כנראה קצת מים, כי בלילה אני שוב מתעוררת למיטה רטובה, ושוב מחליפה סדין ומכבסת, ושוב לא נרדמת ושוב מגיעה עייפה לבית ספר ושוב נרדמת על השולחן מתחת למורה לטבע. בדרך להפסקה שאלתי אותה אם זה נכון, לגבי המים, והיא אמרה שכן.
גם ביום חמישי אני לא שותה. אני מפסיקה לאכול ירקות ופירות, רק לחם, אבל כל כך יבש לי בפה שאני לא יודעת מה לעשות, אני עושה המון רוק בפה ובולעת, וחושבת לעצמי אם רוק הופך למים ומה יקרה הלילה. אני ממש מתמוטטת על המיטה, כמעט שוכחת לנסות לעשות פיפי אחרון מרוב שאני חלשה ויבש לי הפה, ואני הולכת לאמבטיה לצחצח שיניים אפילו שאני אף פעם לא מצחצחת שיניים לפני המיטה. אני מגרגרת שעה את המים עם המשחה בתוך הפה, ובלי לשים לב נבלעים לי קצת מים ומשחה. אבל רק קצת וזה עושה לי קריר מנטה בגרון.
ביום הזה יצא לי רק קצת. כזה שאפילו לא צריך להחליף סדין, רק תחתונים. ואני מתקלחת בבוקר באושר וזורקת את התחתונים לכביסה. התכנית שלי מצליחה. היום, היום, היום היום הגדול שלי. יום שישי.
אני הולכת לבית ספר ויש לנו שיעור התעמלות. חם נורא. ויש לנו ריצת שישים, המורה רוצה שנשפר תוצאה, כל אחד ואחד מאיתנו. גם אמא שלי היתה טובה בריצות קצרות. נדמה לי שהעצמות שלי רועדות, אבל בכל זאת אני מצליחה להגיע למקום השני. ובכל זאת הבנות מוחאות לי כפיים. אני מנסה לדבר איתן כרגיל, ושמה לב כמה זמן לא ממש דיברתי. אני מחייכת אבל כל כך מזיעה וצמאה. וכולם עומדים בתור לברזיה חוץ ממני, והמורה מודיעה שחובה לשתות בימים כאלה. נורא חם והגוף פולט נוזלים גם אם לא שמים לב.
למה אני לא שמה לב לנוזלים שלי?
בדרך לכיתה אני מרגישה כבדה עוד פעם. אני נשמטת על הכיסא. הראש שלי מתחיל להסתובב אבל אולי זה גם קצת מאושר ושמחה בגלל היום בלילה.
אתמול לפני שהלכתי לישון מדדתי בגדים מול המראה. הכנתי מכנסיים וחולצה, כבר עכשיו הם מוכנים על הכיסא להערב, וגם גרביים מתאימות בצבעים ונעלי הספורט החדשות שלי שלא נעלתי אותן היום לבית ספר, שיהיה חדש. יותר יפה אסוף או פזור, אני שואלת את אבא שלי, והוא אומר לי שככה או ככה אני תינוקת יפה.
אבל אני גמרתי להיות תינוקת, ואת זה הם עדיין לא יודעים. לא נורא. בקרוב.
בשיעור חברה אני מרגישה שאני פוזלת. אני חושבת על היום בלילה, ויש לי חיוך, אני מרגישה את הפה שלי מחייך ואת העיניים שלי פוזלות, ואת המורה אני שומעת שואלת אם הכל בסדר אתי.
את הכאב בראש לא זכרתי. אבל את הרעש הזה שמעתי, בתוך הראש שלי, כל כך חזק.
ושקט, ואת הרצפה הקרה הרגשתי לרגע ואז גם כן לא. הייתי רחוק רחוק, בתכלת ולבן צמריריים כאלו, בתוך חלום נעים של צבע והרגשה. יש לי כאלו. אבל לא כמו זה. ובחלום שלי שתיתי כל כך הרבה, תודה, לחשתי לתכלת והלבן, שהשקו אותי מים, המון מים, תודה, כמה שהייתי צמאה, אני מלקקת בלשון יבשה כמו של פרה בקיבוץ של דוד שלי, בצדי השפתיים שלי. ואז אני פוקחת עיניים, אני כולי רטובה, טיפות זולגות לי מהשיער אל תוך האזניים כמו בבריכה. ואל תוך העיניים ועל האף, ויורדות לי לתוך הפה. טיפות מלוחות מהשיעור התעמלות. והמורה ואחות בית ספר וכל הילדים עומדים סביבי ואפילו איזה אחת, חברה ממש לא הכי טובה שלי, בוכה.
את בסדר? את בסדר?
אני רוצה להגיד שכן, אבל לא מצליחה להוציא מילים מהפה, ולא מצליחה לזוז, רק מנסה להנהן שיראו שאני בסדר, אני באמת בסדר, אבל אז יש אמבולנס ולוקחים אותי על אלונקה, והילדים מסתכלים עלי בפחד. ואז שוב שחור.
אני כבר בנסיעה. יש בחור אחד שמטפטף לי מים לתוך הפה, ואני יורקת החוצה, אני לא יכולה לשתות, אתה לא מבין, אני אומרת בלב אבל ממש חזק, אבל הוא לא שומע מהלב שלי, והוא מחזיק לי את הפה ככה כמו דודה שאומרת "אושששש" עם שיניים סגורות, אבל הוא לא אומר כלום, רק מחייך אלי ואומר שהכל יהיה בסדר. שחור.
אבא ואמא עומדים מעלי. אני רוצה לקום אבל היד שלי מחוברת למשהו, והמשהו זה צינורית שתלויה על עמוד ברזל על גלגלים. איך כל זה קרה כשאני כאן ולאן נעלמתי.
"היא התעוררה", אמא שלי אומרת ומלטפת לי את הפנים, ואני שואלת מה קרה. אבא שלי אומר שהתייבשתי, שנורא חם ושזה חמור מאוד שלא משקים אותנו בבית ספר. אני מנסה לצחוק בלב, מה אנחנו, פרחים שצריך להשקות, ורק לוחשת שיביא לי קולה.
אמא מניחה לי על המצח מגבת רטובה שקצת מגרדת לי, ואבא הולך למכונה. מהאלכסון של היד על המצח שלי אני רואה את השעון שלה, וכבר שבע בערב. אני קופצת. יש לי מסיבת פיג'אמות היום, אמא, את חייבת לשחרר אותי מכאן. אמא מהנהנת לשלילה "יש עוד שעתיים לעירוי", היא אומרת בשקט. הגוף שלי סמרטוט.
אני מתרוממת לאט לאט, יש לי פיפי, אני לוחשת לאמא.
היא עוזרת לי לרדת מהמיטה שעושה חריקות ורעש של קפיצים.
היא מניחה את היד שלה בבית השחי שלי, וביד השניה גוררת אתי את העמוד. אנחנו הולכות בתוך חיבוק לשירותים שנמצאים בקצה החדר. יש שם ריח של כלור של בריכה. היא מורידה לי את המכנסי פיג'אמה התכלת ואני רואה שיש בהם חור גדול. אמא צוחקת "עם הפיג'אמה הזו את לא יכולה ללכת למסיבת פיג'אמות", היא תופסת אותי במתניים ואני עושה פיפי חצי בעמידה, רק שתחזיק אותי חזק, שלא אפול לאסלה.
אני שולחת יד להוריד את המים.
אמא מביאה לי כיסא גלגלים ומושיבה אותי בזהירות. הראש שלי נשמט לאחור.
אמא מביטה בי במבט רציני ושואלת בשקט, והמילים יוצאות לה בקושי, "זה לא סתם שהתייבשת, נכון?"
אני לא עונה.
ואז יש לה דמעה בעין והדמעה שלה מסמלת התחלה של מסך שקוף שיש לי פתאום בתוך העין שלי. כשאני נזכרת במסיבה האבודה שלי, הרגע של הנזילה מגיע, וזולגות לי דמעות חמות ישר לתוך האוזן. אמא מלטפת לי את הראש, לא נורא, זה יעבור, לא נורא, זה יעבור. איך זה יעבור, אני בוכה, אני כמו תינוקת, אמא, איך זה יעבור? את תראי שזה יעבור, היא אומרת. אל תספרי לאף אחד, אני בוכה, והיא מהנהנת, נשבעת.
היא דוחפת ברגל אחת את הדלת של השירותים, ודוחפת אותי החוצה עם הכיסא הזה.
כל הבנות מהכיתה שלי מחכות בחדר, עם בלונים, ושקיות במבה, וכולן, כולן לבושות בפיג'אמות.