חנה זמר

הגברת הראשונה של העיתונות העברית. "דבר" היה עיתון מעמד הפועלים בארץ. היה פעם כזה דבר. הוא נולד ב-1925, עורכו הראשון היה ברל כצנלסון. במשך שבעים שנה הוא טרח להיות אידיאולוגי, מחנך, כותבי העיתון היו אנשים כמו עגנון, בורלא, אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, דוד שמעונוביץ, יעקב פיכמן. חנה זמר קיבלה את העיתון בדמדומיה של מפלגת הפועלים הישראלית, כשכבר החלה להראות סימנים עזים של השמנה, סיאוב ועודף מנגנוניזציה. והיא עשתה זאת בתבונה, מהלכת כלהטוטנית בין הטיפות. ב-1990 נסגר העיתון, ואיתו, מן הסתם, הסיכוי לייצר עיתון נוקט עמדה אצלנו. rnזמר, ילידת סלובקיה, בת למשפחה חרדית, עלתה לישראל בשנת 1950 אחרי שעברה את הגיהנום האירופי. היא החלה את עבודתה העיתונאית בעיתון “אומר” ואחר-כך עברה ל”דבר”, שם שימשה בין היתר כתבת פרלמנטרית ומדינית, ואחר-כך משנה לעורך הראשי ועורכת העיתון. זמר גדלה במשפחה חרדית שהעניקה לילדיה גם חינוך מערבי רחב. בעלותה ארצה כבר היתה עיתונאית. זמר היתה העורכת הראשית היחידה של עיתון יומי גדול, תחום שנשלט עדיין בידי עיתונאים גברים. היא נודעה כעיתונאית פובלציסטית מהשורה הראשונה, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניתוח מבריקים במיוחד. כניצולת שואה הפליאה חנה זמר לקלוע למורכבות ולקושי בחידוש היחסים עם גרמניה ופרסמה מאמרים מרתקים בנושא. אפשר לומר שחנה זמר פעלה בשתי טריטוריות בלתי אפשריות, במקביל: אחת, זו של עולם עיתונות גברי, בו רוב תפקידי המפתח שמורים לגברים. כיוון שהצבא הכתיב ועודנו מכתיב את ההגמוניה בשוק העבודה, כמעט "טבעי" שגם למוקדי הכוח בעיתנוות מגיעים בעיקר, אם לא רק, גברים. והשניה, בתוך חלל בלתי אפשרי של אפס נשים בעמדות מפתח המאפשרות ביקורת על מנגנוני הצבא, הבטחון, הכלכלה וכוחות השוק, ובכלל, פניה של החברה הישראלית. נשים בעיתונות היומית של אז היו בעיקר קורט פלפל לתיבול הטוטסטרון: קצת בישול, קצת תרבות, קצת טיולים, פה ושם עצות בעינייני סקס ואהבהבים, ומשפחה. אפילו לא ספורט. חנה זמר מינתה את טלי ליפקין שחק לכתבת צבאית, והיתה הראשונה שפתחה דלת לנשים שיודעות משהו על צבא, פרט להילכות ח"ן, ת"ש, חינוך, ופקודות תשיגי-לי-את. במקביל (והטריטוריות משיקות, אבל לא זהות), היתה חנה זמר מחוייבת למשהו שנשמע היום חבוט, בלתי מציאותי ומסתתר מאחורי השפם הענק של עמיר פרץ: מעמד הפועלים בישראל. עיתון "דבר" היה הסנונית האחרונה, המותשת, העקשנית, של בשורת הסוציאליזם. הקומוניזם גווע זמן רב לפני נפילת החומה, קולות הגסיסה שלו הגיעו גם לתנועה הסוציאליסטית שלנו. מדינת ישראל לא התביישה לשאוף לדמות לקולחוז מתקדם בשנות החמישים, אבל מהר מאוד התפוגגו האידאלים באויר החם של העולם החדש. הקיבוצים קרסו, מפלגת העבודה הפכה לכלי ריק מתוכן, ההסתדרות כפי שהיתה נחשפה בשנות השבעים במלוא שחיתותה, ועדיין, חנה זמר התעקשה להמשיך לערוך את דבר, והתעקשה שיש "מעמד פועלים", שמעבר למנגנון המסואב -הסוציאליזם רלוונטי לשיח הישראלי, והעולמי. זה לא עזר כשעיתון "דבר" סגר את שעריו בקול איוושה חנוקה. זמר הילכה על החבל הדק שבין "עיתונות מטעם" ובין הצורך לשמור באדיקות על חופש העיתונות. בסופו של דבר, לא פעם התגברה היושרה העיתונאית שלה על המינשר החברתי, וגם הפמיניסטי. כך למשל, הוועדה הציבורית בראשותה, שחקרה את סוגיית פרסום מודעות המין בעיתונות. הוועדה הציבורית שהוקמה ב 1995 בראשות חנה זמר אמנם המליצה לבעלי העיתונים ולעורכיהם להימנע מפרסום מודעות שעל פניהן עניינן סחר במין והדגישה כי העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה, אלא שיו"ר הוועדה, חנה זמר עצמה, התנגדה לחקיקה שתכפה על עורכי העיתונים שלא לפרסם מודעות מין. "חשוב שתהיה לנו עיתונות נקייה, שלא יוגשו בה כתבי אישום נגד עורכי העיתונים", אמרה. בכל מקרה, נדמה שגם לו היו ההמלצות מוגשות פה אחד, אף אחד לא היה טורח לקרוא אותן. שירותי "הפינוק" ממשיכים להיות מרוחים בעיתונות, בשם חופש העיסוק, חופש הפרסום, ובעיקר החופש לעצום עיניים. למרות השגות על "שמרנותה" ומעידות שעשתה פה ושם בשם "המנגנון", היא חסרה מאוד. בנוף העיתונאי, במלחמה על החיים שלנו, הנשים, בישראל, שמתגעגעת יותר מתמיד לחיילות חרוצות כמו חנה זמר.הגברת הראשונה של העיתונות העברית. "דבר" היה עיתון מעמד הפועלים בארץ. היה פעם כזה דבר. הוא נולד ב-1925, עורכו הראשון היה ברל כצנלסון. במשך שבעים שנה הוא טרח להיות אידיאולוגי, מחנך, כותבי העיתון היו אנשים כמו עגנון, בורלא, אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, דוד שמעונוביץ, יעקב פיכמן. חנה זמר קיבלה את העיתון בדמדומיה של מפלגת הפועלים הישראלית, כשכבר החלה להראות סימנים עזים של השמנה, סיאוב ועודף מנגנוניזציה. והיא עשתה זאת בתבונה, מהלכת כלהטוטנית בין הטיפות. ב-1990 נסגר העיתון, ואיתו, מן הסתם, הסיכוי לייצר עיתון נוקט עמדה אצלנו.
זמר, ילידת סלובקיה, בת למשפחה חרדית, עלתה לישראל בשנת 1950 אחרי שעברה את הגיהנום האירופי. היא החלה את עבודתה העיתונאית בעיתון “אומר” ואחר-כך עברה ל”דבר”, שם שימשה בין היתר כתבת פרלמנטרית ומדינית, ואחר-כך משנה לעורך הראשי ועורכת העיתון. זמר גדלה במשפחה חרדית שהעניקה לילדיה גם חינוך מערבי רחב. בעלותה ארצה כבר היתה עיתונאית. זמר היתה העורכת הראשית היחידה של עיתון יומי גדול, תחום שנשלט עדיין בידי עיתונאים גברים. היא נודעה כעיתונאית פובלציסטית מהשורה הראשונה, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניתוח מבריקים במיוחד. כניצולת שואה הפליאה חנה זמר לקלוע למורכבות ולקושי בחידוש היחסים עם גרמניה ופרסמה מאמרים מרתקים בנושא. אפשר לומר שחנה זמר פעלה בשתי טריטוריות בלתי אפשריות, במקביל: אחת, זו של עולם עיתונות גברי, בו רוב תפקידי המפתח שמורים לגברים. כיוון שהצבא הכתיב ועודנו מכתיב את ההגמוניה בשוק העבודה, כמעט "טבעי" שגם למוקדי הכוח בעיתנוות מגיעים בעיקר, אם לא רק, גברים. והשניה, בתוך חלל בלתי אפשרי של אפס נשים בעמדות מפתח המאפשרות ביקורת על מנגנוני הצבא, הבטחון, הכלכלה וכוחות השוק, ובכלל, פניה של החברה הישראלית. נשים בעיתונות היומית של אז היו בעיקר קורט פלפל לתיבול הטוטסטרון: קצת בישול, קצת תרבות, קצת טיולים, פה ושם עצות בעינייני סקס ואהבהבים, ומשפחה. אפילו לא ספורט. חנה זמר מינתה את טלי ליפקין שחק לכתבת צבאית, והיתה הראשונה שפתחה דלת לנשים שיודעות משהו על צבא, פרט להילכות ח"ן, ת"ש, חינוך, ופקודות תשיגי-לי-את. במקביל (והטריטוריות משיקות, אבל לא זהות), היתה חנה זמר מחוייבת למשהו שנשמע היום חבוט, בלתי מציאותי ומסתתר מאחורי השפם הענק של עמיר פרץ: מעמד הפועלים בישראל. עיתון "דבר" היה הסנונית האחרונה, המותשת, העקשנית, של בשורת הסוציאליזם. הקומוניזם גווע זמן רב לפני נפילת החומה, קולות הגסיסה שלו הגיעו גם לתנועה הסוציאליסטית שלנו. מדינת ישראל לא התביישה לשאוף לדמות לקולחוז מתקדם בשנות החמישים, אבל מהר מאוד התפוגגו האידאלים באויר החם של העולם החדש. הקיבוצים קרסו, מפלגת העבודה הפכה לכלי ריק מתוכן, ההסתדרות כפי שהיתה נחשפה בשנות השבעים במלוא שחיתותה, ועדיין, חנה זמר התעקשה להמשיך לערוך את דבר, והתעקשה שיש "מעמד פועלים", שמעבר למנגנון המסואב -הסוציאליזם רלוונטי לשיח הישראלי, והעולמי. זה לא עזר כשעיתון "דבר" סגר את שעריו בקול איוושה חנוקה. זמר הילכה על החבל הדק שבין "עיתונות מטעם" ובין הצורך לשמור באדיקות על חופש העיתונות. בסופו של דבר, לא פעם התגברה היושרה העיתונאית שלה על המינשר החברתי, וגם הפמיניסטי. כך למשל, הוועדה הציבורית בראשותה, שחקרה את סוגיית פרסום מודעות המין בעיתונות. הוועדה הציבורית שהוקמה ב 1995 בראשות חנה זמר אמנם המליצה לבעלי העיתונים ולעורכיהם להימנע מפרסום מודעות שעל פניהן עניינן סחר במין והדגישה כי העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה, אלא שיו"ר הוועדה, חנה זמר עצמה, התנגדה לחקיקה שתכפה על עורכי העיתונים שלא לפרסם מודעות מין. "חשוב שתהיה לנו עיתונות נקייה, שלא יוגשו בה כתבי אישום נגד עורכי העיתונים", אמרה. בכל מקרה, נדמה שגם לו היו ההמלצות מוגשות פה אחד, אף אחד לא היה טורח לקרוא אותן. שירותי "הפינוק" ממשיכים להיות מרוחים בעיתונות, בשם חופש העיסוק, חופש הפרסום, ובעיקר החופש לעצום עיניים. למרות השגות על "שמרנותה" ומעידות שעשתה פה ושם בשם "המנגנון", היא חסרה מאוד. בנוף העיתונאי, במלחמה על החיים שלנו, הנשים, בישראל, שמתגעגעת יותר מתמיד לחיילות חרוצות כמו חנה זמר.