בננות בנות שמרשות לעצמן
היא הייתה מוכנה לשינוי או לפחות הסחת דעת. אינטרנט. בגלישה באתרים הקבועים שספקו לה בידור זול בעת העבודה נכנסה גם לאתר היכרויות ומצאה הודעה חדשה. מי הקורבן? חשבה לעצמה. הנתונים הראשוניים נראו מבטיחים. מנכ"ל חברת הייטק. גרוש+שניים. גר בתל אביב. אינטלקטואל. רומנטיקן חובב מוזיקה. מאמין באהבה.
"יודע לכתוב את הדברים הנכונים," הרהרה, או שאולי את מה שאני רוצה לשמוע.
הוא שלח לה אי-מייל ראשון שהפתיע אותה. סגנון, שטף, מחובר לעצמו, ציינה לעצמה כאילו היא מעניקה נקודות. הוא כתב על עצמו שהוא "כבר שנתיים וחצי לבד. אב לשני בנים מקסימים. שנתיים וחצי זה המון זמן לבד." נילי הסכימה אתו. גם חודשיים וחצי זה הרבה עבורה.
קיבלתי את המייל שלך. את בטח רוצה לדעת קצת פרטים עליי , אז ככה.
בן 40 ואב ל 2 בנים, שהם הילדים הכי מקסימים/נהדרים/אנושיים
בעולם, אפילו שאני לא אוביקטיבי. מנהל ובעלים של חברת מולטימדיה מזה כ 10 שנים, קודם לכן גרתי ולמדתי בניו-יורק ,שם עשיתי תואר ראשון ושני בהיסטוריה ופילוסופיה.
אוהב מאוד מוסיקה (מנגן בסקסופון), אמנות, קולנוע, ספרים ובני אדם, בעיקר
כאלה שהם בני אדם. המצרים הקדמונים האמינו שכאשר האדם מת מגיעה נשמתו לאל "איזאורוס " שם הוא נשאל 2 שאלות ובהתאם לתשובות נקבע המשך מסעה של הנשמה, השאלות הן : האם מצאת אהבה? האם הבאת אהבה?
מעניין, לא?
איך אני נראה? 183 גובה, שיער קצר חום, עיניים בהירות, רזה (אהה
שכחתי..משחק טניס) אומרים שאני נאה ומלא קסם אישי, טוב, לא תמיד,
בדרךכלל… חשוב מאוד, גרתי שנה בפאריס ואהבתי כל שניה, מומלץ.
צרפתי שיר של נתן זך שאני מאוד אוהב, בכתב ידו, האיור שלי.
שאלות/בקשות יתקבלו בהבנה.
אהה, צ'אט בייקר, קארבר וכל השאר שציינת, באמת משהו, איזה טעם.
טוב לפחות יש לו סגנון. לטעות עם מישהו בעל סגנון יכול להיות שינוי מרענן. שיר של נתן זך- מקורי. השילוב של היי-טק ושירה נראה לה. היא ענתה לו.
התשובה לא אחרה להגיע יחד עם שיר של חנוך לוין שמאוד אהבה, "אדון כמעט וגברת כבר". החמצות? זו המומחיות שלה, חשבה. הם המשיכו להתכתב במשך רוב היום.
אחר הצהרים טלפן ונילי אמרה לו: "אולי בעצם כדאי שנשאר רעים לעט?" הסטטוס של רעים לעט נראה לה פתאום קסום. במאה שעברה זה עבד יופי. הנייר סובל הכל. אין צורך לעמוד במבחן המציאות המייגע. ובכלל העולם הוירטואלי הרבה יותר גמיש. אבל בכל זאת, חייבת לפגוש אותו. הם נדברו להיפגש בשכונתי שלה.
"נילי, מה שלומך?" קיבל אותה פלד, בעל בית הקפה, בסבר.
"אחלה," ענתה בקצרה.
"מה יש לנו היום?"
"תרגולת בליינדייט," ענתה.
"או.קיי," ענה פלד והביא לה את הקפה הקר הקבוע שלה. הוא התכונן לתת לה חוות דעת על המועמד כפי שעשה בכל מפגש ראשוני. באיחור של חמש דקות נכנס אדם צנום, מזוקן וגבוה. לא יכול להיות אמרה לעצמה – מה פתאום זקן? לא נראה לה. מה הוא חוזר בתשובה? מהחמאס? משום מה עלתה לה בראש התיאוריה של הזקן ככלי תחפושת או לחילופין אביזר לרמאים מסוגים שונים.
מאוחר מידי. הוא ניגש.
"עמוס," הציג את עצמו, "אספרסו קצר חזק. בלי סוכר."
פיזית הוא ממש לא הטיפוס שלה והוא גבולי מאוד בעניין העבירה על חוק הישבנים (לעולם אל תצאי עם גבר שישבנו צר משלך). אבל השיחה מעניינית, ותרבותית עם נקודות ציון של מוסיקה, רוק ,ג'ז, פריז, ניו יורק, ספרות, קצת תיאטרון. לאחר שעה וחצי הוא היה צריך ללכת. מראש אמר שיש לו אורח מחו"ל והתחייבות לארוחת ערב. נילי הגיעה הביתה ולהפתעתה מצאה כרטיס הולמרק באי מייל. נחמד. איתות כזה של אני מעונין מבלי להעיק בטלפונים מיותרים ולהיראות נלהב מידי. הסגנון שלו מצא חן בעיניה. הבחור מחובר לצד הנשי ויודע מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה.
למחרת היא צלצלה והשאירה הודעה. הוא חזר אליה לשיחת טלפון בת שעה ואחר כך צלצל שוב וביקש להיפגש, היא אמרה לו שאי אפשר כי יצאה אל מחוץ לעיר לאירוע משפחתי עד למחרת.
בערב היא לא התאפקה ופתחה מרחוק את האי-מייל- עוד כרטיס ברכה. "נחמד," חשבה, "אני בראש שלו כל הזמן." היה לה על מה לחשוב בעת האירוע המייגע ונשיקות הלחי של הקרובים. שבת אחה"צ. "אני בטיול בעין כרם עם הבנים".
"נפגשים הערב?" היא שאלה כשהיא מדמיינת ארוחת ערב לאור נרות, אולי סוף סוף תלבש את השמלה השחורה שקנתה ברגע של חולשה ועוד יש עליה את תו המחיר.
נפגשים.
19:00 בערב – "אני יוצא לתל אביב. אתקשר כשאגיע."
20:00 – בואי לקפה הפינתי-בלון ארוחת הערב לאור נרות מתפוגג. היא דוחפת בדרך כמה קרקרים לעיצוב האישיות. קצת גבנ"ץ – חלבונים. שוקולד לקינוח. ושועטת למטה.
הוא כבר יושב בקפה. אספרסו קצר כמובן. כל רגע מגיעות שיחות לנייד שלו. הבנים. לאחר שעה וחצי, "אני חייב לזוז. אני שומר עליהם ומחר יש בית ספר, הבטחתי להשכיב את הקטן." מייגע.
נילי מבינה שלא החליטה אם תכנס אתו למיטה או לא. למה להחליט? היא נתנה לו להתרשם מישבנה המוצק כשנפרדה ממנו בקלילות בלתי מחייבת לאחר שליווה אותה הביתה. היא הרגישה היטב את מבטו מאחור אולם התעלמה בקוליות. נפלא. צפויות לה עשר שעות שינה – מתכון בטוח לעור הפנים.
בשבע בבוקר מעיר אותה צלצול טלפון טורדני. מי כבר יכול להתקשר בשעה כזו? חוויות הדור השני קמות לתחייה – אולי קרה משהו? בית חולים? היא עונה בקול הלום שינה.
עמוס אומר לה בוקר טוב בעליצות, "לא הערתי אותך, נכון? אני בקפה, בא לי לשתות אתך קפה הבוקר."
לאחר מספר רטינות בלתי ברורות היא נעתרת. חוץ מהשעה הבלתי אנושית זו דווקא גישה מרעננת. הם יושבים בכיף, מרגישים לרגע שכיכר מילנו היא לפחות פלאס דה ווז'. מזג האוויר האפרורי והעץ שפרח בפריחה אדומה גרמו לה לרגע לזמזם נעימה מאחד הסרטים של קלוד ללוש אך מייד תפסה את עצמה בבהלה. מה קורה כאן? להיכן נעלמה הציניות המופלגת אותה עטתה בשנים האחרונות כבת לוויה נאמנה? לא זה הזמן להניח אותה בצד.
סוף חלק ראשון
א. באמת מה הקטע של הישראלים בחגים?
ב. אהבתי את הכתיבה.
ג. טוב מדי כדי להיות אמיתי. סורי על הפסימיות, אבל מתי יצוצו הבעיות והפרידה? זה פשוט נדרש…:-)
הבעיות והפרידות יצוצו מהר. במאה ה-21, אפילו הסיפורים והאגדות לא מחוסנים מפני אלה.
וחבל.
בכל משפחה חשוב שתהיה דודה מופרעת, כדי לשמור על האיזון, לתבל את הקניידלך, ולהשפיע על הדור הצעיר.
המשפחה הדביקה האוהבת
אז מה היה לנו? שלוש פעמים קפה, שמלת ערב שנזנחה, הפתעות קטנות ושירה כמובן. לי זה נשמע כמו גבר מקצועי (זוכרים תשיר…?), מטרה ברורה ושטיקים בנאלייים.
סןף חלק ראשון. ההימור שלי את תמשיכי לשמוע מה שאת רוצה ותצטרפי בלי שליטה אל הבלתי נמנע, אל כיבוש המטרה.
פסימי? עוד נראה. בהצלחה.
נ.ב. שירה בכתב יד ומצרים קדמונים – נו באמת…
כרגיל כתוב נפלא, כמנהגך. מה הלאה – מתי ההמשך? מת לדעת מה יקרה אתם.
מהצד, נילי..( קארי…) …כמו פרק בסקס והעיר, אז יאלה, יש לך את זה, תציגי את כל הדמויות, כל אחת בקטע שנון כמובן, כולל ביג, ולכי על זה עד הסוף, עם כמה עונות, סטנדרטים לזאנר והכל, ובפרק האחרון גם תני תשובות לשתי השאלות מהמכתב…אני אקליט.
קניידלך בסוכות? הכל בסדר?
מאחלת לך רק טוב, מחכה לחלק 2.
פחדתי לגלות שהוא נשוי בסוף.
מקווה שהוא אכן, לא.
קרן.