איזה סוג של מערכת יחסים את מנהלת עם האוכל? שירה אדלר כליף יצאה לדרך שהתחילה בראש ונגמרה בגוף

אוכל, אישה, דיאטה, רזה

כל ההפרעות כולן

כנערה שלמדה בכיתה עם עוד 30 בנות, נושא המשקל והדיאטות תמיד העסיק אותנו. אותי הוא העסיק במיוחד עקב העובדה כי מגיל 12 סבלתי מעודף משקל. לעיתים משקלי חרג ב-5 קילוגרמים מהמשקל התקין והבריא, ולעיתים ב-20. את רזי הדיאטה למדתי מבנות כיתתי שידעו לדקלם בכל שעה של היום כמה כוסות מים צריך לשתות בכל יום, כמה קלוריות יש בביצה, ומה עדיף מרגרינה או שמן.
מהר מאוד הבנתי שמשהו שונה אצלי. הבנתי שמערכת היחסים שלי עם האוכל שונה מהיחס של חברותיי לאוכל, וזה דיכא אותי וגרם לי לעצבות ותסכול רב. כן, זו הייתה מערכת יחסים. האוכל היה איתי ברגעי השמחה, ברגעי העצב, בדיכאונות, בבילויים וגם בשעמום. הסביבה לא הבינה בתחילה שמשהו שונה אצלי. הרי על המשפט “אין דבר העומד בפני הרצון” חונכנו, ולכן המשמעות של כישלונות הדיאטה שלי חייבת להיות שאני לא מספיק רוצה. אני לוקחת על עצמי חלק גדול מהאשמה בכך. הרי את כל אותם דברים שעוללתי לגופי ולנשמתי עשיתי בסתר, אף אחד לא היה יכול לדעת. אז יום אחד החלטתי לספר.
סיפרתי על כל האוכל שאני מחביאה בארון הבגדים שלי.
סיפרתי שכל יום אחרי בית הספר אני קונה חבילת שוקולד גדולה ושקית גדולה של במבה ואוכלת הכול עוד לפני שאני מגיעה הביתה (ואחר-כך אוכלת כמובן את ארוחת הצהרים).
סיפרתי שכבר כמה פעמים אכלתי כל-כך הרבה עד שהקאתי, ואחר כך המשכתי לאכול.
סיפרתי שאני אוכלת ובוכה, מרגישה כאילו אני לא שולטת ביד שמחזיקה את האוכל ולא בפה שלועס אותו.
סיפרתי שאני חושבת שתקף אותי השיגעון.
סיפרתי שאני שונאת את עצמי, שאני מרגישה חלשה, שאני מרגישה חסרת זהות.
סיפרתי את הכל.

דרושה מצילה

בלילה חלמתי חלום, מעין דו-שיח שלי עם עצמי שבו הואשמתי בכך שאין לי כבוד לעצמי, לא לגוף שלי, לא לראש ולא לב. הבנתי שרק אני אוכל להציל את עצמי מלהישאב לתוך המערבולת שהייתה חלק מחיי ולטבוע, ושרק אני אוכל להדליק בליבי את האור שהיה כבוי כל כך הרבה שנים. בבוקר שלמחרת יצאתי לדרך.
זו לא הפעם הראשונה (וגם לא העשירית) שהתחלתי בדיאטה, אבל הפעם משהו היה שונה.
שמרתי על קשר עם עצמי, וערכתי שיחות עומק ומחקר של חיי. פתאום גיליתי שיש לי פחדים וחששות, שאינם מבוססים על שום דבר אמיתי. לפתע הבנתי שיש לי כמה כישורים וכמה יתרונות שהודחקו כל אותם השנים, ורק העצימו אצלי את התחושה שאני לא שווה הרבה מעבר למראה גופי.
והבנתי שבמשך שנים לא חוויתי תחושה של רעב, וההקשרים שלי לאוכל היו ברובם רגשיים.
השינוי שלי התחיל בראש – הבנתי שהענקתי לאוכל משמעות שאינה אמיתית. הוא עבר ללב – למדתי לאהוב את עצמי בכל משקל ולמצוא את האושר שלא תלוי בדבר והשפיע על הגוף – כעבור שנה הורדתי 26 קילוגרמים בתהליך המהנה ביותר שעברתי בחיי.

ביי ביי אכלנות כפייתית

אז מה היה שם? מה גרם לי לעשות שינוי וגם להתמיד בו? את מה שעבד אצלי, אפשר לסכם בשתי מילים מעצבנות במיוחד: אהבה עצמית. הרי בכל אותם השנים שניסיתי לעשות את השינוי, לא שקטו בראשי הקולות שקבעו כי “אני כישלון”, “אף אחד לא יאהב אותי אם אשאר שמנה”, ו”אני לא שווה כלום”. ולפתע, בפעם הראשונה בחיי, עברתי תהליך שבו אהבתי ופרגנתי לעצמי. ראיתי את עצמי כבחורה חזקה, כבעלת הצלחות בחייה, אשר מעריכה את גופה ורואה בו כמקדש אשר היא רוצה להשקיע ולטפח אותו. הבנתי כי אני היא זו שיוצרת את המציאות שבה היא חייה, וכי רק בכוחי לעשות את השינוי. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאות קלות ליישום, והאמת היא שזה באמת היה כך. ואוסיף ואומר – כנראה שכל חיי היו חסרים לי רק כמה חלקים להשלמת הפאזל האישי שלי, וברגע שהחלקים נמצאו והפאזל הושלם כל דבר זז למקומו הטבעי. ואני? אני מאושרת.

על הכותבת שירה אדלר כליף

מאמנת אישית. לאחר שכל חיי הייתי שכירה החלטתי לעשות שינוי (וגם לקחת סיכון) ולצאת לדרך עצמאית. כיום אני עוסקת באימון אישי (קואצ'ינג) במגוון תחומים, כאשר התחום שמסקרן אותי ביותר הוא שינוי המוביל להורדה במשקל.

תגובות

  1. לינוי

    מאחלת לך הצלחה, מניסיון זה לא כל כך קל, גם אחרי שמגיעים לתובנות למה אנחנו נתקפות בבולמוסי אכילה זה לא מספיק, השורש הוא מאוד עמוק וההתניה ללכת ולאכול כל פעם שרע היא עמוק שם.

  2. כאילו דיברת עלי..
    כל כך מרגש וכל כך כואב..

  3. קראתי,אהבתי ובחלק מהמקרים אף הזדהתי..
    אני אומנם צעירה ממך בהרבה לדעתי,בגיל ההתבגרות..
    אך הגיל אינו משחק תפקיד..ואהבה עצמית היא הדבר הכי חשוב שיש לנו.תאהבי את עצמך ויאהבו אותך.
    קבלי ח”ח,והמון בהצלחה:]

    שבת-שלום..

  4. מיטל שחר

    יקירתי,
    אני מברכת אותך על ההתהליך הארוך שעברת ושולחת לך ים של אנרגיות מכל לבי.
    כל כך מבינה ומתחברת למה שכתבת.
    כן,הגיע הזמן שכל אחת מאיתנו תשקיע בעצמה ותבין שאין מושלמות.המושלמות היא לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולדאוג לגוף ולנפש שלנו בדרך הטובה ביותר.
    אני התמודדתי לפני שנים רבות עם הפרעות אכילה ותודה לאל החלמתי מזה. במשך שנים עזרתי לבנות חולות ולהגברת המודעות בכלל.
    אני שמחה ומברכת אותך שהחלטת לכתוב כאן ומאחלת לך בהצלחה ענקית בכל מה שתעשי בחייך.
    הלוואי שיקראו את מה שכתבת ויקבלו מזה כוחות.
    כל הכבוד לך ושוב, שתזכי לכל ההצלחה בעולם.

  5. מיואשת

    הלואי עלי.
    אני כל-כך מזדהה ומבינה.
    כל החיים שלי זה מאבק עם עודף משקל. פעמיים ירדתי קרוב לארבעים קילו והייתי במשקל מתאים ומאושרת. לצערי לא הצלחתי להיפטר מהשד הזה לעד ואחרי כמה שנים אני שוב בעודף משקל של שלושים קילו. הלואי והייתי יכולה לאהוב את עצמי ולכבד את המראה שלי אבל אני לא אוהבת את מה שאני רואה בראי. אני יודעת שזה לא טוב ושבלי אהבה עצמית וקבלה עצמית ההרס העצמי ימשיך אני רק לא יודעת איך עושים את זה ואם בכלל אפשר.

    • אלמוני

      היי לך,
      אני מציעה את תמיכתי. את מוזמנת ליצור קשר.
      shira@shiradler.com

      שירה

    • אילנית

      למיואשת-אל יאוש
      יש פיתרונות
      את יכולה להתחיל בדיאטה חזקה של חודש אבל להבדיל מדיאטות אחרות, היא מאוד קלה וטבעית לחלוטין מבוססת על תוספי תזונה, היא טובה בהפחתת כמויות האוכל משמעותית, ובמקביל יש בה תוספי מזון חיוניים לגוף עם קצת ספורט תוכלי להוריד עד 9 ק”ג אחרי כן תוכלי לעבור לדיאטה מקבילה מתונה יותר שתשנה את אורח החיים שלך כנסי לאתר http://www.דיאטתבזק.com
      יש שם את כל האינפורמציה שאת צריכה – בהצלחה

  6. לימור

    כל כךקשה אני בדיכאוןכל החיים סביב הדיאטות. מצבי רוח הצלחות הכל כמובן אם רזיתי או שמנתי. בבקשה עצות צריכה עזרה. הכל מסתכם בחמישה קילו אם אהיה שמחה או עצובה .מצליחה או מובסת. לצאת או להסתגר בבבית . מרגישה פיספוס גדול בחיים

  7. חני נעמה

    אחלה כתבה!!
    אהבתי ומזדהה…

  8. אבודה.

    בתור בולמית עם לא מעט הקשרים רגשיים לאוכל, אני חייבת להודות שדיברת אליי. הלוואי על כולנו… הלוואי שננצח את בולמוסי האכילה האלה שלפעמים נדמה שהם שולטים בנו ולא אנחנו בהם.

  9. שלום,אני בחורה בת 22,כל חיי הייתי רזה ועסקתי בספורט.
    כשהתגייסתי עליתי במשקל המון ואז התחלתי לשים לב שכל הזמן אומרים לי כמה אני יפה רק חבל שאני לא “כוסית” תמיד הייתי יפה,לפניי הצבא גם עסקתי בדוגמנות אבל אף פעם לא חשבתי שאני יפה ובצבא התחלתי להבין מה המשמעות יפה-אבל שמנה. כיום אני משוחררת קרוב לשנתיים ואני לא מצליחה להוריד במשקל,וזה כל כך כואב! כל לילה נגמר בבכי והבוקר מתחיל בבכי,זה סבל שאין לתאר אותו. ניתקתי קשר עם כל החברים בגלל המשקל,אני מתביישת בעצמי,אני לא יוצאת לבלות,התפטרתי מהעבודה,אני כל היום סגורה בבית בין ארבע קירות. ואני מרגישה שאני כל כך רוצה את זה ולא מצליחה להצקרב לזה. אני חושבת לעצמי איך אני אתחתן? מי ירצה בי בכלל?! אני רוצה לצאת לבלות,לרקוד,לחייך,להכיר אנשים כל מה שבני גילי עושים-אף פעם לא חוויתי את זה באמת וזה עצוב לי מאוד! ניסיתי כל מיני דיאטות,ירדתי בהן אבל ברגע שמשהו קטן הפיל אותי חזרתי לאכול…

    אני כבר אובדת עצות! אני לא יודעת מה לעשות..
    נמאס לי לשמוע אתץ המשפט-” יש לך פנים מדהימות את פשוט צריכה לרזות קצת” אני לא מקבלת את עצמי כי אתם לא קיבלתם אותייי!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *