אוכל, אישה, דיאטה, רזה

כנערה שלמדה בכיתה עם עוד 30 בנות, נושא המשקל והדיאטות תמיד העסיק אותנו. אותי הוא העסיק במיוחד עקב העובדה כי מגיל 12 סבלתי מעודף משקל. לעיתים משקלי חרג ב-5 קילוגרמים מהמשקל התקין והבריא, ולעיתים ב-20. את רזי הדיאטה למדתי מבנות כיתתי שידעו לדקלם בכל שעה של היום כמה כוסות מים צריך לשתות בכל יום, כמה קלוריות יש בביצה, ומה עדיף מרגרינה או שמן.
מהר מאוד הבנתי שמשהו שונה אצלי. הבנתי שמערכת היחסים שלי עם האוכל שונה מהיחס של חברותיי לאוכל, וזה דיכא אותי וגרם לי לעצבות ותסכול רב. כן, זו הייתה מערכת יחסים. האוכל היה איתי ברגעי השמחה, ברגעי העצב, בדיכאונות, בבילויים וגם בשעמום. הסביבה לא הבינה בתחילה שמשהו שונה אצלי. הרי על המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" חונכנו, ולכן המשמעות של כישלונות הדיאטה שלי חייבת להיות שאני לא מספיק רוצה. אני לוקחת על עצמי חלק גדול מהאשמה בכך. הרי את כל אותם דברים שעוללתי לגופי ולנשמתי עשיתי בסתר, אף אחד לא היה יכול לדעת. אז יום אחד החלטתי לספר.
סיפרתי על כל האוכל שאני מחביאה בארון הבגדים שלי.
סיפרתי שכל יום אחרי בית הספר אני קונה חבילת שוקולד גדולה ושקית גדולה של במבה ואוכלת הכול עוד לפני שאני מגיעה הביתה (ואחר-כך אוכלת כמובן את ארוחת הצהרים).
סיפרתי שכבר כמה פעמים אכלתי כל-כך הרבה עד שהקאתי, ואחר כך המשכתי לאכול.
סיפרתי שאני אוכלת ובוכה, מרגישה כאילו אני לא שולטת ביד שמחזיקה את האוכל ולא בפה שלועס אותו.
סיפרתי שאני חושבת שתקף אותי השיגעון.
סיפרתי שאני שונאת את עצמי, שאני מרגישה חלשה, שאני מרגישה חסרת זהות.
סיפרתי את הכל.

דרושה מצילה

בלילה חלמתי חלום, מעין דו-שיח שלי עם עצמי שבו הואשמתי בכך שאין לי כבוד לעצמי, לא לגוף שלי, לא לראש ולא לב. הבנתי שרק אני אוכל להציל את עצמי מלהישאב לתוך המערבולת שהייתה חלק מחיי ולטבוע, ושרק אני אוכל להדליק בליבי את האור שהיה כבוי כל כך הרבה שנים. בבוקר שלמחרת יצאתי לדרך.
זו לא הפעם הראשונה (וגם לא העשירית) שהתחלתי בדיאטה, אבל הפעם משהו היה שונה.
שמרתי על קשר עם עצמי, וערכתי שיחות עומק ומחקר של חיי. פתאום גיליתי שיש לי פחדים וחששות, שאינם מבוססים על שום דבר אמיתי. לפתע הבנתי שיש לי כמה כישורים וכמה יתרונות שהודחקו כל אותם השנים, ורק העצימו אצלי את התחושה שאני לא שווה הרבה מעבר למראה גופי.
והבנתי שבמשך שנים לא חוויתי תחושה של רעב, וההקשרים שלי לאוכל היו ברובם רגשיים.
השינוי שלי התחיל בראש – הבנתי שהענקתי לאוכל משמעות שאינה אמיתית. הוא עבר ללב – למדתי לאהוב את עצמי בכל משקל ולמצוא את האושר שלא תלוי בדבר והשפיע על הגוף – כעבור שנה הורדתי 26 קילוגרמים בתהליך המהנה ביותר שעברתי בחיי.

ביי ביי אכלנות כפייתית

אז מה היה שם? מה גרם לי לעשות שינוי וגם להתמיד בו? את מה שעבד אצלי, אפשר לסכם בשתי מילים מעצבנות במיוחד: אהבה עצמית. הרי בכל אותם השנים שניסיתי לעשות את השינוי, לא שקטו בראשי הקולות שקבעו כי "אני כישלון", "אף אחד לא יאהב אותי אם אשאר שמנה", ו"אני לא שווה כלום". ולפתע, בפעם הראשונה בחיי, עברתי תהליך שבו אהבתי ופרגנתי לעצמי. ראיתי את עצמי כבחורה חזקה, כבעלת הצלחות בחייה, אשר מעריכה את גופה ורואה בו כמקדש אשר היא רוצה להשקיע ולטפח אותו. הבנתי כי אני היא זו שיוצרת את המציאות שבה היא חייה, וכי רק בכוחי לעשות את השינוי. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאות קלות ליישום, והאמת היא שזה באמת היה כך. ואוסיף ואומר – כנראה שכל חיי היו חסרים לי רק כמה חלקים להשלמת הפאזל האישי שלי, וברגע שהחלקים נמצאו והפאזל הושלם כל דבר זז למקומו הטבעי. ואני? אני מאושרת.