אופטימיות בסיכון גבוה

מה בסך הכל רציתי? לעבור את התהליך הטבעי ביותר בתולדות האנושות בשלווה ורוגע. ליהנות ממנו. לזכור אותו כתקופה יפה. להתבונן לתוכי פנימה, ולחוות את האהבה החדשה נובעת ממני כמעיין המתגבר. להניח לחרדות. למלא את עצמי בחיוביות וחיוניות, בתקווה שהן תעבורנה דרך עורקים בלתי נראים לצאצאי. אבל כנראה שכל הבקשות הללו היו מוגזמות כשמדובר בהריון שהמעקב הרפואי אחריו מתבצע בישראל, שבה הנחת העבודה היא שבכל הריון כרוכים סיבוכים.

תחזיות קודרות

תחילת ההריון בישר רק טובות: מהיר, ספונטני, ממש בניגוד לכל התחזיות השחורות ששמעתי מן הסובבות אותי. הנה, חשבתי לעצמי, עוד הוכחה ניצחת שלחץ מיותר רק מסבך את החיים. אם שומרים על האופטימיות, הכל מסתדר. ואכן, החצי הראשון של ההריון היה התגשמות האופטימיות. אני ובן-זוגי סרבנו לעשות בדיקות מיותרות, מעבר לאלו שהרופאה שלחה אותי אליהן. סרבנו ללכת מיוזמתנו לרופאים פרטיים בשביל לשמוע "סקנד אופיניין" על כך שהכל בסדר (למרות שזה התפרש כהתנהגות חסרת אחריות בעליל מצד חלק מהאנשים שסבבו אותנו). חוץ מזה, לא הייתי צריכה את הרופאים בשביל לדעת שהכל תקין, ההרגשה הזאת מילאה אותי מבפנים, חזקה יותר מכל בדיקת שקיפות עורפית.
הצרות החלו בחלקו השני של ההריון, כאשר שוכנעתי שלפחות בשביל בדיקה אחת אנחנו חייבים ללכת לרופא פרטי שהוא לא "נגר של הקופה שיחפף על חשבוני", אחרת, רחמנא לצלן, אנו עלולים להצטייר שוב כהורים חסרי אחריות בפוטנציה. ובכן, הבדיקה עברה כמעט בסדר, פרט לחשש לגודלו הקטן של העובר שדרשה מעקב צמוד יותר אחר ההריון. החשש הזה היה מספיק בשביל להעביר אותי לטיפול במחלקה של הריון בסיכון גבוה. החשש הזעיר החל להתרחב, כמו מפלצת קטנה הזוללת את כל מה שנמצא סביבה וגדלה לממדי ענק. בכל ביקור שלנו אצל הרופא המטפל היינו יוצאים עם סטפה מכובדת של הפניות, שבראש כל אחת מהן התנוססה המילה "דחוף" מודגשת בשני קווים. נשלחנו לבדיקות פולשניות בשלב מתקדם של ההריון לשלילת בעיות גנטיות אפשריות. הובהר לנו שמשמעות מציאת בעיה שכזאת תהיה המלצה להפלה, שבשלב המתקדם של ההריון מדובר בסוג של הרג. הלכנו לשמוע חוות דעת שלישית ורביעית מרופאים אחרים ולכל אחד מהם היתה דיעה מאוד מנומקת ווודאית על המצב שלנו, כאשר כולן סותרות זו את זו. המשפחות שלנו, שנכנסו לקלחת הזאת בעל כורחן יחד איתנו, הרגישו שמתפקידן להכין אותנו לאופציה הגרועה מכל. הוקפנו באימרות עידוד כגון: "העיקר ששניכם בריאים", "לא נורא, תמיד אפשר לנסות עוד הפעם", "כל החיים עוד לפניכם". וכמו תמיד, במצבים האלה, פתאום אתה שומע על הילד הזה שנולד עם פיגור שכלי כבד שהרופאים פיספסו בזמן ההריון, ועל העובר שנולד חי אחרי הפלה ועוד מיני זוועות.

מה קורה כאן?

ההרגשה שלי שהכל מתקדם כשורה נשארה בעינה ואפילו התחזקה, אז למה לי פשוט לא לסמוך עליה? הרי ידוע שהרגשתה של האם בזמן ההריון עוברת אל העובר, ולכן חשוב מאוד שאמשיך לשמור על האופטימיות והנינוחות. החלטתי פשוט להתעלם רגשית ממה שקורה סביבי ולהישען רק על מה שאני מרגישה. למה לא בעצם? עדיף לסמוך על הדיעות הסותרות של הרופאים?
למרבה ההפתעה, אחרי שביצענו את כל הבדיקות האפשריות וקיבלנו תוצאות טובות, ביום בהיר אחד כל המדדים הסתדרו להם יפה על הגרפים. ככה פתאום. כאילו כלום לא קרה. כאילו לא דיברו איתנו על הפלה שבועיים לפני-כן. ולאף אחד מהרופאים אין הסבר של ממש למה זה קרה פתאום. דווקא לי יש הסבר: בתי היקרה, כבר בבטן רוצה להבהיר שהיא לא אחת שתתאים את עצמה לעקומות בקלות, היא מיוחדת, היא תראה שאפשר להיות בסדר גם אם את לא מיישרת קו עם כולם