אחת ממיליון

ההתחלה

לא תכננתי שזה יקרה, באמת שלא. אבל הרעש היה חזק מדי, מושך את כל תשומת הלב.
“איך זה מגיע עד כאן?!” תהיתי בליבי. ניסיתי להמשיך לנקות את הדירה, אבל האמת העצובה הייתה:
א.שסיימתי מזמן.
ב.שהדירה שלי כל כך קטנה שאין אפילו כמעט ומה לנקות בה.
ג.שאפילו מוצרי ניקיון עולים כסף.

כסף. מושג שעד היום נראה היה לי רחוק ממני כאחת ממיליון שנות אור. כסף. הנייר הקטן הזה, הצבעוני-מפוספס, המטבעות המזוהמים האלה שילדים אוהבים לדחוף לפה וכולם צועקים עליהם במקהלה: “לא!!זה מלוכלך!!!”. כסף. פריט חובה שאף אחד לא יכול לחיות בלעדיו. אפילו לא אני, שמעמידה פנים של גיבורת על, שורדת בג’ונגל התל-אביבי, שמסתדרת “מצוין!!!” אבל האמת הפשוטה היא שעכשיו בדיוק נגמר לי. הכסף. הסוס. הכוח. הכסף שוב. הכסף. הכסף. הכסף.

במדינתי הקטנה, 7,446,000 תושבים, פרצו ביולי הרוחות. לא היו אלו רוחות קרות, כי היה זה קיץ חם להפליא. אנשים זעמו. התלהטו. הגיעו מים וכו’. אם היו אזרחים לא להוטים מספיק, היתר דאג לשלהב גם אותם. אנשים מחו, והכול בגלל המילה הקצרה הזו, שלוש אותיות בלבד, שהפכה להכל או כלום בקיץ אחד – כסף. או שאולי בגלל דברים אחרים לגמרי?

כך או כך, הדרישות הפכו להיות בהירות יותר ויותר. קירבתי פני לחלון לשאוף זיהום אוויר וצחנה תל אביבית נפוצה והקשבתי לקולות:
“ביבי תתפטר!”
“הון, שלטון, עולם תחתון!”
“דירות לא מותרות!”
התרחקתי קמעה. מה קרה ל”לחם, עבודה” הקלאסי, או “דור שלם דורש שלום”? איפה רוח הפיוס וההבנה? המפגינים נשמעו מרוגזים. אבל האם זה כל מה שיש במחאה שהתפרצה? רוח קרב, ייאוש קיץ, או שיש פה משהו עמוק יותר? החלטתי לבדוק מקרוב, במילא אין לי שום דבר יותר טוב לעשות.
את הדירה, אם אפשר לקרוא לה ככה, צחצחתי, למצוא עבודה נוספת – זה חלום מתוק ורחוק, ולצאת לשופינג זה כבר חלום רטוב במיוחד לנוכח מצבי הכלכלי. או שאולי בעצם של כולם? הייתי חייבת לבדוק.

ביקור במאהל, או איך השגתי לעצמי דייט

מה לוקחים למחאת אוהלים? אוהל לא היה בקרבתי. חשבתי לקחת אולי פ’ינגאן, אני בטוחה שאנשי המאהל שותים כרגע הרבה קפה.שחור. התארגנתי במהרה ובתוך עשר דקות תמימות הייתי מוכנה לצאת לסיבוב בשדרות רוטשילד.נעלתי את הדלת בקפידה וירדתי לרחוב אלנבי מוצף השמש. החלטתי לחסוך בדלק, כסף וזיהום אוויר מיותר שהעיר הזו ממש לא נזקקת לו ולפסוע בדרך הארוכה.
15 דקות הליכה איטית – והייתי שם. מהוססת התקרבתי לאוהלים. הם היו פשוט מונחים שם, אפורים או כחולים, לא מנופחים במיוחד, לא מושקעים, סתם אוהלים.
בחוץ עמדו אנשים, ישבו, עישנו ושוחחו. עמדתי ובהיתי, שוקלת האם לעזוב או להתקרב עוד קצת, כשהוא ניגש אלי. הוא היה גבוה, רזה בתספורת קארה רטוב, כנראה מהזיעה. לפחות הוא לא הריח ככה.
“היי”, הוא אמר.
“היי”, שמעתי את קולי שלי עונה בחזרה.
“ככה את באה למחאה?” הוא שאל.
“סליחה?”
“בלי שלט, סיסמה?”
“הו”, נשמתי לרווחה, כבר חשבתי שהוא שם לב ללק המתקלף, או שיש לי ריח רע מההליכה הקצרה.
“כן…”, עניתי חצי מתנצלת, “אבל יש לי פ’ינגאן, וגם קפה”, הרמתי למעלה את שקית הבד שלי.
“יש לך קפה!” עיניו הוארו פתאום ואילו אני שמתי לב איזה ירוק מבריק נוצץ בהן.
“אני מת לקפה, אבל לח’ברה שלי בדיוק נגמר! בואי,את מוזמנת להצטרף”.
פסעתי אחריו כשלפתע הוא הסתובב ושאל: “רגע, אבל סיסמה יש לך?”
“דור שלם דורש עתיד?” חזרתי על הסיסמה ששמעתי אתמול מפיה המצטט של יונית לוי, במהדורה של שמונה.
“אחלה!”הוא קרא והניף את ידו באוויר.
“אחלה!” קראתי אחריו בקול חלוש יותר והנפתי את ידי באוויר אחריו.
“אני עמית”, הוא אמר פתאום.
לחצנו ידיים.
הוא חייך.
ברוכים הבאים למחאת האוהלים, הדיור, המחייה, מערכת החינוך והבריאות שנת 2011.
עברו כבר 5 דקות ונראה לי שהשגתי לי דייט. ביבי,לפעמים אני ממש אוהבת אותך!!!

“היי”, אמרתי לכל החבורה של עמית, שישבה בתוך אוהל כסוף. הם נראו לי בערך בגילי – סוף שנות ה-20 לחייהם.
חלפו חמש דקות ועדיין ישבתי שותקת. עמית יצא לאוהל אחר. הוא חזר עם קופסת עוגיות מלוחות. “לימור הביאה פ’ינגאן וקפה שחור!” קרא. מבטי הערכה הועברו אליי. מעולם לא הרגשתי מוערכת יותר.
“אז לימור”, שאל מישהו שהציג את עצמו בשם טל, “את מצטרפת אלינו?” “כן בטח”, עניתי.
“אחלה”, הוא חייך אליי. “אז תוכלי לישון הלילה בשק השינה של עמית”.
שתקתי. לא התכוונתי להישאר ללילה במאבק האוהלים, או לישון עם בחור שהרגע הכרתי, ובטח שלא בשק שינה, גם לא למען המחאה, אבל החלטתי לזרום.
“סבבה”, עניתי ולגמתי מהקפה שהבאתי.

אחר צהריים חלפו במהירות. המפגינים דיברו על נושאים רבים, אבל בינתיים עדיין לא על הסיבה לשמה התכנסו כאן. הספקתי בינתיים להחליף עם עמית פייסבוק, מספר טלפון ונשיקה (על הלחי, על הלחי) כששני זוגות, אחד מהם עם ילדה, נכנס לאוהל.
“אהלן”, החליפו כולם. הזוג התיישב, נערכה לי עימם הכרה.
אחת הנשים, יעל, עם בטן הריונית ענקית הביטה בי ושאלה: “אז תספרי לי, לימור, למה בעצם את פה?”
המוח שלי סרק במהירות מדהימה מאות תשובות. כי עשיתם רעש שהגיע עד לדירה שלי בקרל נטר?כי היה לי משעמם? כי רציתי לראות את המחאה מקרוב? כי גם לי בעצם נגמר הכסף? החלטתי שהתשובה האחרונה נכונה.
“המצב הכלכלי שלי לא מזהיר לאחרונה, בלשון המעטה”. כולם השתתקו, יושבי האוהל וכל מי שנשען עליו או עמד בקרבתו, הקשיב לי עכשיו.
“ומזמן רציתי לעשות משהו, רק שלא ידעתי מה… וגם לבד הכוך היה נראה לי קשה כזה. ואז החלה המחאה בפייסבוק נגד מחירי הקוטג’, זוכרים?”
כולם הנהנו.
“אז בהתחלה הצטרפתי בפייס, וחשבתי שזה מספיק. אבל היום הרגשתי שלא, אז הגעתי לכאן”.
“את גרה בסביבה?” שאלה בחורה ממושקפת צעירה.
“אני שוכרת בדירה ברחוב קרל נטר, מאחורי הבורסה ליהלומים”.
הצבעתי לכיוון, פחות או יותר.
שריקה חדה עברה.
“אבל זה ממש יקר, לא?” שאל מישהו אחר.
“כן ואם להיות כנה, המחיר פשוט לא שווה. גבוה מדי. הדירה קטנה, צפופה, החלון פונה לרחוב ראשי ככה שאני שואפת באופן קבוע את כל זיהום האוויר הנורא, וזה נראה כאילו אני אף פעם לא מרוויחה מספיק. או ארוויח אי פעם, אלא אם אזכה בלוטו או אתחתן עם טייקון, שתי אפשרויות ממש לא סבירות”, הוספתי לאחר רגע או שניים.
הנהונים חדים הוחלפו.
“לי יש דירה בשינקין”, פתחה יעל. “בעצם, היא לא שלי, היא רק מושכרת אבל אני אוהבת לחשוב עליה בתור ‘הדירה שלי”. כולם הנהנו בהסכמה.
“היא נמצאת ברחוב המלאכה. אני ובעלי עובדים שנינו במשרה מלאה. אנחנו מצליחים איכשהו לשלם שכ”ד, חשבונות ומחייה אבל אני כבר בחודש שמיני וכשאלד אצא לחופשת לידה ומה אם אחר לא ארצה לחזור לעבודה? מה אם ארצה להישאר עם התינוק עוד קצת או שאכניס אותו לפעוטון, זה כל כך יקר”.
“אני מבין”, מישהו פתח גם כן, “כשאשתי ילדה, נאלצנו לחזור להתגורר אצל הוריי. זה היה סיוט. היא ואמא שלי רבו כל הזמן, כמעט התגרשנו והכול בגלל שלשכור דירה, שלא נדבר על לקנות, נהיה בלתי אפשרי”.

הו הא מי זה בא

הלילה בא. שמעתי עוד הרבה סיפורים, אחד מזעזע במיוחד על משפחה שפונתה מדירתה לאחר שלא הצליחה לעמוד בהחזרי המשכנתה כי אב המשפחה חלה. הנפתי אפילו שלט שעמית הכין לי “ביבי,תתפטר!!” והרגשתי קצת לא נעים, כי בזכות ביבי הכרתי כל כך הרבה אנשים ביום אחד.
משהו פתח את לבבות העם במחאה הזו וגרם לאנשים לשפוך את הלב.
ישנתי בשק שינה שנידב לי בחור נחמד. בחוץ חסר בית ערך הפגנה אישית משל עצמו, פנקיסטים רבו עם חלק מיושבי האוהלים, אף אחד לא צעק יותר, רק הדי הטרנזיסטורים נשמעו באוויר.
מבזק חדשות התחיל. רה”מ מודה, וכמוהו שר האוצר, שבישראל יש בעיה חברתית. האם זהו הישג?חשבתי לעצמי.
אני לא בטוחה. אולי נדרשה מהומה רבה כל-כך לשלוף את ביבי וחבר מרעיו משקי השינה המוזהבים שלהם, אולי זה בדיוק מה שהמדינה הייתה צריכה, בשביל, שחרדים יתקרבו לחילונים ואף יתרמו כספים למאבק שלהם כמו שראיתי מול עיניי.
מקרוב בתחילת הדרך המאבק נראה צודק והכרחי כל כך. קמתי ממקומי, החול הציק לי, שק השינה לא היה לי נוח, עמית היה חמוד אמיתי אבל אני רק רציתי להיות בחזרה בבית הקטן שלי. ובכל זאת, מאז לא החמצתי אף הפגנה. גם אני אחת ממליון.

תגובות

  1. לימור ליבנת

    צודקת! כל מילה בסלע

  2. אלמוני

    ארוךךך

  3. שלי יחימוביץ

    אני יוצאת חוצץ. העיקר שתתפקדו לעבודה

  4. אלמוני

    כל מלה חרוטה באבן

  5. אפשר גם להכיר לא בזכות הביבי הזה

  6. אלי ישי

    בנות להרגע, לא כולן ביחד. מספיק לי ממכן בבית שמש

  7. אלמוני

    אם המאמר היה ממוקד יותר הוא היה מעניין יותר. חבל שהדגש הינו על הדייט…

  8. אביבה כץ

    המחאה, שהייתה זו רק ההתחלה בקרוב יהיו 5 מיליון ברחובות.

  9. אלמוני

    תודה יל המילים החשובות

  10. ציפי ליבני

    אלי, העיקר שאתה תומך בהעדרת נשים, אבל לאתרים שלנו אתה פולש בכיף ועוד לא מתבייש להגיב

  11. אורנה

    עם מי בסוף היית? עם יעל או עם עמית?

  12. קרן אור

    קריאת המאמר הזכיר לי חבר שגר ליד רוטשילד ואמר לי באמצע אוגוסט בחיוך “אתמול הבאתי הביתה מישהי מהמהפכה”.

  13. זה לא סוד שהמחאה החברתית נוצרה כיון שנמאס לנו כבר ממועדוני הפיקאפ, כמה כסף אפשר לבזבז שם, תל אביב יקרה לנו!

  14. חברתית ברשת

    שאפו… לפעמים ממאבק יוצאים נשכרים…

  15. שיר סופר

    האמת מה זה ארוךךךךך איבדתי כיוון

  16. מיקוד מיקוד מיקוד

    והפואנטה היא…?

  17. אלמוני

    המחאה הזאת תמשך כי התעייפנו… המחאה הזאת תמשך כי ככה אפשר להשיג דייטים בקלות 🙂

  18. אהוד ברק

    ציפורה, תפסיקי לצייץ. חבל שבתור ראש אופוזיציה את לא עושה כלום חוץ מלצייץ

  19. איזה שעמום מה מענין בתחושותיך הללו ? מה את מחדשת? גרפומניה ורחשושי רגשות לא מצדיקים את הזמן שהקדשתי.
    אבל כל מוחה ומפגין ןמצטרף יבורך המשיכיץ מה עם עמית המקסים?

  20. חשבתי שיהיה אקשיין

  21. שרה נתניהו

    אני מבקשת מחברי הבית לשמור על עמימות. אתם מוציאים לנו שם רע. אני אפטר את כולכם

  22. שמעון פרס

    שרה, עמימות זה רק לגבי הכור האטומי, וגם זה כבר פאסה…

  23. בני גנץ

    שמעון, אתה עם הכור שלך סיבכת אותנו עד מעל הראש. תשב בשקט! ובנות, תתרמו לשירותרום!

  24. אחת מאלף

    בסוף מחפשים פינה חמה.

  25. דליה איציק

    בני, אנחנו נתרום לשירותרום אחרי שתקצצו בתקציב הביטחון

  26. אלמוני

    מה חשבת, שמחאה זה דבר נקי וזורם, בשביל כבוד צריך לעבוד ובשביל מחאה צריך לעבוד עוד יותר קשה.

  27. ביבי נתניהו

    אל תגעו לי בתקציב הבטחון, אני חייב עוד כמה צוללות מגרמניה. אני אוהב לשחק באש- אף פעם לא הקשבתי לאמא

  28. אנגלה מרקל

    ביבי, בקצב הזה אירופה מתרחקת ממך בצעדי ענק

  29. אחמד טיבי

    הלוואי שיקנה עוד צוללות. האביב הערבי בדרך ליהודה ושומרון

  30. כהנא חי

    אחמד, תארוז ותעזוב עם כל החברים שלך. בקנדה יש הרבה מקום

  31. מיקוד מיקוד מיקוד

    והפואנטה היא… ??

  32. רונית לנגר

    מה חשבת שמחאה זה דבר נקי וזורם ? בשביל כבוד צריך לעבוד ובשביל מחאה חברתית צריך לעבוד עוד יותר קשה.

  33. לימור ליבנת

    בתור שרת התרבות אני מבקשת לשמור על התרבות, אחרת אני לא אחלק לכם פרס ישראל

  34. עמיר פרץ

    עם שכר מינימום כל כך נמוך, איך אפשר לקנות תרבות.
    עוף בשקל, ספר בשקל, תרבות בשקל

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *