קניתי כרטיס ביום שני בערב, לטיסה שיוצאת ביום רביעי לפנות בוקר. בקושי יום וחצי לעכל שאני טס לאיטליה לארבעה ימים כשהמטרה היחידה שלי היא להגיע לממזר הזה, ולצלם אותו אומר למצלמה שהוא חושב שהיא צריכה לחזור אליי. פשוט,לא? אז מה אם הוא שחקן כדורגל באחת מחמשת הקבוצות הכי גדולות בתולדות האנושות. אז מה אם הוא יכול לקנות אותי, ואת המדינה שלי. כמה מסובך זה יכול להיות?
יום לפני הייתי גמור לחלוטין.רציתי לבטל הכול. הביציים שלי מרוב פחד הצטמקו לגודל של האגו שלי כשגיליתי שילידות שנות ה-90 התחילו לשרת איתי בבסיס. אני יכול להיות הסבא רבראבק שלהן.
איך אני אמצא אותו? איפה אני ישן? יש לי מספיק כסף? איפה אימא?
במהלך נסיעה לקניון, הכול התחבר לי. בשביל רגעים כאלה אנחנו חיים. אני זוכר את עצמי מסתכל על כל האנשים במכוניות,.אחד חוזר מהעבודה, האחר חותך לבית קפה, אחת יש לה תור לספר. הם חיים בשגרה שלהם, ואני הולך ועושה את הדבר הכי דפוק שקרה פה מאז שבחרו את אולמרט. היא שווה את זה, כמה שהיא שווה את זה.
נחתתי. לקחתי אוטובוס למרכז מילאנו, והתחלתי לחפש מקום לישון עד שמצאתי איזה מלון חצי כוכב, מהמלונות האלה שמביאים לשם שבורות לאיזה סטוץ, שלא נדבר על נערות ליווי. כל פעם שהייתי הולך לישון הייתי מכניס את המצלמה שהשגתי מחבר בארץ לתחתונים שלא יגנבו לי אותה. רועי, אל תכעס.
נסעתי לאיצטדיון הסאן סירו, מפלצת בטון ענקית ומדהימה. 80000 מקומות. קניתי כרטיס מאיזה ספסר ב-70 יורו למשחק של יום שישי, הדרבי של מילאנו.
יום חמישי השכמתי קום, והגעתי לתחנת הרכבת. ניסיתי לברר איך אני מגיע למגרש האימונים של איי.סי.מילאן, הקבוצה המשגעת הזאת שפיפו אינזאגי משחק בה. אף אחד לא יודע אנגלית. אף אחד. מילא זה שהאיטלקיות לא באמת יפיפיות, או שהפיצה שלהם חרבנה, אבל גם לא אנגלית? מה זה פה, צרפת??
אז התחלתי להתמקד בצעירים באזור, עד שמצאתי איזה בחור עם משקפיים מגניבות שהסביר לי שאני צריך לקחת רכבת לורזה, ומשם להסתדר. סיפרתי לו את הסיפור שלי, וזה כל כך ריגש אותו ודירבן אותו לעזור, שהחלטתי שאעשה זאת עם כל אחד שאפגוש במסע זה.
הגעתי לתחנת היעד, והפעם בחור עם משקפי שמש מגניבות הסביר לי שאני אצטרך לקחת מונית למילאנלו, מגרש האימונים שלהם, כי זה באמצע שום מקום.הבחור הציע לי להיפגש לבירה כשתהיה לי אופציה, ונתן לי את הטלפון שלו. נכנסתי למונית, העפתי עוד 25 יורו , והגעתי.
חיכו שם עוד 50 איש לערך, בעיקר נערות ומשפחות צעירות. כשסיפרתי שם למה הגעתי, הפכתי להיות האטרקציה המרכזית , וכולם התאגדו למטרה המשותפת, לעצור את אינזאגי כשהוא מגיע.
יודעי דבר סיפרו לי שיש לו ג`יפ ב.מ.וו אפור, אז התוכנית הייתה להתאסף מסביב לאוטו שלו כשהוא מגיע, ואחד מהאיטלקים כבר יסביר לו הכל.
אבל הוא לא הגיע. שבצ`נקו,סידורף,קאקה,פירלו,גאטוסו…והוא לא בא. אפילו גרמתי למאלדיני לסנן לעברי קללה, אבל איפה פיפו?
התחילה לרוץ שמועה שהוא חולה, ואולי הוא יגיע למשחק של מחר.
בדרך חזרה למילאנו פגשתי איזה בחור פולני ברכבת, שיש לו חברה יהודיה. הוא כל כך נדלק שקבענו להיפגש לדרינק בשישי בערב, כדי שחברה שלו תשמע על ישראל. הוא סיפר לי שיש שם פאבים שאתה מגיע, משלם איזה מחיר מצחיק להיכנס, ושותה ואוכל כמה שבא לך. מטורפים לגמרי האיטלקיים האלה.
כשהגעתי לעיר, התיישבתי על בטונדה באזור המלון שלי. ישבו לידי הודית ואמריקאית, חברות. ההודית הייתה לא רעה בכלל והאמריקאית סיפרה לי שהיא בכלל יוצאת עם ערבי…. הן הזמינו אותי לבוא איתן לבלות איתן את הלילה. הן היו שיכורות תחת, וכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו במקום אורגיה, זה אורגיה. כלומר, אסור לי, באתי עד לפה כדי לשכב עם שתי שבורות שיכורות? כן. לא, לא, אני אוהב אותה ואת אינזאגי.
הקטע שהדליק אותי היה שבתוך דקות של הכרות, באותו היום,קיבלתי הזמנה לצאת משלושה אנשים שזרים לי לחלוטין. כולם היו לבביים אליי, ואני אליהם, ורק אהבה הייתה באוויר. חשבתי אם זה יכול לקרות גם בארץ, והגעתי למסקנה שאם אתה מציג את עצמך כתייר, עם סיפור רקע קצת מגניב, אז זה יקרה בכל מקום. הרי אתה יוזם שיחות עם אחרים, לקבל עזרה-כי אתה לבד,וחדש במדינה וכשמישהו שומע שהגעת מהאיים המולדביים כי רצית להציל את הקנגורו של חמותך מגיוס לצבא, אז ברור שהוא ירצה להמשיך לשמוע את הסיפור שלך, ואם כבר, אז למה לא באיזה פאב עם כוס ראסטי?
יום שישי הגעתי למשחק, וגם משם פיפו הבריז.
עוד יום אחד. יום אחד למצוא את הממזר. כשקמתי ביום שבת, חתכתי שוב למגרש האימונים.
לא היה שם אף אחד. לא אוהדים, לא שחקנים. מצאתי איזה פעמון, צלצלתי ויצא אליי נציג של המועדון. מה לא הראיתי לו-כרטיס טיסה, דרכון, את הסרט שעשיתי. אבל חוק זה חוק, אסור היה להם לקשר אותי לפיפו.
רציתי לחזור, אבל לא הייתה שום מונית באזור. כלומר הייתי מוכרח להתחיל ללכת לכיוון וארזה ברגל.
התחיל גשם זלעפות. אני שבור, הרוס, לא מצאתי אותו, המשימה נכשלה, אני רטוב, קר לי, ויש לי איזה 20 ק"מ לדפוק ברגל.
עוצר לידי רכב.
"אתה הבחור שמחפש את אינזאגי, לא?"
"כן"
"תעלה"
"אתה מגיע למילאנו?"
"לא, אבל אני יודע באיזה עיר אינזאגי גר"
הוא לקח אותי לאיזה עיירה קטנה, בדרך הוא סיפר לי שהוא חייל בצבא האיטלקי, ובמהלך השירות שלו יצא לו להתאמן עם יחידות צה"ל בישראל. כבוד.
הוא הוריד אותי, וחיפשתי מונית. בגלל שהייתי כבר בסביבה שלו, אז היה לי ברור שכל נהגי המוניות יודעים איפה הוא גר. הביאו אותי לאיזה קומפלקס דירות שתחום בחומה. חיכיתי לו.
אבל הוא לא יצא. כנראה הוא חלה באיזה סטרפטוקוקוס עצבני.
כשחזרתי לארץ, קבעתי איתה פגישה.
הקרנתי לה סרט של שלוש שעות שבו אני מנסה למצוא את האהבה הנכזבת שלה.
בסוף הסרט הוצאתי טבעת, והצעתי לה להתחתן איתי.
מה אני אומר לכם, זה הצליח. היא חזרה אלי.
לא התחתנו. נפרדנו אחרי חודש, אח"כ חזרנו, האהבה שוב פרחה לשנה נוספת. ואז היא סיימה את זה סופית.
כעסתי עליה, זעמתי נורא, שנאתי אותה. ובסוף הבנתי, שהיא צדקה. לא היה לנו עתיד, וגם שנתיים של קשר לא עשו לנו טוב. כדי שאהבה אסורה תצליח, היא צריכה להיות במיטבה, ולאורך זמן. ואם יש ירידה,כמו שאנחנו חווינו, אז אתה מתחיל לשאול את עצמך אם זה נכון, אם זה שווה את כל ההשקעה הזאת.
ותמיד כשאתה שואל את עצמך לגבי הקשר, זה מעיד על פרידה שתבוא.
אהבתי אותה בכל ליבי, בתמימות ובעוצמה שלא תחזור. ולמרות זאת , אני יודע שהכול קרה כדי שאוכל לחוות את זה שוב, רק שהפעם עם המסקנות הנכונות.
אין "אהבת חיי" בעולמנו היפה. יש הרבה "אהבות חיים". מהראשונות אתה לומד ואתה חווה, אתה סוף סוף מבין את משמעות ה "להרגיש חי". זה לא יישאר לעד, אבל זה ייתן לך את התחושה שכל המסע הזה מינקותך היה שווה את זה.
וזה נותן לך את האקורד הראשוני לאהבה האמיתית הבאה שאכן בוא תבוא.
שתי הרשומות האחרונות מוקדשות לנ' שלעולם תהיה חלק בלתי נפרד מליבי. תודה על הכול, ומצטער על מה שצריך להצטער..
יש דברים שבשבילם אכן שווה לחיות.אהבה אמיתית אכן קיימת. תודה.