איך לכתוב יומן נעורים

3.1 – בעוד שלושה ימים ימלאו לי שש-עשרה. רגשות מוזרים תוקפים אותי בזמן האחרון. אני מאושרת. אני מאושרת ואינני יודעת למה. החיים הם יפים. לפעמים תוקף אותי חשק לחבק את העולם בזרועותי. אני רוצה לרקוד ולשיר כל היום. תירס צריך לבוא עוד מעט. למה קוראים לו ‘תירס’? התירס הוא צהוב ולא ג’ינג’י. יש לו המון שכל.
6.1 – אני בת שש-עשרה. אינני מרגישה כל הבדל. תירס הביא לי את ‘הכסא’ של ואן-גוך במתנה. תמונה נפלאה. היא אומרת המון. תליתי אותה מעל מיטתי. תירס אומר שהחיים בעיר הם רקובים. זה תלוי.
15.1 – מה לעשות? להגשים או לא להגשים? אינני בטוחה שאוכל להסתגל לחיי קיבוץ. אני כל כך אינדיבידואליסטית בזמן האחרון. מה יהיה?
17.1 – החלטתי לא להגשים בינתים. תירס אמר שאני שונה מכולם. אני חושבת שזה נכון. איש אינו מכיר אותי. לפעמים צצים בראשי רעיונות כל כך נפלאים. אני מגלה יום יום עולמות חדשים. הייתי רוצה להיות משוררת.
20.1 – היום ראיתי אדם קוטף פרח. הוא הריח בו מעט ואחר כך מעך אותו בנעליו. העולם מלא אנשים כאלה. מנצלים את מישהו ואחר כך דורסים אותו. נורא.
22.1 – אני אוהבת את רומן רולן. הוא סופר גדול מאד. שום סופר בעולם לא הכיר את הנשים כמוהו. אני קוראת בפעם השניה את ‘הנפש הקסומה’. אמי איננה כזאת. חבל.
25.1 – החיים הם כמו חלום אחד ארוך. אולי אתעורר מהם כשאמות ואראה מציאות אחרת? רעיון מעניין מאד.
5.2 – הידים הן בבואת הנשמה. ידים יכולות להגיד כל כך הרבה. הן יכולות לכתוב ולרצוח, ללטף ולהכות, להרוס ולבנות. אני אוהבת ידים בונות. קניתי את ‘הידים’ של רודן. יש בהן עדינות נפלאה. הן כמעט שלא נוגעות אחת בשניה ובכל זאת הן נוגעות. אני חושבת שהאמנות מהווה לפחות שבעים אחוז מחיי.
9.2 – כולם יצאו להגשים. נשארתי לבדי. קשה מאד לחיות לבד. האדם זקוק לחברה. כשהייתי צעירה חשבתי שהאדם צריך לחיות לבדו ולא להיות תלוי בחברה. חשבתי שהוא צריך לעמוד כמו צוק לעומת גלי החיים הסוערים. זה נכון, אולי, אבל לא תמיד. אחרי הכל האדם הוא חיה חברתית.
12.2 – הייתי בודדה מאד. אפילו תירס לא בא לבקר אותי. לפעמים נדמה לי שהוא לא מרגיש כלל בקיומי. כאילו שהייתי חלל ריק. הוא כל כך השתנה בזמן האחרון. אין להכיר אותו ממש. למה הוא עשה קרחת?
18.2 – ירדתי במשקל. אני שוקלת 83 ק”ג. אני צריכה לאכול פחות מרק, לחם, תפוחי אדמה ושמנים. האנשים הם כל כך טפשים באמת. מה זה חשוב הגוף. העיקר הנפש. יש המון בחורות עם גופות נפלאים אבל הן בדרך כלל טפשות נורא. האם הן מרגישות את כל הדברים הנפלאים שאני מרגישה? האם יש להן רעיונות מעניינים כמו שלי? וזה העיקר, אחרי הכל.
27.2 – חלמתי חלום נורא מעניין. ישבתי בחדר שלי כשפתאום פתח תירס את הדלת עם מפתח גדול ונכנס. הוא נשא אותי בזרועותיו על פני הרים וגבעות. אחר כך הוא נעלם ואני רכבתי על גבי צפור ענקית. למטה ראיתי סוסים דוהרים, מזרקות מים, תותחים ירו פגזים. הלכתי לאורך נחל רחב וליד עץ מצאתי סירה ושטתי הרבה בנחל. פתאום קמה סערה והסירה החלה לעלות על גלים ולרדת. לעלות ולרדת. כבר רציתי לחזור לחוף כשלפתע הוציא תירס סכין ודקר אותי שלוש פעמים בחזה. הביאו אותי הביתה כשאני רכובה על חמור. פרויד?
6.3 – קראתי את ‘נרקיס וגולדמונד’. איך הוא יכול היה עם שתי אחיות?
13-3 – הורי רבו אתמול בערב. זה התחיל משטות. אבי קילל את אמי. זה היה נורא. קשה להאמין שהם אהבו פעם אחד את השני. אם אלו הם חיי נישואין – אז מוטב להישאר בתולה זקנה כל החיים. אני לעולם לא אתחתן.
17.3 – תירס ליווה אותי הביתה אתמול. ליד הבית הוא אחז רגע בידי. זה היה נפלא. אדם זקוק לכל כך מעט כדי להיות מאושר. די במלה טובה, מבט רך, יחס אנושי והעולם נהיה טוב יותר. האהבה היא כמו שמש הזורחת ביום קודר. אולי כדאי לשלוח את הפתגמים שלי ל’דבר-השבוע’?
20.3 – לפעמים אני שונאת את עצמי. היום שוב אכלתי מרק שמן, לחם טרי עם חמאה, תפוחי אדמה וביצים. למה אינני יכולה לשמור על דיאטה? עלי להיות גלויה עם עצמי: הנפש היא העיקר, זה נכון, אבל גם הגוף חשוב. 84 קילו זה קצת יותר מדי.
23.3 – קניתי את ‘אגמונט’ ואת ‘אגם-הברבורים’. כל היום אני מנגנת אותם. הייתי רוצה להיות רקדנית. לחולל על במה, לשוט באויר, להינשא על ידים. אני כל כך אוהבת בלט ואמנות. אולי ארשם אצל גרטרוד קראוס בשנה הבאה.
3.4 – האנשים הם איומים. איש אינו מתחשב ברגשות הזולת. העולם דומה לג’ונגל. כל אחד מוכן לטרוף את השני. למה האנשים לא רוצים לחיות בשלום? למה? למה אבי מתעצבן כל כך מהר? לפעמים יש לי חשק למות. בחיי.
5.4 – יום אחד אני אהיה אשה יפה. כולם יסתכלו עלי כשאני אעבור ברחוב. אני אהיה משוררת ידועה. ידברו עלי. אני חושבת שאני אוהבת את תירס אבל אינני בטוחה עדיין. בנות ירושלים, אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שלא תחפץ. כמה זה נכון.
9.4 – ראיתי צפור מצייצת על קנה של תותח. זה היה סמל השלום בעיני. אם הייתי צלמת הייתי מצלמת את זה. או אולי טנק סוחב מחרשה.
17.4 – לא ישנתי כל הלילה. היה חם. עמדתי על המרפסת בפיז’אמה והסתכלתי בשמים. הלילה היה כל כך יפה. אני חסרת מנוחה בזמן האחרון ואינני יודעת למה. מתי יבוא תירס?
24.4 – האדם צריך לשלוט ביצריו. אמש ראיתי פרפר שחג סביב מנורת הנפט שלי (החשמל שוב נפסק). הוא חג וחג מסביב. הוא לא יכול היה להתגבר על יצרו. לבסוף הוא נפל לתוך המנורה ונשרף. נורא!
26.4 – יש משהו נפלא באביב. הלכתי לטייל לבדי על שפת הים. שערותי התנפנפו ברוח הקלילה. הסתכלתי שעות ארוכות בגלי הים. החיים הם כמו ים. גלים נולדים כמו אנשים. הם גדלים וגדלים. מתעצמים והולכים עד שלבסוף הם נשברים וקורסים ועל פניהם נולד גל חיים חדש. האביב הוא נפלא. אני חסרת מנוחה בערבים. אינני מעיזה לחשוב על זה.
9.5 – תירס בא לבקר אותי אתמול. כל הגברים הם אותו הדבר.


מתוך הספר “איך לעשות מה”, דן בן-אמוץ, הוצאת עמיקם, תשכ”ג, תל-אביב

תגובות

  1. פעם נערות האזינו לצ’ייקובסקי וקראו ספרות יפה. והיום?

    • היום הן סתם עסוקות בלהרגיש אובר מתוחכמות ולבכות על עצם קיומם הפאתטי.

      • ומה עוסקים הגברים..
        סוגדים לפין וחרדים ממנו
        בוכים על השיער האבוד שלהן ועל כרס הבירה??

        מעניין מי באמת, אבל באמת יותר פתטי

    • בדיוק כמו שהם היו מיעוט אז, אותם אלו שעשו את זה, הם קיימים גם היום, וגם היום הם מיעוט.

  2. יומנה של איה הג’ינג’ית יותר טוב.

  3. האם אין כאן גניבת זכויות יוצרים? האם בעלי הזכויות התירו לכם את הפרסום? חבל לגלות שהתשלום יכול להפיל לכם את כל האתר.

  4. עידית ערמון

    איזה סיקסטיז ישראלי נאיבי, מקסים וכובש.

  5. בת שש-עשרה הייתי

    בכיתי מרוב צחוק

  6. בננהשייק

    אבל איך מישהו שכתב בצורה כל כך יפה ונאיבית דרך עיניה ונפשה של בת נעורים טהורה, רמס אח”כ תום ונעורים של בנות צעירות והעדיף בפירוש אותן צעירות ו”חתיכות” בלבד?

    • פיהוקית

      *אירוניה* – כאשר המשמעות האמיתית הפוכה לגמרי מהמשמעות המילולית.

      (מוגש כשירות לציבור העידית ערמוניות ואו בננותשייק שכנראה שכחו אירוניה מהי)

      • דווקא לא נכון. זה לא נכתב באירוניה. אבל זה לא משנה. יש הפרדה בין האדם ליוצר. הרבה אמנים כתבו שירים וספרים משגעים ורגישים והיו חארות בחייהם הפרטיים. וגם להיפך.

        • פיהוקית

          בלי קשר לאדם שמאחורי היוצר גמכן, שים לב לכותרת *”איך לכתוב יומן נעורים”*. אני צריכה לאיית אירוניה? לשרטט את גבולות הציניות?

          • בת שש-עשרה הייתי

            תהרגי אותי אבל אני לא מוצאת בכותרת אירוניה. ה – *איך* הוא טכני, כל היתר זה כבר פרשנות אישית שלך לטקסט.

            • פיהוקית

              הספר עצמו מוגדר כאוסף *מערכונים ופיליטונים* כאשר למיטב זכרוני – הסובייקטיבי, לא נכחיש – הקטע דנן היה למערכון רדיו בכיכובו של דן בן אמוץ עצמו.

              אלו היו שישים שניות על טקסט ופרשנויות אישיות.

              • בת שש-עשרה הייתי

                הספר מחולק ל 6 פרקים: בסירה אחת (קטעים שהושמעו בתכנית הרדיו ‘שלושה בסירה אחת’ בקול-ישראל), איך לעשות מה, על במותיך חלל ועוד.
                הקטע הנ”ל מופיע בפרק ‘איך לעשות מה’ ולמיטב ידיעתי אינו הושמע בתכנית הרדיו המיתולוגית ‘שלושה בסירה אחת’, אבל יתכן ואני טועה.

                הטקסט מתאר סטייט אוף מיינד של מתבגרות. התגובה שהוא מעורר – הזדהות, גיחוך וכד’ – היא סובייקטיבית ולכן הניסיון לכפות פרשנות אחת על הקוראים היא טעות בעיניי. תנסי אולי לראות קצת מעבר לקונטקסט שאת חושבת ואמרו לך שהדברים נכתבו.

                • פיהוקית

                  “אמרו לי שהדברים נכתבו”? מצטערת, אני נוטה לגבש דיעה עצמאית על דברים שאני קוראת. לא “אומרים” לי מה לחשוב.

                  הספר נמצא אצל ההורים שלי אי שם בעיר רחוקה – לא יכולה להביא מנו מובאות עכשיו – אבל למיטב זכרוני כל השערים היו סאטירים.
                  סאטירה, כשהיא טובה, יודעת לזהות *בדיוק* את נבכי הנפש והלכי הרוח של מושא הסאטירה. הדיוק הזה לא עושה אותה פחות חריפה, להיפך. *דווקא* הדיוק הוא שתורם את העוקץ.
                  הטקסט הנ”ל מדייק בזיהוי הלכי הנפש של בת השש-עשרה אבל גם – בעיקר בעצם – מגחיך אותה.
                  דן בן אמוץ היה סופר בחסד לטעמי וגם סאטיריקן נפלא. הקטע לעיל חסר איזושהי אמפתיה למושא הכתיבה שהיה הופך אותו מ”סאטירה” ל”תיאור של תמימות נעורים”.

                  זה ויכוח עקר, אי אפשר להראות סאטירה למי שלא רואה אותה.
                  פרשתי.

                  • מוסיה

                    קשה לי להסכים. יש בכתיבתו משהו שבלוני וסמלי מדי. לטעמי הוא חסר יכולת ניואנסית בעליל ונוטה לאנוס את העלילה כדי להעביר את מסריו. סאטיריקן נפלא? כן. בהחלט. ע”ע הקטע הנ”ל.
                    ובכלל, עשו לו עוול אחרי מותו. בלי קשר למה-עשה-כן-עשה-לא-עשה – תרומתו להתפתחות התרבות הישראלית היא עצומה.

    • גומלת שלמה

      הטקסט הזה מדגים בדיוק איך. עומק הבוז שהוא כנראה רכש לבני אדם, סביר להניח שגם לעצמו, אפשר לו לבטל במחי יד את המשמעויות הדקות של הקיום.
      איך אפשר לפספס את זה.

      • בת שש-עשרה הייתי

        קראתי את הטקסט ולא מצאתי בו בוז או זלזול לבני האדם. מה שכן, מצאתי בו יכולת תיאור יוצאת דופן של עולמן הפנימי של נערות מתבגרות על כל המורכבות הפסיכולוגית שכרוכה בזה ללא כל שיפוט מצד הכותב.

        • אלמוני

          נסו לקרוא בין השורות (ובשורות עצמן) ודמיינו את דמותה של הנערה המתפייטת ומצטדקת, שאותה מצייר הכותב בבוז מסויים

    • זוריק

      אתה לא הורס חומד!
      אבל תקרא “זיונים זה לא הכל” אולי תבין משהו על חייו ופילוסופיות החיים של חומס הקטניות הלז.

  7. אופטימוס פריים

    דן בן אמוץ סאטיריקן בחסד

  8. תזכרו במה שקלטנו כבר בגיל 16

  9. איזמרלדה

    אולי לפי פתיחת הספר “איך לעשות מה”:
    “שמו על היותו שולחן ערוך בדברי חוכא ואטלולא, מעשי מהתלות לרוב וחכמת חידודים נפלאים”.

    הרשימה לעיל היא רק אחת מהרבה רשימות (אירוניות ועוד איך) מצויינות בספר, מומלץ מאוד למי שיודע לזהות סאטירה.

  10. דונה דונה דונה דונה

    הוא לא זה שאמר שהגבר הראשון של הבת שלך צריך להיות… אתה (האב)? כך הבת תלמד מה לרצות לקבל מגבר שאכפת לו. סוף ציטוט בערך.

  11. בננהשייק

    אני דווקא חושבת שלא פרשת – מכיוון שלמישהו כל כך צודק(!) קשה לצאת מהמסיבה באמצע – אירוני, לא??
    התייחסתי לטקסט נטו ללא פרשנות – מכיוון שכך הוא הובא כאן – וכן, אהבתי אותו מבחינה ספרותית ולא יכולתי לנתק אותו מבוראו, מה לעשות?…
    ד.א. – יכול להיות שאת המורה לספרות שהיתה לי בכיתה ט’ שבגללה כמעט הפסקתי לקרוא ספרים….?? ?

  12. אני אפילו לא הולכת להגיב על שכתב בן אמוץ- מה שהולך בדיונים השכיח ממני הכל. למה אתם לא יכולים להתנהג כמו בני אדם אמפתיים וסובלנים? ההתנהגות שלי היא לא אידיאה, אבל אני לפחות מנסה להנעים את הזמן שנשאר לי עלי אדמות, ואת זמנם של אחרים. אני רואה את זה לאורך כל התגובות לכל המאמרים ולכל היצירות- ציניות מרושעת אף פעם לא הפכה אדם לטוב יותר, משכיל יותר או יפה יותר. היא הפכה אותו רק לנחמד פחות. פניכם הם פני החברה- פלא שכולם יורדים מהארץ? איפה הסחבקיות, איפה האהבה, איפה הגולנצ’יקים לשעבר שעזרו לי להחליף גלגל בכביש החוף?
    נעלמתם לגמרי. יש מספיק חרא בחוץ, למה להוסיף? בחיי שנמאס לי להגיע לפורומים שונים (לאו דווקא זה, אין לכם מונופול, מסתבר, על רשעות), לרשום הערה שנשמעת סה”כ לא אירונית בעליל ולקבל מטח יריות מעליבות מאנשים שאני בכלל לא מכירה. אלו הם מי שאנחנו באמת? באמת?

  13. אני אפילו לא הולכת להגיב על שכתב בן אמוץ- מה שהולך בדיונים השכיח ממני הכל. למה אתם לא יכולים להתנהג כמו בני אדם אמפתיים וסובלנים? ההתנהגות שלי היא לא אידיאה, אבל אני לפחות מנסה להנעים את הזמן שנשאר לי עלי אדמות, ואת זמנם של אחרים. אני רואה את זה לאורך כל התגובות לכל המאמרים ולכל היצירות- ציניות מרושעת אף פעם לא הפכה אדם לטוב יותר, משכיל יותר או יפה יותר. היא הפכה אותו רק לנחמד פחות. פניכם הם פני החברה- פלא שכולם יורדים מהארץ? איפה הסחבקיות, איפה האהבה, איפה הגולנצ’יקים לשעבר שעזרו לי להחליף גלגל בכביש החוף?
    נעלמתם לגמרי. יש מספיק חרא בחוץ, למה להוסיף? בחיי שנמאס לי להגיע לפורומים שונים (לאו דווקא זה, אין לכם מונופול, מסתבר, על רשעות), לרשום הערה שנשמעת סה”כ לא אירונית בעליל ולקבל מטח יריות מעליבות מאנשים שאני בכלל לא מכירה. אלו הם מי שאנחנו באמת? באמת?

  14. חסרת שם

    לפי דעתי יש עוד הרבה ילדים וילדות, נערים ונערות כמו הכותבת. הבעייה שכאשר יש אנשים עם כאלו בעיות, הן נשארות בפנים ואתה גדל עם הנשים ע צלקות. צלקות רבות זה מניסיון אישי שלי כי לי יש הרבה צלקות….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *