אמא של שחר

בערב ראש השנה הסתגרתי בחדר האמבטיה ופרצתי בבכי. זה לא משהו חריג, גם לא עצוב, זה קורה בכל שנה, חלק מהעניין. ואבא של שחר שפותח פתאום את הדלת ("אז איזה חולצה אמרת שאני אלבש?") נבהל, וישר שואל אם זה בגללו – הוא גם חלק מהעניין. חלק מהשגרה של השנים החדשות. כמה שנים זה כבר ככה?
"סתם, אני רוצה להיות לבד", אני אומרת לו, "אתה יכול לסגור את הדלת?"
"בטח, בטח", הוא אומר לי, "אבל מה להלביש לשחר?"
"מה שבא לך", אני אומרת תוך כדי שאני מושכת באף, וסוגרת את הדלת. האמת היא שעדיף שהוא לא יעשה כלום, אבל אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו.
אני פותחת טיפה את הדלת ומוציאה יד אל המתג, מכבה את האור. סוגרת את הדלת ופותחת את המים החמים ובינתיים מתפשטת.
אבא של שחר מסתובב ליד הדלת. פתאום יש לו את כל השאלות שבעולם לשאול. פתאום הוא מדליק את האור. "למה את יושבת בחושך?" הוא שואל אותי מעבר לדלת.
"תכבה את האור וזהו", אני צועקת לו, ושומעת את שחר מתחיל לבכות.
"בוא, בוא שחר, אמא שלך רוצה להיות לבד", הוא אומר לו והצעדים שלו מתרחקים.
אני נכנסת לאמבטיה. אחרי כמה דקות הוא נזכר, וחוזר לכבות לי את האור. "את רוצה בכל זאת שאשאיר לך את האור?" הוא שואל בקול המתחשב שלו, ולי כבר לא אכפת כלום, אז אני שותקת. אפילו לבכות בשקט אי אפשר בבית הזה.
די, שקט אני רוצה. אני מרטיבה את הראש ומקציפה את השמפו ומקרצפת את הקרקפת באצבעות קשות.
החושך הזה נעים לי, והבכי מיטיב איתי את תחילתה של השנה.
אני שוטפת את השמפו מהראש ומרגישה רכה יותר. ויוצאת אל המגבת ופותחת את הדלת כדי חריץ, מושיטה יד אל המתג של האור וניגשת להתבונן בראי. לא רואים בו כלום מרוב אדים, וטוב שכך. מהיכרות אישית עם הבבואה אני כבר יודעת שלא כדאי לראות אותה עכשיו.
אני מתעלמת מקולות הרקע של שחר הבוכה ואבא שלו שמדבר בטלפון ומברך את כל העולם בשנה טובה בזמן שהבן שלו צורח מול הטלוויזיה.
מנגבת את השיער במגבת ואחר כך מנגבת באותה מגבת את הראי, אבל לא מסתכלת. שוטפת את הפנים במים קרים ומורחת עליהם קרם. עוגה מתוקה שכמותי, אני מחייכת אל המראה. אז העיניים אדומות, אפשר לחשוב לאן כבר הולכים. פשר לחשוב במה היום הזה שונה מימים אחרים. אז אפשר לחשוב מה כבר קרה. קצת בוכים.
אני פותחת את החלון ומוציאה את הראש החוצה, אל האוויר הקריר. אפילו יש שמץ של ריח רחוק של גויאבות. סתיו אמיתי. אתמול על החוף ראיתי חבצלות לבנות, וכשנסענו בשבוע שעבר לטייל גם ראיתי חצב. סתיו.
אני רוצה לצאת החוצה אל הערב הזה, בלי לעבור בתוך הבית. אבל ככה אי אפשר, אז אני כורכת את המגבת סביבי ויוצאת, ובוחרת לשחר את הבגדים ומחליפה לו חיתול, ובוחרת לאבא של שחר חולצה ("תוריד מיד את מה שהלבשת על עצמך. מאיפה אתה מוצא את הדברים האלה?") ומתווכחת איתו שינעל נעליים. כאילו שאכפת לי. מאיפה אני מביאה לעצמי את ההתמקדות בפרטים השוליים האלה?
ברגע האחרון אני עוד מספיקה להיכנס לארון ולצאת ממנו עם חולצה לבנה שלא צריך לגהץ, מתאימה לה משהו ומסתרקת ומורחת עוד כמה צבעים על הפרצוף. עגילים – סימן ההיכר שלי – כבר מזמן לא בתמונה, בערך מאז ששחר התחיל לשלוח אצבעות סקרניות.
זהו, אנחנו יוצאים. אני לא מסתכלת על אבא של שחר איך הוא התלבש בסוף כדי לא לצאת מהשלווה שהצלחתי להיכנס אליה בכל התכונה הזאת, וכבר אנחנו במעלית וכבר אנחנו במכונית, והגענו.
כשפותחים את הדלת שחר נבהל מכל האנשים ששמחים לראותו ומושיטים לו ידיים והוא פורץ בבכי. אבא שלו מנשק את כל הדודות, ואני בסתר לבי שמחה ששחר בוכה כי אני פטורה מכל המעמד הזה.
אני לוקחת את שחר לחדר השינה ומרדימה אותו עם שיר מונוטוני שהוא אוהב ומניחה אותו על השטיח, כדי שלא ייפול מהמיטה, וחוזרת לפינת האוכל. כולם כבר ישובים ומצפים, ואני מיד מתכנסת אל הכיסא ליד אבא של שחר, שירגישו בי כמה שפחות, וזוכה למטר של שאלות ועצות בנוגע לשינה של שחר ולבגדים של שחר ("לא קר לו ככה, לילד?") ולאוכל של שחר ("תפוח בדבש היית צריכה לתת לו קודם, שתהיה לו שנה מתוקה"), ואבא של שחר גם מוצף בשאלות על העבודה שלו ועל המשכורת שלו ועל למה הוא לא אוכל ואיך הוא נראה ומה עם הזקן הזה.
הוא מניח את היד הארוכה שלו על הכתף שלי ומושך אותי אליו, ואני מבינה מזה שהוא נבוך. ככל שהוא מגפף את הכתף שלי ומלטף את השיער יותר אני מבינה שהוא נבוך יותר ויותר, ולא מבינה מה כל כך מפריע לו בשאלות של הדודות האלה. שיכבה את האוזניים וזהו. אני לא יכולה לאכול ככה כשהוא תופס אותי ומצמיד אותי אליו (אל החולצה הצהובה המופלאה הזאת. לא זוכרת שזה מה שנתתי לו ללבוש. אני לא מבינה למה הוא עושה לי את זה. בכוונה?), אז אני מניחה בשקט את הסכין והמזלג לצד הצלחת, ולוקחת אליי את הכוס.
"למה את לא אוכלת?"
"לא טעים לך?"
"את בדיאטה?"
"את אולי רוצה שאחמם לך את הצלחת?"
אני מחייכת בנימוס ואומרת שכבר אכלתי הרבה, ואבא של שחר, ששם לב שלקחתי את הכוס, ממש קופץ על העניין וממלא לי אותה מחדש וגם את הכוס שלו. באמת עדיף לו שישתה קצת, שישתחרר.
לפעמים אני חושבת שבגללי הוא ככה, אבל אני הרי לא אמרתי כלום.