אמון הדדי

|
כשתים אסוציאציות שבראש אחד:
אם מזכירים אותי, מוזכרת את.
(יהודה עמיחי)|

החברות עם "החברה הכי טובה" ההיא מהתיכון דומה להתאהבות הראשונה. בגיל המסוכסך ההוא שבו נדמה כי הקרקע רוטטת מתחת לרגליך, התאהבתי ונתתי אמון בקלות. במקביל, בעטתי בכל מה שסבב אותי ונחשב בעיני פאסה. רק המוסיקה שאני שמעתי היתה ראויה, רק הספרים שאני קראתי היו משמעותיים, רק המחשבות שאני חשבתי היו עמוקות ואת הרגשות שאני הרגשתי – ובכן, אף אחד בעולם לא חש כך לפני. רק אני ידעתי מהי התאהבות אמיתית, רק אני חשתי צער ורק לי היתה חברות אמיצה ואמיתית ומפוארת.

|
היכן יש מקום יותר טוב לבלות בו את הגיל המסוכן מאשר בסיפרות?
(בנימין זאב הרצל)
|

אני זוכרת איך היא באה אלי בפעם הראשונה הבייתה. ואיך ליוויתי אותה לאוטובוס ואיך הבטנו זו בזו כמוצאות שלל רב. הנה מצאתי לי נפש תאומה. איך הבטנו זו בזו וידענו שלא נפרד לעד.
פעם נכנסתי לחנות ספרים. זה היה בהרצליה מכורתי. בהיתי במדף השירה בחיפוש אחרי משהו… משמעותי. המוכרת שאלה מה אני מחפשת. אמרתי לה שאני רוצה לקנות ספר לחברה שלי. "איזה ספר?" היא שאלה. ואני חשבתי לרגע ואמרתי באמונה של בת שש עשרה, "אני רוצה ספר גדול מהחיים". והיא הביטה בי במעשיות מהולה בבוז ואמרה לי, "נו באמת, אין דבר כזה גדול מהחיים, תתבגרי". ככה אמרה המוכרת בחנות הספרים. זה מה שחשבתי עלינו, שאנחנו גדולות מהחיים.
אני מניחה שבמובן הזה לא ממש התבגרתי. אני יכולה עדיין להתמסר באיזה סוג של קלות ראש. אני עדיין מתאהבת באנשים. כבר התאהבתי בראש של אנשים, התאהבתי בטירוף של אנשים, התאהבתי באיך שהם שותים את הקפה, או בכמות השום שהם אוכלים, התאהבתי בכמה אנשים שהיו לחברים טובים. הכי טובים. ואם הייתי קצת יותר חדת ראייה ופחות מתאהבנית, הייתי נזהרת. אולי.
אבל אחרי זמן מה אני לומדת לאהוב גם את הטעויות שלי. מביטה בהן מהצד, ואפילו שחלקן עדיין צורבות את הזיכרון, אני לא מצטערת עליהן. אני חושבת שצלקות זה דבר סקסי.
אבל דבר מכל אלה לא ידמה ללהט ההוא של ההתאהבות בחברה ההיא מהנעורים. זאת שהפכה בן יום לחברה הכי הכי טובה. איך היינו יושבות שעות ביחד בחדר שלי או בחדר שלה רוקמות מעשיות, מדמיינות שאנחנו נסיכות. איך נהגנו בגילוי לב מוחלט זו בזו. אפילו לא היינו צריכות לנדור נדרים ולהשבע בשבועת דם. לא. הלעד שלנו היה כה ברור מהרגע הראשון. מהרגע בו ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס. הרגע ההוא לפני שגיליתי לה את הכמוסים בסודותי והיא גילתה לי את שלה. הרבה לפני שניחמתי אותה בפרידה מאהבתה הראשונה, והיא ניחמה אותי. הרבה לפני שהוקסמנו ממדאם בובארי כפי שהמורה לספרות לימד אותה והיינו דנות בה ארוכות (וגם במורה לספרות עצמו). הרבה לפני שכתבנו שירים והראינו אותם זו לזו, ושיבחנו את עצמנו וניתחנו את עצמנו והאמנו לעצמנו. הרבה לפני שהתגייסנו לצבא וכתבנו זו לזו מכתבים קורעי לב מלאים בסבל ובצער.
והרבה לפני שהיא סיפרה לי ששכבה עם החבר שלי. הרבה הרבה לפני זה.


|כשדופקים אותך תשתדל ליהנות מזה.
(אבא של מיה)|

עכשיו אמורה היתה להגיע רעידת האדמה הגדולה. אבל אני שיצא שמי לשימצה כאדם אימפולסיבי עם דם חם, הייתי שלווה למדי. לא בגלל שזה בסדר מבחינתי שמישהי אחרת שוכבת עם החבר שלי. אבל זה היה כאילו שהתמונה קיבלה לפתע פוקוס, החתיכה החסרה בפאזל נחתה במקומה, ואני כבר הייתי במקום אחר- במקום של מי שגילתה את האמת. לא רק האמת הספציפית (החברה הכי טובה שלי שכבה עם החבר שלי), אלא במקום של האמת הכללית על חברות ונצח והתנהגויות אנושיות שיש לקחת בחשבון.
נאלמתי דום. אני, הפטפטנית הראשית. הדם החם קפא בעורקים. הנה כל מה שחשבתי שאנחנו קרס. ולא הבנתי איך היא היתה מוכנה לתת לזה ליפול, איך היא לא נלחמה כדי שנהיה. איך לא נלחמה בעצמה. איך היא הסכימה להפסיד אותי. אגו מאנייקית אני, אף פעם לא מבינה איך מוכנים להפסיד אותי.
ככה לקחה את מה שהיינו והפכה אותנו לעוד דרמה למשרתות. ולא רציתי לשתף פעולה ולהתנהג כמו בטלנובלה ולצעוק ולבכות ולמרוט את שיער ראשי.
עכשיו היה לנו עבר משותף ומשמעותי. והווה זהיר. לא גילגלתי אותה מכל המדרגות. הכל קרה מחוץ לי. כל המאדאם בובארי שלנו, והשירים, ומי אמר למי ובאיזה הקשר, כל אלה מתו עכשיו. לקח לי בערך רבע שעה להבין שמשעמם אותי עכשיו לשחזר אחורה כל משפט וכל התנהגות בראי "הבגידה". אז היא שכבה עם היפה ההוא. ביג דיל.
אז מה למדתי מכל זה? שום כלום ומאום.
בכל זאת היו לי חברויות גדולות אחר כך שהפכו לטרגדיות זוטא בעולמי הצר.
ומה שהיה מיוחד שם היתה העובדה שהייתי בת שש עשרה. זאת היתה הפעם הראשונה שלי, ועטתי על החברות הזאת בתאווה. חגגתי את האפשרות לחלוק משהו עם מישהו שמבין ממש למה אני מתכוונת ומה אני רוצה… צללתי לתוכה.
ונפלתי על התחת.
אחר כך שיכללתי קצת את החברויות שלי, אבל המשכתי לצלול לתוכן כאילו אין לי זיכרון בכלל. כאילו אני לא מבינה את האפשרויות. כל פעם מחדש חשבתי שהנה, פה זה לנצח ואפשר לאכול ממתקים ביחד בלי חשש וגיליתי שיש מגוון אפשרויות, שונות ומשונות, ליפול על התחת.

מיה סלע

!

תגובות

  1. כן
    כן
    כן
    שלי חזרה בתשובה
    חיבוק

    • Who the fuck is Shelly?

      • שכחתי לכתוב
        החברה שלי
        תבלבלתי

        • נעמי יקרה, אם ככה אז אני שמח ומאושר ביחד איתך, אפילו ללא היכרות עם מיה, ולו בשל העובדה השולית (לכאורה) שהכתיבה שלה כל- כך מהנה.
          המשיכי כך!

          • כן היא ניפלאה
            אבל יש לי תחושה מוזרה שלא בדיוק הבנו אחד את השני
            אבל
            מיה כותבת נהדר

    • נופר8

      ומה אני למדתי מכל הסיפור ?! באמת שניסיתי להבין את הנקודה של הכותבת אבל כנראה שהיא העלתה יותר מידי ופשוט לא שמתי לב…. אני לעומת זאת קוראת את המאמרים ומנסה למצוא בהם לקח לחיים שעדיין אין לי כי עד גיל 16 באמת שאי אפשר לעבור כ"כ הרבה…. אז מה למדתי ? שאי אפשר לסמוך על חברות טובות (הכי טובות) או שבעצם אני צריכה לצפות לאכזבות כ"כ קשות מאנשים שאכפת לי מהם ושאני חושבת שאכפת להם ממני ?!

      • מאוכזבת גם

        תראי, התשובה היחידה לשאלה שלך היא: כככןןן!!!!! ושוב: כן!!! על חברות אי אפשר לסמוך. בתור ילדות בנות 16 נורא כיף וקל להתאהב בחברה שלך שהיא או הרבה יותר יפה ממך ואת מאוהבת בה ממש (הממממ… מוטיב הלסביות נחשף ומיד מודחק אל מרתפי הזכרון…) או שהיא הרבה פחות יפה/חתיכה/חכמה/… … … ואז היא נורא מחזקת אותך ולא משנה באיזו צורה (וכאן בא ידידינו סאדו/מאזו להראות איך כל החיים מבוססים על ניצול והתרפסות). אבל, הבעיות מתחילות כשמתחילים לסמוך על האנשים האלה, כן כן, אותן "חברות הכי טובות" שתמיד, אבל תמיד יתקעו לך את הסכין בגב. כי אם זו מישהי שתמיד ידעת שהיא נצלנית אבל חשבת ש: לי זה לא יקרה… והנה זה קורה. או אם זו מישהי יותר יפה אז חשבת: כן, אבל יש ביננו אמון והיא לא תגנוב לי את החבר… עד שזה קורה! ולא חסרים המקרים. אני לדוגמה, לוקחת את זה ממש, אבל ממש עד הסוף!!! לכל החברות שלי אני עוזרת ומייעצת. מה לעשות? יש לי ראש שלא מפסיק לקדוח ואני מוציאה את זה עליהן. הבעיה היא שאני עושה הכל למענן מתוך תחושת הודיה על עצם החברות שלהן אליי ואני בכל פעם מחדש בהלם מזה שהן פשוט מנצלות וזורקות. אז בנות יקרות, אל תתחסדו ותגידו שכאלה הם רק הבנים! גם אנחנו כאלה, בין אם כלפי בנים או בתוך המין שלנו אנו, ומה שיש לי להגיד בנידון זה רק שחבל לי על כל הכוחות שהשקעתי בכל הנשים הלא ראויות בחברות העשירה שהצעתי להן ולך יקירתי אליה אני מפנה את תגובתי אין לי אלא לאמר שצריך מאוד להזהר ואולי זה נשמע פלצני להחריד אבל אין על מי לסמוך בעולם חוץ מאשר על המשפחה כי אי אפשר לדעת אצל אנשים אחרים איזה אינטרסים פועלים ותמיד צריך להשגיח על כל צעד וכל נתיה או קבלה כדי שתוכלי להגיד אחר כך שידעת לשמור על עצמך וכדי שתוכלי להמנע מפגיעות יתר במערכת הרגשית הנשית שלך שבודאי גם בלי זה סובלת מעומס יתר.

  2. כן
    שלי התחתנה בגיל 19

    • והחבר שלי, עלה על מטען צד ומת, אבל לא לפני שהוא צרח שם שלוש שעות ואי אפשר היה לגשת אליו.
      הלו, אתן בסדר, החברה שלה שכבה עם החבר שלה, ואתן מספרות על חזרה בתשובה ועל חתונה?

      • נו אז תיכתוב איזה תגובה כמו שצריך
        כזאת של בחורה שרגישה לדקויות…

        • אני אנסה, אבל בטוח שמה שייצא זה של בחור, מעצבן שמתעקש על דקויות.
          יש הבדל עצום בין סרט נפלא שנגמר, הולכים הביתה, ונחמד להזכר כל פעם בחויה שהיתתה לצפות בו. אפשר גם לקחת אותו בוידיאו אחרי כמה שנים, להזכר לאט לאט ולהפטיר אחרי שמחזירים אותו שזה לא זה, זה היה גדול בקולנוע, פעם ראשונה.
          יש הבדל בין זה ובין סרט שבאמצע המתח שלו פורצת חבורה של טרוריסטים לקולנוע, מפסיקה את ההקרנה לוקחת בני ערובה, והורגת שניים מהם, ולמרבה האירוניה מתגלה שראש הטרוריסטים הוא הבמאי של הסרט שעכשיו ראינו, זה שהתמזגנו עם היצירה שלו, ועכשיו בברוטליות הוא דופק לנו אותה.קפישי?

      • לנטישה
        נח
        נטישה רגשית
        יש כל מיני צורות.

      • נוח ידידי,
        טעית.
        היא לא כתבה על החברה שלה ששכבה עם החבר שלה.
        היא כתבה – בחן רב, שאחז בי עד הסוף – על החברות ועל מותה של החברות. ונעמי הבינה את זה כל כך טוב וכתבה: "שלי חזרה בתשובה". כמה קצר. כמה קולע.
        הסיבה למוות לא חשובה. מה שחשוב, שחברות הנפש מתה. כתוצאה מבגידה. היא בגדה בנצחויותה, החברות הזו. היה משהו בעולם שהיה שווה יותר ממנה. כאן טמון הכאב.
        בלבנון, על המיטה, בחזרה בתשובה. מה זה משנה היכן. מה זה משנה מה הייתה סיבת המוות?!
        האם חשת שחבר שלך בגד בך כשהוא נטש אותך ויצא ללכת אל עולמיו הרחוקים? אם כן אז אתה מבין אותה. אם לא, כאבך כבד ואובדנך איום. אבל הוא לא מאותו הסוג.

        רק אוסיף נופך אישי:
        לא הייתי בר מזל. הזדמן לי לבחון את החברויות שלי!

        • הרשה לי לחלוק על פרשנותך המלומדת. אם לדעתי תשאל זה לא כל כך פשטני. כתבה על חברות שמתה. גם זה יש שם. לא רק. חברויות שנגמרות ומתות מותירות טעם של געגוע ושל נוסטלגיה. מי שגומר אותן על פי רוב הן נסיבות החיים הזורמים להם. הם לא נקטעים באיבם נוכח ברוטליות של צד אחד בהם, מה, כולכם פיספסתם את הקטע הזה? מיה לא מבכה על נסיבות החיים שגזלו עם נעוריה את חברת נעוריה, היא בועטת במי שגזלה את החברות הזו, וברוב איוולותה הסכימה לוותר על מיה מתוך בחירה. להבדיל מהחוזרת בתשובה ומהמתחתנת שהמשיכו בקו חייהן, זאת קטעה את הקו הרציף, בחייה לא היה מן הסתם שום דבר אשר יצביע על מות החברות, היא הרגה אותה בעודה באיבה, ואני לא יודע אם זה סיפור אמיתי או לא, אבל אם היא הסכימה לוותר על מיה, היא באמת מפגרת.

          • זה לא נראה לי חשוב כל כך הויכוח למי יש יותר גדול. כלומר האם זה אותו כאב חברה שהתחתנה או לקבל בעיטה בתחת. נכון שכתבתי דוגמא נורא קיצונית ודרמטית, אבל כזאת אני דראמה קווין, וכמו שאני אוהבת בסערה, ככה נגמרות להן האהבות בבום, ספלאש.אבל היו גם כאלה שנמוגו אל תוך החשכה, כי נגמר או משהו. ויש בזה אובדן. כמובן שזה לא הכאב הגדול, אבל אני מניחה שבחזרה בתשובה או בלהתחתן יש את אותו סוג של תחושת נבגדות. בכל אופן מה שחשוב זה שהיתה חברות ואיננה. יש גם את נושא הסובייקטיביות. אני אמנם קדושה מעונה, אבל בטוח יצא שחלק מהאנשים שפגעו בי קשות, חושבים שהם בעצם נורא פגועים. בקיצור יש מקום לכולם בתוך עמק העצב והגעגוע והכעס והעלבון….. 🙂

            • קארין

              בגיל הזה יש אנשים שחווים בגידה קשה מחבר וזה אכן נשאר צלקת לכל החיים.
              יש לי חברה שחזרה בתשובה ויש לי חברות שבגדו בי בגידה כואבת ואיומה.
              החברה שמצאה את 'האור' עדיין נגישה וזמינה. כל אחת פנתה לדרכה, אבל בהתרפקות לאחור אין בי כל כאב. להיפך רק זיכרונות יפים ומענגים. לעומת זאת החברות שבגדו והכאיבו גרמו לי למשבר קשה בגיל העשרה. אותה הרגשת דחייה וכאב נשארו איתי לכל החיים.

      • מעוצבנת

        חופשי אתה צודק!
        כ"כ מתאים לבנות הקטע הזה, לדבר על משהו שרק הם יבינו על מה מדובר
        וכולם יתפלאו "אבל מה ? על מה הן מדברות?"
        זה ממש גורם סיפוק הא?

        הכתבה כ"כ טובה – אתי, יש לך מתחרה!!!

      • סליחה
        ממתי טנקיסטים מתים ממטעני צד?

    • אני חושבת שהשאלה פה היא יותר של אמון עיוור. מה הקשר בין פגיעה במישהו שסמך עליך, לבין נישואים או חזרה בתשובה? אם כל הכבוד, אני בטוחה שכשהן עשו את זה, הן לא חשבו עליכן ועל איך זה ישפיע עליכן וגם אם כן, זה לא ממש ענין אותן. ובצדק. אני חושבת שלהרבה מאיתנו יש מנגנון הדחקה כזה שגורם לנו לבטוח שוב ושוב בבני אדם למרות נסיונות קודמים. זה אחד ממנגנוני ההישרדות…

      • סי יקרה, זה לא קשור רק לעניין האמון העיוור. בטח שגם לו. אבל לא רק.

        אבל נשבר פה משהו יותר גדול מזה.
        האמונה הזאת שיש כאן משהו שימשך לנצח. האהבה הגדולה מכולן. זאת שלא קשורה לכלום.

        ויום אחד אתה קם בבוקר, והיא לא שם.

        מאיה. חיבוק גדול גדול. נורא כאבת לי.

    • גם אני התחתנתי בגיל 19 …כבר התגרשתי 🙂

  3. רויטל

    עשה לי עצוב לחשוב על החברות הכי טובות שלי שנתגלו כביצ'יות לפרקים במהלך חיי.
    חברות טובות זה נושא רגיש אצלי. כמוך, גם אני מתאהבת באנשים, בראש שלהם, בטירוף שלהם ובשטויות האלה שמגניבות אותי כל פעם מחדש ומרתקות אותי לשבת אצלם בסלון שעות על כוס קפה וסיגריה ושיחות נפש שהיו עושות לי נוק אאוט בכל פעם מחדש.
    לי היתה חברה אחת טובה, מה זה טובה, גרה כמה בניינים ממני, הייתי הולכת אליה יחפה, צועקת לה מהחלון, והיינו יושבות על ספסל ליד הבית שלה ומעשנות את הסיגריות הראשונות שלה. היינו האאוטסיידריות של השכבה כולה, תמיד מסתודדות לנו בתיכון, עם שפת סתרים, מגיעות שפוכות כל בוקר כי היינו עסוקות בלבלות ולהשתולל בלילה. עם בנים, בלי בנים, העיקר ללבוש שחור, לענוד הרבה תכשיטי כסף, למרוח את הפרצוף וללכת לרוקסן, להתרגש מאביב גפן, עוד בתקופה שהיו באים תריסר אנשים להופעות שלו, ולחזור הביתה בטרמפים.
    אוחחחח, התיכון. החברות הכי טובות בתיכון.
    היינו יושבות על הספסל הקבוע שלנו, מתכננות עתידים ורודים.
    היום היא נשואה בחודש חמישי.
    ובצבא היתה אחת שישנו באותו חדר שנה ומשהו, החברות הכי טובות בבסיס.
    ובלימודים הכרתי מישהי מדהימה, ושכרנו דירה ביחד אחר כך. החברות הכי טובות ביד אליהו איסט סייד, הייתי מכנה אותנו.
    עם אף אחת מהן אני לא מדברת היום. עצוב.

  4. אני כיום בת 17. ויש לי כמה חברות שאכן התאהבתי בהן מעל הראש .בקשר המיוחד הזה , בקשר הקסום שיש ביננו .בגילוי הסודות הכי כמוסים,בהתרפקות על מוזיקה ספרות ובייבוב על מר גורלנו בין מבחן אחד לשני…
    עוד שנה אחת וזהו, הסתיים התיכון, ואז כבר לא יצא לי לראות את כולם כל בוקר ,אם אני רוצה או לא.
    אבל משום מה יש בי את האמונה שכשאנחנו נסיים תיכון -זה יההיה שונה ,אנחנו נשמור על קשר לא משנה מה…

    וגם אם זה לא כך (למרות שכעת קשה לי להאמין בזה) זה נחמד לדעת ולחלום שהנה מצאת לך את החברה הכי טובה שלך…

    • צ.לוליטה

      כן, ליאת. זה אפשרי. אולי עם פחות אש וברקים..אבל בהחלט אפשרי.
      היינו שש חברות בתיכון. קרובות-קרובות עם כל הטירוף של שביעית-שמינית, החברים הראשונים, סקס ראשון, צבא באופק, חיים, סיגריות, קיטורים על ההורים..נו, רגיל.
      במשך 18 השנים שעברו מאז פנתה כל אחת לדרכה, חיה את חייה, התפתחה, צברה חוויות וחברויות אחרות חדשות, ארבע הפכו לאמהות..חיים שלמים.
      ובכל הזמן הרב הזה נשאר קשר חזק ואמיץ ביננו, עם עליות ומורדות בדינמיקה הזו בין חמש נשים שהן כל כך שונות אחת מהשניה ובכל זאת האהבה הבסיסית שביננו קושרת אותנו כל פעם מחדש. אז נכון שאין כבר את הקשר היומיומי ואת הטלפונים ההיסטריים באמצע הלילה, אבל יש את המהות של החברות והקרבה והידיעה שתמיד יהיה על מי לסמוך.
      זו קבוצת ההתייחסות שלי. תמיד – ולתמיד.

    • קראתי את המאמר של מיה ואת שלל התגובות ובחרתי להגיב לשלך, כי היא מזכירה לי את מחשבותי שלי לפני סיום התיכון. וזה בגלל שיש לי חברה נפלאה,אחות ממש. וזה כולל גם כיום כל גילוי נפש אפשרי שבע שיחות טלפון ביום ואת כל האמון שבעולם. ובאמת,לקראת סיום התיכון (שהיה גם פנימיה והיינו יחד בחדר) היו לי חששות כגון אלו שציינת, שמה יקרה כאשר יסתיימו המגורים בחדר המשותף. הרי כל אחת תפנה לשירות, ואנחנו גם לא גרות באותה עיר. ובכן, החברות רק העמיקה והתחזקה עם הזמן. ובמשך הזמן הזה יצא לכל אחת מאיתנו לצאת פעם מניקית (לא, לא שכבתי עם חבר שלה והיא לא עם שלי) וכעסנו, אבל סלחנו כי ידענו שאנחנו בנות אדם והקשר הזה היה נורא חשוב לנו.
      ובנימה אופטימית זו…

  5. מיקו פנתריקו

    אי אפשר לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמך, וגם על עצמך אי אפשר לסמוך במיוחד כנראה, נו, איפה הסיגריות.

  6. אלמוני

    I have a question for Revital – is any of the miscommuication can be attributed to the fact that your friends got married somewhere along the way, and you didn't? I sometime get the feeling that the married ones don't want to be associated with the unmarried ones. God knows why.

  7. נועה1

    אוי מיה מיה,
    כמה אני יודעת את מה שכתבת. האהבה ההיא שמתה לה בבגידה איומה. לא רק עם ההוא שאהבנו שתינו, בגידה בכל מה שהיה לנו.
    הנה אני אוספת את השברים שלי מהרצפה בפעם הראשונה, איזה מאתיים שנה אחרי התיכון, את מאמינה?

  8. מאיה שלו

    מיה, בכתיבתך נתת צורה לכל מה שהרגשתי בלב ולא כל כך הצלחתי לבטא. אמנם, לאבד חברה טובה, דבר כזה לא קרה לי באופן אישי, אך זה קרה לבתי, בת ה-16 לפני כחצי שנה, לאחר חברות-נפש במשך כשלוש שנים, ואני עברתי את זה יחד איתה.
    וזה כואב.
    אוי, כמה שזה כואב.
    לפתע, לחיים אין טעם. לבוקר אין סיבה. שום דבר לא שווה. לא אוכלים, לא שותים, וודאי שלא לומדים, ובטח שלא מחייכים.
    אבל לאט לאט הזמן עובר, והבור הגדול שנפער בלב מתחיל להיסגר. ושוב, לאט, מאד לאט.
    ופתאום הילדה כמעט מחייכת, כמעט, שכן באמצע החיוך, עולה בה פתאום הזכרון של הכאב והחיוך נמחק, ומתחלף בדמעות שהיא מנסה לעצור בכל הכח, שלא יראו, שלא ירגישו את הפגיעות שלה.
    ובבית יש עוד בני משפחה, שצריכים להתחשב בה. ללכת על קצות האצבעות, שכן, כל מילה שנאמרת לה או בסביבתה מקבלת פתאום פירוש אחר. כמו שאומרים שאשה בהריון רואה רק נשים בהריון ותינוקות, כך גם היא. כל דבר היא רואה בראי הבגידה.
    שאלה פשוטה של "מה שלומך?" גוררת אחריה מייד מטח תשובות כועסות בסגנון: "מה את חוקרת, מה יש לך, מה את רוצה, אני בסדר" כאשר הפנים אומרות משהו הפוך לגמרי.
    נסגרת בחדר, מתחמקת מכולם.
    והנסיונות הגולמניים האלה, של ילדה קטנה (בעיניים שלנו, ההורים, היא תמיד תהיה קטנה), קורעים לנו את הלב ואין בידינו לעזור.
    לאחר זמן, וכידוע, הזמן מרפא את הכל (או כמעט), הפצע מתרפא מעט, אך לא לגמרי. עדיין נשארו אותות, סימנים.
    הילדה לא רוצה להתחבר לאף אחד/אחת. מפחדת ליפול שוב.
    מתפקדת כמו רובוט, הולכת לבית ספר, לומדת (אולי), חוזרת, נכנסת לחדר והולכת לישון. אין שמחת חיים.
    אני חושבת שהרבה הורים עברו את זה עם הילדים שלהם.
    וכל נסיון לעזור, רק מחמיר את הבעיה, כי הוא מתקבל כהתערבות ו"הסגת גבול" לסבל שלה, כי הרי, הסבל שלה הוא רק שלה, ואחרים, במיוחד ההורים, לא יכולים להרגיש כמוה, שהרי, אף אחד לא יכול.
    והמצב המשיך להתדרדר.
    פתאום מצאנו פתקים שלה בסגנון "מעניין מה קורה למי שמתאבד…" והצטמררנו.
    הבנו שזו קריאה לעזרה.
    וניסינו הכל, מחיבוקים ללא סוף, מילים טובות, תשבחות, ואפילו רחמנא ליצלן, "שוחד" בצורת מתנות (דבר שלא היה קל לנו כלכלית), אך דבר לא עזר.
    עד אשר באה הגאולה.
    קנינו לה כלב.
    ואז, שוב התחילה לחייך. שהרי היא שוב מצאה מטרה לכל האהבה שהיתה בתוכה ורק חיכתה למצוא אובייקט להישפך עליו.
    וכלב הרי לא יכול לבגוד באמונך. לא יכול לפגוע בך. לא יכול לעזוב אותך.
    מאז עברו חודשיים.
    המצב השתפר. הילדה קצת מחייכת, לפעמים צוחקת, והפנים שלה לא נראות כפנים של אדם ששתה ליטר חומץ.
    אני בטוחה שהצלקת נשארה ולא תעלם לעולם, והיא תזכר בזה בגיל יותר מבוגר. אני מקווה שזה יעזור לה בניסיונותיה בעתיד.
    שהרי לכולנו מזומנים נסיונות בחיינו, ולא תמיד שיעור שנלמד במקרה אחד, מתאים למקרה אחר.
    כשלילד שלך כואב, לך כהורה, כואב יותר. וזו לא קלישאה. כל מילה א-מ-ת.
    הרגשנו את זה על בשרנו, וזה כאב.
    המסקנה הסופית שלנו (אני לא יודעת מה בתי למדה מכך) היא שאדם חייב מישהו לאהוב. "אדם איננו אי" כמו שאמר מישהו.
    לכן, תמיד יהיו חברות טובות, ולפעמים אחת מתוך הצמד תיפגע מהשניה, והחברות תתפרק, אך במקומה תבוא אחרת.
    וזהו, בנימה אופטימית זו אסיים.

    נ.ב.
    שפכתי את הלב, ועכשיו קצת יותר טוב.
    (זה רק בא להוכיח את האמור לעיל: אדם צריך מישהו).

    • נכון.
      לי היתה חתולה,
      יפה,חכמה, מגזע שנקרא "חתול מצרי"
      שבע עשרה שנה.
      מגיל שבע עד גיל עשרים וארבע…
      קראתי לה,
      לפעמים
      "אחותי"…

    • קארין

      קשה להורים לראות את ילדיהם פגועים חברתית/דחויים חברתית/'לא מקובלים'.
      הדרך היחידה היא באמת לאהוב את ילדך, לפתח איתו קשר טוב וחברי ולא לחוש רחמים כלפיו שכן התגובות כמו 'הכל בסדר' ורגזנות לשמה יהיו קיימות ולו בשל העובדה שהילד מרגיש שהוא מעורר רחמים גם בהוריו.
      לדעתי כדאי גם להעביר את הילדה לבי"ס חדש, לחוגים חדשים ובכלל לפתוח אותו לקבוצות חדשות – מי יודע, משנה מקום משנה מזל.

    • חברה טובה

      מיה שלו ומיה סלע היקרות, הצלחתן לרגש, להרעיד, להפחיד ובעיקר לפגוע בול!
      אני בתיכון וכל זה עוד לא קרה לי, אבל… כן, האבל הזה כ"כ מפחיד…
      רק המחשבה שכל הקשרים עם חברות שעכשיו הם הכי יפים,חשובים, משמעותיים… בדיוק כמו שמיה סלע תיארה אותם השיחות, הניתוחים, האהבה… רק המחשבה שגם אצלי זה יכול להסתיים ככה גורמת לי לבכות .
      אני מסכימה עם מיה שלו אי אפשר בלי זה, אבל הסיכון הוא ענק. אני יודעת שההתאהבות הזאת באנשים היא בדיוק כמו לתת להם את הסכין שיכול לחתוך אותך כ"כ יפה ומדויק.
      אני שמחה שיש את המנגנון הזה שגורם להאמין בבני אדם כל פעם מחדש, כי אחרת איך אפשר ללכת עם הרגש שקיים עכשיו בלי לפחד מהסוף שיגיע "… עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה …"
      (לאה גולדברג)
      ותסלחו לי על הרגשנות – הצלחתן להוציא אותה ממני…

  9. מעניין. אולי בגלל זה יש בתל אביב יותר בעלי כלבים מאשר בכל מקום אחר בארץ?

  10. מטבע הדברים, החיים כוללים גם אובדן.
    חברויות מתנתקות, אנשים אפילו מתים – ללא כל התחשבות באלה שהשאירו מאחור.
    מחובתינו, כאנשים חיים, להתגבר ולהמשיך.

    בקשר לסיפור של מיה סלע:
    לדעתי, די ברור שהחברות – והרגשות הנילווים אליה – לא היתה סימטרית. מיה הרי לא היתה מעלה בדעתה לעשות לחברתה את מה שזו עשתה לה.
    אין כאן בגידה, אלא התפכחות פשוטה.

  11. אורני

    מה שאני עומדת לכתוב כאן לא קשור ישירות למה שמיה כתבה, כי אני לא אכתוב על בגידה או פגיעה בניתוק חברויות…אבל אני נוכחתי בחיי שחברויות רבות – החברויות הכי הכי טובות – נגמרות או דועכות או נעלמות בלי שום סיבה דרמטית…אלא בגלל שאנשים הם אנשם הם אנשים, והם משתנים, והם מתפתחים לכיוונים שונים, והם מושכים לדרכים שונות, ולפעמים, כמה שלא נתעקש להישאר חברות/חברים לעד, אנחנו לא יכולים להמשיך לצעוד באותה הדרך אפילו לא עוד צעד אחד.

    בתיכון היינו חבורת בנות, שעשו הכל יחד, שנהנו אחת מהשניה ללא קץ, שאהבו בלב ובנפש, שהיה ביניהן חיבור. אני הייתי הראשונה שהשתעממתי, רציתי לעשות גם דברים אחרים, והן לא רצו – אז לא נשטתי אותן, אבל ניסיתי לעשות קצת גם את הדברים שלי, בלי לפגוע בהן, בלי לגזול מהן את תשומתהלב והאהבה שלי, בלי לעזוב. הן בעטו אותי.
    בתחילת הצבא חזרנו להיות החברות הכי טובות, כתף מוכרת לבכות עליה.
    בסוף הצבא לכל אחת היו את החברות שלה, את הכיוונים שלה, את החיים שלה.
    אחת מהן שונאת אותי – ואני לא יודעת למה – אז היא די גררה איתה עוד שתי חברות.
    אחת אחרת מצאה בחור ועזבה הכל.
    עם אחרת אני מנסה לשמור על קשר…פעם בחצי שנה טלפון ופגישה…

    והאמת? אני אוהבת את החברות שלי מהתיכון, על כל מי ומה שהן היו בשבילי ואיתי, ואני אוהבת ומכבדת אותן על זה שפנו כל אחת לכיוון שלה, והן עושות מה שטוב להן. אבל אני לא רוצה ולא רציתי להיות חברה שלהן לעד. מה, אני בעונש? כיום הן משעממות אותי, הן שונות ממני.

    ויש לי חברות אחרות. ובכל מקום שהייתי עשיתי חברים וחברות – בצבא, במקום עבודתי הקודם, במקום עבודתי הנוכחי ובלימודים. ועם חלק מהן אני ממשיכה הלאה – לא לנצח, רק עד איפה שיתאים לנו. ועם חלק סגרתי – וןאסגור – את הפרק הרלוונטי, כי מחכות לי חברויות חדשות לאורך הדרך.

    אני משתנה, אני משנה את חיי, ולכן גם החברויות שלי משתנות.
    ואולי יש קצת נוסטלגיה, ואולי לפעמים זה עצוב יותר או פחות, אבל זה פשוט נראה לי אנושי ואלמנטרי. לא?

    • כן, ברור שאת צודקת….
      הבנאליות
      שמסתתרת מאחורי הכאבים והעלבונות הגדולים
      הבנאליות של החיים
      מפליאה אותי
      כל פעם מחדש

    • מסכים
      הזדמן לי לפגוש שני חברים מהתיכון והצבא, לאחר שלא נפגשנו שמונה שנים.
      להפתעת שלושתינו, פשוט לא היה לנו על מה לדבר.
      חוץ מהעלאת זכרונות – שלא לדבר על זה שכל אחד זכר דברים קצת אחרת
      – פשוט היינו כל כך שונים, שלא ממש עניינו אחד את השני.

    • אלמוני

      סוף סוף מישהי שמדברת לעניין. מה שקרה למיה הוא שיגרתי לגמרי בדינמיקה של החיים שלנו אלא שהארוע הספציפי המתואר היה כנראה הראשון בשרשרת אכזבותיה העתידיות (האכזבה מהחברה ,כמובן). רגע ההתפכחות. סוף עידן התמימות. בהיותו ראשון יש לו עוצמה חזקה והרושם שהוא מותיר קשה מנשוא ומהווה צלקת

      • וצלקות כמובן, אסור לנו לכאוב, כי אז אנחנו משעממים, וכמו שכתבת בתגובתך המעודנת הקודמת: אין לנו חיים.

        כמו שסבי המנוח נהג לומר: יאללה יאללה.

        הכתבה הזאת העירה בי דברים בעוצמה כזאת שמצאתי את עצמי יושבת מול המסך ובוכה.
        וזה אומר שלא רק שיש לי חיים, אלא שהם מלאים, בעוצמות שאולי לא תבין אף פעם.

        אז תן לי לכאוב,
        ואם אין לך משהו טוב לומר
        זה יהיה זמן טוב לתרגל שתיקה.
        לא לפני שתעביר ת'טישו

      • לא קראת את זה באחת ההודעות לעיל?

  12. ואני דווקא התמלאתי קנאה. טוב, אולי לא ממש התמלאתי, עברו כמה שנים והכל, אבל לפחות היתה לך החוויה הזו; ולכל האחרים שכתבו; התנסיתם בקירבה המבורכת לבני אותו גיל ואותו מין, היתה לכם קבוצה משמעותית, היה לכם עם מי לעבור את זה.
    לי לא.
    כלומר, לא שלא היו לי חברות, היו; או משהו. אבל אלה היו חברויות חסרות משמעות, מגומגמות, מרוחקות. הכל היה רגיל, צופים, בית טוב, וזה. אבל גדלנו במין אווירה כל כך עצורה ומעוכבת (באחד הפרברים היוקרתיים, יענו), שגם החברויות היו בעצם מעוקרות מתוכן. זה היה קשור גם לדברים נוספים, מין, למשל. אבל זה עניין אחר.
    בהתפתחות של יצורים שונים יש מושג שנקרא "תקופה קריטית": אם מכסים את עינו של גור חתולים, למשל, בגיל מסויים, הוא מפתח עיוורון באותה עין גם כאשר הכיסוי מוסר. עם קשר או בלי, גם היום אין לי חברות, וזה מרגיש כמו איזור חיים שלם שאני לא מכירה. אבל עכשיו אני כבר לא רוצה; לא מסוגלת, לא יודעת מה עושים.
    בעצם, כמו שהיה אז.

  13. אוי, חברים.

    כזה מן דבר מסתורי. אתה (אני) אוהב, ונותן, ורוצה, ובסוף הם אינם.
    אמרה לי משהי (בזמן שזרקה אותי) "תסתכל על עצמך, אין לך אף חבר. זה אומר משהו".
    שאלתי אותה מה זה אומר. אבל היא לא הסכימה לגלות.

    הראשון ששבר לי את הלב: אביעד.
    פגשתי אותו בכיתה ז'. חטיבה. מינגלינג. כולם מהיסודי, ומלא פנים חדשים, ואז נגעתי למישהו בכתף, חשבתי שזה מישהו מהכיתה הישנה והוא הסתובב וזה היה מישהו שלא הכרתי. אביעד.

    ונהיינו חברים. חברים של כיתה ז'. לישון אחד אצל השני. לדבר. כדורסל. שחמט (למרות שניצחתי תמיד), אז יצאו משחקי הקינגס-קווסט וספייס-קווסט, ובלק-קולדרון. והעברנו שעות ביחד מפענחים את החידות. וסרט כחול ראשון ביחד. ואהבתי אותו אהבת נפש. אני זוכר שהייתי חושב שאם הייתי ילדה הייתי רוצה להיות החבר שלו.
    והוא היה יפה כזה. ואז התחיל הקשר עם בחורות. והוא היה יפה ונערות התחילו איתו. ואני לא הייתי כל כך. הסתובבתי בצילו ושמחתי שטוב לו. איך שירלי הורידה את החולצה לידו. איך נגעה בו.
    והייתי אז ידידותי לעולם. הזמנתי עוד ילדים מהכיתה להיות איתנו. לשחק ד&ד. לטייל. אבל כולם ידעו שאני ואביעד חברים הכי טובים. אפילו הלכנו לאותה מורה פרטית לצרפתית לשיעורים זוגים (וזה יצא יותר זול).
    ככה עד כיתה י. אהבתי אותו ממש. ובכיתה י' הלכנו לאותה מגמה. ביולוגית. ועכשיו בא החלק הלא ברור שבו אני מנסה להבין איך למה ומתי זה נגמר ועדיין לא מצליח. אני זוכר איזה אירוע שהמורה העיפה אותו מהכיתה, ובהפסקה בטון דידקטי/דאגני אמרתי לו שהוא חייב להיות יותר רציני, שיעבירו אותו מגמה, ואז הוא אמר לי, בקיצור, קישטה, לא רוצה לדבר איתך יותר. אתה לא אבא שלי ולא אימא שלי.
    ולא דיבר איתי יותר מאז. וניסיתי, ולא הסכים בכלל. וכל קבוצת החברים הלכו איתו. בדיעבד אני חושב שזה לא מדויק – זה אני שהפסיק ללכת. שקעתי במרה שחורה, בעצב עז. הפסיכולוגית דאז אמרה לי שאני מחצין עצב על עצב הפרידה של הגירושים של ההורים שעליו לא התאבלתי, אז הכל יוצא עכשיו. לא יודע. זה נמשך הרבה זמן וכאב הרבה.

    נומרו טו: טמיר.
    היינו חברים. עוד אחד גבוה יפה וחכם. משלחת לפולין. הכרתי מישהי. התאהבתי. התאהבות ראשונה ועזה. והיא כמובן התאהבה בו, והוא בה, והכל נפלא. זכיתי להיות גלגל חמישי, צלע שבורה, איזה סופרלטיב שבא לראש. ואז היה מה שהיה ביני לבינה (אחרי שנה שאני מסתופף בצילם, תומך בשניהם, שותף סוד לשניהם ומאוהב, כה מאוהב בה, מאוהב עד טיולים ליליים מחוץ לביתה בתקווה שתצא, לראות את הצללילת שלה בחלון) וערב אחד אחרי שנה, והיא שתויה, ואני הלום אהבה, נישקה אותי. שלוש נשיקות שלמות.
    וסיפרה כמובן. ואז – 'או הוא, או אני'. וזה היה כמובן הוא. ובחטף איבדתי גם אותו וגם אותה.
    נפלא. צודק.

    והמספר הזוכה: 3. גיא.
    הכרתי בצבא. שירתנו 6 שנים במדמנת ממר"ם.
    השתחררנו והלכנו לעבוד באותו סטארט אפ. שידכתי אותו לחברה לשעבר שלי, שאהבתי, כי ידעתי שיהיה להם טוב ביחד, ואכן היה. טוב, המעשה הטוב שלי נעשה בגאון. מתוך ידיעה מראש של קמצוצי הבאסה שזה יביא. כמה מוזר שמי שהיא ידידתך, חברה ראשונה, חברה לשעבר, פתאום מתקשרת לחבר הכי טוב שלך שעובד בחדר איתך, והוא עובר לגור איתה, ואתה שומע משניהם על הפעם הראשונה, ושמח, ללא ספק, אבל בפנים קצת מקנא, מודה.

    ועובדים באותו סטארט-אפ. וכמה נורא, אני מתקדם. ומתקדם. ומתקדם.
    ופתאום אני מנהל הפיתוח. ומנהל גם אותו. ומרוויח יותר. והולך על ביצים לידו לא חלילה לפגוע בו.
    וסופג את כל מבחני-המנהיגות שהוא עושה לי ליד שאר העובדים בלי להגיב, כי אני אוהב אותו. לא אכפת לי כלל. והוא הולך ומתרחק. הולך וכועס. ואני מבין – הוא מקנא. הוא לא יכול לשאת את זה.
    8 שנים של חברות ועכשיו בגלל זה הוא הולך. והוא הלך.

    וזהו. נו מור.

    ועכשיו אני לא מאמין. לא מכיר. מכיר משמועות. ידידותי וחם, אבל רק ברמה הראשונה. שכבה אחת פנימה מקפיד להיות מוגן תמיד, ולבד תמיד, ככה יש פחות סיכון.

    כמה נדוש, כמה לא מדויק. אבל ניחא.

    • אני מכירה כל כל טוב את ההרגשה הזאת, שמישהו נותן לך את המגף. כמה כאב. אבל אחרי תקופת התאוששות ואבל, אני מגיעה למסקנה שאני לא מוכנה לוותר. זה כמו לוותר על הרצון לאהוב בחורה, כי היו לך שברונות לב ומישהי עזבה אותך. אז מה… מתאבלים ובוכים ומתגעגעים אבל לא סוגרים את השערים. כי זה באיזשהו מקום הפסד, לסגור שערים. ובללכת עד הסוף ולאהוב יש גם את הסיכון של הכאב ההוא אבל עד אז, עד הכאב יש כל כך הרבה אושר, שזה נראה לי עצוב לוותר עליו. ואולי זה בכלל שאלה של אופי…לא יודעת.

    • יש אחד, איש חכם, אך די מגעיל. מגעיל כי הוא לא צובע, מסתכל על החיים כמו שהם, עושה את החשבון האינטרסנטי, ופוסק. מגעיל כי מוכן לרמוס אחרים, אבל אמיתי אם זה עד הסוף לא דופק חשבון. השכל והשכל בלבד, לא מראה טיפה של רגש. ויום אחד כשאני בשיא האבל , על איזו פוסטמה שלא שווה את מדרך עקבי, אבל מה לעשות זרקה אותי, מתהלך כשאפי חורש תלמים עמוקים ברצפה, הוא אומר לי, כן הוא: תשמח, שאתה מסוגל להרגיש ככה. תתענג על זה כי זו יכולת שנעלמת. אז הרבה יגידו לך לא נורא תתגבר, הרבה גם יגידו, תבנה מחיצות זה יעיל. תכהה את הרגש אל תתקרב, ואני אומר לך, ממש כמו ההוא המגעיל, תשמח, תתענג על זה, יכולת רגשית היא בעיני ערך מוחלט, אם אתה גבוה בכאב אתה יכול להגיע גבוה גם באושר, ואני מבטיח לך שאלה שלא חוו את כאב האבדן שלך לא יודעים גם עד כמה מענגות היו החברויות שלך טרם התחילן לפצוע. כי לך יש קיבולת רגשית ולהם, לרוב אין. אל תפחד ליפול, תהיה כמו עוף החול. תקום ותצא חזק יותר אבל לא פחות פגיע, זו כל החכמה, ותמיד כשאתה בדרך למטה, חולף על פני מאות קומות, תזכור כמה גבוה היית, ותדאג לך לטרמפולינה קטנה למטה, כי הקפיצה הבאה הולכת להיות הרבה יותר גבוהה, וכן, תשמח, תשמח שאתה יכול, תסתכל הצידה כשאתה קופץ מלאה מטה, ותראה את כל ה"מאושרים" שיושבים בחלונות, אלה שהכל אצלהם בטחון רגשי קבוע, ותדע שהם אף פעם לא יגיעו איתך למעלה, הם יכולים לעמוד על הגג ולהשקיף עליך עולה מעליהם, לצקצק בלשונם ולרחם כשאתה נופל, אבל לא יותר מזה. תשמח.

      • איך שימחת אותי <זורקת את הטישו> תודה.

      • לזניה

        *********************************A true story- So read it*********************************
        hello ppl!
        i know what u talk about, although im only 16….
        so here i am, i have my best friend & we still belive that we will b together forever or atleast something near it, & she didnt sleep with my boyfriend because we have an agreement- no get near each others boyfriends, & we do love each other…
        but she is not the first one.
        i had political friends, the kind u NEED near u, sometimes. & this became serious after some time. everyone thought we were best friends, & so we really became ones- but the hate was stronger than the friendsip, & it ended. ended ugly.
        & i had friends that used me, & it took me much time to understand it, because i was stupid. maybe not stupid, lets say – blinded by optimism. & i thought we were everything but actually it was nothing and yes, it ended. ended ugly.
        and i had friends who were not only my friends, but others ppl friends too- so every thing i said had found its way to those other friends & then to the wide world, & yes, u guess right- it ended, ugly of course.
        And in edition i had a friend who grew up with me, he was two years older and we new each other from zero age, but we grew up & he desided im not good enough for him, & he left me alone,& i spent the last summers without him…. U already know the ending…
        Oh & i had also friends which I left, & i guess i know how it felt, but there was nothing i could do…
        but now i have friend, not one but TWO, yeah, u her correctly, i have Two, whole friends of my own. & im happy with them.
        especially with 1 of them, & we talk, & love, & together and we think & belive that we r bigger than life, & we r….
        at least i hope so…
        but mayb we r……. 🙂
        & Katia & Rach, if u read this- I LOVE YOU GIRLS!!!!!!!!!!!!
        & Katia, im gonna have that snake, i promiss……. get your credit card ready…

    • מתחשק לי לבכות מרוב שזה מקסים ועצוב
      איתך בהבנתך ובקסם שלך- לעולם

  14. לא מאמינה עדיין

    החברה הכי טובה? …סודות…עבר משותף…חוויות…אמון הדדי.
    ואני הייתי בת שלושים ושבע וסוף סוף אחרי הרבה הרבה שנים של לא לוותר, לא להתחתן, לא לעשות ילד כי אני כבר גדולה, לא להכנע לגיל, לחברה, לרצון…רק לחכות לקול הפנימי האמיתי שיגיד לי שכן…זה החבר הכי טוב שלי…בעלי…אבי ילדי
    וחיכיתי ופגשתי.
    אהבה גדולה, סקס מקסים, חיים נחמדים ובאמת מתוקים והכי הרבה חברות. שייכות. המשפחה שלי.

    ילדה. חתול. כלב. הורים לפעמים.ו תחושה גדולה וחמה של שייכות. ברית. חברות.
    והרבה נחמה לבעל שלי. איש סגור ואומלל עם עצמו. והרבה תמיכה, אמפטיה ורצון שיפתח כבר לעצמו. שיגדל, יתבגר ויבוא שלם ושמח….והיומיום שמח ורגוע ועליז.
    ואז יום אחד…לא, ערב אחד הוא אמר לי שהוא הולך ממני…
    ובאמת הלך. ונשרפתי אחר כך…חוודשים נשרפתי. והוא עמד מנגד…ראה ולא הניע שריר.
    חברי הטוב בעולם. אח שלי….לא הניד עפעף..
    אז היום אני בת ארבעים וחמש, כמעט שנתיים אחרי ולא מאמינה עדיין שהוא הפנה לי עורף. נטש אותי.
    לא על האהבה אני תמהה. לא על הרומנטיקה. ואפילו לא על המשפחה.
    על החבר שלי שהצליח להפסיק לאהוב אותי, כנראה…על הבחירה שלו לעזוב אותי.
    החברה הכי הכי טובה שתהיה לו אי פעם.
    חברות? אהבה? מחוייבות? שייכות?אחריות?

    מה הכל שווה תגידו אם ביום אחד, ממש משום מקום זה מתפוצץ לך בפנים??

    • אולי חסרות לי עוד כך וכך שנים להתייחס לרגש שלך, אולי זה משהו שמעולם לא חוויתי (ומקוה שלא אחווה!), אבל קשה לי להבין את התמיהה והיאוש שלך, למשהו כ"כ יפה וכ"כ מושלם, שבא לך בהפתעה. איך ייתכן שזו הפתעה? איך יכולת להדחיק את העובדה שמשהו משתבש מול עיניך?
      קשה לי לומר זאת ואולי זה כלל לא רלוונטי כרגע, אך תגובתי הראשונית למה שכתבת היא: כמה זמן עצמת עיניים?!?!
      קשה לי לראות אנשים שחיו בעיוורון ובוכים על כך בדיעבד.

      • לא מאמינה עדיין

        גילי יקרה.
        ראשית אני באמת מקווה שלעולם לא תחווי תחושת הפתעה ואכזבה כל כך גדולה.
        שנית, אני לא מבינה את הבטחון שלך בעיוורון שלי ובעצימת העיניים שלי…
        איך את יודעת שעצמתי עיניים?
        לא עצמתי. ידעתי ששגרת החיים, המסירות לילד שלנו ונפילת המתח ברמה הרומנטית נקרא לה, או המינית או משהו במשפחה הזו…עשתה לנו מה שהיא עושה בדרך כלל לזוגות שנהפכים להורים לילד ראשון מסורים עד אין סוף ומשקיעים את רובם בילדם…אבל…וזה אבל גדול…ההבדל בין תחושת ה"צריך לקחת את הזוגיות הזאת ולנער אותה" לבין פרוקה…הוא הבדל ענק.
        כמו בין ילד למבוגר. כמו בין לזכור שיש אור גם בחושך לבין כשיש חושך לא לזכור את האור. כמו כשרבים ריב נוראי לא לזכור את האהבה, כמו או הכל או לא כלום.
        ואני למרות הראיה שלי את המצב המנומנם משהו שלנו לא העלתי על דעתי שהתא הזה, החברות הזו, הברית הזו עשויה להתפרק…בוודאי אגב לא בצורה הכל כך פתאומית, אכזרית ובוודאי לא חברית שהיא נעשתה.
        מהחבר הכי טוב שלי, שמכיר אותי, את הבעיתיות הענקית שלי עם דחיה, עם הידיעה
        שלו כמה אנחנו והוא חשובים לי ברמה באמת עמוקה…ממנו מהחבר ההוא שלי…יכולתי
        לצפות שגם אם אהבתו אלי מתה, גם אם הוא מוכן ללכת לחייו בלעדנו…יהיה לו האומץ, הדיגניטי או סתםן החמלה (לא חמלה פטרונית, חמלה טובה ופשוטה) לדבר איתי קודם, לידע אותי במהלך
        חודשי ההתלבטות (הקצרים מאוד, על פי דבריו), לשתף אותי במה עובר עליו ואולי
        מי היה מאמין לנסות להציל אותנו. לא היה הולך…אז לא…אבל לנסות??
        וזה קשור לחברות יותר מלרומנטיקה.
        ושם הוא בגד בי ובנו. בגדול!!!
        ועל המה אין לי טענות אליו אבל על האיך?? לעולם לא אסלח לו.

        • כואב לי לשמוע שכך היו הדברים. אין לי מילים לתאר ( ובעצם אין צורך שאתאר לך) כמה פוגע וצורב מה שאת מתארת נשמע. בעיקר כשמדובר בבעל/חבר לחיים/חבר בנפש/אב לילד/שותף וכל תואר אחר שיכול לתאר קשר שהוא בעצם ברית בין נשמות.
          מה שכן, וסילחי לי על שאיני מרפה עדיין, אחד הדברים שבולטים בקשרים כ"כ מבוססים הוא תופעת ה"מובן מאליו". נכון, לקחת את הקושי והניוון הזמניים כדברים המתבקשים מחיי זוגיות כשלכם, ואולי דוקא משום כך היית את צריכה לזום את הזעזוע, את ה"שים לב מה קורה לנו ואל תתן לזה לקרות עד הסוף!!!" את הצעקה ולא את הלחישה "זה יעבור".
          יצא מניאק הטמבל, וגם הפסיד מישהי חכמה ואם יורשה לי – יותר אמיצה ובוגרת.
          עצוב לי.

        • יקירתי, העניין הזה, שהוא לא יידע אותך במה שעובר עליו במהלך חודשי ההתלבטות…
          נשמע מוכר
          מקומם עד מוות….
          וכל כך "גברי"…. יש לגברים נטייה לעשות את זה
          לשמור את הקלפים קרוב לחזה עד שהם בטוחים
          שמא
          אם תדעי
          אולי תקדימי אותם
          והקונטרול לא יהיה לגמרי בידיים שלהם
          מעליב נורא, אני מסכימה איתך מאד מאד…..

          • לא מאמינה עדיין

            לא מעליב אסתי. נשבעת לך.
            אני יודעת שהתגובה הכי הכי "נורמלית" ורגילה אצל אנשים ונשים שנעזבו היא להיות בעיקר וקודם כל נעלבים. ולא נעלבתי. כמה שזה כאב..וזה באמת כאב באופן שאי אפשר לעלות על הדעת.
            חודשים ארוכים בכל רגע נתון שהייתי לבד בבית רק צעקתי במלוא קולי: כואב. כואב. זו הייתה כמעט המילה היחידה שיכולתי להגיד. נשרפתי. כאבתי. לא האמנתי. לא יכולתי להכיל את הכאב שלי ושל ההילד שלנו. כאילו הורי הפנו לי עורף פתאום. אבל להעלב לא נעלבתי.
            באופן הכי טבעי, ולא, אני מדגישה לא מתוך ההתגוננות מהאמת הבנתי שזו לא אני.בוודאי לא אשמתי, אבל אפילו זה שהוא הפסיק לאהוב אותי לא היה משוייך באמת האמיתית (אם יש כזו) אלי. האומללות שלו, הבור החשוך שמושך אותו פנימה,] החוסר יכולת לבוא ולעמוד מולי ולדבר על הדבר הזה שמרעיל את נשמתו…הם דברים ובעצם העונשים שלו.
            וחבל לי שזו הייתה הבחירה שלו…חבל כי באמת הייתה לו חברה מסורה וטובה וקשובה ולא מתוך עיוורון ולא מתוך חוסר בחירה. ידעתי מה יש וידעתי מה אין
            והבחירה הרגשית, טבעית ואמיתית שלי הייתה לחיות איתו ולאהוב אותו ומה שחסר…או שיגיע כך קיוויתי או שאין. וזה גם בסדר.
            לא מתוך פשרה, לא מתוך חולשה…ככה מנקודת מוצא נשית, חמה ואמיתית.
            ולך גילי..אני אספר שאחרי שנים של לקיחת אחריות על הדבור בבית, "האחות הגדולה", ההבנה שאם אני לא יוזמת שיחה…אין שיחה..לא כי הוא לא רוצה, באמת כי הוא לא יכול ולא יודע איך…עייפתי בחודשים האחרונים ואמרתי לעצמי…בסדר..אני מחכה אם הוא רוצה להגיד ולדבר שיגיד…אני מחכה…בהרבה אהבה…אבל די!!! עכשיו תורו להראות סימן.
            ותאמיני לי שבסימן הכי קטן הייתי מצטרפת לדיאלוג שלו בשמחה ואפילו עוזרת…
            אבל תראי….לא אמרתי…ותראי..
            ולא שאני מצטערת שלא אמרתי…כי מה היה יוצא לי מזה?
            עוד שנים ושנים של אחריות. מה אני שומר הסף?
            אז אני עדיין לא מאמינה ועדיין קשה לי עד סוף הרגש ועדיין בלב, בפנים, מרמה הלא כל כך עכשווית, ריאלית ושכלתנית..אני מאמינה שה"בונד" ביננו גדול מהחיים עצמם..
            אז מה? אני מרגישה ככה ויודעת שזה מה יש. לתמיד.
            ולא חיה ומחכה לחרטה…פשוט לאט לאט…פעם זה היה מדקה לדקה עכשיו המרווחים הרבה הרבה הרבה יותר גדולים…לומדת לחיות בלי ההרגשה שהוא מאחורי…שומר עלי.
            ןזה בסדר.

            • לא נותר לי מה לכתוב. אני רק מקווה שאולי תקבלי גם את התגובה חסרת המשמעות הזאת. בכל מקרה – נדמה שתמו המילים, ומה שנותר עכשיו זה באמת רק להמתין שהכאב יחלוף או ידהה (מה שיקרה קודם) ולקוות שיותר ויותר אנשים ילמדו להתמודד עם רגשות וחששות ופחות להדחיק ולחכות למושיע….
              המון בהצלחה. ברור שזה יהיה וזה כבר קשה, אני אשמח לשמוע עוד תקופה שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר (קלישאה?!?!) לא איתו, יותר איתך.
              גילי

          • רן הקטן

            דווקא בגלל שאני מעריך אותך ואת איך שאת כותבת וחושבת אני לא מבין אותך.
            מה הקטע של ההכללות האלה?
            את שכל הזמן נלחמת בסטיגמות הנשיות באה מצד שני בהפוכה ועושה אותו הדבר לצד השני?
            אם במקום לתקוף את הצד הגברי כל הזמן, קטע שבינינו הוא חסר תכלית כי הרי אין פה מלחמת מינים, להיפך יש נסיון תמידי לנסות ולהבין את הצד השני.
            אז איך את באה ותוקפת( בצדק) את הסטיגמות והדעות הקדומות, ומצד שני מצליפה כאלה קטנות.
            בעיני, הקטן, זה ממש פוגם בדרך שאת מעבירה לנו את מה שאת חושבת, וחבל, כי יש לך הרבה מה לומר וכמעט תמיד דברי טעם.
            בהערכה כנה……:)

            • רן היקר
              תודה על ההערכה.
              הבט
              הסיסמא של הפמיניזם, כלומר הסיסמא הישנה , והעדיין אקטואלית בעיני, של מאבקים פמיניסטיים ותיקים, היתה ש "האישי הוא פוליטי". כלומר, המון דברים שהם לכאורה עניינים פרטיים של נשים וגברים בחיים האישיים שלהם, הם לא מקריים. הם תוצאה של תרבות מסויימת. תרבות מפלה ולא שיוויונית. ושני המינים סובלים מכך. אני בפירוש חושבת שגברים יצאו נישכרים מהצלחתו של המאבק הפמיניסטי לא פחות מנשים. עכשיו, כשאין מודעות , כל אחת מרגישה שהיא לבד עם מצב מסויים, ובדרך כלל עסוקה בלחפש מה לא בסדר אצלה, כי העולם סביבה לא מודה שזו תופעה רחבה. כשאת מבינה שמה שקרה לך הוא חלק מתופעה רחבה שיש לה סיבות יותר עמוקות וכלליות (שכדי לתאר אותן אי אפשר להתחמק מהכללות), יותר כלליות מהאופי המחורבן שלך או של הבן זוג שלך, זה בדרך כלל מאד עוזר כדי לשקם את ההערכה העצמית וגם את כושר ההתמודדות הענייני.
              זה באופן כללי. עכשיו, לגבי הדברים שכתבתי למעלה. ייתכן שהפעם לא הייתי הכי הוגנת. אני מקבלת את הביקורת שלך. אבל אתה יודע, לא כתבתי כאן מאמר אקדמי, זה אתר אינטרנט והתגובה שלי היתה ספונטנית ואינטואיטיבית. אני עדיין חושבת, עם זאת, שיש דפוסי התנהגות מסויימים שמאפיינים גברים יותר מאשר נשים (ולהיפך) כשעוסקים, למשל, במקרה שלנו- בפרידות ונטישות. והתרכזות בעצמך ,יותר מחשבה מה נכון עבורך כדי לשרוד ופחות מחשבה מה יהיה הוגן כלפי בת הזוג שלך או פחות פוגעני, הוא אחד מהם. אתה לא חייב להסכים איתי. זה מבוסס בעיקר על ניסיון אישי. בכל אופן, אני טסה מחר בבוקר לחו"ל כך שאם תרצה להמשיך להתדיין על כך, קרוב לודאי שלא אוכל להגיב….

        • גילי יקרה,
          כמי ש"ננטשה" ו"נבגדה" ע"י ידיד נפש וירטואלי שעזב במפתיע מבלי כל הסבר לאחר שעות על גבי שעות של שיחות נפש ואהבה עצומה, אני רוצה לומר לך ,למרות שמעמקי היאוש קשה או לא ניתן לקלוט זאת כלל – שכל מה שקורה קורה לטובה. נראה שהוא לא היה ראוי לך, והחיים שכן ראויים לך מחכים מעבר לפינה. האמיני בזאת ונסי בכל כוחך לשמור על האופטימיות כי זה נכון , כי אין דרך אחרת. מחבקת אותך.

    • סיגלית

      ממש משום מקום זה מתפוצץ לך בפנים. אני כל כך מבינהאותך.

  15. הסיפורים שלי דומים למדי למה שכבר סופר , ככה שהרבה לחדש אין לי , רק רציתי להגיד שעשיתם אותי כל-כך עצוב , וכל-כך מתגעגע לאלה שהיו , ושאף אחד לא יכול לשמש להם תחליף.
    ובכל זאת תודה לך – מיה , כי אפילו בשערי הגעגוע אני נוגע לעיתים רחוקות מידי,זה כואב וחונק.
    אז שחר תקשיב טוב למה שמיה אומרת , כי בסוף תסגור את השערים כל-כך חזק ,ותפחד אפילו להתגעגע . ואז הכל הופך שטוח , ולאנשים שכבר היו בעמקים ובפסגות – המישור אולי בטוח הרבה יותר , אבל הידיעה שיש עמקים ושיש פסגות

  16. הכתבה הזו הגיעה לי בזמן כ"כ קשה…אז אמנם אצלי (הפעם) זה לא בגידה, ולא העלמות אבל זה כואב לא פחות.
    החברה הכי טובה שלי, זו שהעברתי איתה ביחד את החיים ב- 5 שנים האחרונות, זו שגילתה לי שיש עולם שם בחוץ, שסקס זו לא מילה גסה ושמותר לרצות את זה, זו שיכולתי להתקשר אליה גם ב- 4 בבוקר אחרי זיון מפתיע או אחרי התאכזבות, זו שהייתי מתעוררת מטלפונים שלה באמצע הלילה כי אי אפשר לחלוק את החוויות עוד כמה שעות, צריך להעביר יחד בזמן אמת את החיים, זו שתמיד היתה שם וידעה הכל, ואני ידעתי עליה הכל, והצלחנו ביחד לעבור הרבה – 3 חברים רציניים, הרבה סטוצים ודייטים, פרידות, בכי, משברים, תואר ראשון, הכל….

    אותה אחת נסעה לה. לפני יומיים. ומי יודע מתי אני אראה אותה שוב. ולמרות שלא רוצים להאמין בזה יודעים – לעולם זה כבר לא יחזור להיות מה שזה היה. כי גם אם נבקר, היא בארץ ואני בארה"ב, וגם אם יש אי סי קיו ואי מייל וטלפון, זה כבר לא יהיה זה. לא נכיר את האנשים שעליהם הסיפורים, לא נחיה יחד, לא נעביר את החיים ביחד אלא רק נספר עליהם.

    ואני לא יודעת מה יותר קשה – פרידה מחבר או מחברה.
    מחבר מצפים שזה יקרה מתישהוא. יודעים עמוק בפנים שזו אופציה אפשרית. לחברה נותנים את כל הלב ולא צופים שהסוף יגיע. אף פעם.
    והסוף הגיע.

  17. ושותפות בדירה…
    פעם, בדירה אחת בירושלים
    היינו כמו משפחה
    אני יודעת שיש גם שותפויות גרועות
    אבל השותפות ההיא….
    זו היתה המשפחה שלי…
    כולל הכל הכל…
    הבחורים, השמחות, האסונות
    הלוויה של אח שלי
    השותפות האהבה ההתחלקות
    זה היה הבית שלי
    והוא התפרק, יום אחד
    זה היה נטול גינונים
    החוזה ניגמר
    פנינו כל אחת לדרכה
    אחת מהן לא רצתה להמשיך לגור איתי
    הרגשתי כאילו אמא זרקה אותי מן הבית
    למרות שזו שותפות שהחלה על בסיס כל כך ענייני….
    לא אישי…
    אני זוכרת שזה כאב לי נורא
    זוכרת בראש
    לא מסוגלת לשחזר את ההרגשה בלב…
    את התחושות…
    כל כך הרבה כאב…
    ועכשיו, כשהתרגלתי לגור לבד…
    מי זוכר…

  18. הקטע הזה של שבירת החברות בגלל בחור ששתינו רצינו – זה עושה מין זילות לחברות שהיתה לנו. מה, על זה יקום ויפול?

    • אני כנראה לא כל כך אצילת נפש… אנשים מארגנים כל מיני ענינים מאחורי גבך ואת אמורה לחבק אותם באהבה אין קץ ולשאול אותם אם הם רוצים עוד כוס קפה ? תתייחסי לבחור שבסיפור כאל מטאפורה. מצידי שזה יהיה מדורה שלא הוזמנת אליה, ובה סיפר/ה החבר/ה הכי טוב/ה שלך, שזה לא מכבר שוחחתם שיחה של נפש, את כל הסודות שלך, הכמוסים ביותר. בשביל זה לפרק חברות ? לא זילות ?

  19. מיה
    לצערי הזדהתי מאד
    גם אני כמוך טוטאלית רוצה הכל או כלום
    וגם כשאני מתלוננת וממליצים לי לנסות את החברויות החביבות
    לא להכנס יותר מידי חזק רגשית וכו זה פשוט לא עובד זה לא אני.
    אז אחרי הרבה מאד ניתוקים ממי שהיו חברות טובות שלי וגרמו לי ליפול על התחת
    המסקנה שלי היא-לא להתייאש ולא להתפשר זה חזק מאיתנו..
    וגם ביקורת עצמית לפעמים מגלה שגם לנו היכולת להפיל פה ושם..על התחת
    בקיצור לא פשוט

  20. כמה מעניין זה מאיה שלכולם פה נפלת בזמן כל כך טוב..וגם לי, נו מה?
    ואין לי שום סיפור בגידה מרגש לספר, והסיפור עצמו הוא לא משהו אבל הכותרת התחתונה או העליונה או באמצע היא שהחברה הכי טובה שלי מגיל 13 ועד היום,
    (כששתינו כבר חצינו את ה30) היא..היא כבר לא…לא, היא לא מתה או משהו, היא חיה ונושמת לגמרי וגם אני מצאתי את עצמי מסתכלת קצת מהצד על הכל , ורק הגבה השמאלית שלי התרוממה בתימהון כזה..גם אני לא מצליחה להבין אייך מוותרים עלי..אייך היא מוותרת עלי! (רציתי לשים קו מתחת להיא אבל לא מצאתי קו ), בגלל בחור היא מוותרת עלי? זה בכלל יכול להיות?.. והרי אמרנו ש..והבטחנו ש.. וחלמנו ש…
    ובהתחלה כל המחשבות של- כמה הייתי שם בשבילה, ואייך תמיד אני ועוד טיפשיים כאלה ואז זה עבר למקום אחר שעדיין אין לי שם בשבילו, ואפילו לא הרגשה כי הוא רייק..
    להגיד שבפעם הבאה אני לא אהיה כ"כ תמימה?.. להגיד כמו שמישהו כבר אמר פה שאסור לסמוך על אך אחד חוץ מעל עצמך?..אני לא יכולה להגיד את כל זה..כי אנשים הם כן טובים! הם כן!
    מטפסת על כסא שאותי ישמעו הכי טוב…אנשים הם כן טובים הם כן טובים הם כן!
    אוי…נפלה מהכסא..ולנער את התחת ולהמשיך הלאה..

  21. מיה, נפלאה שכמותך, איזה יופי ואיזה קסם!!!
    הזדהיתי מאוד מאוד. עד כדי רצון לחבק

  22. ירח מר

    ואת אף פעם לא
    יודעת עם מי את שותה
    בירה. לרגע חשבת שעם החבר הכי
    טוב שלך, וברגע שלאחריו
    פתאום
    בדידות.
    על מה את מתאבלת
    בכלל
    למה,
    בשביל להמשיך…לאן ?
    אין לך להמשיך מכאן,
    יש לך את מה שהיה
    ויש לך ואקום.
    ומר לי מר לי בפה.

  23. אנשים מתבגרים, משתנים והחיבור שהיה לי עם מי שהיו בגיל 16, יכול לא להתאים למי שאנחנו, 14 שנים אח"כ.
    ויכול להיות שיום אחד אתם מגלים שאין שום בסיס משותף לחברות, שהאנשים שגדלתם להיות לא אוהבים את האנשים שהחברים שלכם גדלו להיות. וזה טבעי, וזה לגיטימי, חברויות מתמוססות ואחרות – כשאנחנו בני מזל – נוצרות.
    אבל…כאשר מי שהיה חבר נפש, מי ששימש כ "the volt" לסודותי הכמוסים מפנה את הגב, מנתק בברוטליות את הקשר, מתייחס בחוסר סובלנות לנסיונות הפתטים שלי להחיות את מה שהיה, להחזיק בזכרון- זה כואב.
    גם אם רציונאלית אני יודעת שהאדם שאני היום כבר לא אהב את מי שהוא, עדיין, הדרך…

    …So if you grow tiered of the friends we made,
    Never, never turn your back on them,
    Say they were the best of time you ever had.
    The best of time, the thoughtless kind,
    The very best of time , the thoughtless kind.
    (John Cale)

  24. אפשר
    אפשר להמשיך לאכול ביחד ממתקים ללא חשש
    הפתרון היחיד הוא להתייחס אל החבר ההוא כאל אחד מהממתקים
    ולאכול אותו ביחד ללא חשש
    לו אני הייתי במקום מיה
    היינו אני וחברת נפשי הנצחית מחייכות ומדסקסות את הממתק הזה
    בסך הכול זו שותפות מסוג אחר
    לדעתי החברות הנשית צריכה להיות נעלה מזה
    ולא איכפת לי אם הרמת הגבות הנדהמת שלכן על תגובה זו
    כבר חצתה את קו המצח והגיעה לעורף
    🙂

    • סליחה סליחה סליחה
      בהצתה מאוחרת
      קלטתי שמדובר לא רק על מקרה הממתק הספציפי
      אלא כסמל ומשל למעילה באמון בכלל
      וזה אכן צורב

  25. קראתי את הכתבה והמשכתי לקרוא את רוב התגובות.
    לקח לי כמה דקות, הרבה הרהורים, הרבה העלאת זכרונות, התרגשות קלה פה ושם,
    עצבות ותחושות שלפעמים כל כך רוצים להחניק.
    הסיפור האישי שלי קשור יותר להעלמות, לרעיון הנכון שדברים שפעם היו הטובים ביותר משתנים עם הזמן ואנשים פונים לדרכים שונות ונפרדות.
    אני רוצה לחזק את ידי כולכם וכולכן,
    לומר לאורני כמה אני מסכימה עם האבחנה שלה ולחזק את טרי.
    אלו הם החיים, אלו הם בני האנוש.

  26. פוגעת - נפגעת וגם ההיפך

    בלי ציניות. כל מה שנכתב כאן נכתב מנקודת הנפגע –
    גם אני…
    אבל…
    אף פעם לא פגענו? התעייפנו? נטשנו? היינו הפוגעים?

    בטוח, בטוח שהיינו…
    רק את זה יותר קשה לזכור….

    • ברור שפגענו, אבל תמיד יש לנו צידוקים למה זה היה ככה. מה עשו לנו שגרם לנו לבעוט. זה כדי שנוכל להסתכל בראי ולהרגיש טוב עם עצמנו. אנושי וכל זה. ברור שיותר קל לנו בעמדת הקורבן, אבל זה לא בגלל שיכחה.

  27. לזניה

    *********************************A true story- So read it*********************************
    hello ppl!
    i know what u talk about, although im only 16….
    so here i am, i have my best friend & we still belive that we will b together forever or atleast something near it, & she didnt sleep with my boyfriend because we have an agreement- no get near each others boyfriends, & we do love each other…
    but she is not the first one.
    i had political friends, the kind u NEED near u, sometimes. & this became serious after some time. everyone thought we were best friends, & so we really became ones- but the hate was stronger than the friendsip, & it ended. ended ugly.
    & i had friends that used me, & it took me much time to understand it, because i was stupid. maybe not stupid, lets say – blinded by optimism. & i thought we were everything but actually it was nothing and yes, it ended. ended ugly.
    and i had friends who were not only my friends, but others ppl friends too- so every thing i said had found its way to those other friends & then to the wide world, & yes, u guess right- it ended, ugly of course.
    And in edition i had a friend who grew up with me, he was two years older and we new each other from zero age, but we grew up & he desided im not good enough for him, & he left me alone,& i spent the last summers without him…. U already know the ending…
    Oh & i had also friends which I left, & i guess i know how it felt, but there was nothing i could do…
    but now i have friend, not one but TWO, yeah, u her correctly, i have Two, whole friends of my own. & im happy with them.
    especially with 1 of them, & we talk, & love, & together and we think & belive that we r bigger than life, & we r….
    at least i hope so…
    but mayb we r……. 🙂
    & Katia & Rach, if u read this- I LOVE YOU GIRLS!!!!!!!!!!!!
    & Katia, im gonna have that snake, i promiss……. get your credit card ready…

  28. ג'וליה

    אני לא צריכה לקרוא את כל התגובות בפורום כדי לומר ולהצהיר: כן, כן, כאלה הן בנות. נכונו לך עוד הרבה רגעים בחיים בהם תיווכחי כי נטישתה של "החברה הטובה" אכזרית ואגואיסטית יותר מנטישתו של הגבר הכי מניאק שהיה לך בחיים. ויותר מכך – הן גם יודעות להפגין התעלמות מקיומך במידה נחרצת יותר מכל גבר שבגדת בו איי פעם.
    בנות הן האויב הכי גדול של עצמן, גם אני למדתי את זה – אבל לשמחתי מוקדם מספיק בגיל ה"התבגרות", ומאז אני מקיפה עצמי בחברים-טובים-גברים, ולאו דווקא "החבר ההומו" – הם נאמנים יותר (כחברים טובים), הם מעריצים את הקרקע שאת הולכת עליה, והם גם הרבה יותר מצחיקים וספונטניים, אלק. וחוץ מזה, הם לא מלווים ממך את החזיה הכי שווה שלך או את החבר שלך (ללילה סוער בין הסדינים, כמו שהחברה הכי טובה שלך עשתה). צ'או ובהצלחה בהמשך.

    • כבר בעטו לי בתחת גם חברים בנים. מה זה בעטו, עם השפיץ של הנעל. אולי זה משהו בתחת שלי. ותרשי לי למחות בתוקף על דבריך (למזלך אסתי בחו"ל). אני אוהבת בנות. וחברים בנים זה לא כמו חברות בנות. כאלה שחשבתי שהיו הסתברו כלא היו. ובנים לא מתגעגעים כמו בנות ולא רגשנים, ועדיין מסכנים, אסור להם להתייפח. והתייפחות חשובה בחברות. וגם רגשנות.
      וסליחה מהבנים הרגשניים של בננות על ההכללה הגסה.

  29. The worst thing about this kind of friendship is that its more like a couplehood and the worst thing about this is the BREAKUP. i wanted to stop the relationship with my "best friend" . i had only one option: a breakup talk. couldnt imply. i tried but she didnt get the latent messege. and guess what?! this one didnt help either.i actually felt that she was an unbreakupable boyfriend

  30. "Baby, I've been waiting
    I've been waiting night and day
    I didn't see the time
    I waited half my life away
    There were lots of invitations
    and I know you sent me some
    but I was waiting
    for the miracle to come…"
    (Leonard Cohen)

    מישהו כאן ציין כמה שזה מוזר שהכתבה של מיה באה לכולם, פחות או יותר, ממש בזמן.
    אני אהיה בנאלית, ואומר שגם לי. היא פיספסה את עיקרה של הדרמה, או ההתפכחות, אבל, אולי היא הגיעה בדיוק בזמן המתאים, בעצם – בנקודה שבה אני מרגישה שאולי כן למדתי משהו, ואני מסתכלת באיזו פרופורציה על מהלך הדברים.
    אני לא אלאה אתכם בסיפור שלי, כי הפרטים לא חשובים. אבל, נגעו לי נורא הדברים של מיה, כמו גם יתר התגובות.
    ולקחתם לי את המילים, כולכם. כולכם, לא רק מיה.

    יותר מהכל, נכנס לי ללב הניסוח של מיה עצמה, על איך שעטה על החברות ההיא, על ההתאהבות ההיא, עם על הלב והנשמה, עם כל מה שרק היה לה לתת, ולא פחות חשוב, ואולי אפילו רלוונטי יותר – עם כל מה שחיפשה ורצתה למצוא, על הצלילה ההיא, שיותר משהיא מקרה אחד ומיוחד, היא עניין של אופי, ושלמרות החוויות שמצטברות וכביכול אמורות ליצור אצלנו איזשהו תהליך של סינון, של לבנות את הדברים לאט, ולא פשוט להתמסר, היא, וגם אני, פשוט מתאהבות, ו"צוללות", במבט אחד, וממשיכות עם ההרגל המגונה-משהו הזה, גם אחרי שנפלנו על התחת, כאילו לא ממש התבגרנו, ו"כאילו אין לנו זיכרון". ממש כך.
    בעטתי בחברים, אני מודה, ונבעטתי, וחברויות נפש נגמרו לי, עם חברות, וגם עם אחד ששנים היה לי כמו "אח" נוסף, רק לא ביולוגי, נדוש ככל שזה ישמע. והיו כאלה שרציתי למצוא בהן יותר ממה שהיה טמון בהן באמת.
    והחיפוש הזה שלי, באיזשהו מקום, עדיין לא נגמר, אחר חברות הנפש הכנה והאמיצה הזאת, אחרי הקשר הנפשי הזה, "הגדול מהחיים" (איזו הגדרה ממצה…).
    וגם אני דרמה-קווין לא קטנה, ואפילו כזאת שמודעת לעצמה. מאוד.ובאיזשהו מקום ישנו איזה קול בראש שלוחש בכל פעם מחדש:"נו, תתבגרי. תתבגרי כבר, אולי, ותביני שאין?"

    העניין הוא שיש לי חברות טובות, נהדרות. ומכמה "סוגים". יש את אלה שמלוות אותי מהתיכון, ויש מהצבא, ויש מהעבודה. יש לפחות שלוש שאני מגדירה כחברות הכי קרובות שלי, ועוד כמה שלא רחוקות מההגדרה הזאת. ואני אוהבת את כולן, ויודעת להעריך את הנוכחות שלהן בחיי, ואת מה שאני מקבלת מהן.
    אין שום דבר, ברמה המעשית, נגדיר את זה ככה, שאני יכולה לצפות לו יותר.
    ישנה רק ההתאהבות הזאת שמיה דיברה עליה, שחסרה. איזו התמסרות נפשית, לאיזה חלום, משהו שהוא בגדר "אידיאל החברות האולטימטיבית". ובכוונה אני מגדירה את זה כך, בצורה מפוצצת, ואפילו פלצנית-משהו, כדי לנסות ולהרגיל את עצמי לקול ההגיון שמקנן לי אי-שם בראש, שאומר שמרוב שאני מחכה ל"נס" הזה, כדברי לאונרד כהן, אני מפספסת את המציאות, שהיא לא פחות טובה. רק פחות אידיאלית, פחות דרמטית.

    היה כאן איזה ויכוח, בשלב מסויים, למה התכוונה מיה, בעצם.
    אולי אני בכלל טועה, אבל, נראה היה לי שיותר משרצתה לספר על החברה ההיא, ועל הקשר שהיה ואבד, והגעגוע והאובדן שהוא השאיר אחריו, כמו קשרים אחרים, דומים יותר ופחות, ויותר משרצתה לדבר על חברות, באופן כללי, כקונצפט, היא כתבה על עצמה, על כמה שהיא, באיזשהו מקום, איזו "מתאהבנית" חסרת תקנה, שממשיכה, מעצם טבעה, לקפוץ לתוך המים, ולצלול לתוך הקשרים האלה, בלי באמת לחשוב פעמיים, בלי לתת לנסיון שצברה לשמש כמסנן, שישמור עליה. כי היא עדיין מחפשת את הקשר הזה, "הגדול מהחיים", גם אם המוכרת בחנות הספרים אמרה לה להתבגר.
    כי כמה שלא תנסה להשאיר את עצמה על אדמה, הראש שלה, ברובד כלשהו, יהיה אי שם, בעננים, looking for the miracle to come.

    ואולי אני טועה לגמרי ומפרשת לעצמי את מיה ככה, פשוט בגלל שזה מה שאני ראיתי בכתבה שלה, דרך המשקפיים האישיות שלי.
    כי אני יודעת שעמוק בפנים אני אמשיך לעוט בתאווה על החברויות האלה, כאילו לא ממש התבגרתי מאז גיל התיכון, כאילו לא השתדלתי ללמד את עצמי להקשיב כשהשכל מדבר, ולכבות לשניה, לפחות, את הלב שדוהר, ואת העוצמות הרגשיות האלה, שפשוט מתאהבות, וזהו, ואחרי המבול. כאילו אני לא רואה את מגוון האפשרויות ולא יודעת שאני הולכת ליפול על התחת, כי אידיאלים הם, למרות הכל, רק אידיאלים, ואולי הם אמורים להישאר כאלה, כדי שיהיה לנו תמיד לאן לשאוף, לא יודעת.
    כי אני יודעת שעמוק בפנים, אני אמשיך לחפש את הצלילה הזאת. וגם אם לא אפעל לפי הדחף הזה, וגם אם ארסן את עצמי – לפחות ביני לבין עצמי, אני אמשיך לחפש את החברות האמיצה והמפוארת הזאת.
    משוגעת קצת, זה ברור לי…. 🙂

    • מהרגע שראיתי את המאמר הזה בלוח המאמרים, ועוד יותר מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו – הרגשתי את התחושה המפליאה בעוצמתה של ריגוש צרוף לנוכח קריאה של מילים ומשפטים שכל-כך הזדהיתי איתם. של רגשות שאת חושבת שהעוצמה שלהם קיימת רק בך.
      אי חושבת שזו גם הסיבה שהמאמר הזה קיבל כל-כך הרבה תגובות. כי כל-כך הרבה אנשים, מסתבר, מחפשים בחברות אמת, חברות נפש (שמסתבר שלא מופיעה רק בספרים) את האדם. את העולם. את תמצית האנושיות המזוקקת.
      כי אני חוויתי וחווה עכשיו חברות נפש. חברות שאני כל-כך מודעת אליה שהיא כזו, וגם הצד השני. עד שלפעמים אני תוהה אם היא קיימת בכלל, או רק בתודעה שלי, אם היא רק אידאליזציה מטורפת של כל התשוקות שלי, הכמיהה שלי לידע, לאהבה, לחוויות רגשיות. ומייד אסביר.
      החברות הנוכחית שאני יכולה להגדיר כ"חברות נפש" היא אחת. כי זה תמיד טוטלי ותמיד רק אחת. אין מקום ליותר. זוהי מישהי שהכרתי בצבא, וחלקנו אותו חדר. מעבר לחדר הפיזי, כל אחת טיפטפה קצת מעצמה מדי פעם, וזה היה נחמד לגלות הבנה משותפת ברמה שבהתחלה מעלה חיוך מענג של "כן, גם אני מרגישה כך. אני לא מאמינה שגם את"; ואחר-כך הסכר השתחרר מעט מדי פעם ומפל של רגשות, תחושות ותובנות התפרץ החוצה. התחושה היתה נפלאה. נמהלתי לתוך זה, נסחפתי, והכל בהכרה מלאה ש"הנה זה מתחיל". עוד קשר חברות מדהים. שיחות מרתקות ומרגשות אל תוך הלילה, שיחות שהן כל כך איכותיות ושונות משיחות הסרק שבדרך כלל מנהלים (במיוחד בצבא). עד כדי כך שמרגישים איכות כואבת מרחפת באוויר. ויש גם חשיפת רגשות דוקרת. חיטוט מעמיק בנשמה ובנפש של כל אחת מאיתנו. פציעה עם הציפורניים. זה היה מאוד אינטנסיבי, אז , בתקופת הצבא. לפעמים יותר מדי אינטנסיבי, מה שהוביל לעיתים לחוסר קומוניקציה שהותיר תחושת חוסר אונים ובלבול. אבל כל החברות שלנו היא ארספואטית, ז"א כל הזמן מדברים על. כך כשאפילו כשהיתה חוסר קומוניקציה אז דיברנו על זה.
      מוזר לי כשאני מדברת על החברות הזו בלשון עבר. כי היא עדיין קיימת. אני כבר השתחררתי מהצבא, היא עדיין לא. אנחנו נפגשות בערך פעם בשבועיים-שלושה. וזה קשה. בשבועות הראשונים הייתי חולמת עליה. הרגשתי ריק מאוד גדול. געגועים שצרבו אותי ככוויה מדי בוקר. לאט לאט החברות נהפכה ממשהו אינטנסיבי וגועש ושורף למשהו שפשוט קיים. גרעין שנמצא שם. כמו לב פועם שתמיד יפעם.
      וזה מוזר – כי כלפי החברה הכי טובה שלי מתקופת התיכון (שעדיין חברה שלי, דרך אגב), הרגשתי רגשות דומים בעוצמתם, אך כרגע זהו קשר חלש יותר, פחות רגשי , יותר "בילויי", וחבל לי על כך. פתאום אני מגלה כמה השתניתי.
      ואז אני תוהה אם בכלל יש כזה דבר חברות. הרי זה הכל מעבר לתודעה שלנו. לפעמים אני מרגישה, בהמון המון צער, שאנשים זה תקופות.
      ההרגשה הכי נוראית היא דעיכה. שהחברות הנפלאה, האלוהית הזו, דועכת. שפתאום קמים בבוקר, וכבר לא כזה איכפת, ואפילו לא ממש זוכרים (אולי זוכרים רציונלית, אבל לא זוכרים רגשית, לא מרגישים ממש) מתי זה היה כל כך חשוב.
      אשמח לתגובות.

      • סתם אחד

        ואז יתנו לה לצאת כ שבת ישר אלייך הבייתה, תוכלי גם להיות שארה שלה אם משהו יקרה.
        את החברה מהתיכון אל תשכחי להזמין מסיבת הרווקות.
        🙂

      • הזדהתי מאוד עם מה שכתבת סופי, ולמעשה אם הייתי צריכה – לא הייתי מצליחה לנסח את ההרגשה יותר טוב ממך. בתקופת הגיל שלנו (20 פלוס מינוס) נוצרות כל כך הרבה חברויות חדשות (צופים, תיכון, צבא) וכל פעם כשהכרתי מישהו חדש שחשבתי שהנה הנה זה האדם שאיתו אני מתקשרת כ"כ טוב והוא זה שילווה אותי הלאה בחיים, גיליתי שאם אני רק נותנת לחברות הזאת קצת זמן, היא פתאום נהיית לא רלוונטית. הדינמיקה המאולצת של החיים שלי לא נותנת לי להיקשר לאותו אדם לאורך זמן. החברות עצמה כמובן נשארת אבל לא באותה עוצמה ולא באותן כמויות של רגש כמו שיש בהתחלה משום שבאופן טבעי אנחנו מתחברים לאנשים שמתאימים לנו באותו רגע, ונותנים את הכל מעצמנו בגלל שנראה שזה עומד להיות לנצח. כשבמציאות מה שקורה הוא שהתיכון נגמר בשלב מסוים וכנ"ל גם הצבא ואיתו החברויות המקסימות שיצרנו.ומה שנותר זו התחושה הזו שתארת, שקמים בבוקר ואין את הואוו הזה שליווה אותך לאורך תחילת החברות, והאדם המסויים שעליו דובר פשוט נוסף לך לרשימת החברים "הרגילים", עוד מישהו להתקשר אליו כשמשמם…
        לפעמים אני חושבת שזה לא פייר, איך החיים מרשים לעצמם לזרום כ"כ מהר ולהרוס לי את כל החברויות הכי טובות שלי, להפוך אותן כ"כ מהר ללא רלוונטיות. ולפעמים אני כועסת על החברים שלי שלא יודעים להשתנות יחד איתי ואני חייבת לוותר עליהם, או הם עלי.
        החברים הרבים שאיבדתי והתחושות האלה שמלוות אותי כואבות, כ"כ כואבות.

  31. אני יודעת שקצת מאוחר, אך אני מקווה בכל ליבי שמישהו עוד יקרא את זה..
    הזדהיתי עם כל מילה, כמעט שבכיתי.. והנה, חשבתי לי לתומי שאני הבן-אדם היחיד בעולם שרוצה וזקוקה כל-כך לחברת-נפש והיה לי כל-כך נפלא לקרוא את כל התגובות, לראות שיש עוד בנות בעולם הזה שרוצות את זה. שזה חשוב להן. שצריכות את הקרבה, את שיחות הנפש המדהימות.
    לי היו שתי חברות שאלה. אחת בכיתה י'ב. אהבתי אותה כל-כך. דיברנו על הכל.. בנים, אהבה, חברות. אני יודעת שזה היה לה חשוב, אבל אחרי שהיא מצאה את החבר שלה והעדיפה לבלות את כל הזמן איתו, הדברים החלו להתפורר לאט לאט. ליבי נשבר. הפסקנו לדבר. ועכשיו, שלוש שנים אחרי, עוד כואב לי כל-כך ואני חושבת עליה כל יום. איך היא לא הצילה אותנו? איך היא העדיפה משהו אחר (שהיום כבר נגמר) על חברות-נפש לכל החיים??
    והשניה- היתה בצבא. ואיתה עוד דיברתי עוד יותר, במגרש הכדורסל בבסיס, עד ארבע בבוקר. וגם אותה אהבתי היתה לי סיבה טובה לבוא לבסיס. שמחתי לבוא לבסיס. אבל היא לא עמדה בזה. כנראה שהיה לה קשה עם הפתיחות, עם הרצון שלי לחברות-נפש אמיתית. לברית-דם. למשהו שימשך כל החיים. וגם זה נגמר.
    ועכשיו, אין לי כלום ונורא קשה לי עם זה, כי אני כל-כך רוצה את זה. וממש כואב לי שאין לי שיחות-נפש וקרבה ואין לי את ה-soulmate שלי..
    בכל מקרה, עודד אותי לראות שיש עוד כמה נשמות טובות שרוצות את זה כמוני, שאני לא היחידה, שעוד יש לי סיכוי.
    אולי מישהי מחפשת חברת נפש? 🙂 ……..

  32. לא המיכל מקודם. אני חדשה..

  33. הנבגדת

    לחברה הכי טובה שלי היה "עסק" קטן עם החבר הראשון שלי
    איתה לא דיברתי על זה אף פעם , הוא מכחיש הכל .
    נ.ב. הזכרתי שהיא אחותי ………..?

  34. יש לי רק דבר אחד לומר בשם כולם….
    אותי רבים כבר הפסידו
    ובהם גם כאלה שהספידו
    אבל אני ..איך לומר- מאושר
    והם כמו גוועים במדבר
    (ניגון עממי)

  35. לדעתי חברים הם רק חלק במסע אל העצמי צריך לקחת אותם בפרופורציה וגם ידוע שנשים נחשיות אחת לשנייה עם קושי עצום לפרגן (כולל אותי) ומה רע בלחזור בתשובה?

    • מירנדה

      לא תמיד נשים "נחשיות" זו לזו, והפרגון קיים וישנו גם ישנו. אני מאמינה שככול שנשים תצבורנה כוח ותובנה על המבנה הפטריאכלי של החברה האהבה והפרגון בין נשים יגברו על הקנאות שהיא ממאפייני חברה של מדוכאים ועבדים.

      גם מקרה הבגידה של החברה של מיה יכול להתפרש באופן הפוך ואחר. היסודות הארוטיים בסיפור-המקרה די ברורים: מיה מתארת התאהבות ממבט ראשון המלווה באינטימיות וחויות רגשיות עמוקות. מה שחסר הוא המגע המיני בין שתי הנערות ההטרוסקסואליות.

      חויה מינית עם החבר של החברה שלך יכולה להתפרש כמימוש אותה אינטימיות חסרה… תפקידו של הגבר יכול להתפרש לאור זאת, כמתווך לאהבה המינית בין החברה של מיה למיה…. לא תמיד הגבר הוא יעד בפני עצמו.

  36. ג.דניאל

    אוי מיה מיה
    לא משנה באיזה הקשר…תמיד את כותבת נפלא.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *