אני לא זינה!

אני לא זינה הנסיכה הלוחמת. נכון אני נראית כמוה, נוהגת כמוה, לעזאזל… אני אפילו חושבת כמוה, אבל אני לא היא. זה לא שלא רציתי להיות, ז'תומרת זה לא שלא התאמצתי להיראות כמוה וזה גם לא שלא הייתי ממשיכה עם זה.
שלא תהיה פה טעות! אני לא מתחרטת, לא מתנצלת, לא נותנת הסברים ולא לוקחת שבויים!! פשוט התעייפתי.
נו, התעייפתי, מה רציתם? שאני אגיד שתפסתי שאני חיה בשקר? שהיו לי יומרות? שהיתה לי ילדות עשוקה? לא קיביניבאט! פשוט התעייפתי מהנשיות כמו שהיא אמורה להיות. נכון, זה לא הירואי במיוחד או בכל אופן לא חומר לרומן או סתם לטוק-שאו, באט איטס דה פאקינג טרות'!
אני, מי שחשבתם שהיא זינה הנסיכה הלוחמת, בתם של אבא ואמא שלי, אחותם של האחיות שלי ואכושלה אמא של הבן שלי, מתפטרת מהתפקיד לאלתר. אני לא רוצה לראות דמעות! ואני לא הולכת לנקות את השולחן שלי, כי ממילא אף פעם לא היה עליו שום דבר (בעיקר עסקתי בעבודות שטח).
איך הגעתי לזה בכלל? טוב אפשר להגיד שדבר גרר את הדבר שאחריו, שזה היה כמו כדור שלג שהלך והתעצם, שלחיים יש דינמיקה משל עצמם ושכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. טוב נו, זה גם קשור לגנטיקה ולהבנייה חברתית, אבל בטח כבר שמעתם על התופעה הזאת של המשמעות של היות אשה וכל זה.
האמת היא שלא הייתי אשה מההתחלה, קודם הייתי עולל מתקתק ועד גיל שלוש בכלל לא ידעתי שממש לא כיף לי, בכל אופן ככה פרויד אמר. פתאום בגיל שלוש בערך גיליתי שאני חסרה, שאני פגומה, שאני סוג ב', שאין לי, רחמנא לצלן, בולבול. מאותו הרגע נדונתי להיות אמא שלי, שנדונה להיות אמא שלה, שנדונה להיות אמא שלה וחוזר? חלילה! אבל כן.
בשנות השישים כולם היו לכאורה שווים והיפים ועישנו את ההבדלים, ובשנות השבעים והלאה כבר כמעט כולם ידעו שיש כזה דבר "מהפכה פמיניסטית" (למרות שזה התחיל כבר קודם, אבל לקח להם זמן להתפכח).
אצלנו בשכונה משמעות הפמיניזם היתה אשה לא נשואה שאינה אנורקטית בעליל, בעלת שפם שנוהגת במשאיות תובלה.
פעם אפילו אמא שלי האשימה אותי בפמניזם, אבל בשנות השמונים המוקדמות זאת היתה סתם מילת גנאי לעת מצוא והכוונה היתה: אין לך שיער ארוך, את לא לובשת חולצות מלמלה ורודות ואת לא עושה שיעורים, אלא רק מזדיינת וחוקרת את המיניות שלך.
טוב איפה הייתי? אה, כן נשיות! טוב, בלה בלה בלה, נהייתי אשה כיפאק הי! לא זוכרת בדיוק מתי, כי לפני זה הייתי סתם מחוצ'קנת והיו לי טבעות בשיניים ואח"כ פלטות וגם רסן ללילה, אם השיניים שלי יחליטו לפרוץ פתאום קדימה ולשנות לי את כל הפריזורה.
טוב יאללה נהייתי אשה, גדל לי הציצי יתברך שמו! היו לי מערכות יחסים דפוקות שחשבתי שלעולם לא אתאושש מהן והתאוששתי. אבל קרה לי משהו, שנים של מניפולציות חברתיות הפכו אותי למוטציה וככה לאט לאט, הפכתי לזינה הנסיכה הלוחמת.
הבנתי שבתור אשה, אני צריכה לעשות הכל כמו כולם, אבל יותר טוב ויותר הרבה, כי תמיד אשאר ההיא בלי הבולבול נו מאטר ווט!
במסגרת היותי אשה, קודם כל למדתי! מתוך מחשבה שאולי בעלת המאה לא אהיה, אבל בעלת הדעה ועוד איך! אותי תמיד לימדו שאין כזה דבר לדעת יותר מדי (אלא אם אתה מעובדי הכור הגרעיני). פעם זה היה סקסי להיות אשה מטומטמת, אבל בימינו הטרופים זה לא מומלץ.
אז למדתי, עשיתי תואר ראשון בשנתיים וחצי, כי לא היה לי זמן, היה לי שעון ביולוגי קצת מפגר. בסוף התואר הראשון נולד בני הבונבון ואחרי התאוששות לא ארוכה מדי, הסתערתי על התואר השני, כי לא נעים – אם התחלת תגמרי וקריירה זאת לא מלה גסה, במיוחד שאמא מושלמת את כבר לא, כי את עובדת בחצי משרה. אז יאללה תואר שני, אימהות, עבודה ואולי אישפוז קטן בסוף הדרך… אבל לא!!! ובדיוק אז זה קרה בפעם הראשונה. בום טראח הבלון לא התפוצץ!! הבלון לא נקרע!! ואני לא אני, אני זינה הנסיכה הלוחמת!
והדובדבן שבשניצל הוא שעם התואר החדש מגיעה מגילת חוקים משופרים, נגמר עניין "הגבר הרגיש" ובואו נודה בזה חברים, זה די דוחה.
אני פותחת את מגילת העצמאות החדשה שלי ועיני כלא מאמינות! יום כיף בנווה תרצה נראה לי מפתה יותר. אז ככה:

1.
שילוב של קריירה, אימהות ולימודים עד לפרופסורה חובה

2.
רשיון נהיגה פלוס רכב שנת 90 ומעלה

3.
אפשר לא לבשל אבל צריך מספיק כסף כדי שמישהו אחר יעשה את זה במקומך, או למצוא בן זוג פרוגרסיבי

4.
לבצע כל מטלה בכל זמן, גם כשאת מעדיפה שפשוט יירו לך בראש וזהו

5.
להיות פרפקציוניסטית, מפני שתמיד תצטרכי להוכיח את עצמך, גם אחרי שכבר הוכחת את עצמך

6.
לא לבכות ליד אנשים זרים או קרובים, ואם אפשר, לא לבכות בכלל, זה פאתטי ומעיד על היסטריה

7.
ניתוח לשינוי מין אינה אופציה, עלייך ללמוד לדחות סיפוקים וכו'…
טוב בקיצור לא נשארתי עד הסוף, אבל היה כבר מאוחר מדי, הפכתי זינה וזה מה שראו בי הסובבים אותי. הנורא מכל הוא ששכחתי שפעם הייתי עוללית שלא ידעה שהיא פגומה והמשיכה להשתין ולחרבן בחיתול כאילו אין מחר.
זה לא שהיום אני זוכרת, בכל זאת הגיל עושה את שלו וכשהחיים מתיישבים לך על הפרצוף זה די חוסם את הנוף. אבל הגוף שלי לאחרונה התחיל להתקומם וזה לא רק בגלל שלא מתחשק לי להזדיין ורק בא לי לישון, וזה לא רק זה שהתמסרתי ל"דינמיקה של החיים" ועליתי חמישה קילו. אתם מבינים, אורח החיים הזה נראה לי הגיוני ובמידה רבה ביצעתי פשע כנגד האנושות, שהאנושות היא אני ואולי עוד איזה שתיים כמוני. אז אני לא אומרת לשבת בבית מול הטלוויזיה, לתקוע נודים ולתת לאחרים לנהל את העולם, אני אומרת הי! בואו נעצור לרגע! בואו נתמסר לאיזה קצב אחר, בואו נעשה שלא יהיה לנו איכפת ממה שחושבים עלינו וניראה פצצה כי זה עושה לנו טוב ולא למישהו אחר. בואו נמציא לנו עיקרון רצף נשי, משהו שממש עכשיו אני מנסה לנסח לעצמי, כך שאוכל גם לכבד את עצמי בבוקר… אני לא זינה הנסיכה הלוחמת! זה לא עושה אותי חלשה, זה לא עושה אותי מוותרת, להיפך זה אתגר, אולי המשמעותי ביותר בחיי – האתגר למצוא מה אני באמת אחרי שאני מנקה את כל מה שמסביב, אחרי שאני לא נתלית בעבר שלי, בילדותי, בהורי (כי זה ברור שאני דפוקה בגללם), בציפיות של העולם והחברה ממני. עכשיו אני רק יודעת מה אני לא וזה נשמע לי כמו תחילתה של ידידות מופלאה, עם עצמי.