צחוק הגורל

פחות מעשרים וארבע שעות אחרי שגיל הודיע לי בכובד ראש ובהתחשבות המרבית שיחסינו הסתיימו (הוא כל כך מצטער, הוא שונא לעשות לי את זה, לא, לא, זה בסדר, תלך, אני פשוט אשאר פה עוד חמש דקות לגמור את הקפה שלי) – היה פיגוע המוני. כבר בערב בו נפרדנו הרמתי טלפונים בהולים ודואבים לעוזי, שרה, עמוס ושירה לספר להם את החדשות העצובות. עמוס היה היחיד שניאות להציע לי כתף תומכת. "בואי ניפגש," הוא אומר בחמימות, "רוצה לבוא לזנזיבר?" אני מסיקה שזו עומדת להיות מין פגישת "בואי נשמיץ את האקס שלך ביחד" תומכת ואמפתית, נושמת בהקלה כשאני טורקת את דלת הבית ורצה במדרגות, נמלטת מפני מכשיר הטלפון שכל אחר הצהריים קורא לי ומתחנן, "תרימי טלפון לגיל ותטרקי." אבל בשנייה שאני חודרת לבר מסתבר שמטרתו האמיתית של הכינוס היא לדגמן את החברה החדשה של עמוס. הוא יושב בחברת מישהי העטופה בלייקרה מכף רגל עד ראש, והדבר האחרון שבעניין לעשות שם זה להקים מין סדנת תמיכה לבחורות שהחבר שלהן נטש אותן.
לא ייאמן איך שאנשים יכולים להיות חסרי טאקט ואטומים לפעמים. עוד לא עברו שתי שניות מאז שגיל גמר אתי וכבר עמוס בא לנפנף לי באהבה החדשה שלו. שניהם נמרחים על הכיסאות מולי, עסוקים בבליל של אוזניים ולשונות משתרבבות. זוגות שמתחילים סיפור חדש צריכים לנעול את עצמם בבית בחודש הראשון.
"היי, נטי, כאן!" הוא מנופף לי מהשולחן בתנועות דרמטיות ומוקצנות, כאילו הוא מנסה לעצור מונית, אני בולעת אוויר ולובשת חיוך מזויף כשאני מצטרפת לשולחן שלהם, אומרת "היי" עגמומי. "נטי'לה, בואי תכירי," עמוס משתף אותי בהצגה הקטנה שלו, פרזנטציית הבחור החברותי, "זאת מיכל. מיכל, זו נטי, חברתי הטובה, סיפרתי לך עליה."
היא מודדת אותי מלמעלה למטה וגומרת אומר, כנראה, שאני לא פוטנציאל, אז היא מושיטה לי מעבר לשולחן יד זעירה ורפה ללחיצת צפרדע ומפסיקה לרגע ללעוס לו את האוזן. "היי נטי," היא מדקלמת, "עמוס סיפר לי עלייך מלא." אני שואלת את עצמי בחלחלה מה סיפר. בחורות במצוקה שהרגע גמרו אִתן הן חומר מצוין לזוגות בהתהוות, בשלב ההתחלתי ההוא, כשעוד אין להם ממש על מה לדבר. הם עוד לא רבים, אז אין להם שום דרך תרבותית למלא בצוותא את הזמן הזוגי שלהם, פרט לדיבורים על חבריהם הנטושים: הו, כן, כמה אכזרי העולם שם בחוץ, כמה טוב בזוגיות המגוננת הזו שלנו. אנחנו לא מפסידים כלום כשאנחנו ביחד. אני מחייכת חיוך מאולץ, מעיפה מבטים עצבניים לצדדים, שואלת בעצבנות מתי המלצרית תגיע אלינו.
"מה בוער," אומר עמוס, כאילו הוא לא זה שתמיד לחוץ ששכחו להביא לו לחם עם חמאה, "אגב, עוזי גם צריך לקפוץ, עם שרה. הם טִלפנו בשנייה שיצאנו מהבית, אז אמרתי להם שיצטרפו אם הם רוצים."
מקסים. כולם ישבו שם בזוגות ואני ארגיש מסריחה מרווקות.
"אז מה קורה?" אני שואלת באופן כללי. עמוס מתחיל לחייך לו חיוך רחב, בטח עומד לפרט כמה הכול נפלא אצלו, אבל פתאום המלצרית מגבירה את הגלגלץ, מגבה את עצמה בהכרזה הדרמטית, "שיו, מה יהיה?"
"מה קרה?" שואלת מיכל בעניין.
"מה, לא שמעתם?" אומרת בחורה משקפופרית אחת בשולחן לידנו, "לא שמעתם עוד?"
כולנו מפסיקים לדבר ומקשיבים. "בשעה זו נמנו עשרים הרוגים," אומר הקריין, "כתבנו נמצא בניידת השידור במקום הפיגוע. כן, האם ידועים לך לפי שעה פרטים נוספים?"
"מה, היה עוד פיגוע? איפה אבל?" אני שואלת. מיכל מפשילה את שפתיה, היא לא יודעת. אבל עמוס אומר, "כן, כן, רגע," מתאמץ ללכוד את המילים. אני מנסה להקשיב, אבל מחשבותי נודדות בלי שליטה לגיל. אולי גם גיל נהרג? חושבת לעצמי בסיפוק, אח, מגיע לו. נבהלת מעצמי, מתחננת למישהו דמיוני, לא, לא. שרק לא יקרה לגיל שום דבר. עונה לעצמי, אבל מה פתאום שהוא ייהרג, איזה נהרג. גיל. ממש. זאת לא סיבה מעולה להרים לו סופסוף את הטלפון שאני דוגרת עליו מהבוקר? במקום להתייפח בחוסר אונים, כמו שמבקש לבי, גיל, גיל, אל תעזוב אותי, אוכל להיות אסרטיבית והומנית. היי, גיל, אומר בקול צונן וענייני, רק רציתי לדעת שהכול בסדר. אוי, נטי, הוא יאמר, שום דבר לא בסדר. אני כל כך מתחרט, בואי נחזור. אני לא יודעת, גיל. התקשרתי רק לבדוק שלא נהרגת. אני אצטרך לשקול את זה. בבקשה, נטי, תגידי לי שאת עוד אוהבת אותי.
מגנה בתוקף. ידו הארוכה של הטרור. בבית החולים איכילוב בתל אביב נמצא כרגע –
"אי איי," אומרת מיכל, לופתת את ידו של עמוס שיתמוך בה.
"נורא," הוא אומר.
מה פתאום שאני אברר אם הוא חי. שהוא יטלפן אלי, שידאג לי. חבל שלא נהרגתי בעצמי. זה יטלטל אותו. יהיו לו ייסורי מצפון כל חייו. החברה הקודמת שלו חזרה אליו, היא אמרה שהיא מתחרטת על הכול, היא רוצה לתת לזה עוד ניסיון. הוא חייב לתת לזה עוד ניסיון. אני מקסימה, הוא היה ממש בדרך להתאהב בי, אבל הם היו שנתיים ביחד, הוא לא יכול פשוט לזרוק את זה. אמרתי לו שאני מבינה. והיום נהרגתי בפיגוע. ואם אני אטלפן רק לשמוע אם ההיא עונה שם לטלפונים, ואם הוא בחיים? אני אטרוק לה? היא תגיד לו, אוי, טרקו לי בפרצוף. וגיל יגיד לה, עזבי, זאת נטי, סתם אחת. ושניהם ישבו וירכלו עלי. היא בטח תשאל אותו, נטי? לא סיפרת לי על נטי. העיניים שלי מתמלאות דמעות פתאום.
"זה נורא, נטי, נכון?" אומר עמוס, אמפתי כזה, "טוב, את גם בכלל בתקופה של עומס רגשי וזה."
אני מושכת את הדמעות חזרה לעיניים. עמוס מלטף את הצמה הזעירה המשתלשלת מראשה של מיכל ומסיע את ראשו מצד לצד. מבטה נודד ביני לבינו במבוכה. מכל הדברים שהפוסט מודרניזם מצטט: ג'סטות רומנטיות, ללכת מחובקים ברחוב, שוקולד ביצה למציצה זוגית, כל הדברים שאסורים באיסור חמור לבני דורי באשמת עודף רגשנות ותופסים רק ציטוט, כהפוכה של הפוכה, דמעות בפומבי נשארו אסורות באיסור מוחלט.
"תגידו, מה יהיה הסוף עם המדינה הזאת?" מתעניינת לבסוף מיכל.
כנראה שאיש אינו יודע, כי שלושתנו בוהים זה בזו, לא מאמינים. אני מתאמצת להפסיק לזלוג, מחליטה להפסיק בכוח להרהר לשנייה אחת בעצמי, לנקז את זרם המחשבות הלא פוסק לכל האנשים ההם, שנהרגו ונפצעו עכשיו, שמובלים כרגע לבית החולים, הלומים ומבולבלים, אבל הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה, אוי, גיל. אני חייבת לדעת איפה גיל.
אתמול נפרדנו בגלל שהאקסית שלו – ג'ינג'ית גבוהה עם חזה קטן ורגליים שלא נגמרות – נמלכה בדעתה והחליטה לחזור אליו בכל זאת. הוא הזמין אותי לבית קפה לעדכן אותי בהתחשבות ובאמפתיה בחדשה וציפה שאגיב בצורה הולמת: כלומר, בקור רוח, בלי לאבד שליטה. אחרי הכול, אני נערת שנות התשעים. בדור הזה הבכי הוא כלימה וכל זה. החזקתי מעמד בערך חמש דקות, ביקשתי שישאיר אותי לבד, ומאז טִלפנתי אליו רק חמש עשרה פעם בלי להזדהות. כל כך עלוב מצדי, לשמוע על הפיגוע הזה ונו, לחשוב על החברה הג'ינג'ית של גיל. אני נוזפת בעצמי בכובד ראש. אני אומרת לעצמי בלב, פיכסה, איזה מין בנאדם את, נטי, תפסיקי. עשרים הרוגים בפיצוץ ואת חושבת על גיל. אני עוד לא גומרת לנזוף בעצמי, וכבר מתחילה לפנטז שאם אתמול הוא לא היה גומר אתי, בטח היינו יושבים פה עכשיו ביחד. הייתי אומרת לו, בא לך להיפגש עם עמוס והחברה החדשה שלו? היינו נכנסים, נון-שלאנטיים, לבר – ובמקום שהיא תתרחם עלי, אני הייתי תופסת עליה תחת באלגנטיות, בתור הזוג הוותיק בתמונה. אני נאנחת, מניחה את המפתחות שלי על השולחן. בודקת בפעם השביעית שהנייד בקליטה ושלא היו שום הודעות שפִספסתי. אני אומרת, "תסלחו לי שנייה, טוב?" קמה ומסתלקת לשירותים. יש שם מראה קטנה ואוטומט מברשות שיניים חד-פעמיות, מוכנות עם המשחה מרוחה עליהן, למקרה שפתאום יש לך דייט והפה שלך מסריח, אני מניחה. עזרה ראשונה לזיונים. בטח גיל עושה את זה עכשיו עם הג'ינג'ית שלו. בדיוק עכשיו, והם אפילו לא יודעים שהיה פיגוע. חיות. ואם הם יודעים, מעניין אותם רק מעצמם. איזה אנשים אטומים הם. במיוחד הוא. לא כמוני, שאני רגישה. שגם ברגעים הקשים שלי, במקום לחשוב על עצמי אני חושבת על אחרים, זתומרת, על גיל. אני בוהה במתקנים. חושבת לעצמי שבשבילי זה כבר אף פעם לא יהיה רלוונטי: מברשות שיניים חד-פעמיות. כל העולם יצרוך מברשות שיניים חד-פעמיות פרט לי. חושבת, כמה אני ריקנית, כמה אפשר להיות חסרת רגשות. יש פיגוע. לעשרים משפחות נהרסו החיים, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה אני בודדה, אבל טוב, נו.
בדיוק אז מיכל מצטרפת, אני מנסה לא להסתכל לה בפטמות למרות שהיא לא לובשת חזייה. היא מחייכת חיוך מסכן קלוש ההולם את המצב. שואלת, "את מחכה? התא מלא?" אני אומרת, "סתם, הסתכלתי בראי, כנסי את." היא בוחנת את הטריינינג שלי. חשבתי שזה בסדר לפני שיצאתי מהבית. חשבתי שאם התכניות שלי כוללות בעיקר השתפכות וקבלת אמפתיה, אני יכולה להשתפך אותו דבר גם בטריינינג וכפכפים, חשבתי שזה יפה, שאני נראית קיבוצניקית-שיק, חיננית דווקא, אבל כשאני רואה את מיכל, מטופחת במראה "יש לי בחור חדש ואני מאוהבת", הכול מתנפץ.
"אויש, איך שהלך לי כל המצברוח?" מיכל אומרת, "שמעת שספרו כבר עשרים הרוגים ולא-יודעים-כמה פצועים?" אני מהנהנת ופותחת את הברז. מיכל עומדת מול המראה על קצות האצבעות וסוקרת את עצמה בעניין.
"מחריד," היא מסכמת את המצב ומסתלקת לתא שלה.
אני חוזרת לעמוס. עוזי מתקרב לשולחן, בלי שרה. הוא אומר בפרצוף מתוח עד הכתפיים שכבר לא היה לה מצברוח לצאת והוא לא מסוגל להישאר בבית בכזאת הרגשה, שהמדינה, זהו, אתם יודעים. הוא בא רק לקחת משהו בטייק-אוויי, הם הולכים לראות טלוויזיה, אז הוא קפץ להביא סיני וכמה בירות. מישהו רוצה לבוא לראות טלוויזיה? יותר כיף לראות טלוויזיה ביחד, לא? אני אומרת שאני גם הולכת ומיכל מופיעה, אוספת את התיק שלה, היא אומרת לעמוס, "כן, בוז'י, אתה רוצה שגם נזוז, מאמי?" עוזי אומר שאפשר ללכת אליו לראות טלוויזיה ביחד, אבל אני אומרת, לא, אני כבר אמשיך ישר הביתה. אז ביי. אני עוצרת מונית שק"ם וכל הדרך הנהג מפוצץ ווליומים של "ככל הידוע לנו מדובר במפַגע, תושב השטחים", "נבדקת האפשרות", "נמצא עמנו על הקו", ו"לעת עתה הפרטים שנמסרו".
"אח," משתף אותי הנהג ברחשי לבו, "תגידי לי: מה יהיה הסוף?"
"תוכל לעצור לי פה איפשהו?" אני מבקשת בפינת ארלוזורוב.
"אי אפשר להאמין, פשוט כבר אי אפשר לתפוס מה שקורה במדינה הזאתי," משיב הנהג לעצמו ומאט באמצע הכביש, אבל אז הוא משרבב את ראשו מהחלון, צורח, "תפסיק לצפור, יא זבל."
"תראי, תראי, איזה אנשים," הוא מחווה דעתו באכזבה כשהוא נותן לי שטר של עשרים מוכתם.
איך שאני נכנסת הביתה מצלצל הטלפון, עוד לפני שאני מספיקה לבדוק את ההודעות שלי. אני מסתערת עליו בלב הולם, "היי. שמעת כבר?" זו ענת, חגיגית ומאופקת. נוגה כמו שצריך, אבל בכל זאת מרוצה מעצמה. זה נעשה יוקרתי-חברתית לדווח ראשונה על פיגועים, וגם דרך קיצור לצאת נחמדה ואכפתית. היי, סליחה שלא החזרתי לך טלפונים חודש, היה פיגוע.
"את בסדר?"
"כן, לא, השנייה נכנסתי הביתה. בדיוק אתמול גיל עזב אותי."
"מה את אומרת? טוב, שימי סי.אן.אן, מראים שם את התמונות עכשיו," היא אומרת, עסוקה מכדי להתעכב, "אני הולכת לטלפן לטלי."
"בסדר, תודה."
אני גוררת רגליים לטלוויזיה. מנסה לחשוב על משהו אחר חוץ מעל עצמי והרגשות שלי וכל זה. מה הוא עושה בדיוק השנייה, וזה שממש לא כדאי לי לטלפן אליו לברר. אני יודעת יפה שיש אנשים אומללים ממני עכשיו, אבל אני לא מצליחה ממש להרגיש את זה. המחשבה היחידה שלי מול צילומי האנשים המזוקנים בטלוויזיה היא אוי, גיל, גיל. אולי בכל זאת אטלפן לשאול אם הוא מת? אבל הוא בטח אִתה. הוא סתם ינפנף אותי. או שהוא ירחם עלי. זה הכי משפיל. אבל אם קרה לו משהו? ואם לא, למה שהוא לא ידאג לי. שיחשוב שנהרגתי. שיחשוב איך נהרגתי בדיוק יום אחרי שהוא גמר אתי. גם נהרגתי, וגם הייתי עם לב שבור. כל החיים יהיו לו ייסורי מצפון. הטלפון מצלצל. הלב שלי דופק כשאני מתנפלת עליו. "אוי, ברוך השם שאת בבית," אומרת אמא שלי, "כל כך דאגתי." אני אומרת בקול כבוי, "כן, הכול בסדר." היא אומרת, "ובדקתי גם עם אח שלך, הוא בסדר. כולם שם בבית ואפרת גם בבית. ניסיתי לתפוס את לאה, היא לא היתה, אבל אמרו לי אצלה שזה בסדר."
"יופי."
"היא בירושלים כל היום ולא היתה לה תכנית לצאת מהבית. כנראה היא הלכה לישון. אורי'לה בחיפה, הוא התקשר מהנייד להגיד שהכול בסדר תכף אחרי ששמענו ברדיו." אני אומרת, יופי, יופי, ביי ונהיה בקשר, אבל כמה שאני מנסה לחשוב על דברים אחרים חוץ מחיי האהבה שלי, הדבר היחיד שמעניין אותי זה מה גיל עושה עכשיו ועם מי. אסונות גורמים לי להרגיש בודדה. בעשר בלילה טִלפנתי אליו. גיל לא נפטר. הוא מטגן חביתה דווקא. "איך כבר יכול להיות שלומי?" הוא שואל כשהוא שומע את קולי, אבל אז מוסיף, "ביום כזה."

גפי אמיר

עיתונאית, תסריטאית ושותפה לכתיבת המחזה ''זוגיות''

תגובות

  1. צדוק הרציני

    סיפור חביב. חבל שהספר כולו סובל מכך שהגיבורות שלו כה תקועות, כה מפחדות להפעיל את הראש מעבר למאיפה יבוא הזכר הבא שינטוש אותי (והן אפילו לא גולשות בבננות), כה לא מעניינות, כה אטומות וכה ראויות לחמלה ולא לבוז, לו רק היו שמות לב שהמצוקה שלהן קיימת רק כדי להנציח את עצמה. הן לא באמת מזיזות לאף אחד, כך נראה(טוב, לקורא האחד הזה). ועדיין, תשומת הלב לפרטים והעין של אמיר מצליחים לעשות את הספר צליח בהחלט, ואף נעים לרביצה בערסל ביום העצמאות (אז אני והוא, הספר, הבאנו דיבור בינינו). ואולי אין ברירה, ועל אנשים לא מעניינים שוויתרו ואפילו לא יכולים להודות בזה, צריך לכתוב ככה. דל כמו שהן מחזיקות מעצמן, מוותרות על החלומות ועל הזכות לחלום בכלל. מצד שני, דאגלס קופלנד, סתם לדוגמא…..

    • שובה של קרנינה

      תקועים עם עצמם, זה נכון….אבל האם לא כולנו תקועים עם עצמינו??
      (אני ודעת שאני כן…) האם ביום ששומעים כי עוד חייל נהרג, לא מוודאים קודם שזה לא אחינו, ולא מודים לאלהים כי לא??
      האם ביום שעוד אחד נהרג, שזה גם היום שאחרי הפרידה הכואבת, לא מאחלים אנו בלבנו שזה יהיה הוא (גם אם מזדעזעים מיד לאחר המחשבה ומנסים לחשוב חיובית…)??
      האם לא חושבות האימאות,שצריך לשרת כמובן, אבל הילד שלי- עדיף בקרייה??
      האם לא שכחנו מעט מהמדינה, העם, מטרת הציונות, הגזענות, העולם, המלחמות והרעב,…, ולא החלטנו להתמסר לקרוב ללבנו….למה שכואב לי כאן ועכשיו??
      ואולי הסיבה לזאת כי הבנו עד כמה לי יציב הכל מסבבינו, והחלטנו לבנות לנו את התיבה-ואם אפשר להכניס אליה זוג מכל מין… אולי לפחות כך נשרוד??

  2. הרבה זמן לא היה כאן משהו כה איכותי ומעניין
    נהנתי מכל מילה
    היה לי חבל שנגמר לי (-:
    יש עוד?

    • יש ספר שלם
      לצערי אני חייב לציין שלפי הקטע הזה
      אני מתכוון לעבור לצידה השני של החנות
      כשאתקל בספר על המדפים, הוא עוד עלול
      לקפוץ לי לשקית בטעות.
      אני מקווה שאני טועה והספר באופן כללי מוצלח
      יותר מהקטע שהובא פה, אם מישהו קרא ויש לו מילה
      או שתיים טובות להגיד, אז יאללה, אחרת אני אחשוב
      שהספר חלש.

      • שובה של קרנינה

        אולי זה שהתחתנה??
        אולי זה שהתחתנה עם מעין בסיוני אחד??
        אולי זה שדור שלם של "רווקות תלאביביות משוחררות" לוקח אותה כדוגמה, כמעין מודד לחיי היום??
        או אולי כי מצטיירת כאחת מאותן כלואות בזהב "הפמיניזם"??
        ואולי אין סיבה…
        ואולי עדיף לא להבין ולא לנסות…

    • לא אכפת לך

      רע כמו השטות ההיא עם הירח. זו סתם כוסית שיודעת להקליד, ובמקום להיות מזכירה נהיתה סופרת אלק.
      בחורה צריכה מירמור עמוק בשביל לכתוב, וזה בא מכיעור בלבד.

  3. מקסים. המתח בין המציאות האישית של כל אחד מול הגורל של מדינה שלמה. אסון לאומי מול אסון אישי (כן, אסון ולא במרכאות). העיוורון מול המצוקה הפרטית ומנגד האמפתיה כלפי אנשים שאנו לא מכירים. הפנים שלנו. לטוב ולרע.

    • כל כך עצוב וכל כך נכון. לפעמים אנחנו לא יודעים על מה לבכות קודם וכבר כל כך הרבה זמן
      שיש יותר מדי סיבות לבכות.
      מה שיפה בגיבורות של גפי אמיר זה שהן אמיתיות וקיימות. בתור אישה חזקה שלא מעמידה
      בראש סדר היום את עיניני הגברים שלה אני מזדהה לחלוטין עם ההרגשה שיש ימים שלא משנה עד כמה העולם עומד להיכחד הבעיות הפרטיות שלי עומדות ברומו.
      אחרי יומיים אני תופסת פרופורציות ונירגעת אבל גם לחזקים ביותר ביננו מותר לפעמים להיות
      לא מאוזנים.ותודה לגפי ששוב גרמה לי להרגיש שפויה.

      • שלומות, ברוכה הבאה וכל זה.
        רק בקשה קטנה, השם ליאת כבר תפוס פה,
        על ידי אחת, לא מי יודע כמה.
        אם את רוצה שלא יתבלבו, אני יודעת שאני הייתי רוצה,
        אנא עשי משהו בנידון,
        טוב?

        המון תודות.

        אה, רגע, וגם אני אהבתי את הסיפור.
        אבל זה כבר לתגובה אחרת

  4. Subtle and precise description of “the end of the world” feeling of abandoned person.
    Nothing else now is more important from the lost love of the hero, and the author shows it so nicely by the toothbrush at the café.
    Each one who past such hard situation may recognize her/himself in such story.
    No suggestions how to get over, no explanations etcetera, just sharing.
    I enjoyed the story.

  5. הצמחוני השמייח

    צחוקים.

    האמת אלו החיים האמיתיים, תמיד בחדשות מנסים לגרום לנו להאמין שכולם מסביב זה מה שמעניין אותם, אבל כל עוד אין לאפחד שאתה מכיר איזה אובדן בנפש, החיים שלנו צריכים להעסיק אותנו, ולא איזה משהו בקנה מידה גלובלי שאף אחד באופן אישי לא נתקל בו.

    אחלה גפי, סחטיין.

  6. כי אני לא יודעת

    אני ברטרו קריטי, לא יודעת למה, הבחור הישן חזר לי לראש
    ובכלל לא רציתי אותו!!!
    מזל שמיד עם הפרידה, מחקתי כהרגלי את הטלפון שלו מהזכרון של הפלאפון ושלי-
    נראה לי הפתרון הכי מוצלח.
    חוק התחלת קשר בסיסי- בשום פנים ואופן לא ללמוד בע"פ את הטלפון שלו.
    בייחוד עם יש לך זיכרון כמעט לא מחיק כמו שלי.
    כל כך מוכרות התחושות האלו.
    עם המיתולוגי ,זה שבצבא, בתחילת המהומות לא יכלתי להפסיק לשגע אותו עם "אתה בסדר?","אתה חי?"
    מה יהיה איתנו……

  7. חבר של נורית

    לפני שנים רבות, הייתי חבר טוב של אחותך…. קראתי לה ננננננננורית. היה לה כתב זעיר ומדהים ויכולת להיות מלאך.

    שנים אחר כך, הייתה לי אהבה ופרידה.

    בלילה שבו נרצח יצחק רבין
    ישבתי מול בית הנשיא (96 שעות ליתר דיוק)

    ושם כתבתי את השיר הזה..
    לבכות אותו ולכאוב אותך

    טיפות מלבינות של חלב
    נוטפות לאיטן אל האספלט
    צורבות חרכים
    בבשרו השחור
    מתעצבות בנקיקיו
    מרוות צמאונו לחום
    מחליפות את הגשם שאחר השנה לרדת.

    ברחוב הקר בין כתמי האור
    שמטילים נרות כואבים
    אפילה של נשמות חרדות

    ואני כואב את שלי
    כואב לעצמי
    בוכה בחלקת הלב
    הכל עץ והשאר יער
    ואל מול הנחשול
    אין בי אלא גל

    איך אין בי בושה לבכות
    לבכות אותו ולכאוב
    אותך.

    עוד מעט ירד פה גשם
    אולי משום שזהו רק עוד ערב של חורף
    האספלט יבהיק בשחור רגיל בהחלט
    ודמעות ישטפו עם החלב הלבן
    אדישות לגורלנו
    כמו לא נגענו לעיתים באור
    כאילו לא פסענו ביחד
    בין פיסות הצל

    ואני אין בי בושה
    לבכות אותו ולכאוב
    אותך

    אפשר לכאוב את הלאומי ואת הפרטי ולחבר ביניהם ללא זילות של האחד מפני האחר…..

    בהשאלה וקצת שונה מכך.. וודי אלן אמר:

    מסתבר שהלב הוא שריר גמיש למדי

    • אוריאנה

      גבר רגיש. סבבה.
      אבל לדעתי, במקרים כאלו הכאב הפרטי תמיד, אבל תמיד, ידחק את הכאב הלאומי.
      וזאת לא זילות, זאת אנושיות. כי אנשים קודם כל דואגים לעצמם, זה טבעי.
      פשוט במדינה כ"כ מוכת-אסונות, הפער מתחדד.

      ואולי, בעצם, המשפט צ"ל "במדינה כ"כ קטנה הפער מצטמצם"?

      • החבר של נורית

        את צודקת. כאב פרטי, מופיע בעוצמות גדולות יותר ומובחנות יותר מכאב לאומי.
        פשוט, כי זה כואב.

        יחד עם זה, שם, היו עוד מרכיבים:
        אחד, גם הלאומי היה במידה מסויימת פרטי בעבורי.
        הלאומי היה מיידי.
        הפרטי היה כאב שהתעורר מתוך הכללי, הפרידה התרחשה חצי שנה לפני כן.

        רוב בני האדם לא סובלים מכאבים לאומיים
        מעטים שכאבים אנושיים משחקים בחייהם
        הכאב הפרטי הוא הכאב המוחשי. גם כאב קטן.

        האמירה של גפי, גם שלי במקצת.., היא:
        זו לא בושה לכאוב את הפרטי כאשר הכל מצפים שתדחוק אותו הצידה.
        במדינה כמו שלנו שמצפים ממך שתכאב את הכאב הלאומי
        שתיקח אותו באופן אישי
        יש אמירה בהצגת הכאב האישי, מעבר לתחושה..

        • אוריאנה

          במקרה ההוא של רצח רבין, עבור אנשים רבים היה גם כאב פרטי בכאב הלאומי.
          אני אישית כתבתי לו משהו, שהתחיל במילים "סבא יצחק". ובאמת הרגשתי כך.
          גם במדינה כשלנו, שבה, למשל, ביום-הזכרון לחללי צה"ל, רובנו מכירים אישית אדם שנפל, הכאב האישי גובר על הלאומי.
          אבל בעצם, אני חושבת שפעמים רבות הכאב האישי מחדד ומדגיש את הכאב הלאומי. לדוגמא, אם לנטי היה מתגלה שגיל נפצע בפיגוע, הכאב הלאומי שלה היה הרבה יותר חזק

  8. אם להתחיל מהסוף , אז אני לא משתגעת על הכתיבה של גפי אמיר. יש בה משהו נירוטי אגוצנטרי שמצליח להוציא אותי משלותי מהר מידי.
    יחד עם זאת שסיימתי לקרוא אחזה בי תחושה של ריחוף שאפשר לי לראות מן תמונת על של הדברים. כמה אבסורד יש בשגרה הישראלית, כמה אנחנו חיות סתגלניות, האם למעשה מה שנדמה כריכוז עצמי מוגזם הוא בעצם מנגנון ההגנה ששומר עלינו שפויים במציאות המוטרפת הזו. מדהים איך הפרטי מתערבב עם הלאומי במינונים כל כך גבוהים שרובנו תשנו מלחפש את הגבולות וכל שנותר לנו הוא להאמין במחר מחד, ולקוות שהסופה הקרבה לא תפגע בנו ישירות.

  9. בת העיר

    זה סיפור עצוב, סיפור על נטישה. פרידה כמו מוות לפעמים, ואולי אכזרית ממוות כי היא לא בלתי הפיכה כמוהו, ולא שרירותית כמוהו. היא פרי החלטה מודעת של אדם לוותר על אדם קרוב לו. שניהם בחיים אבל שניהם רחוקים, אחרי כל הקירבה ההיא.
    כך היה כך יהיה תמיד? לא בטוח. ונדמה שמשהו במקום ובזמן שאנחנו חיים בו דורש מאיתנו להתייחס בבנאליות למשהו שפעם נכתבו עליו טרגדיות, משהו שפעם התאבדו בגללו…
    יש משהו מעוות במחשבה שפרידה צריכה להיות משהו בנאלי, שמי שמתקשה להיפרד הוא חלש או עלוב. קשר שאפשר לחתוך בקלות הדדית – הלא מוטב לו שלא היה מתקיים כלל.

    • את כל כך צודקת. נדמה שרגשות אנושיים המתייחסים למצבים ריגשיים תמיד היו ותמיד יהיו דומים , הבעיתיות היא בפרשנות, בהגדרות החברתיות ובלגיטימיות לחוות את הרגשות שעולים.
      כיום יש הסבר/תאוריה/מחקר/ודרך טיפולית לכל מצב ולכל רגש אנושי. חבל שבנתיב ההבנה שלנו
      שכחנו שלעיתים כדאי לכבד ולהניח לעצמנו פשוט להרגיש!.

  10. אינדי_גו

    בעיני,
    הוא לא הפיגוע (זה עצוב. ואנחנו רגילים, כמה נורא).,
    וגם לא העצב העמוק של הנטישה (כן, כולנו היינו שם. בדיוק שם. גפי אמיר מתארת את זה בכשרון גדול),
    אלא הריקנות הזו, התלאביבית.

    העולם העצוב והמנוכר הזה, שבו "חברים" לא מקשיבים לך באמת אלא עסוקים רק במשחקי כוח זה על זה, למי יש חברה יותר מדוגמת, מי יתנשא על מי (זה עצוב במיוחד בקטע שבו היא מצטערת שנעזבה ע"י גיל כי אחרת היתה יכולה להתנשא על מיכל ומה שמו, בקטע של "הזוג הוותיק").
    כמה ריק, כמה עצוב.

    זו הביצה התלאביבית, אלה האנשים בתוכה, מסתבר. (או שככה הם רק נכתבים?)

    אני כנראה לא מסתובבת במעגלים החברתיים האלה (מזל), אבל באמת קשה ככה, אני משערת, עם חוסר היכולת להרשות לעצמך להתפרק ליד האנשים שאתה קורא להם החברים שלך, עם חוסר ההקשבה ההדדית, עם חברים שנדמה שינעצו בך שיניים בהזדמנות הראשונה שתתאפשר,
    עם ה"תרבות" הזו של אני ואפסי (והבגד המגניב החדש שלי) עוד.
    עצוב. עצוב וריק.

    • אנאבל לי

      כמה שאת צודקת אינדי גו. הניכור, הבידוד, הפוזות, מאבקי הכח האלו ובעיקר הכלום והסתמיות התל אביבית העכורה. מסכימה עם כל מילה

    • בת העיר

      אז תנו סיבה

      תנו סיבה למה לחיות בתל אביב

      לא, ברצינות –
      תנו סיבה.

      • הרגשה של חופש, ים, עיר בתנועה, שונות, קיוסקים, בילויים, תרבות – 24 שעות.

      • אנאבל לי

        אני ברחתי, נמלטתי כל עוד רוחי בי. לגיחות קצרות אני מגיעה, לא יותר מזה. ויש לי בית מקסים עם גינה במחיר של חדר צפוף ומחניק בת"א. תאמיני לי = שווה.

      • אינדי_גו

        שכבר ציינו לפני.

        והאנשים?
        יש כלמיני. לא חייבים להידבק דוקא לסנוביאדה התלאביבית של הבראנז'ה (וזה לא משנה איזו בראנז'ה, כולן חלולות ועצובות באותה המידה).

        תל אביב גדולה, ויש בה גם הרבה אנשים אמיתיים. ומה שיפה בתל אביב זה המגוון שמאפשר חופש גדול של בחירה. בכל תחום. כולל חברים טובים. צריך רק לדעת לאסוף אותם סביבך.

      • לולה

        סלוגן שממצה את יתרונותיה ב 3 מילים
        עיר בלי הפסקה

        • בת העיר

          את זה, אמרו במקור על ניו יורק – ובצדק.
          אבל ת"א? עיר בלי הפסקה? רק אם משווים אותה לעפולה.

    • רוני

      לא חושבת שזה אחרת בפתח תקוה. גם לא בקיבוץ יוטרק, גם לא בשדרות.
      זוגיות היא חלק מהסטטוס, הצלחה זוגית היא כשרון (השני לא ציני), התנשאות יש בכל כל כל מקום, ואנשים שבאמת מפרגנים ואכפת להם נדירים בתל אביב, ונדירים באשקלון.

  11. אוריאנה

    כמה נכון.
    כמה עצוב.
    כמה כן ואמיתי.
    כמה לא-צבוע, לא-מתייפיף ומישיר מבט אמיץ.
    כמה נורא.
    כמה כואב.
    כמה אני, כמה אנחנו.
    כמה גפי אמיר.
    בראבו!!!!!!!!!

  12. לא יאמן. בפיגוע בקו 5 עברתי בדיוק מפחיד,אחד לאחד את אותו הסיפור!!! אני שמחה לגלות שזה כנראה אנושי . תודה ו…בדידות זה דבר שנותן המון כח….

  13. תראו ,מי שכיף לו לקרוא את הג'אנר שיבוסם לו ,
    תכלס לדעתי (וזוהי רק דעתי) אפשר לדלג גל הספר הזה בכיף הוא דיי סתמי ולא מחדש כלום ,
    יש הרי כל כך הרבה ספרים לקרוא שחבל לבזבז את הזמן על הספר הזה – ספר מטוסים ושרותים -אפשרי במקום לבהות בטלוויזיה לקרוא בריפרוף כדי להרוג ת'זמן.
    גפי תמשיכי במה שאת טובה ואולי תבקשי מרם אורן שיוציא את הספר הבא שלך אצלו…

  14. דרך אגב מישהו זוכר את הבלונדינית הסודית של עירית לינור ?
    ברור שלא.. ככה גם במקרה הזה – מה לעשות
    גפי אל יאוש ,אולי הספר הבא יהיה מעמיק יותר ובעל משמעות
    אבל מבחינה סיפורית…לא רע הזנזיבר והמברשת שיניים ..

    • קרוקודיל

      אתה זוכר את הבלונדינית הסודית. אז מישהו כן זוכר. ועכשיו שניים, כי הזכרת גם לי לצערי, באמת תודה רבה.

    • נדין

      אתמול סיימתי לקרוא את הספר של גפי. הספר מדהים, כל כך נכון, כל כך מדויק, כתוב בכשרון רב. מה שכן, לדעתי, הספר באוריינטציה שלו פונה יותר לנשים מאשר לגברים. לכן אל תרגיש רע אם לא הצלחת להתחבר.

      גפי תודה.

    • נדין

      אין מקום להשוות בין גפי אמיר לעירית לינור. את גפי קראתי בשקיקה (הספר הנוכחי חזק יותר מהקודם). עירית לינור, לעומת זאת, היא שרלטנית, ה'רם אורן' של הז'אנר .

      • הצמחוני השמייח

        לא הייתי יורד כל כך על לינור, כבודה במקומה מונח, אבל אכן יש במה שהיא כותבת מן הפופוליסטיות.
        אבל לא רע בכלל, למה ללכלך.

  15. עכשיו סיימתי את הספר בפעם השניה. הפעם הראשונה היתה כשרק יצא, ישר רכשתי.
    כבר בפעם הראשונה הוא העיר איזה משהו שנם עד אז, חשבתי לי איזה יומיים אז על חוסר שביעות הרצון היומיומית הזו, על המסכנות שלי, על התקיעות, חוסר האונים.
    ועכשיו שוב הוא עורר איזו חוסר נוחות. ואני מנסה לחשוב – אנחנו באמת כאלו עלובות? אני כזו עלובה? מפוחדת, מחוקה, נבלעת בקהל?
    כמה הפליאה גפי אמיר להציג מולנו בלי בושה מראה מגדילה – שנראה את כל החסרונות והפגמים – השחורים, הצלוליטיס, ה 3 קילו שאנחנו צריכות לרדת, הבושה בהורים, ההתפשרות..
    ובכל זאת, הסיפור האחרון, מעלה איזה חיוך של "יהיה בסדר", כוסאומו כולם ככה..

  16. עידית חורשי

    גפי היקרה,
    קראתי בדיוק לפני שבועיים את הספר ד"ש מנעורייך, וכמו כן קראתי את
    עד גיל 21 תגיע לירח,
    את סופרת נפלאה וכותבת את המציאות בצורה מצחיקה, חכמה וכיפית לקריאה

  17. פשן פשן

    אחלה סיפור

    מצבים מוכרים ומובאים לפעמים כל-כך נכון שזה נוגע באחרים כמו הקטע של 'מה חשוב/נכון לחשוב עכשיו'

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *