אלה דגן נתקלה במתקן דודים שהצליח להוציא אותה משלוות הבוקר שהיא כה רגילה לה. הוא סקר בפולשנות את מפת שטח גופה, שטח בפניה את משנתו על שלום בית ובעיקר גרם לה להתעצבן מחדש על גברים

אצלי בסלון?

כבר משיחת הטלפון, מתעורר בי חוסר נוחות מסוים. באותו הזמן אינני מסוגלת להניח את האצבע על סיבותיו המדויקות.
הנייד שלי מצלצל ומספר בלתי ידוע מופיע על הצג. אני עונה ואומרת שלום מנומס.
“הללווו”, עונה לי גבר זר מהצד השני של הקו. “…אז באיזה שעות את מבלה מחוץ לבית?” שואל הקול.
“סססליחה?” אני מגמגמת בהיסוס. “מי זה?”
“הללווו, זה יהודה. שלחו אותי מ”עמידר”. באיזה שעות את מבלה מחוץ לבית?” הוא חוזר על שאלתו התמוהה.
מבלה מחוץ לבית? איזו מן שאלה זו? מי מבלה בימים אלו מחוץ לבית? בטח שלא אני. המצב הכלכלי והביטחוני לא ממש מעודדים יציאה לבילויים. אני מחליטה בשיקול דעת בוגר, שלא לפרוס בפניו את כל האילוצים של מערך האופרציות הקיומיות שלי. ככלות הכל, הרי מדובר פה באדם זר לחלוטין.
“אתה המתקין של הדוד?” אני שואלת אותו. שמחה והקלה מציפות את כל גופי אשר סבל במשך החודשים האחרונים ביגון את מגען של מקלחות קרירות עד קפואות לחלוטין.
“כן, כן, אני יהודה. מתי את ….?” הוא מתחיל שוב ואני קוטעת אותו בהחלטיות, בשביל שלא לשמוע בפעם השלישית את אותה השאלה.
במקום זאת אני שואלת אותו: “באיזה יום אתה יכול להגיע?”
“מחר” הוא עונה לי ומצווה עלי: “תהיי בבית!”
“מתי מחר אתה מגיע?” אני שואלת ומוסיפה, “זה חייב להיות מתישהו לפני חמש אחר הצהריים, כי אחרי זה אני לא פנוייה”.
“אההה… לא פנוייה?” הוא מתעניין, “לאן את הולכת בחמש, יוצאת לבלות?”
“לעבודה”.
“טוב בסדר”, הוא נשמע משועמם. “אז נתראה מחר”, הוא פוסק ונפרד לשלום.
“רגע, רגע”, אני משתנקת לתוך הפומית הסלולרית, כשאני מדמיינת לעצמי את המתנת העוצר שתכפה עלי אם לא אשאל מיד את השאלה הבאה: “מתי אתה משער שתגיע? תן לי טווח מסויים של זמן, בבקשה, לא מתאים לי לשרוף את רוב היום שלי בציפייה”.
“אנ’לא יכול להגיד”, הוא מכריז. “אני אגיע כשאגיע!”
“נו באמת, בבקשה….”, אני מתחננת בנשיות מדוברת, “יש לי עוד כמה דברים לעשות מחר. אני ממש אשמח אם תגיד לי זמן משוער, אפילו בערך…”
הוא מתרצה ומפטיר נחרצות: “בסביבות עשר בבוקר, תהיי שם!”
“בסדר”, אני אומרת, “תודה רבה לך, באמת תודה. נתראה מחר”. אני מנתקת ומרגישה עייפות קלה שסיפוק בצידה, כאילו הצלחתי בזה הרגע, לאחר משא ומתן מפרך, להשיג הבנות חדשות בדבר גינוי ומיגור הטרור במזה”ת, בתמורה לנסיגה מבוקרת מהשטחים הכבושים.

תשע בבוקר, דפיקה בדלת. אני פותחת. מולי עומד איש מקריח כבן חמישים, בעל חזות חביבה. מזכיר לי את דוד רפי.
“בוקר טוב”, אני מחייכת, “הגעת מוקדם, איזה יופי”.
“בוקר טוב גם לך”, הוא משיב, “ואיזה יופי באמת”, הוא מוסיף בסיכומה של סקירה פולשנית שבה הוא אומד את מפת שטח גופי, מלמעלה עד למטה ובחזרה, תוך שימת דגש ברורה על אזורי B ,A ו- C האסטרטגיים.
אני מתיישבת מיד ליד המחשב, מצטערת שלא טרחתי ללבוש מבעוד מועד שק ורעלה. קרביי מתערבלים להם בטורנדו אמביוולנטי של חוסר נוחות ותחושת אשם מעיקה. אמנם אין לי שום ראייה מוצקה לנופף בה, אבל האינסטינקטים שלי חווים בעוצמה רבה הפרה מגמתית של זכויותיי האנושיות הבסיסיות ביותר. אפקט התלות של שיפור איכות חיי (מים חמים במקלחת) בחסדיו של אותו בחור, מטיל על הווייתי מסר של אין אונים מסוים ותורם אף הוא להרגשתי הבלתי נעימה.
‘די כבר, מפגרת’, אני אומרת ומאבחנת עצמי כפראנואידית.
אני מכוונת את יהודה לעבר המקלחת ומראה לו את הדוד המקולקל, אשר תלוי לו על הקיר המתקלף בחוסר תועלת. עכשיו אני יכולה לחזור לעיסוקי הבוקר שלי ברשת. ברקע נשמעים צלילי נקישה וחיכוך בברזל, מהולים ברחשי טיפטוף של מים. לאט לאט אני משיגה מחדש את תחושת הביטחון, השאננות והנינוחות, שמאפיינים בוקר רגיל בביתי.

כעבור חמש דקות.
“מה את עושה? את באינטרנט? אפשר כוס קפה?” מקפיץ אותי לפתע קולו של יהודה, שהגיח בלאט מעיסוקיו, היישר למרכז הסלון. סססאמו, הסתננות. נרדמתי בשמירה. הש”ג הפנימי שלי מואשם, מורשע ומיד מוצא להורג בתלייה.
“כן, אני באינטרנט. קפה שחור?” אני מגיבה בחיוך מנומס.
משהו בנוכחות שלו מטריד אותי ואני מרגישה כאילו נטווית סביבי רשת אשר לוכדת אותי בתוך דימוי מובנה שאין לו עמי שום קשר. הוא אוחז בכוס הקפה המהביל שהכנתי לו זה מכבר ונעמד מאחורי, קרוב מדי בתוך עומק האזור המפורז שמקיף את הטריטוריה האישית שלי. אני מתפתלת על מושבי באי נוחות ומנסה לתמרן את הגלגלים של הכסא בשביל להרחיב את המרחק בינינו.

“איך קוראים לך?”
“אלה”.
“שם יפה. את רוסייה? את דווקא נראית מזרחית”.
אני מתחילה לענות לו, אך הוא בתנופה בלתי ניתנת לעצירה.
“את בצ’אט?” הוא שואל וחיוך זדוני, יודע-כל מבצבץ בזוויות פיו.
“לא, אני קוראת ב”הארץ” מאמר של צבי בראל, שבוחן את השפעת שיתוף הפעולה העיראקי עם תביעות האו”ם, על המארג הכלכלי של העולם הערבי בפרט ושל הגלובוס בכלל”.
יהודה בוהה בי בכיווץ גבות, עושה צעד אחד לאחור וממהר להסית את כותרות סדר היום למקומם הראוי. “את גרה לבד?” הוא שואל.
“לא”, אני עונה, “הבת שלי גרה פה איתי”.
“אההה… יש לך ילדה? חשבתי שאת לפני צבא”, הוא מגיב בסחבקיות וטופח על שכמי, משהה את מגעו לשבריר שנייה. אני קופצת לאחור, מחוץ לעורי, ומתחילה לפתוח את פי בכוונה רבה
ואף על פי כן, שום מילה או הברה לא בוקעת מגרוני.
“מי זה האידיוט שעזב אותך?”
“מה?” אני שואלת והוא חוזר על שאלתו בליווי תנועות ידיים תיאטרליות וגלגולי עיניים רבי משמעות.
אני משערת שהוא בוודאי מתכוון בשאלתו לאבא של בתי ואני אומרת: “אולי הוא באמת אידיוט, אבל הוא לא עזב אותי”.
אני מודה שבתשובתי זו, אני בעצם מנסה להיות ‘לא כבדה’ ולהתנחמד אליו מעט, מאחר שאני חושדת בעצמי ללא הרף שתחושותיי הן מוגזמות ובלתי מתאימות בעליל לנסיבות הקיימות.
“אני בחיים לא הייתי עוזב אותך. גם אם היית זורקת אותי, הייתי חוזר וחוזר וחוזר…”, שוטח בפני יהודה את משנתו על שלום בית בכל מחיר.
“שמעת פעם על צו הרחקה?” אני חושבת בליבי ולא אומרת כלום בתקווה שהוא יתנדף לאזור המקלחת וישלים את עיסוקיו במהרה. תמרון השתיקה מוכתר בהצלחה. יהודה פונה בחזרה לארגז הכלים שלו, לא לפני שהוא נאנח לתוכו בהשלמה עגמומית.
“… אבל היום כבר אי אפשר שום דבר בכוח, הכל חייב להיות בהסכמה”, הוא רוטן וממשיך לסובב צינורות ביגון מה, ואילו אני זוכה שוב לשקט זמני.

הרדיו מכוון לגלגל”צ. “זמר שלוש התשובות” של אלכסנדר פן בביצועה המרגש של זהבה בן מושך את יהודה כבחבלי קסם בחזרה אלי – לסלון.
“את אוהבת מוסיקה מזרחית?”
אצלי בפנים, מיד מגויסת מחדש מערכת הנזיפה העצמית, ‘מה את רוצה ממנו? בסך הכל בן אדם נחמד, שמנסה לפתח איתך בתמימות דיאלוג’. אני מתמלאת חרפה. שוב לקחתי לריאות יותר מדי קת’רין מקינון ואורית קמיר. ואולי באמת אני צריכה לצאת יותר מהבית ולבלות, שלא אהפך לאשה חשדנית ונוירוטית. ‘היסטרית אחת, מטורפת’, אני פונה לעצמי בהגיון, ‘תקוששי מהר זרדים ותביאי פך בנזין. ניפגש בעוד שעה בדיוק, ליד המוקד המרכזי שבכיכר, מכשפה אחת!’
“כן”, אני אומרת לו, “תלוי איזו מוסיקה מזרחית, לזהבה בן יש באמת קול נפלא”.
“נכון”, הוא מסכים איתי, “היום אין נשים כאלו”.
“מה, זהבה מתה?” אני מזדעזעת בקול רם מהמחשבה שהחמצתי איזו כותרת מרעישה.
“לא”, הוא אומר, “חס וחלילה מתה. נשים כמו זאת שבשיר אין יותר. היום זאת בעיה”.
אני קופצת שפתיים ומתעקשת שלא לפתח איתו דיון על הנשים שאינן כאן יותר ועל המשמעויות השונות של המשפט הזה בעיניי. במקום זה אני בוחרת להתבצר בעיון מעמיק יותר במסך שלפני, אך יהודה לא מוותר על פריצת הדרך שהוא חווה באופן בלעדי בדיאלוג שלנו ומוסיף מייד: “גם גברים זה בעיה היום, אבל אסור לך לאבד תקווה, את עוד תמצאי לך את הגבר הנכון, רואים לך בעיניים…”, הוא אומר ונועץ מבט ממושך בעיניים שלי, עם סטייה של כשלושים ארבעים סנטימטר לכיוון דרום, “… רואים לך בעיניים היפות שלך שמגיע לך גבר אמיתי שידאג לך כמו שצריך”.
‘הללללווו, גראונד קונטרול טו מייג’ור יהודה’, הנשמה שלי צורחת מבפנים, ‘תפסיק כבר לזיין לי את השכל, יה בבון מצוי. תגמור כבר לתקן לי את הדוד ותתחפף לי מהחיים לפני שהפסיכוזה תשתלט עלי כליל ואז…, אז…., אז…., כלום, לא חשוב’.
כלפי חוץ אני עוטה על פרצופי את פני הדודה, שמשחקת פוקר עם החיוך התקני וכל שאר אביזרי המבע הנלווים ועונה לו באדיבות: “אני בסדר, אני דואגת לעצמי יופי, לא מחפשת בחור כרגע, תודה ששאלת”.
“אני לא מתכוון לחתונה”, הוא אומר וקורץ לעברי, “היום לא חייבים כבר להתחתן. את רק זקוקה למישהו שיידע להבין אותך ולטפל בך כמו שאת באמת צריכה”.
“לכל אחד מגיע שיאהבו אותו, יענו על צרכיו האינדיבידואליים, ויבינו אותו. אתה צודק מאוד, אבל עכשיו, אם תסלח לי (חיוך בסגנון עדות חנה בבלי), אני עסוקה בכתיבת מאמר….”.
הנ”ל לא מתרשם כהוא זה מפועלי רב החשיבות ומתפרץ לדבריי בטרם שאסיים לאומרם. “כן, גם אני חייב לגמור פה, אבל תשמעי לי, אל תאבדי תקווה, אני יודע שהיום זה קשה, בעיקר אם יש לך ילדה. בת כמה הבת שלך? 15? או… הה… זה מאוד מסוכן. את לא יכולה להכניס היום כל גבר לבית שלך. ילדה בת 15 זה מסוכן מאוד”.
אני שותקת. מקמרת את כתפיי פנימה ומתכנסת לתוך עצמי, כשעיני מתמקדות בחוזקה בפונטים המרצדים, בתקווה ששפת גופי תעביר את המסר החד משמעי ששפתיי, מתוך הרגל, מסרבות להעביר.

יהודה, אשר במפתיע מתגלה כבקיא בשפת הגוף והסימנים, הולך אמנם לעסוק בשלו, אך ממהר לחזור כעבור רבע שעה. הוא נעמד מולי כשהוא מלטף את בטנו בתנועות פסאודו-מפתות, כאילו היינו מנהלים מן ריקוד חיזור הדדי, נדיר, אשר טרם נצפה עד כה במחוזות תרבות אנושיים, פרט אולי לשבטים מאוד נידחים בפפואה – גינאה החדשה. מיד עולה בי הרצון לנסח מכתב קובלנה למחלקה המשפטית של חברת “עמידר”. אני חושבת להתלונן בפניהם על חוסר האחריות הרשלני, שנובע מאריזתם של שולץ האיום, יעקב העליון וורדה רז’יאל ז’קונט בתוך חבילה תמימה לכאורה של מתקן דוודים ושליחתה אל דיירים בלתי מוגנים, ללא שום פתקית אזהרה.
“את מוכרחה לקחת לפעמים הפסקה”, הוא קובע בפטרונות, מתעלם לחלוטין מהצורך הזועק שלי להישאר מרוכזת בענייניי. “זה לא טוב לגב שלך כל הישיבה הזאת מול המחשב וגם העיניים שלך מתאמצות יותר מדי מהקריאה ומהכתיבה”.
“כן, אני לוקחת הפסקות”, אני מהנהנת בקרירות (שתזדיין חנה בבלי), ” אבל לא עכשיו!”
דבריו מעלים בי את התהייה מה גורם לאסכולה שלמה של גברים מסוימים, לנסח אוטומטית הערות מטיפות, גוערות ומחנכות כלפי אישה או ילד שעומדים מולם, בשעה שבסיטואציה כמעט זהה, לו היה ניצב למולם גבר, הם היו שותקים מתוך הדרת כבוד לפועלו.

לפני לכתו, דוחף יהודה לידי פתק ממולל. על הפתק משורבט מספר טלפון נייד (לכל המעוניינות המספר שמור במערכת) ומתחתיו רשום בכתב יד כך בדיוק:
יהודה – באם יש בעיה
וגם אם אין בעיה
אשמח באם תיצרי קשר.

‘כן’, אני חושבת, מקמטת את הפתק וקולעת אותו בזריקה מדויקת לפח, ‘יש בעיה בהחלט. אני פשוט לא יכולה לדמיין שאפשר לפתור אותה בעזרת מפתח צינורות, אחרת הייתי מתקשרת’.

האפיזודה שתוארה לעיל, מעבר לעובדה שהיא מדגימה מקרה גבולי של הטרדה על רקע סקסיסטי (גבולי מאחר שהנו מרומז ולא מובהק דיו על מנת שייחשב כאקט פלילי, בר עילה לתביעה משפטית), מטרתה להעמיד על הפרק שיח המבטא חוסר נימוס אלמנטארי, שמתנהל לעיתים בין אנשים, מתוך עיוורון אטום וגס לגבולות האוטונומיים והלגיטימיים, הניצבים בין האדם לזולתו.

על הכותבת אלה דגן

ילידת 1968, אם חד-הורית. ציירת של קירות, סופרת של מגירות, זמרת של אמבטיות, פאבים ורכבות תחתיות. חולמת להאכיל את כל הרעבים בעולם השלישי ומקווה להישאר מלאת אהבה, סקרנות ותשוקה, עד לנשימת האוויר האחרונה.

תגובות

  1. אינדי_גו יס יס יס

    לא תענוג להיזכר ביהודה ומאות אלפי תואמי יהודה החיים סביבנו. אבל אל תדאגי מותק, עוד תמצאי לך גבר שיבין אותך ויטפל בך, כמו שמגיע לך. התגלגלתי מצחוק והתפנצ’רתי מכעס.
    שאלה: מי הקוראים המפגרים/אטומים/דיסלקטים/מאותגרים רגשית ושכלית שלכבודם מופיעה פסקת ההבהרה הדידקטית בסוף, זו שמודיעה במה עוסק הקטע שלפנינו?

    • את הרי יודעת שאני אשתמש בכל מניפולציה (דידקטית או אחרת)
      בשביל להתנגח בחומות האנטגוניזם, שימנעו ממני
      להפיץ את דת האמפאתיה בקרב הכופרים.

      ולידיעתך האופטימית,
      את לא תאמיני איזה בחורים איכותיים נמשכים אלי
      מאז שהתחלתי שוב להתקלח.
      }{

      • חזיר משי

        אז זתומרת שיהודה חביבבונו נמשך אליך בגלל שלא התקלחת (בגלל המים הקרים)?

        תמיד יש בזה אלמנט מצחיק (וכמובן שהכותבת הצליחה לעשות זאת בחן), ותמיד לא מובנת העובדה למה אתן לא מתעקשות להראות להם את העץ (או את הדרך למטה ממנו).

  2. מה זה המאמר המשעמם הזה נו באמת חברה כתבו לנו משהו קצת מגרה אינטלקטואלית או לפחות מקומם תרבותית , התדרדרנו………..

    • ארבינקא

      על המאמר הזה, אבל “משעמם”?

    • משועממת הא?
      תקראי שוב ואם זה לא נוגע לך כנראה לא בישראל את חיה

    • סליחה יקירתי, אבל יחסית למצאי בזמן האחרון (וסליחה מראש לכולם) המאמר הזה היה הדבר הכי אינטלגנטי, מעניין ורלוונטי שעלה לאתר. כל הכבוד – כתיבה טובה, מעניינת, מתחכמת כשצריך בלי להיות נמוכה וטיפשית, רלוונטית (ואם היא לא לוונטית לך את כנראה הבחורה האחרונה הפלנטה שלא חוותה משהו משהסגנון – ברת מזל שכמוך). לא הכל צריך להיות דיון על משמעות החיים ועל קפקא…

  3. דודה שמחה

    המאמר מוצלח מאד ומתאר בדיוק מצבים רבים בארץ. כן כן – זה לא כך בכל מקום. אני גרה עכשיו במקום כלשהו בח”ול ושם בנים (למעט אלו שבשולי החברה ,פגשתי גם אותם) לא היו מעלים על דעתם להתבטא כך. זה עניין של חינוך. ובארץ החינוך וכך גם הנורמות קלוקלים. הרבה גברים חושבים שבגלל שיש להם אבר מתנוסס הם שוים יותר. זה לא משנה שהם לא עשו משהו בשביל שיהיה להם אבר כזה ושהם עשו הרבה כדי שתחושת הגאווה לא יהיה לה על מה לסמוך. בנוסף התנהגות חסרת רגישות ואטומה נחשבת לערך העליון. ככל שתהיה יותר בלוק אטום ומטומטם ומניירות בהמיות אוטומטיות זה יותר “גברי” ותהיה יותר גאה בזה. ושיא השיאים של הגאוה היא החדירה – ז”א ההתעלמות המוחלטת מגבולות הפרטיות של הזולת הנקבית והפריצה האקטיבית לתוכן מתוך כוונה לפגוע ולהקטין.וחדירה – אפילו כשהיא רוחנית , יש לה אפקט של אונס מבחינת כמות ההשפלה. ואנחנו הבנות חסרות לרוב את היכולת הזו ולמרות ההתנסות החוזרת מוצאות עצמינו המומות מחדש עם כל אירוע. ומתוך חינוך לכבוד בסיסי של זולתנו מוצאות עצמנו כפויות לענות בנימוס ולהשיב על שאלות חודרניות ומעליבות.
    אחת ההדגמות המוצלחות לכך שהתנהגות כזו היא עניין של נורמה היא מפסק דין של השופט ברק לפני כעשר שנים לבעל שרצח את אישתו עם המאהב שלה. בהקראת פסק הדין המקל הוא אומר שדמו של כל *גבר ישראלי* ירתח בראותו את אשתו עם מאהב. בכך יש קבלה ועידוד של התנהגות אלימה כנורמה ואפילו טפיחה מרומזת על שכמו של הבעל שהוא *גבר ישראלי*.
    העצוב הוא שהסיכוי שגברים ישראלים יקראו ויבינו את העניין הוא נמוך. אני אומרת את זה מהתנסות חוזרת להסביר זאת לגברים ישראלים ולכמה גורילות בחו”ל (יש כמה גם שם).
    כאן אפילו פרופסורים באוניברסיטה מראים אטימות. הנה דוגמה:לפני מספר שנים ישבתי במסיבה שאורגנה על ידי המחלקה שלנו וכטוב ליבם ביין ובברבקיו השיחה גלשה לבנים/בנות. ואז אחד הפרופסורים אמר שהוא מרחם על איציק מרדכי, על ההשפלה והבידוד שהוא עובר. זה לא הוגן – הוא הוסיף- להעניש אותו בעונש כזה בהשוואה להאשמות לגביו. אני התאפקתי מלהגיב. רציתי לומר לו : תחשוב מה היה קורה אם זה היה נעשה בבנות שלך? אולי זה הסיכוי היחיד להביא גברים כאלה להבין במה מדובר. האמת היא שהסיכוי שההשפלה של איציק פחותה בהרבה מהאפקט של מעשיו. תקיפה מינית אלימה וכוחנית יכולה להרוס את החיים הנפשיים של הקרבן, את היכולת לתפקד בחברה, ובמקרים מסויימים להביא להתאבדות. גם בהקשר זה אני יכולה להעיד ממקור ראשון.
    אני יודעת שיש גברים ישראלים יחידי סגולה (והסיכוי הוא שרובם הם עולים ממדינות אחרות) ויש לא ישראלים שהם חיות טרף. אבל כדי לחסוך מעצמי ברירת התבן מהמוץ אני מתייחסת בחוסר אמון לכל גבר ישראלי. שיקפצו לי! גורילה במיטה- או אפילו בחדר האמבטיה זה מגעיל אותי (זה לגברים שחושבים שיש בזה משהו שמרשים נשים).
    הגברים שלי הם רק בחו”ל. ומה שנראה לי מדהים שגם לי וגם להם נעים יותר כשיש כבוד הדדי בסיסי.

    ויש לי גם כמה עצות מעשיות
    – לבקש מחבר או קרוב משפחה (ואפילו חברה) להיות נוכחים אתכן כשאתן מצפות לאיש מקצוע. ביחוד אם יש לכך רמזים משיחת הטלפון המקדימה. השתמשתי בטיפ הזה הרבה פעמים.
    -להקליט את מהלך הפגישה. כן זה קצת פנטזיונרי וזו “פגיעה בפרטיות” אבל כמה מענג אותי לחשוב שבסוף מטרד הגורילי הזה אני מנפנפת בקלטת ומבטיחה שהוא עוד ישמע ממני (וכך גם אישתו).
    – להיות אטומה בחזרה – להתנהג כאילו את לא מבינה מה הוא שואל או אולי את אפילו לא שומעת. או לענות תשובות שמסיטות את העניין מהמטרה של המטריד

    • זה שאת מרגישה חופשיה להשמיץ את “הגבר הישראלי” רק מראה כמה את באופן אישי לא יותר טובה ממיודענו יהודה. את סובלת ממקרה קשה של גזענות וסקסיזם, שלא לדבר על יהירות.

      • דודה שמחה

        מוני, אני מודה לך על תגובתך הכנה. אני מרגישה שקלעתי למטרה בול. העובדה שנפגעת ממה שכתבתי מעודד אותי להאמין שאכן יש זהב בתוך קש (אם אתה אכן גבר ואכן ישראלי). זה שנפגעת מדברי אומר שיש בך רגישות מהסוג שלא הרביתי לפגוש בקשרים שהיו לי פה. זו אמת, לא סקסיזם. זה אולי נראה לך מגוחך, אבל אני מודה לך על התגובה ועל התקוה.

    • ערס פואטי

      הרעיונות בסיום נראים מאוד יעילים, ואני בטוח שאפשר לחשוב על עוד כמה כדי להמנע ממפגשים לא נעימים מהסוג המתואר בכתבה.
      א-ב-ל :
      כבר עמדו כאן קודם על הגזענות שאת מפגינה, ואף סוג מסויים של אטימות. אז את זה נעזוב, אבל שאלה קצרה, במטותא:
      את כותבת “שיא השיאים של הגאוה היא החדירה – ז”א ההתעלמות המוחלטת מגבולות הפרטיות של הזולת הנקבית והפריצה האקטיבית לתוכן מתוך כוונה לפגוע ולהקטין.וחדירה – אפילו כשהיא רוחנית , יש לה אפקט של אונס”

      האם חדירה בשעת מעשה האהבה היא התעלמות מוחלטת מגבולות הפרטיות של הזולת הנקבית ופריצה אקטיבית על מנת לפגוע ולהקטין? כי את מתייחסת לזה במלים “אפילו כשהיא רוחנית”, כלומר, לשיטתך, קל וחומר כשזה פיזית. ככה? כל חדירה גברית זו משמעותה? (אפילו אני לא מאמין לעצמי כשאני חושב כך, אבל ניחא).
      ולחידוד וקיצור: חדירה גברית במין היא אונס?
      ורוחנית כמו של יודל’ה הבהמה, גם?

      בנושא פסק הדין: הפסיקה הורידה את האשמה מרצח בכוונה תחילה להריגה, מאחר והבעל המקורנן לא תיכנן להרוג את אשתו, וזה היה אקט של הרגע לאחר פרובוקציה. במהלך הדיון נחשפה הפרובוקציה – אשתו והמאהב, שכנו, חלפו ליד הבעל (או באוטו או ברגל, אני לא בטוח) והאשה חבקה את המאהב והסבירה לבעל שהלה יותר טוב, שהוא אפס, לא גבר, חרא אמיתי והנה היא הולכת איתו.

      עכשיו, הריגת אדם היא הריגת אדם. אין לה הצדקה. אבל יש הבדל בין רצח מתוכנן בכוונה תחילה (הבעל ידע, ככל הזכור לי, שיש לה מאהב) ובין רצח שנעשה ב”עידנא דריתחה” לאחר פרובוקציה. זו הריגה. אני משוכנע שיש כאן משפטנים שיוכלו להסביר יותר טוב.

      וזה רע ואסור, ואני לא הייתי נוהג כך בסיטואציה דומה. אבל כן, דמו של כמעט כל יצור אנושי, כולל פמיניסטית ישראלית, ירתח למראה פרובוקציות המתכוונות לפגוע בו. או שאולי אני טועה? אחרי הכל, תראו איך הפרובוקציות חסרות המודעות והפאתטיות לכשלעצמן של יודל’ה הצליחו להרתיח אתכן כל כך. שלא לדבר על דוקטור לא, שמייד רצה לנהוג באלימות.

      אני גם חושב שזה די עלוב (אם כי נאה מאוד מבחינה דמגוגית) להשוות בין סבל לסבל. בלי קשר לעובדה שאיציק מרדכי יצא מאוד מאוד בזול, לטעמי.

      • דודה שמחה

        ערס מאד פואטי,
        גם לך אני מודה מהסיבה שהזכרתי בתגובתי למוני. אני גם מוחמאת מאורך התגובה.
        לגבי עניין החדירה – התכוונתי להתפרצות לתחום הפרט בכפיה. כך שאהבה לא נכללת בעניין. נו טוב, היתה לי טעות בניסוח – או יותר נכון – חוסר דיוק. מודה.
        לגבי פסק הדין – החשיבות היא לא במה היתה קטיגוריית העונש אלא דבריו של השופט שהשתמש במינוח ” *גבר ישראלי* ” בצורה שיכולה להשתמע כעידוד להתנהגות אלימה.
        לגבי איציק מרדכי – הדגש היה על העוורון של הפרופסור למצוקותיה של הקרבן לעומת הזדהותו העמוקה עם מצוקותיו של הנאשם. לכן ההשואה היתה במקום ולא היתה דמגוגיה.

        ואולי אתה יכול להסביר לי – מאחר שאתה למוד קרבות ובעל נסיון – למה גברים זקוקים כלכך בגאוה הזו של “גבר” ושל היות “לא אישה”? הייתי רוצה להבין את זה. אני לא יכולה להזדהות עם זה. אני לא גאה בזה שאני אישה וגם לא מרגישה עלבון על כך. מישהו למעלה סידר לי חור ולך מוט. אז מה יש לנו להיות גאים בכך? אם מישהו אומר לי את אישה וטופח לי על השכם – זה לא עושה לי את זה. וכך גם אם הוא אומר לי את גבר. מה זה אומר עלי?
        עניין של מלחמות האורך – זה משחק חסר משמעות. תוצאות התחרות לא מרשימות אותי והרבה נשים
        (יש נשים שמאמינות באמונה הטפלה שהאורך קובע ואולי אותן זה מרשים). זה משהו בין הגברים לבין עצמם. ובשביל מה? אנרגיה לבטלה. היה לי דוד שהתרברב בגבריותו ובאורך אברו. לאחר שנים אישתו (דודה שלי) ספרה לי שהוא היה אימפוטנט.

        ושוב לגבי טענת הסקסיזם והגזענות: יש שני דברים שאני סובלת מהם כשאני מגיעה לבקורי מולדת (נעזוב בצד את “המצב”): ההתפרעות בכבישים וההתנהגות הגורילית שההסתברות לפגוש בה מאד גבוהה. ושני הנושאים הללו אינם בלתי תלויים. סקסיזם או לא – ההבדל ההתנהגותי בולט מאד ומיד ברגע שאני מגיעה לארץ. למזלי, אנשים כמוך וכמו מוני מפיחים בי תקווה (לפחות בעולם הורטואלי של בננות). אנשים כמו הלוייתן מחזירים אותי לקרקע.

      • חצי נחמה

        איזה זיין שכל

      • זה משנה?

        באשר לגבר הישראלי שדמו רותח, כמובן.
        אני חוששת שהדברים לא היו כפי שאתה מתאר אותם!!!

  4. נמרוד

    אהבתי.
    זהו.
    פשוט אהבתי.

    • ערס פואטי

      אבל אני לא מחפש זיונים
      פואטיים
      ברגע זה
      ובלי קשר לדאחקה
      (ובהמתנה ל”תשובה שנונה” המובטחת)
      רק לומר לך
      אלה
      שאהבתי גם
      אבל בלי זהו

  5. א. פרוידיאנה שהלכה

    איפה לשים את ה-Smoooooooh שהבאתי לך, נשמה? רק תגידי.

  6. ששון לויתן

    אז הבחור לא אינטליגנט כמוך, ולא קורא מאמרים ב”הארץ”. אבל להאשים אותו בהטרדה מינית רק מפני שסגנון דברו ונחמדותו לא מצאו חן בעינייך זו כבר ממש חוצפה.

    סביר יותר להניח, שאלף המילים שבזבזת כאן לריק מקורן דוקא מתסכול על כך שהוא כבר היה אצלך בסלון, אבל לא הסכים לגעת בך אפילו עם מפתח שוודי.

    אני משער שבמקרה שלך רבים מאוד נוהגים כמותו. מצד שני, אולי אפשר לקבל את הטלפון של הבת שלך, שמעתי שהיא כבר בת 15 ועוד לא מקולקלת.

    • Are you shure that you are not this Yehuda? You sound like him. If you do not read Haarez – what are you doing here?

    • ד"ר לא

      אני דווקא הייתי שמח לגעת בך במפתח שוודי, כמה שיותר כבד אם אפשר, כמה שיותר באיזור הרקה אם אפשר, אולי בשילוב של בעיטה בביצים.
      חתיכת אדיוט.

      • ערסה פואטית

        ואף להתקומם נגד הגישה הגברית האכזרית של ד”ר לא, בשם הבנות הענוגות כולן: מה זו האלימות הזו? מכות בביצים? מפתח שבדי בראש?

    • קפצת ראש היישר לתוך המלכודת ועוד בלי קסדה?
      בטח כואב – אאוץ’.

      כבר בתחילת המאה שעברה, איפיינה שרלוט פרקינס גילמן בספרה “ארצן”,
      גברים מסוגך ומסוגו של יהודה, בדמותו של טרי או. ניקולסון.
      (נא להשיג בחנות הספרים הקרובה לביתך – אם כי התרגום די חרא)

      טרי המדען בעל הממון, שנוחת עם המשלחת המדעית שלו בארץ נידחת,
      נטולת גברים וחוטף חלחלה עמוקה (ולא מדעית בכלל) מהצפייה
      בסדר חברתי שבו מבוטלים לחלוטין
      כל סממני פדגוגיית הדיכוי, אותם הוא מכיר ומוקיר מהבית.

      “אצל הנשים האלו אין נשיות”, הוא קובע.
      “מה איכפת לגבר מאימהות כשאין לו שום סיכוי לאבהות?”
      הוא שואל את חבריו ומוסיף בידענות:
      “מאוד לא סביר שנשים, סתם חבורה של נשים תתלכדנה כך יחדיו!
      כולנו יודעים שנשים לא יכולות להתארגן,
      הן חסרות תועלת בדברים כאלה, וגם קנאיות להחריד.”

      ובכן, ששון (מתוק שלי, חמוד שלי)
      הקריאה בעיתון, אפילו אם מדובר ב”הארץ”, היא לאו דווקא אינדוקצייה
      ליתרון אינטלקטואלי, אלא משל להתעסקות הנרייטור (אני) בענייניו.

      ואתה, במקום להכביר שבעים שמונים מילים, יכולת פשוט לומר באלגנטיות:
      “יה לזבית עם שפם את צריכה זין, אבל מי יתחתן איתך, מי?!”

      • ששון לויתן

        לא יכולת להשחיל את מספר הטלפון של הבת שלך בניהן, הרי ביקשתי יפה ובנימוס, שוב יצא שסתם הייתי נחמד ללזבית מכוערת עם שפם.

        • דודה שמחה

          לא יודעת
          איכשהו, מקריאה בין השורות, נראה לי ששון לוייתן הוא בעצם… אישה
          משהו בניסוח נשמע כמו אישה שמנסה לחקות גבר מניאק ולהשתעשע.
          אם ששון יגיב על זה – צורת התגובה תבהיר את העניין. אם הוא יתעלם – אז נדע שגם “גברים” עם פה גדול הם פחדנים קטנים.

    • מדהים אותי לראות עד כמה התפישה המעוותת של “אם לא נתת לי את כנראה כונפה מכוערת” עדיין קיימת אצל חלק מגברברינו (לא מדברת על חו”לניקים – מעט מדי נסיון). אולי כדאי שתקרא שוב את המאמר ותנסה למצוא שני דברים מרכזיים: א. את ההערות הסקסיסטיות המכוונות לגובה המפשעה או הציצים של הכותבת מחד וב. את העובדה שעליה היא חוזרת לפחות פעמיים לגבי הנסיון שלה לשכנע את עצמה שמדובר בלא יותר מאשר נחמדות.
      תאמין לי, יש הבדל ענק – נחמדות (אלא אם הבחורה ממש מניאקית וזה לא המקרה כאן) תתקבל תמיד בברכה. נעיצת מבטים ממושכת מדי באיזורים דרומיים תתקבל בבעיטה לאיזורים דרומיים מקבילים.
      …ודרך אגב, ילדה בת חמש עשרה היא עדיין מתחת לגיל ההסכמה, מה שהופך כל מעשה מיני איתה לעבירה פלילית שדינה עד שלוש שנות מאסר. תהנה…

    • להתעלם. ששון מעורר פרובוקציה מכוונת. בכול מאמר יש ששון שוביניסט כזה, שסתם נהנה לחמם

    • ברור הרי שאין לך מושג על מה אתה מדבר ולא חווית אף פעם היטפלות כזאת מצד מישהו.
      וחוץ מזה, איכשהו נראה לי שאלה לא ממש היתה להוטה להתגלגל אתו בין הסדינים ולא עלבון על התעלמות גרם לה לכתוב את המאמר הזה.
      והילדה בת 15? אתה לא מרגיש קצת מטומטם?

  7. אריאלה

    למה מה, יש לך משהו יותר טוב לעשות?

    ומבעד לצחקוקים שהטור הזה עשה לי, שוב מגיעים העצבים האלה, כי אפילו בבית יכולים לערער לך את תחושת הביטחון, ולמרות שאת יודעת שקורה פה משהו לא בסדר, תמיד תגידי, “לא, אני היסטרית, הוא סתם מנסה להיות נחמד”.

    • מה ז’תומרת?
      בדיוק עמדתי לעשות פאנלים
      לפני שנכנסתי להיסטריה.

      מסקנה:
      בפעם הבאה אני קודם אנקה את הבית,
      בשביל להירגע
      ורק אז אני אתחיל לקרוא עיתונים ולכתוב.

      את רואה מה זה?
      כל יום לומדים משהו חדש.

      נשיקות – ים.

      • תקווה

        מאמר משובח ומתאר היטב את המצוקות הקטנות (וגם הגדולות) אליהן נחשפת כמעט כל אשה, באשר היא אשה. הסיטואציה המתוארת במאמר היא מסוג הדברים שזר (דהיינו גבר) לא יבין.
        כמה הערות אנו נאלצות לשמוע על האנטומיה האישית שלנו, וכמה עצות מזהירות על מה יעשה לנו טוב בחיים (כמובן, הגבר שנותן עצות אלו, לרבות האביזרים שהטבע חנן אותו בהם).
        שום טענה על ‘תמימות’ כביכול מצד האומר לא תתקבל. ההערות הן אף פעם לא תמימות כמו גם שהנגיעות באוטובוס, ההתחככויות, ושליחת הידיים אינן תמימות.
        חבל שיש כאלו שאינם יודעים לכבד את הפרטיות ואת הגבולות של הזולת. אולי אם אותם מטרידים היו נחשפים פעם להטרדות הם היו חושבים פעם נוספת לפני ההטרדה הבאה.
        אבל, מי רוצה להטריד את יהודה ודומיו?

        • לא כל הערה על אנטומיה היא הטרדה מינית. מספיק כבר לילל כמו כרוכיות מגעילות. מין הוא חלק חשוב מהחיים של רובנו ואולי במוחו של יהודה היה סיכוי למין עם הכותבת. זה שהיא לא טרחה להבהיר לו שאין סיכוי עושה את כל העניין, לפחות חלקית, לאשמתה.

          • סליחה? היה נדמה לי שאמרת שיש לה אשמה? הוא המשיך להתנהג כמו בהמה כי היא לא אמרה לו שהיא לא מעוניינת? את רוצה להגיד שהיא עודדה אותו?
            נשים גם מעודדות אונס בלבוש פרובוקטיבי, זה הכיוון שקו המחשבה שלך מגיע אליו. תעשי שעורי בית

      • חזיז ורעם

        איפה זה הפאנלים האלה שכל הנשים מדברות עליהם ?

        למה שלא תלכי לים לנשום אויר במקום לנקות את הבית ?

        ניקוי הבית כדרך להרגע נשמע לי כהפרעה נשית בעלת מקורות שוביניסטיים – מאמי את עצבנית ? לכי תעשי כלים/ ריצפה/ פאנלים (עוד פעם הפאנלים האלה)

    • אין היסטרית ואין מנסה להיות נחמד לא נעים לך איספי מעט מעט אסרטיביות ובעיקר בביתך אימרי די
      אין כזה דבר שיפלשו לגבולות עצמך בתוך ביתך ושתשתקי . אין

  8. Great! I loved it
    You are sweet

  9. כותבת המאמר לא טרחה בשום שלב לומר ליהודה שהוא פולש למרחבה האישי. האם הוא היה אמור לנחש שהיא מרגישה מוטרדת? אולי “הנשמה שלה צרחה מבפנים”, אבל כלפי חוץ היא לגמרי שיתפה פעולה עם נסיונות השיחה חסרי החן שלו. להתלונן באתרי אינטרנט שיהודה ודומיו לא יקראו לעולם זה לא חוכמה גדולה.

    • אריאלה

      ללמוד לא לפלוש למרחב אישי גם בלי שיגידו להם את זה.
      להטיל את האשמה על המוטרדת זו צביעות.

      • ערס פואטי

        צריך להפסיק להרוג דולפינים
        מלחמה זה דבר נורא. אנשים צריכים להפסיק להילחם
        כולם צריכים חינוך, רצוי לדעות שאני/את/אתם מחזיקים בהם

        ועכשיו ברצינות: יודל’ה נשמע כמו בהמה ישראלית טיפוסית, אכן, וחסר מודעות. האם הוא באמת מודע לזה שהוא פלש לפרטיות? בהחלט נשמע שאפשר היה לומר לו באסרטיביות משפט או שניים שיבהירו לו שהוא בא לכאן כדי לעבוד. זה לא הצדקה להתנהגותו (וכאן מתבקשות הלזביות עם השפם לשבת), אבל גם לא הופך אותו אוטומטית לבהמה גסה, חולירע, אב טיפוס של הגבר הישראלי הפויה ומאוד מאוד לא בסדר.

        ואזכור לתזה שדנה ספקטור העלתה פעם: אם הוא היה נראה כמו בראד פיט (או כל גבר מושך אחר בעיני הכותבת המשעשעת)?

        אה. חשבתי ככה.

        כן, חוסר המודעות הגברי הוא (לא זוכר מי כתב את זה, קראתי ממש לא מזמן) הוא מה שמאפשר לאנשים שנראים כמו פואד או אריק לפסוע ברחוב ולהרגיש שהם מלכי העולם. בלון צריך סיכה קטנה והבהרה לגבי גבולות – לא *רק* מאמרים חוצבי בננות.

        • זה נכון שאנשים בעלי חיצוניות יפה
          זוכים ליותר קרדיט במפגש ראשוני,
          מאשר אנשים פחות יפים.
          ואולם, אפילו הם, באם ינהגו באשראי שלהם בחוסר אחריות,
          (קרי: יהיו רעים, אטומים, טפשים, קמצנים ושאר תכונות לא אטרקטיביות)
          סופם שימצאו את עצמם במינוס
          (לפחות בבנק שלי).

          • לא העמדת את האיש במקומו? לפי התיאור, מאוד אפשרי שהאהבל לא ידע בכלל מה הוא עושה.

            • הרי על זה אני מגמגמת לאורך
              כל המאמר.
              כי תחום אפור, ערס, זה למה!
              כי כשהכל מרומז ומתרחש בסביבה
              בטוחה, לכאורה,
              מאוד קשה להתנער מהספק העצמי
              ולהגיב בתוקפנות.

              במקרה שהייתה מופעלת כלפיי בגלויי ברוטאליות מילולית או פיזית, לא הייתה לי שום בעיה להגיב במגננה אסרטיבית. לעומת זאת, יכולת התגובה שלי, עם מיטב ארסנל הנשק האישי שברשותי, נפגמת בדיוק במקרים האלו שבהם ההטרדה הפולשנית מסתתרת מאחורי אצטלת הנחמדות והדאגה לרווחת קיומי.

              וכבר נאמר ונכתב רבות על כך שבראש מצעד הסטטיסטיקה של מקרי ההטרדה, ההתעללות והאונס ניצבים אותם המקרים שבהם נטווה בין הקורבן לתוקף קשר של סימביוזה מעוותת, אשר מתבסס בעיקרו על ניצול (במודעות פחותה או מוגברת) של תלות ונחיתות פיזיים, פמילייריתיות, בידוד מסביבה חיצונית ‘נורמאלית’, בושה, ביטחון עצמי מוחלש ורגשות אשם.

              וגם אני, כמוך, מאמינה שה’אהבל’ לא חשב ביודעין: “הנה, אני מנצל עכשיו הזדמנות להטריד אשה זו,כי היא לבד בביתה ואני יכול”, אלא יותר סביר שמדובר פה בהתנהלות מכאנית הנובעת מחוסר מודעות כרוני, מהסוג שניתן לעורר בו הבנה רק אם מקרינים בפניו שיחזור מבויים של הסצינה המדוברת, כשבתפקיד הוא עצמו מופיע משה איבגי (אלא מי?) ובתפקיד אני עצמי מככבת בתו, אחותו, אשתו, או אמא שלו כשהייתה צעירה.

        • אז אתה אומר שלגברים נאים מותר להתנהג כמו חולרות?
          אם היה נראה כמו בדאד פיט יתכן שהוא לא היה מקבל את המסר הזה של “תתחפף” ואז היה פה מסר אחר והדדי. הצורה של הבחור היא לא הנקודה החשובה. התקשורת הבין אישית היא הנקודה. גם לבחורים חתיכים אין זכות להתנהג כמו בהמות לבחורות שמשדרות להם סימנים מנומסים להתחפף

          • לא אמרתי את זה. אזכרתי את אותה “תיזת ספקטור” הגורסת כי תגובת האשה משתנה לא בהתאם לחומרת האמירה, אלא בהתאם לאומר אותה. תגובתו של כל אחד כמעט, בעצם.

    • פולשנות למרחב האישי של האחר,
      הנה התנהלות רעיונית שמנענעת את רוב העולם שלנו,
      משחר ימי התרבות המתועדת.

      אני באה לטעון נגד המהות של התפיסה הזו,
      אפילו בטרם שנכנסים ספציפית
      לניואנסים הרבים שמרכיבים אותה,
      כמו: רקע מיני/מגדרי, גזעני, דתי או אחר.

      • נורית

        גם כשאני אומרת לבת שלי מה לעשות, אני פולשת למרחב האישי שלה?
        כנראה
        כשהבוס שלי מתעקש להסביר באריכות את דעתו בענין כזה או אחר, ואותי זה ממש לא מענין
        אני מרגישה שפולשים למרחב האישי שלי (וזו בפרוש לא הטרדה)

        כל ענין המרחב הפרטי/אישי הוא מאד מורכב ומאד לא ברור
        שווה דיון

        ספציפית, הסיפור שלך מספר, ללא ספק, סיפור של הטרדה מינית
        עצוב משהו (עבורי)

    • ארבינקא

      האיש, ותקןי אותי אם אני טועה, הגיע לביתה מתוקף תפקידו כמתקן. לפיכך הוא היה צריך שלא לחרוג מתפקידו, ואם היא מצאה חן בעיניו (וברצינות, מה הסיכויים שהוא לא עושה את זה לכל מישהי שהוא בא אליה מתוקף תפקידו), שישאיר לה פתק אחר-כך. או שיתנהג בנימוס. אחר-כך. בסדר, אז אולי זו לא הטרדה מינית במובן החוקי, אבל זה בטח ניצול לרעה של פרצה – הרי ברור שהוא לא היה נכנס לה לבית סתם ככה.

    • ממש לא נראה לי שהיא שיתפה פעולה. היא לא רצתה לדבר, שילבה ידיים. שתיקתה לא בהכרח העידה על הסכמה. נכון היא הייתה מנומסת מדי לשרץ הזה, אבל הוא נראה לי די אטום לסימניה המנומסים שאמרו “אני לא מעוניינת לשוחח” אדם יותר רגיש היה מבין רמזים נראה לי

  10. גן אנושי

    סתם הערה קטנה ופרקטית מדי: לכל נותני השירותים האלו-אינסטלטורים, מובילי רהיטים, שיפוצניקים ושאר יהודל’ס יש טלפונים סלולריים. רצוי וגם ממש בר ביצוע לדרוש התראה טלפונית של חצי שעה לפני שהם מגיעים. למה שנחכה בבית שעות סתם?

  11. לא נחמדה בכלל!

    יסלח לי האלוהים, באמת, לפני שלוש שנים קניתי דירה- מכספי (טוב אבא שלי קצת עזר) ושיפצתי אותה מכספי ובחרתי לבד מרצפות וחרסינה וגם שילמתי לבד כמו ילדה גדולה ועדיין, כל מתקין שהוא שפקד את דירתי מאינסטלטור ועד טכנאי כבלים טרח לברר איפה בעלי. ובסוף,יסלח לי האל הטוב, פגה סבלנותי ולאחרון שבבבונים בעלי החריץ החביבים הסברתי בדמעות( טוב דמינתי חתולים דרוסים ושכאלו למען האפקט) כי בעלי נפטר וכל אזכור שלו גורם לי לטראומה נוראית. זה עבד מצוין. נסו ותיהנו.

  12. ה-שול-ה

    וגם חברות שלך נחמדות מדי – כל אילו שחושבות שצריך לענות בעדינות ולהמציא תשובות ותירוצים.
    נא לשנן: “לא עניינך”, “אני עסוקה” ולצרף פרצוף סנובי לגמרי ולא מעוניין!
    וערס פואטי צודק לגמרי בדרכו הפואטית – אני אתך!

    ומה על הטרדות ברשת? אף אחד לא כותב על זה?
    אני לא מדברת על צ’טים אלא על מיילים פולשניים וחסרי כל נימוס שקיבלו כמה מחברותי הטובות, שבמקרה פרסמו כתובת מייל בפומבי שאליו מצורף שם נשי מדי.
    מענין איך שהרגלים עוברים ממדיה למדיה והאם באמת הוא חשב שהיא תסכים לאיזשהו מגע אתו רק בגלל שהוא כתב שיש לו זין גדול ורמז על כסף.
    כמה טוב שכאן אפשר לסנן מטרידים בקלות יחסית….

  13. חוויתי התנהגות כזו כל כך הרבה פעמים. באמצע היום ברחוב, בחנויות, בסופר, באוניברסיטה.

    אבל הכי נורא זה כשזה אצלך בבית. כשבאים להתקין כבלים או לתת שירות ואז אין לאן לברוח(גם אני תמיד מנסה להתמזג עם המחשב ולהראות כמה שיותר עסוקה, להראות אדיבה ונחמדה אך בלתי מושכת או מזמינה, לענות קצרות ולקונית ולקוות שהם כבר יפסיקו להציק)

    אבל למה זה צריך להיות ככה? לאחרונה אני מוצאת את עצמי מרוגזת יותר ויותר. באיזו זכות הם מעירים לי הערות כאלה פולשניות שגורמות לי למבוכה?
    אז לאחרונה אני פחות אדיבה וברגע שאני קולטת שזה עוד קרצייה אני מתעלמת או עונה בארסיות ראוייה.

    בלאט.

  14. אבל די כבר עם יעקוב העליון.
    יש לי מלא דברים אחרים להגיד על זה, אבל השורה התחתונה היא שדי! לא כולם מכירים אותו כאיש מצחיק ומדהים. ומה לעשות? לעזעזל עם החיים האלה, אבל לפעמים אנשים שמזדקנים משתחרר להם בורג. לא מצדיקה חס חס חס וחלילה, אבל פשוט תנו לו לחיות עם הבושה שלו לבד ובאמת שתעזבו אותו.

    אוקי, קצת סטיתי, בכל אופן, מצחיק לאללה (באמת), ואצלי זה לא היה יהודה של הדודים אלא כוס אמא שלך אם עוד פעם תכנס לי לחדר שינה של הכבלים! לעולם איש שרות של תבל לא ייכנס אלי הביתה גם אם זה אומר שאין יותר טלוויזיה!
    אמן

    וסליחה על העצבים, זה קצת העלה לי את הפיוז. אופס
    🙂

    • על התחתונה

      נו באמת, איש מצחיק!!!!

      אין סיבה להניח לו. הוא צריך לעמוד לדין ואם ימצא אשם לשלם מחיר. מחיר כבד. ולא. זה לא מצחיק אותי ההומור הזה.
      העובדה שהעליון מניח ידיו על התחתון, אינה שום דבר פרט לפשע שבו מנצל איש איום שהאינסטלטור לא סגר לו היטב את הברגים את המקום הפגיע ורגיש שילדה תמימה מצויה בו.
      רוצה לצחוק מהעליון? בקרי אותו עם חולצת בטן בקלבוש הקרוב. ואז הניחי את ידיו על התחתון(ה).

      פחחחחחח

      • לא מצחיק מה שקרה, האיש, טוב לא משנה, זאת לא הנקודה. וואלה, הוא יהיה אשם, הוא עשה פשע, נכון!, אישתו התאבדה והוא בן מאה אלף, תעזבו אותו עם הבושה והעונש והכל. שיחיה איתם לבד, ומגיע לו, אני לא אומרת שלא, אבל לעשות מסיבה על הגב שלו, אוווו שולץ האוים ויעקוב העליון, בחיית רבק!!!!!

        • הזכרת שמו של יעקב העליון שנונה ביותר וניתן לתפוס אותה כרלוונטית לכתבה, שהרי כולה מבוססת על הומור ותו לא, למרות שגם במציאות העגומה שלנו היום כיף לצחוק עליו, קצת הומור שחור לא הרג אף אחד..

  15. יהודה האינסטלטור

    מה קרה בובה? ככה את כותבת עליי אחריי כל מה שהיה בינינו? אחרי שהתייחסת אליי כל כך יפה את באה ומלכלכת באינטרנט? אה? מה? אה? לא יכולת לומר ‘שמע יהודה, אתה מטריד אותי בקירבה הפיזית שלך אליי, בשאלות החקרניות שלך’ (וכל מה שהטריד אותך). אני מבטיח לך שפעם הבאה אני אציק.
    אז אולי אין לי מודעות כל כך גבוהה, אבל זה לא הופך אותי לרשע שמחפש לאנוס בנות חן ענוגות חזה וצחורות צוואר (בעצם כשאני חושב על זה שוב…:).
    זהו, ולא צריך ללכלך.
    שלך,
    יהודה האינסטלטור האמיתי.

    נ.ב.
    בת כמה אמרת הבת שלך?

    • יהודה האינסטלטור

      תיקון: שורה 5 להוסיף צריך להיות ‘לא אציק’ במקום אציק.
      ואפשר להוריד כמה יוד”ים בחלק מהמילים לפי בחירתכם.

      יהודה האינסטלטור מנגב את המוכוס מהאף עם גב היד.

      • מאיזה בוידעם עם נפטלין הוצאת את המילה הזו?!

        באמת, יהודה’לה, תתקדם.
        מאדם נאור כמוך הייתי מצפה ליותר.

        • יהודה האינסטלטור

          כן, גברת ליפח היקרה,
          מוכוס (mucus) זה המינוח המדעי של המילה חננה או כל מילה אחרת שאתם שם קוראי הארץ משתמשים בה. אצלנו האינסטלטורים, כשאנחנו אומרים מוכוס אנחנו מתכוונים לאותו ריר שמלחח ומסכח (מלשון סיכה) את דרכי העיכול והנשימה בגוף. המוכוס שלנו מורכב ממים, תאי אפיתל שנשרו בדרך, לויקוציטים מתים, מוקין, ומלחים אנאורגנים והכל כמובן מורחף בבלילה חביבה. המוכוס שלנו מיוצר על ידיי תאים קטנים שנקראים תאיי מוכוס.
          אני מקווה שסיפקתי את תאוותך.

          יהודה האינסטלטור מנגב את האבק ממילים שלא נס ליחן (תרתי משמע 🙂

  16. בקשר ל”להעיר באסרטיביות”, אני יודעת שלפחות מנסיוני ( או יותר נכון לפחות אצלי..), יש הרגשה כזאת שכשאני מעירה אפילו לא באסרטיביות יש כעס מגעיל כזה מהצד השני שכאילו אומר, יא חננה משקפופרית, כוס אמא שלך… וכולי, זה קרה פעם במונית, ועוד מה אמרתי? שאני נשואה (ועוד בזמנו זה היה נכון!, עכשיו זה כבר לא נכון אבל זה אחלה משפט שמשתיק כל דבר), איך שאמרתי לו את זה, הוא דפק גז, עשה כמה רייסים, ואני הרגשתי שקיללתי את אמא שלו, סבתא שלו, וסיפרתי לו שראיתי את אשתו בצומת עובדת.
    כשאני לבד איתם (המאיימים, לא כל הגברים, לא, ואל תעזו לקפוץ!! ) אלה שלא נעים איתם, שגורמים לי להרגיש כמו ברנטגן, אני שקטה ומחכה שיעבור (אלא אם זה עובר את הגבול)
    להיות ביץ’ ולפתוח פה ג’ורה אני יודעת, טוב מאוד (זה מה שקורה כשגודלים ביפו), אבל לא תמיד זה מרגיש בטוח…

  17. או שתעני להם כמו שצריך. הבחור הוא בהמה. בהמה מהסוג הזה צריכה שוט בצורה של פרצוף רע ומתנשא וכמה מילים עוקצניות.
    ובאמת, חלק מהתיקונים בבית אפשר ללמוד לעשות לבד. כך גם חוסכים כסף וגם לא מכניסים זרים לבית.

  18. מאמר מעולה. וואו. להתפוצץ על אנשים כאלו

  19. חתול אחד

    והכי חשוב: המאמר עולה על קצה חוט לשאלה מדוע בעלי מקצוע לא יכולים לקבוע זמן מדוייק להגעתם. שווה דוקטורט.

  20. יונתן ילון

    אמנם זה כנראה לא סיפור קצר אלא תיאור אינפורמטיבי-לכאורה של סיטואציה אמיתית, אבל אני חושב שזה סיפור מצוין. יותר ברמה הקומית (של דמות שמציקה ללא הרף מבלי שכנראה תהיה מודעת לכך) ופחות ברמה הפמיניסטית (נראה לי שהקייס הוא לא של הטרדה מינית, אלא של פער גדול בין תרבויות ואופי – אבל לא הייתי שם). בכל מקרה, קטע כתוב היטב ומעניין.

  21. לאלה.
    מאמר יפה , כתוב יפה ובעיקר עם חוש הומור משובח. חוש ההומור השתבח עוד יותר בתגובות היפות והערניות שלך בהמשך.
    נהניתי מאד , כעסתי מאד ואגב זה לא אפור , אלא שחור. ואני מאחל לך ולכולכן הרבה פחות מהשחור השחור הזה.
    כל טוב

  22. תחשבו על זה

    הכותבת נשמעת באמת קצת פרנואידית למה כשמדובר בגבר שמוצא כן בעיני האישה זה לא הטרדה בעיניה גם אם יציע לה ללכת ולהזדיין איתו על המקום וכשמדובר במישהו קצת פחות רצוי אז ישר זה מתברר כפלישה וכו
    קצת חומר למחשבה לכל הפמיניסטיות למינהן

    • למה כשאתה נותן חפץ שלך למישהו מרצונך,
      קוראים לזה לתת *מתנה*?
      ולעומת זאת, כאשר נלקח ממך חפץ ללא אישורך,
      קוראים לזה *גנבה*?

      כי ככה!

      • תחשבו על זה

        לאלה יקרה!!!! תודי שאם היה מדובר ולו באינסטלטור אבל חתיך ושרירי היית נמסה אם היה מדבר איתך ככה אולי לא היית יוצאת איתו אבל היית חושבת אך איזה בחור רגיש ואני אולי באמת צריכה מישהו שידאג לי וכל הבלה בלה וחץ מזה אם הוא היה רופא מנתח מוח שמטריד אותך גם היית מגיבה באותה צורה, כלמר המשנה בכלל אם הוא אינטלגנטי?? ?? ?

        • נורית

          חשבת פעם שקשר לא בנוי על זה שאני מחפשת מישהו שידאג לי?
          (אני כותבת ב”אני”, אבל מקוה שאני לא לבד בענין הזה)

        • אלוהים, איזה שטויות!!
          בימי חיי הטרידו אותי פועלי בנין שמנים ומגעילים וגברברים חתיכים ומעוצבים לפי מיטב אומנת המועדונים של תל אביב, ומנסיוני זה אני יכולה להגיד שהצעות כמו :”בואי למצוץ לי” מגעילות באותה מידה גם כשהגבר נראה כמו בראד פיט. מתי תבינו שזה לא קשור למראה?? !!! כשגבר יפה מתחיל עם מישהי זה הכי כיף בעולם, כשגבר מכוער מתחיל עם מישהי היא יכולה (אם היא לא בהמה מושלמת) להסביר לו בעדינות ובחביבות שהיא לא מעוניית. להתחיל עם מישהי ולהטריד מישהי או לפלוש לה לחיים זה לא אותו דבר ואנשים יפים שמציעים הצעות מגונות ומגעילות הופכים מאד מכוערים בעיני המתבונן.

    • שירלי

      יש מן בדיחה ישנה כזאת שהולכת ככה , מה הדרך הבטוחה למנוע אונס ? … להסכים .
      אז האמת המרה מאחורי הבדיחה הזאת לא ממש מעלה חיוך ובהקשר הזה , זה בדיוק ההבדל , אם את מעונינת זו לא חדירה פולשנית ,
      ואיך הוא ידע אם כן או לא ? נו באמת …

  23. ש.מהשבכ

    בואי, וננסה להבין ביחד מה התועלת במאמר מסוגו של יהודה זה:
    האם רצית לומר לנו: הגיע בבון בדמות אדם שניסה להתעסק איתי ולא הלך לו, או שמא רצית למחות על התנהגות פרועה ומופרעת, כדברייך, של אותו מתקן הדוד.
    אני בטוח כי החלק השני הוא יותר ריאלי לעניין ולכן עולה בי המחשבה: מדוע שלא נפרסם כאן ועכשיו את מס’ הטלפון של אותו יהודה-בבון, למען יראו ויראו!!! וידע כל עם ישראל עם מי יש לו עסק?? האם לא נעשה בכך שרות לתועלת הציבור?? ??
    והערה נוספת לסיום: היום מפחיד במדינתנו לומר אפילו בוקר טוב לבחורה שמא היא תפרש את אותו בוקר טוב כהטרדה מינית….

    • את ההבדל בין בירכת בוקר טוב לבין הערה פולשנית ופוגעת, אולי מוטב שלא תברך כלל.
      עוד אחד שמתחכם לנו התחכמות סרת-טעם, או מאלה שנורא נבהלים פתאום כי מעכשיו לא יוכלו להעיר לחני מהמשרד כמה יפים נראים שדיה הבוקר.
      (פגיעה אנושה בזכותם להתבטא בחופשיות, מן הסתם).

    • תחשבו על זה

      יישר כוח!!!!!!1

    • Hello shin mehashavak. Good morning, did you wash your tooth this morning? can I see? did you go to the tilet this morning? Did you clean your tushi afterwards? Do you have the need to fack? How many time you experienced impotency? whose is bigger yours or tachshevu al ze’s?

  24. צורת ההזמנה ליחסים ולא לעצם קיומה.
    אם הבחור היה משאיר לה בסוף התיקון פתק עם כמה מילים המתארים את יפי עיניה (עם מספר טלפון) התגובה היתה שונה לגמרי.

    • טל עירוני

      פלישה לפרטיות בשטח הכי אינטימי וזה לא תמיד מתבטא בהטרדה מינית (למרות שזה הזן הנפוץ). יש כל מיני בעלי מלאכה שמגיעים לבחורה הביתה ומרשים לעצמם הרבה יותר מדי. (למרות שתמיד אני מסבירה כשאני פותחת את הדלת “אל תרגישו כמו בבית “)
      יש את אלה שעושים “הפעלות”:
      “מותק תכיני קפה”
      “בובה תחזיקי לי רגע את הסולם”
      “אין לך פלאייר?אוף! טוב אני אביא מהאוטו אבל תגידי לאבא שלך שיקנה לך”

      יש את אלה שרוצים גם לתקן לה את החיים:
      “נשמה, עצוב נורא הבית שלך, תוסיפי קצת צבעים שמחים”
      “מאמי לא בריא כל היום לשבת על המחשב זה יהרוס את העיניים שלך -אני לא מרשה לבת שלי יותר משעתיים ביום”
      “את עובדת מהבית? ואיך תמצאי חתן?”

      יש את אלה שסתם מרגישים בבית:
      “מה את מבשלת? איפה יש כפית?”
      “של אשתי יותר טעים, אני אביא לך בנזילה הבאה”
      “מה את באמצע האוכל? טוב אני אוכל איתך ונמשיך אח”כ, לא יזיק לי הפסקה”

      מתי ההטרדה הזו הכי בולטת? כשנתקלים בדבר האמיתי, הנכון, בשרות מקצועי. כשבא לקנות בונבוניירה לטכנאי הכבלים ואז מבינים שאין צורך כי הוא עשה את העבודה שלו ושהוא מקבל על זה משכורת.
      זה קיים בנות, אל תתיאשו, נתקלתי בזה השבוע: הוא התקשר מהדרך ושאל אם זה בסדר שהוא יגיע תוך עשר דקות וככה גם הספקתי להתלבש.
      הוא הגיע עם ניחוח עז של דיאודורנט! שאל איפה אפשר לשים את הכלים כדי לא ללכלך, היה לו בקבוק מים מינרליים משלו וכששאלתי אם אפשר לעזור במשהו הוא אמר “תודה אבל אני פה בשביל לעבוד בשבילך ולא להפך” וחייך. הוא עסק אך ורק במה שהוא היה אמור וכשקיבל שיחת טלפון אישית הוא הסביר שהוא באמצע העבודה ושייתקשר אח”כ!
      כשהתייעצתי איתו לגבי בעיית מחשב כלשהי הוא הסביר שהוא יודע איך לפתור את זה אבל מסיבות אתיות אסור לו לגעת לי במחשב (אך מיד הרים טלפון לאיש תמיכה שעזר לי). זהו, ככה הוא נכנס ויצא מחיי, בחור מאד לא אטרקטיבי מבחינה פיזית (לכל המודאגים שחושבים שאולי ההורמונים בילבלוני) אך איש מקצוע אמיתי וההוכחה לכך שאני לא הוזה, באמת פלשו למרחב האישי שלי בכל הפעמים האחרות, ואפשר אחרת.

  25. העניין הוא במקרים האפורים האלה שכשאני שם אני מרגישה שאני לא יכולה לצאת מזה טוב. אם אני אשתוק (מה שקורה בדרך כלל) אני ארגיש חרה אחר כך, אם אני אפתח את הפה, אני יוצאת מכשפה כלפי מישהו שלא יודע בכלל על מה הרעש. אחר כך כמובן, יש לי כמה רעיונות לא רעים ואסרטיביים להפליא. אבל זה, כאמור, אחר כך.

  26. נו באמת, מה הסיפור כאן. מה עושה חתול? מיאווו… מה עושה כלב…? נכון! מה עושה דוב מערות? בדיוק! למה צריך לקחת כל בעל חיים (במקרה זה, אדם), ולנסות להכניס אותו לשבלונה? אתם אנשים משעממים ונטולי דמיון תרבותי. הרי בעולם יותר נאור, היה יהודה נשמר בקפידה, ומשפחתו היו מוגנים בשמורה. בעולם, היו מגייסים כסף בכל מיני מסיבות יחצנות, על מנת שלא יכחד הזן הנדיר. היו שומרים את הדי.אן.איי שלו במחשב, והיו מקליטים קטעים ממנו בוידאו, כדי לנסות ולשמור משהו מהאנרגיה והתפיסה של בעל חי זה.

    מה קרה? אתם עד כדי כך חיים בבועה? מספיק להתחסד. מספיק עם הסנוביות הזו. ולאלה דגן, כבר כשכתבת שעוד בשיחה הראשונה קיבלת הרגשה רעה, הבנתי שאת פשוט אדם ללא סובלנות לתרבויות אחרות, ושזה הולך להיות מאמר סנובי טיפוסי. לא כולם צריכים להיות יוצאי מלכת אנגליה.

    אבל הכל בסדר כשרואים את זה באינטרנט, בתמונות, או על מסך הטלויזיה בסלון. זה שם, זה לא כאן. אבל כשזה מתקרב אליך את פתאום בהלם? נו באמת, מה זה צריך להיות?

    ולכל המכלילים, אני מכירה גברים נהדרים ורגישים שנראים כמו מלאכים לעומת יהודה, ומכירה גם יותר וולגריים מיהודה, אבל משתדלת לקחת הכל ברוח טובה. בסך הכל, הוא לא ניסה לאנוס אותך, לא השתמש באלימות מילולית או פיזית, מה את רוצה?! בארצות מסויימות, התנהגותו הייתה נראית מנומסת ואיכפתית, במיוחד בקטע שבו הביע דאגה לגבי מספר שעות הישיבה שלך מול מחשב. אם הוא צודק או לא, זה לא מעניין בכלל. זה גם לא מעניין אם זה מקומו לאמר את הדברים הללו. מה שכן מעניין, זה שבסופו של דבר, הדברים נאמרו אכן מתוך כוונה טובה.

    ולסיום, בואו לא נשכח שאם יהודה פוגש ביום אחד מספר תאים משפחתיים, זה עושה משהו לבן-אדם. נכון, כולנו יודעים שיש בעולם מילארדי אנשים, אבל כשפוגשים כל כך הרבה מהם בזמן יחסית קצר, מכירים לכמה דקות ואז נפרדים לעולמים, זה עושה משהו.

    רק כדי לגרום לכן לחשוב קצת, ולהיות קצת יותר קשורות למציאות. זה לא עוזר לאף אחד להיות עד כדי כך מנותק וסנוב.

    בטי

  27. החברה של שי

    יופי של כתבה אלה, שיחקת אותה, מי כמוני מכיר את החרא הזה…
    מתי רואים לך? (או בתרגום חופשי.. מתי נפגשים? 🙂
    עדי… 🙂

  28. miyau miyau

    בפעם הבאה כשיהודה או כל בעל מקצוע אחר אשר יגיע
    פשוט מאד קשרי אותו לכסא המחשב ברגליו, כפתי ידיו.
    פתחי את אתר הארץ או חדשות המפ”דל. השמיעי במערכת את דיסק הג’אז הכי מאוס ופלצני שלך
    קחי את כלי העבודה של יהודה ונסי לפתור את הבעיה בעצמך!! חסרת תושיה שכמוך!
    את תופתעי לגלות שתצליחי. כשאנחנו בלחץ בד”כ מוחנו בשיאו.
    ובהנחה אשר הצלחת אחרי כמה זמן שלקח לך: פתרת את הבעיה בדוד. אך יש בעיה חדשה.
    בעל המקצוע פלט במכנסיו נוזל חשוד כי היה בטוח
    שזו דרכך להתחיל את מה שהוא התכוון אליו מבעוד מועד
    ןאני מקווה שיש לך ילד קטן כמו שנכתב אלא אם יש לך מקום אחר
    להשיג חיתול…

    • לא חכמה לא לקרוא את המאמר כמו שצריך וגם לא את התגובות
      החלפת דוד זה משהו שמיאאוים עושים? אלה לא , אני חוזרת לא מוכשרת ברמות התקנה כאלו
      ולכל הממליצים ללמוד לעשות לבד- אשמח לנהוג באוטובוס, עוד יותר אשמח לשמור על משהו בבניה או לחילופין לבנות איזו קומה אם אני כבר שם ,או לייצר שבבים וגם להתקין אותם בכיף
      הלווווו בשביל זה יש אנשי מקצוע והכוונה אינה על הקונספט התיקוני ,אלא על הגברים הבהמיים באשר הם ו גם כאשר הם מועברים מן החוץ הטבעי להם, ובתואנה כלשהי נכנסו אלי הבייתה
      זה לא אומר כלום אבל בהמות בחוץ בהמות בפנים זה לא חדש

  29. אין מה לעשות חייבים לדבר ולהבהיר אישה אישה באסרטיביותה על מה שלא נעים כי כל זמן שלא נעים לומר לו את זו שמתה בינתיים – מהתחושה המעיקה , מהאי יכותת תגובה וכו .ביתך גופך נפשך ודעתך שלך הם ואם לא תגני עליהם הם חשופים
    מכירה את הטענה לחניקה בגרון וכו been there done that אבל אין ברירה
    אץ לא תאמרי שזה מפריע לא יעזור לך כלום ובטח שהם אלו שלא מבינים את המבט השורף
    וגם אם תזכי ללכי לכי יא מכוערת גם לזה יש תשובות וגם אם יפריע לו שתעירי( נגזרת מתגובה כלשהי) so fucken what?? ?? ?? ?
    היי והיו חזקות עד אלימות בשעת הצורך

  30. בקיצור:היה צליל של זילזול..עם זה -היה 10 !
    והתגובות-משעשעות…סיפקו לי רבע שעה של צחוקים…

  31. תודה לאלה על כתבה משעשעת עם ניחוח ישראלי על כל גווניו- לפעמים מתקתק כמו נוסטלגיה, לפעמים מצחין עד בחילה. אני גבר ישראלי (לשעבר) חי בחו”ל (הצפון הרחוק- רחוק) ונשוי. ההתייחסות פה היא לכל אדם היא כאל אדם (בלי חקירת שב”כ פולשנית) והשירות… השירות..

  32. פרידה דיאפרגמה

    אלה לפני הכול רציתי לציין שהמאמר מענין ומצחיק .
    אבל התודה הגדולההיא שגרמת לי סוף סוף להיפרד מהפנטזיה שהסרטים הכחולים מכרו לי כול כך הרבה שנים,כי אני באמת ובתמימות מופרזת לגילי מחצפה לשיפוצניק מאובזר מכול הבחינות שברגע שהוא מגיע את באותה שניה שוכחת שאין לך מים חמים והדבר הראשון שאת נורא רוצה שהוא יעשה לך אינסטלציה אישית.כי למרות שידעת שהוא יאחר בדר”כ קמת חצי שעה לפני,סדרת את הבית ואת עצמך שתראי טוב אבל במקביל תראי איך שקמתי כך באתי. שבנינו זה לא לוקח פחות זמן מאשר להתקונן לארוע המאה .ואז זה קורא מופיע לך יהודה שהוא באמת יהודה ולא איזה פאטריק מהפנטזיה שאת רק רוצה שיסיים אבל מה זה תמיד נמשך מעבר ומצופה ואת יושבת בסלון ולא סתם מרגישה מישה זר בביתך שלך זה יותר עמוק כמו גוף זר בגופך לא פלא שאחרי שהוא יוצא מהדלת את מרגישה אחרי אונס.

    • אני מאמצת אותך בחום לחיקה של קבוצת התמיכה מ”ה (מאוכזבי הפורנו).
      בואי דארלינג, שבי עמנו ותתכבדי.
      אולי כוס תה צמחים, או קרקר עם קוטג’?
      אוהבים אותך, כבר אמרתי?
      אני רוצה לספר לך עוד משהו, שייתכן ויזעזע את נפשך הרכה קשות.
      בני אדם לא באמת מגיעים לאורגזמה מכך שמשפיכים להם לתוך העין.
      שערי בנפשך, אחותי!
      יתרה מזאת, נוזל זרע שמרוח על הקרנית, עלול לגרום לצריבה קלה,
      עד חריפה ובמקרים של רגישות יתר, אף לדלקת.
      איך אני יודעת?
      נו באמת, ראיתי בסרט דוקומנטארי בערוץ 8.
      את לא באמת חשבת שאני….?
      שאני…..?
      פרידה, אני מבקשת ממך.
      אני מקווה שאת מצליחה להתמודד עם האימה שבגילויי.
      רוצה חיבוק? אולי תה צמחים?

      ולעניין שונה לחלוטין:
      דודו טופז הוא “יהודה” עם רייטינג.
      הנה כאן:

      http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2322394,00.html

      והנה פה תגובת אשף הפריים טיים, לכל הקנאים והמלעיזים:

      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2324353,00.html

      בחיי, אם הטימטום היה איידס, היינו כולנו צריכים לראות טלוויזיה
      עם קונדומים על הראש.

  33. אז נכון , אני לא אישה והסיכוי להטרדה שלי על ידי מתקין דודים הוא ,סטטיסטית , נמוך. אבל דווקא כאן על רקע הסיפור אני רוצה לספר ששני מתקינים שוחחו אתי 10דקות על אומנות וציורים כשבאו להחליף לי דוד , עוד הספיקו להסתכל (לא לקחו לבד!) ספר על תולדות האמנות , ואני נשארתי מופתע למשך הרבה זמן. התגובה הכי ארוכה לתמונות שאצלנו בבית לא היתה משום גורם אחר , אלא דווקא ממתקיני דוד…. אחלה . הדוד בסדר , עדיין עובד.

  34. האקסית המיתולוגית

    מצטערת אבל יש לך טעות בגישה! אם היית מנסה להתיידד איתו בגישה של אבא בת (כשאת הבת שצריכה עזרה..)אישה שמתנהגת כמוך תמיד תוטרד מינית

    • שירלי

      טעות בגישה ? תגידי את בסדר ? היא צריכה לעבור סדנה ביחסים בשביל לקבל שירות אלמנטרי , מה היא כבר ביקשה ? מים חמים ?
      למה צריכה להיות לה גישה בכלל ? שיעשה את העבודה שלו בשקט
      ויסתלק למה צריכה להיות לה “גישה בכלל ? ” חוץ מזה שמדובר באשה בוגרת אם לילדה בעצמה , למה היא צריכה להתילד בשביל
      שלא יטרידו אותה בבית שלה ? ולמקסימה הליברלית מלמעלה , שעוד
      נוזפת באלה על זה שהיא לא “נחמדה מספיק ” רק בגלל שמדובר
      במשהו לא לרמה שלה , אני יכולה לענות שפלישות מהסוג הזה אנחנו
      מקבלות מכל כיוון , אם זה רופא שיש לו מה להגיד על הסטטוס שלך
      ( בגילך את כבר צריכה לחשוב על בעל וילדים ) , ואם זה כל גבר בכל עמדה , וזה בדיוק העניין . אם כבר , הבעייה שלנו היא שאנחנו מחונכות לנחמדות יתר ורגילות לפקפק בתחושות הבטן שלנו גם כשהן
      צורחות . ואם הוא היה ממשיך “לא להבין רמזים ” ( ואני כותבת במרכאות , כי לא היו רמזים להבין ואם היה מדובר בגבר הרמזים כבר היו מופנמים מזמן ) ומנסה לנשק אותה או “לעשות לה טוב” ( כי ברור
      שהוא הרי יודע יותר טוב ממנה מה היא צריכה ) , גם אז הוא בסך הכל
      “לא הבין ” ומה הסיפור ? מה הבדל בעצם ( חוץ מדרגת הפגיעה כמובן ) ? יש כאן בעייה חמורה של גבולות גמישים הרבה יותר מדי שנחצים הלוך ושוב כל כך הרבה פעמים שזה כבר נראה לנו נורמלי
      גמישות יתר שמשאירה נשים חשופות מדי לפגיעה ולפלישה בלי כלים להתמודד ולהגן על עצמן . מצב שבו גבר זר נכנס לבית פרטי של אשה
      זה מצב שיש בו איום עבור האשה ולכן יש מקום להצבת גבולות הרבה יותר ברורים וחד משמעיים , מצד החברה או העסק המעסיקים אותו , וחשוב יותר ף באמצעות נורמות חברתיות שלא יתנו לגטימיות לחצית גבולות כאלו . הגיע הזמן שכולנו נפקח את העיניים ונכיר בעובדה שבעולם שלנו הוא לא “כפר ידידותי שבו כל ישראל חברים ” בטח לא עבור החברות שבו ונתחיל להערך בהתאם לממצאים האלו .

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *