אתה מתגעגע?

"יו איך שאני מתגעגע". המקום: ראס-א-שטן, סיני. הזמן: עדיין לא החלק החם של השנה, סביבות יוני נגיד. הדובר: חברי הטוב משכבר הימים. הרגש: געגוע.
"מ'זתומרת מתגעגע?" הקשיתי. "מתגעגע, געגוע, אתה יודע". לא, אני לא יודע. אני ממשיך לחקור. מה מביא גבר שנמצא כבר שבע שנים עם אשת חיקו להתגעגע אליה, ככה פתאום, אחרי שלושה ימים שהוא לא ראה אותה? זה בטח מוזר להסביר לבן-אדם שאין לו רגש מה זה רגש, כמו שאי אפשר להסביר לעיוור מה זה בדיוק צבע, אבל הוא היה סובלני, והתנהג כמו שנדרש להתנהג בסיני. הוא ניסה להגדיר באיטיות את התחושה ולעמוד על ההבדל בין געגועים לבת-זוג ותיקה, שאיתה אתה חי וחולק את חייך, ובין געגועים למישהי חדשה, עדיין עלומה, עדיין מסתורית.
"את הסוג השני אני דווקא מבין", אמרתי, ונרגעתי מזה שאני לא לגמרי לא בסדר. "אבל תהרוג אותי, לא מצליח להבין את הסוג השני של הגעגוע שאתה מדבר עליו, זה שאתה חווה ממש עכשיו". מכיוון שאני מסרב להשלים עם חסכים ופגמים, בין פיזיים ובין מנטליים, התקשיתי להשלים עם חסרון של רגש געגועים, והדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי מסיני היה להתחבר למסנג'ר ולשאול חבר אחר שאשתו בטיול בנות האם גם הוא מתגעגע. "כן. בטח".
אבל גם אני בצעירותי הייתי מותנה לתגובה כזו, לכן העמקתי בחקירה: "לא, באמת. מה אתה מרגיש?" "שאני רוצה אותה לידי או אותי לידה, לשמוע מה עבר עליה היום ולספר לה מה קרה לי היום בעבודה". "אבל היא תחזור אליך עוד שבוע" "אבל אני רוצה לעשות את כל זה עכשיו".
למען האמת, החשש שמשהו לא בסדר איתי הזדחל לליבי לא שם, בחולות מצרים, אלא שמונה שנים קודם לכן, בדיונות כחול-לבן במהלך שירות מילואים חצי-פעיל. לילה לח על צריח טנק בשטחי האש האינסופיים של צאלים, בעודי בוהה בכוכבים שאל אותי קולה של זוגתי דאז דרך הסלולרי את השאלה הנוקבת מבין השאלות עמן נאלצתי להתמודד עד אותה נקודת זמן: "אתה מתגעגע אליי?" במילואים אתה מקבל פרופורציה שונה על הדברים שאתה מכיר מחיי היום-יום: מחד דברים שנראו לך קריטיים הופכים לברי-דחייה, ומאידך כאלה שהיו טריוויאליים הופכים לדורשי חקירה. בשברירי שניות ניסיתי לשחזר רגש. כמו לתוך נוסחה מתמטית הזנתי את הנתונים:
1. אנחנו ביחד שנתיים.
2. לא התראינו עשרה ימים.
3. היא בבית ואני רחוק מהבית.
4. כל הסיפור יגמר עוד ארבעה ימים.
מה עניתי עד אותו היום? בטח שכן, מאוד. מאוד-מאוד. אבל למה בעצם? "לא", עניתי. "מה לא?" "לא. אני לא מתגעגע". הרגשתי שהתשובה הזו היא לא התשובה הנכונה. את החיזוק לחשש קיבלתי כעבור שבועיים כשנפרדו דרכינו.

גם לגעגוע יש פונקציה

טוב, אז אולי בכל זאת אני חסר מרכיב בסיסי במבנה האישיותי. הרי כל רגש אותו אנחנו חווים, בין אם זה דיכאון ובין אם זה אושר עילאי, הוא פונקציה של תמהיל כזה או אחר של כימיקלים, הורמונים, שזורמים לנו בדם. הסרוטונין, שהפקתו מעודדת, בין היתר, על ידי השמש, מווסת את תחושת העצב. גם האהבה היא תוצר הורמונלי. אנדורפין קוראים לכימיקל האחראי, אם אני לא טועה. ובאותו אופן, אני יכול להניח שהגעגוע גם כן. ממש כשם שאנשים נולדים ללא עורלה או ללא אפנדיקס, הרי יתכן שיש שנולדים ללא 'בלוטת אהבה' או ללא 'בלוטת געגועים' רחמנא לצלן? מוריסי, אפילו עד שהוחלטה עבורו מהי נטייתו המינית, הספיק לעשות קופה נאה מהטענה שהוא יצור א-מיני שלא מסוגל להתאהב. אז גם אם במקרה הזה מדובר בבדותות, למה שלא נניח שזה בכל זאת אפשרי?
החלטתי לקחת את עצמי אל מסע סמי-מחקרי בעקבות הגעגוע, ומכיוון שאני איש האסכולה הפונקציונליסטית, מחסידיו היותר טעוני הטיפוח של וובר וחבר מרעיו, הנחתי שתי הנחות יסוד:
א. לכל רגש או תחושה באשר הוא יש תכלית.
ב. הגעגוע, כרגש, בהחלט נכלל בקבוצה זו.
לפי ההנחה הראשונה לכל תחושה בטבע האדם יש שיוך פונקציונלי שבבסיסה עומד הצורך לשרוד ולהמשכיות: הרעב הוא התחושה המדרבנת לאכול, שכן בלי תזונה, אין חיים. כאבים מצביעים על מצב מסוכן המחייב שינוי. כלומר, אילולא היינו חשים בכאב בהניחנו יד על פלטה לוהטת, היינו בבעיה עמוקה. לא היינו שורדים לאורך זמן. פחד מג'וקים? תאמינו לי כשאני אומר לכם שגם הפחד מג'וקים הוא רגש סופר פונקציונלי. באחד מערוצי הטלוויזיה אמרו כי אנחנו תת מודעים לכך שהם נושאי מחלות, ונמנעים מהם. האהבה, בסופו של דבר, היא הטריגר להמשכיות. אנחנו נבחר להתמקד באהבתנו לאובייקט מועדף אחד, הטוב לנו לפי דרישותינו, ונשאף, בין במודע ובין שלא-במודע, להעמיד יחדיו צאצאים.
אוקיי, אבל מה הפונקציה של געגוע? וזה בדיוק מה שאני רוצה להודות בו – אני לא יודע, אבל אני יכול לשער. אולי געגועים, בניגוד לכאב ולמרות הדמיון ביניהם, הם התגובה לצורך לחזור למצב שהיה. ומה זה אומר על מישהו שסובל מנכות רגשית מעין זו? כמה "נכים" כאלה מסתובבים בינינו? האם זה משהו שיש להתבייש בעטיו? האם אפשר לפתח מערכת יחסים נורמלית כשחסרים את רגש הגעגוע? התשובה ברורה, לפחות במגזרים מסוימים, כאשר השאלה נשאלת על רגש האהבה. מעניין איך תיראה זוגיות בין שני בני זוג שלא מתגעגעים, אלא רק אוהבים. יתכן מצב בו יחליטו כי לעולם לא יתנתקו, ואם ייסעו לחו"ל, ייסעו יחדיו על מנת להימנע מהיעדר הצורך לחזור בסופו של דבר זו לזרועות זה. וגם אם נאמץ את גישת 'הרגשות האדונים והרגשות המשרתים', לפיה האהבה היא רגש אדון, והגעגוע, הקנאה לאהוב/ה והמשיכה המינית הם הרגשות המשרתים, איך נראית אהבה נטולת משרת אחד או יותר לעומת אהבה הנסמכת על כל המשרתים האפשריים?

עקר ודי

יש שיאמרו: ודאי לא ידעת אהבה אמיתית, לכן גם לא התוודעת ללילות שטופי כמיהה למישהי רחוקה, כיסופים לאהובה שנסעה אל מעבר לים, ומיני שטויות רומנטיות כאלה. אבל אני נתפסתי כמה פעמים בחיי, ואני יודע שאהבתי. מההתחלה ועד הסוף הרגשתי אהבה. אבל געגועים לא היו. טוב, אז קרוב לוודאי שנחלתי כישלון אקדמי עם המחקר הקטן שלי אבל הבוקר היא שאלה אותי בטלפון: "אתה מתגעגע אליי?" לשנייה לא התבלבלתי ועניתי: "לא. אני לא מתגעגע. אני עקר מגעגועים".