מלחמה כה ארוכה ואנחנו ממשיכות להפסיד. למה באמת? גביראל רעם עם תיזה שמבהירה מספר דברים

את ואני והמלחמה הבאה

סוגרים עסקה

משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם מכובס, או מגוהץ, לדינאמיקה של יריבות מנומסת; זה מתחיל בכך שלכל צד יש משהו שהצד השני רוצה. בתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת.
במידה ולא היו הפרשים רציניים בין שווי מיוחס לתמורה (שמוכנים להעניק), לא היה פורץ המשא ומתן. והיו סוגרים על חילופי משאבים או מוצרים. או חילוף של מוצר תמורת תמורה.
כלומר כל צד מאמין, או רוצה שהצד השני יאמין, שמה שיש לו שווה יותר ממה שיש לצד השני, ועל כן הוא צריך לתת פחות ממה שיש לו ולקבל יותר ממה שיש לצד השני.
הדינאמיקה של המשא ומתן מצויה עמוק בתוך עולם של מסחר. החוקים השולטים על המסחר הם להרוויח על מה שאתה מייצר, או על משאבים שעוזבים אותך, ולא להפסיד, או להפסיד כמה שפחות, על מה שאתה מוציא. משא ומתן מוכרע, לא פעם, כבר ברמה הפסיכולוגית. השאלה הפסיכולוגית הטרומית הראשונה היא: עד כמה כל אחד מעריך את השווי של מה שיש לו ביחס לשווי של מה שיש לאחר. השאלה הטרומית השנייה: איך כל צד מעריך את הערכת הצד השני את השווי של מה שיש לו. כי אם צד אחד חושב שהצד השני מעריך את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, הוא יהיה מוכן להעניק בתמורה פחות מן השווי האמיתי.
והצד המפסיד במשא ומתן הוא זה שמוכן למכור את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, כי הוא חושש שאם לא ימכור אותו בשווי זה, הוא יפסיד את כל העסקה. כלומר הצד המפסיד, מעריך, משווה – את קריסת העסקה מול, או נגד, קבלת שווי נמוך. ומנסה להעריך: מה יגרום לו להפסד רב יותר; קריסת כל העסקה, או מכירת המשאב בשווי נמוך.
המשא ומתן מוכרע בשלב שבו צד אחד מוותר על תמורה הולמת מכיוון שהוא סובר שהצד השני יהיה מוכן לוותר על כל העסקה,(היות ולדעתו, המחיר שהוא נדרש לשלם גבוה מדי ביחס לעצם ההזדקקות שלו למשאב של הצד השני).
בכל רגע, כל צד מנסה להחליט אם שווה לו לקבל תמורה נמוכה כנגד הפסד של כל העסקה כולה.
ובשלב כלשהו, צד אחד מחליט שאם לא יענה לשווי הנמוך, יפסיד את כל העסקה ואז הוא מסכים לשווי הנמוך. ואם לנסח זאת במילים בוטות: הצד המפסיד מוכר את המשאב היקר שלו בפרוטות, מכיוון שהוא משוכנע כי הוא יסתדר פחות טוב ללא מכירת המשאב מאשר עם קבלת שווי נמוך עבורו.

מו”מ מתמשך

משא ומתן שכזה מתנהל כל הזמן בין מגדר הנשים למגדר הגברים. הגברים רוצים מן הנשים משהו, והנשים רוצות מן הגברים משהו. כל צד יכול לקבל מן הצד השני את מה שהוא רוצה, אבל כמו בכל משא ומתן יש כאן שתי שאלות: זמן האספקה (מי יספק את המשאב שלו ראשון, ובאיזה מהירות יספק אותו) ושאלה שניה: מה יצטרך וכמה יצטרך, לתת בתמורה. המנצח ייתן כמה שפחות תמורת כמה שיותר. והמפסיד יקבל פחות וייתן יותר.
לנשים שני משאבים עיקריים, משאב מיני (קיום יחסי מין) ומשאב רגשי (אהבה).
לגברים שני משאבים: עוצמה (כוח) ומיצוב חברתי משופר, יציב ואיתן (בגלל המעמד החזק של מגדר הגברים בחברה).
ובתחילה למשאבים הנשיים: מנקודת מבט גברית, המשאב המיני הינו תגמול עבור הגבר הלוקח חלק במרוץ העכברושים. תגמול המעניק לו עונג ותענוג – מצד אחד, וחיזוק מעמדו הגברי מצד שני. כך באשר למשאב המיני.
המשאב השני הוא רגשי. אם הגברים שרצים אחר המשאב המיני הם הגברים החזקים, התחרותיים והכוחנים, הרי שהגברים הזקוקים למשאב השני הם גברים רגישים ועדינים, שזקוקים לתמיכה הרגשית של האישה כדי לעמוד בפיגועים ובהנחתות שהחיים מנחיתים עליהם.
אמנם כל הגברים זקוקים לשני המשאבים, אך לא כולם זקוקים לכל אחד מהם במידה שווה. הגברים העדינים והרגישים (גברים ברמה גבוהה, אולי מוקסמים מן המטען המיני, אבל זקוקים נואשות, אפילו, לתמיכה רגשית). וכמובן שיש לזה גם מישור פסיכולוגי. הגברים הכוחניים זקוקים לידיעה הפסיכולוגית שהם מסוגלים לכבוש את המעוז המיני ולנצל את משאבים לצרכיהם הם. ואילו הגברים העדינים זקוקים לדעת שיש להם בית רגשי לחזור אליו, מקרבות הקיום.
גברים, משתי הרמות, לא יצליחו לשרוד ללא המרכיב הנשי האקוויוולנטי לרמתם; בעלי הרמה הגבוהה יתרסקו לתוך דיכאונות וחרדות. ובעלי הרמה הנמוכה יהפכו לעמוסי אגרסיה בלתי מנוקזת, שעימה הם יהרסו האחד את השני, או/ו את עצמם. ו/או את החלשים והעדינים שבחבורה.
עד כאן לגבי הזדקקות הגברים למשאבים נשיים. ומה לגבי הנשים? ובכן הן זקוקות למשאב הכוח שיכול להעניק להן בטחון ויציבות. משאב זה קשור ליכולת להסתדר בעולם החברתי, הטכני והחומרי. שנשלט על ידי גברים. והמשאב השני: אהבה, היכולת להתאחד עם נפש אהובה.
סך הכול גברים זקוקים למשאב הנשי לא פחות מאשר הן זקוקות למשאב הגברי. רק שגברים נמצאים בעמדה פסיכולוגית ואסטרטגית טובה יותר.

קרחות מכאן ומכאן

הנשים, שוכנעו באיזשהו שלב, שהמשאב (או הסחורה) הרגשית והמינית שלהן אינם מלהיבים עד כדי כך שהגברים יהיו מוכנים בתמורה, להעניק להן אהבה, כבוד, מרחב נשימה, תמיכה, בטחון ויחס הוגן ומתחשב כבני אדם.
במקום זה הן חשות כי הגברים מן הסתם יסתדרו בלעדי הסחורה’ שלהן, יותר טוב מאשר הן תסתדרנה בלעדי סחורת הגברים: עוצמה, בטחון, קשיחות, הגנה (מתן חסות), יכולת פריצה לעולמות חברתיים, כלכליים, מסחריים וכו’, בקיצור יכולת להסתדר בעולם וכו’.
אך הנקודה היא שזה פשוט לא נכון. גברים תלויים במשאבים הנשיים לא פחות ואולי אפילו יותר. אך היות והם שולטים, זה נראה לנשים כאילו שהם מסתדרים מצוין. זו אשליה פסיכולוגית שהשולט (גברים) נוטע במוחו של הנשלט (נשים).
מה שקורה לרוב, שנשים מוותרות בשלב מוקדם של המשא ומתן, מעניקות משאבים רגשיים ומיניים, ואז מצפות לתמורה הולמת, וזו בדרך כלל מאחרת להגיע, ואולי לא מגיעה אף פעם. או גרוע מזה, היא מגיעה, במקום שתוענק לאישה, היא מופנית נגדה. הם מפנים את משאבי הכוח והשליטה נגד נשים, כדי לשלוט בהן. וכך הן יוצאות קרחות פעמיים: פעם אחת שהן לא מקבלות את האהבה, החסות והמהלכים שיש לגברים בחברה, ופעם שניה, כשבמקום לקבל חסות הן הופכות לנשלטות, או אפילו קורבן לכוחניות הגברית.
נשים צריכות ללמוד להשתמש במשאבים שלהן לא כאתנן שמרכך וקונה את הגברים, אלא כמשאב יקר שימנע מן הגברים במידה והן לא תקבלנה, קודם כל, את משאבי העוצמה, התמיכה והחסות שהן אמורות לקבל. יש להן יכולת למנוע מן הגברים מיניות ואהבה (תמיכה רגשית) במידה והם לא מספקים קודם כל את הסחורה.

ווינר

מגדר הנשים, בגדול, לא הגיע עדיין להחלטה שאליה הגיעו הנשים במחזה ליזיסטרטא של אריסטופנס: במחזה זה הנשים, (ממניעים פציפיסטיים), מחליטות על סרבנות מינית, שתעצור את המלחמה.הגברים, שבתחילה מתייחסים לעניין בביטול ובזלזול, אינם עומדים, בסופו של דבר, בקושי הפיסיולוגי ההולך וגדל ונכנעים לנשים. וזאת מכיוון שהנשים הצליחו ‘לייבש’ אותם על ידי חוסר הענקה של חסדים מיניים. אך, כאמור, מה שקורה בדרך כלל הוא שבשלב מוקדם מדי הן נשברות ומעניקות אותו מתוך חשש פנימי עמוק ומושרש שמא בלא הענקת חסדים מיניים הן ינטשו ויוותרו עם רגשות אהבה מחד, ויצרים מיניים מאידך שאין מישהו שווה שכדאי להעניק להם אותו (כאן המקום להבהיר כי זה לא שנשים לא צריכות מיניות מן הגברים, וכי זה לא חשוב להן. אך זה אולי פחות שולט עליהן. יש להן סדרי עדיפויות שונים, הצורך בקבלת עוצמה וחסות חברתית, וקבלת אהבה – מתחרה בצורך המיני. והן כה משוכנעות שהגברים יסתדרו בלעדיהן – מאשר הן בלעדי הגברים (או שהן יסתדרו עם הנשים שיותר קל להשיג מבחינה מינית) – שהן מוותרות ומעניקות את החסדים המיניים והרגשיים, תמורת הרבה פחות ממה שמגיע להן בתוקף השווי האמיתי של משאבי המין והאהבה שהן נושאות בחובן.
כך שבסופו של דבר מגדר הגברים יוצא ווינר (במיוחד המניפולטיביים והנחושים שבהם) מן המשא ומתן ואילו מגדר הנשים יוצא לוזר.
הן מוכרות בכורתן במחיר נזיד העדשים של מציאת בן זוג.
אך למה? מדוע הנשים נכנעות כמעט ללא קרב ומעניקות משאבי מין ורגש, כמעט ללא תמורה הולמת? ובכן מתחת לפני השטח מתנהלת מניפולציה שקטה ועיקשת מצד הגברים. בעזרת מסרים סמויים הם מצליחים לשכנע את התת תודעה הנשית, כי הם, הגברים, יוכלו להסתדר בלעדיהן טוב יותר, מאשר הן בלעדי הגברים.

במלחמה כמו במלחמה

משא ומתן יכול להתנהל ברמה גבוהה או נמוכה. ברמה גבוהה יש כבוד הדדי, ורצון של כל צד שהצד השני לא יצא מופסד או מפסיד בתוצאה הסופית (win winׂ). ברמה הנמוכה זו מלחמה שבה צד אחד רוצה להכניע את הצד השני ולקחת ממנו את המשאבים שלו.
המצב העכשווי בין גברים לנשים הוא מצב של מלחמה, שבו צד אחד מנצח, על חשבון הצד האחר.
אם מלחמה היא מצב שבו קוטב אחד פונה כנגד האחר, הרי שצמיחה ויצירה היא מצב של איחוד סינרגטי בין הקטבים.
כל מלחמה היא תוצר של כשלון לאחד ניגודים על מנת להשיג מצב של צמיחה או התפתחות.
והתוצר של המלחמה היא התחזקות קוטב אחד על חשבון השני (כאן, הקוטב הגברי על חשבון הקוטב הנשי).
אם במלחמה הקוטב הכוחני מנסה למחוק את הקוטב העדין יותר. כלומר קוטב אחד מתחזק על חשבון השני, (שנחלש כתוצאה מכך) – הרי שצמיחה מובילה לפרי או ללידה, ליצור חדש שממשיך את שניהם לרמה הבאה.
וכפי שהדברים מתנהלים כיום, לא יהיה מעבר ממצב של מלחמה למצב של סינרגיה וצמיחה. לפחות כל עוד הדבר תלוי בגברים (כי השולט בדרך כלל לא נוטה לוותר על שליטה). וכך האפשרות היחידה למעבר מפאזה של רמה נמוכה (מלחמה) לפזה גבוהה (צמיחה והדדיות) – תלויה בכך שהנשים תעשינה מודעות לכוחן להטיל סנקציות, דרך מניעת המשאב שגברים כה חפצים בו.
ורק כך אולי מגדר הגברים יאלץ לעבור לפאזה של כבוד במקום ניצול.
אמנם כבר כיום נשים מתעוררות למודעות לגבי הניצול הענק שגברים מנצלים אותן. אך זה נעשה לפי האסכולה הפמיניסטית.ואסכולה או מתודה זו, למעשה מעתיקה דרכי לוחמה גבריות. ובדרכי לוחמה גבריות – תמיד יהיה לגברים יתרון, כי יש להם את הכישורים והגנטיקה (טסטוסטרון למשל); זה התחום שלהם. על כן, על נשים למצוא את דרכי הלוחמה הנשיות. וכדי לעשות זאת עליהן ראשית להבין ולהכיר את מקור העוצמה שלהן במשא ומתן (מיניות ואהבה), ולהשתמש בזה בתבונה; על ידי מניעתו מגברים כל עוד היחסים לא יעברו ממישור של ניצול למישור של כבוד.

תגובות

  1. נורית

    אלוהים אדירים, חזרנו למאה התשע עשרה? כי לדעתי אפילו בשנות החמישים לא דיברו ככה.
    ומה עם עצמאות נשית כלכלית, ביטחון וכוח שנשים שואבות מעצמן ולא מהגבר שלהן? איפה כל מה שהתאמצנו כל כך להשיג במשך השנים?

  2. עוד גבר, החלטת להלאות אותנו שוב בכתיבה שלך עם ריבוי הסוגריים ועודף ההסברים? אין צורך להסביר ולפרט כל דבר, סמוך על הקוראים שיצליחו להבין לבד את כוונתך. כתיבתך כה טרחנית שלא הצלחתי לקרוא את המאמר עד הסוף. קצֵר, קצֵר, אתה לא בא לי טוב…

  3. קודם כל, אני חושב שיש הרבה אמת במאמר, למרות שהוא אכן טרחני וכוללני. כמה הערות:
    1. לשיטתך,הסחורה של גברים היא כח ובטחון. אם כך, אין ל”גברים העדינים” מה למכור!
    ואם מה שיש להם למכור הוא אהבה, הבנה וכו’ (סחורה מבוקשת ע”י הנשים, לדעתך), וכולנו יודעים שבמשא ומתן עם גברים כאלו הנשים אכן יקבלו את מה שמגיע להן, למה רוב הנשים מפנות עורף לאלו והולכות רק על הבטחון והכח (ואז מוצאות את עצמן בעמדת מיקוח לא שווה)?
    2. יש משהו בטענת הבסיס כאן, שרוב הבנות חסרות בטחון עצמי ו”מוכרות” את עצמן בזול, או לגברים הלא נכונים. אבל זה בידכן. תנסו אתן להסתכל מעבר לג’יפ או לחשבון הבנק, ותראו גדודי גברים שהם שילוב של השניים, ויתייחסו אליכן בכל הכבוד המגיע.
    3. ובהמשך ל(2), אני חושב שלנשים יש הרבה יותר מה למכור ממין ואהבה. אתן מדהימות, ואם יש לכן גם אינטלקט ודעה משל עצמכן, בנוסף לקימורים נפלאים וחיק חמים, אותי קניתן.

    • עמנואלה

      תודה ג., ושוב תודה.
      לדאבוני, רוב הנשים עדיין מחפשות מישהו שיסדר אותן כלכלית, שהן תוכלנה להגדיר את עצמן באמצעותו, מחפשות מישהו כדי להסתכל עליו מלמטה למעלה בכל הנוגע למעמד חברתי ולמוניטין חברתי ולא תרות אחר הדברים האמיתיים.
      אין לי מילים לתאר עד כמה היה שווה להיפטר מהתפיסה הזו ולמצוא גבר, שאמנם אין לו מה להציע לי כלכלית, אבל הוא עזר כנגדי, והגבריות שלו מאצילה עליי. מישהו שהחוזק שלו לא מחליש אותי אלא מחזק אותי. יש כאלה גברים, ואתה כנראה יודע זאת היטב. יש גברים מקסימים בעולם, אבל צריך לא רק לחפש אותם, אלא פשוט בלב שלם ותמים לרצות אותם!

  4. גבריאלה

    המאמר הזה כל כך Out of date,
    שזה לא ייאמן.

    או שהכותב חי בסרט או בפלאנטה אחרת, או שבאמת אין לי מושג יותר מה קורה באתר הזה.

    מצטערת, אבל אין שום כשרון כתיבה מינימלי, המאמר משעמם
    ואכן טרחני, אין בו שום לחלוחית, ומצד שני, גם אין בו
    שום חידוש ובוודאי שלא “מדעי”, על אף שהוא כתוב בחמיצות מדעית
    גמורה.

    איפה קיימים גברים כאלה של “שליטה וכוח” וממתי נשים בעידן שלנו
    הן חלשות ו”נשלטות” ??
    והעצה למנוע מכם הגברים מין.
    וואו, איזה חידוש ואיזו יצירתיות ….
    אולי אתה שליח של הכנסייה או הפוריטאניות המודרנית?

    בקיצור, יש כתבות שצריך לסנן.

  5. אורחת פורחת

    מאיפה לקחת את התיאוריה הפלצנית הזאת?? באיצטלא של פמיניסט או של הגבר הנאור מביא לנו מר גבריאל רעם את הבחנותיו ה”מדעיות” – אשר ריח של התנשאות והטפה עולה מהן. וחוץ מזה – האם המציאות המתוארת בכתבה באופן כל כך פסקני אכן מאפיינת באופן בסיסי את יחסיהם של גברים ונשים (משא ומתן? מיקוח על שווי הסחורה?? מלחמה??) או שמא הכותב שואב מחוויתו האישית בתחום זה? אין שום רע בלחלוק נקודת מבט אישית, מה שמפריע לי זה שהכותב מתנסח בהכללה גורפת ומציג את חווייתו הסובייקטיבית כמציאות שאין עליה חולק. הסטריאוטיפים החד מימדיים המאכלסים את הכתבה (הגבר הרגיש והנעלה, הגבר הכוחני והנחות, האשה המנוצלת וגו’) מעצימים את התחושה שמחבר יצירת הפאר הזאת הוא אולי גבר רגיש ונזקק, שאין לו מי שיעניק לו את סחורת האהבה לה הוא זקוק כה נואשות ולכן הוא הופך לגבר כוחני, טרחני ומניפולטיבי המעמיד פנים כאילו הוא בא להגן ולהציל את האישה החלשה/טיפשה בעוד שלמעשה הוא מקבע אותה ביתר שאת במקומה המדוכא/נחות/מנוצל וגו’.

  6. התגובות משתלחות, קשות. קשה למצא ב’בננות’ התבטאויות כה גורפות ומקיר לקיר, שתוקפות מאמר בצורה כה בוטה. יש היום קונצנזוס קולני שגורס שנשים כבר לא מדוכאות ומנוצלות. ובמיוחד אסור להגיד את זה באתר ‘משוחרר’ כמו בננות. אך השחרור הזה, הוא ‘שחרור’ בקרב מיעוט מיליטנטי ומשכיל. ולמיעוט שמחזיק עצמו ‘מעבר לשלב זה’, קשה לקבל שהרוב השקט של הנשים עדיין מצוי במצב של ניצול ודיכוי. במיוחד באשר למיניות שלהן. קשה להודות בזה. ועל כן החרפות והגידופים.
    לפרסם מאמר המצוי כה מחוץ לקונצנזוס כמאמר זה, ועוד באתר כמו ‘בננות’, משול לאוהד בית”ר שהתיישב ביציע של אוהדי מכבי, או להיפך.

  7. גבריאל ברעם אתה מזדהה לחלוטין עם החלקים האיטלקטואלים שלך כפי שזה גם עולה מכתבתך על החזרה המתמדת,
    אפיקטטוס כבר היתבונן באיפיון הנשי ולפני כאלפיים שנה הוא אמר “שנערה מגיעה לגיל ארבעה עשר היא רואה שאין לה מה לתת לגבר מלבד לשכב איתו ומאותו הרגע היא מתחילה להיתיפות” וזה נכון גם להיום וזה יהיה נכון גם בעוד אלף שנים, אין משא ומתן בין גברים לנשים בכלל! ישנו כוח הטבע בשולט בכול והדוחף את הכול להיולד מחדש כל הזמן, והניסיון לקרוא לזה בשמות שונים ומשונים חסר ערך אינטלקטואלי היות שהרגש האינטימי מגיע דרך פעולות הנעשות יחדיו והמקנה זיכרון אינטימי, חוסר בזיכרון האינטימי רגשי בין נשים לגברים מוביל לכל הפרדות המכאובים והסבל המיותר ושמירת החשבונות המיותרת לחלוטין בין נשים לגברים, המטרה זה לחיות בנועם עם חיכוך המפרה אחד את השני והגורם לזיכרון האינטמי הריגשי בין המינים, בטבע בין החיות כל הבעיה הזו איננה היות שכל מין יודע את תפקידו בטבע, ומה הוא תפקידו של האדם בטבע?

  8. מישהי

    טוב, לפני שאני חוטפת קיטונות של בוז, אני אסביר את הרקע שלי:

    אני רו”ח ואוטוטו כבר נקראת עו”ד, אז מעמד, או חוסר אינטיליגנציה (סביר להניח) זו לא הבעיה שלי. והנה, הפלא ופלא, אני נוטה להסכים עם מחבר המאמר.

    אין ספק שהיום יש עוד גורמים שמשפיעים על בני זוג, כמו אינטיליגנציה, שאין להפחית מערכה, הן אצל בנות והן אצל בנים, ועם זאת, אם מסתכלים על השורשים, על ההתחלה של כל מערכת יחסים של כל הבנות שאני מכירה (כולל שלי), מדובר במו”מ, בתחושה שכל צד אמור לספק “סחורה מסוימת”. וכן, אני מודה שלפעמים עולה לי בראש מחשבה כמו “טוב, אם הוא שם את היד פה, ואם הוא מנשק, אז זה בסדר, כי הוא עונה על קריטריונים אחרים, אז מ-ג-י-ע ל-ו לקבל קצת חום ואהבה וכו וכו”..

    צר לי לגלות, אבל ככה זה בחיים. כל עוד בחורה לא מוגדרת כפמיניסטית, כל בחור שיוצא איתה דורש לקבל משהו בתמורה, ושוב, כמובן שהיום זה אחרת, לפחות במעמד העליון, אבל במהות, הכול נותר כשהיה. צר לי, ככה היה תמיד (אני מניחה) וככה יהיה תמיד.

  9. דוקטור לפוסטמולוגיה

    שוב פעם ניטשת כאן מלחמה מיותרת. הכותב צודק כבמידה שהוא טועה. זו תיאוריית האיזון הזו שאינה קיימת בטבע…
    מו”מ ומלחמות וחוזר חלילה, האישה ועוד פעם הגבר, מי בצד הדופק ומי בצד הנדפק. לא איש וגם לא אישה לא יודעים לשחר את שמולם, לא מסוגלים לשחרר את עצמם מפקידם. נלחמים על שינוי תחפושת התפקיד כאילו אנחנו חיים בעולם שממשיך לעד, מחפשים ביטחון שלא קיים ( אולי בעולמות אחרים ) מה שיוצר רחמים מראש גם על גבר גם על אישה. ארור האיש שנדבק לקונספט מערכת היחסים.היכן הם הגבר והאישה שיצרו קונספט ממפגשם? זה אכן אשלייה רחוקה בזמנו, הלא כן? אם דון ז’ואן היה חי בימינו היה נסקל באבנים, הולך ברחוב עם בירה זולה ולב ריק מאהבה, ומלא מפצעי מלחמות מינים מיותרות. כך גם אישה טרופת אהבה אינה מרשה את האהבה לעצמה, כי תזכה לבידוד חברתי בתקופת הוורדות והאיריסים שברדיו. די עם הרובריקות ‘ המציאותיות ‘. נחנקו החיים…

    • אני לגמרי עם הדוקטור. כו היום דייטים שהופכים ליחסים שהופכים לזוגיות נבנים על בסיס זנות ממוסדת. כי ככה זה, כי כולם כאלה. כולם מתים וחיים למען מעמדם או חרדתם, הם אוהבים, יותר נכון משחקים את משחק האהבה המבויים על פי חוקי הטקס הזה. למה שתעניקו אהבה שספק קיימת אצלכם ( אלא ברמת משחק של תן וקח ) גבר בלי חשבון בנק וג’יפ? הרי גדלתם על מעמד, ומולכם גדלו גברים עם ג’יפ שעובדים על עצמם שמישהי אוהבת אותם?
      פשוט קומדיה של אומללים שעובדים את החרדות שהזינו בהם, עד שזה הפך ‘ לאין מה לעשות ככה זה ‘.
      נ.ב ראיתם כלב וכלבה המתקשקשים ומשתרעים במשטח דשא מלאכותי יותר או פחות, שעושים משא או מתן? הם מזדיינים באהבה לאור השמש ובחושך, בקוויריות חסרת תירוצים וחרדה של עדר שהפכה להיות החברה המנוונת שלנו, החברה המנובלת שאנחנו מקדשים את המציאות המופלצת של…

  10. אתה בטח גבר מהסוג השני

  11. אופיר

    את מתארת מצב של מלחמה בין המינים בעוד שזהו פרי דמיון הפמיניזם. לא אני ולא הגברים האחרים מחפשים לשלוט על הנשים או להפעיל מניפולציות שיחדרו לתת מודע של הנשים על מנת לשעבד אותן (זה ממש פתתי).

  12. פמיניזם רך

    בכול אשמה ה”גלולה” -עשתה הפרדת הדת מהמדינה היינו הפרדת האהבה מה….ועל כן יש פחות עם ישראל, כלומר, פחות נישואין.
    משא ומתן ?…דיונים הם לא הכול .

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *