ענבל עמית התחברה לאחד מספקי האינטרנט הקרובים לביתה על מנת להתקל בבחורים איכותיים באמת. בסופו של דבר היא הרימה ידיים והחליטה לוותר על האפשרות לראות אותם בתלת מימד

א

בין אם נרצה ובין אם נדחיק, אנו חיים בעולם וירטואלי (או, לחילופין, העולם הוירטואלי חי אותנו). ואם כבר המציאות החליפה את שקית הניילון, זו שקורעת את האצבעות, בקפידה, אחת אחת, בסל קניות מדומה שגלגליו לעולם לא נתקעים וחורקים בפנייה, מדוע לא להשתמש בטכנולוגיה המופלאה לחיפוש בחיר הלב? שאלתי את עצמי בעוד חברתי נושפת נאום חוצב לבבות ואיברים פנימיים אחרים, שבבסיסו טענה שלבחורים האיכותיים באמת פשוט אין זמן לפזז במסיבות הפרטיות של הרצליה פיתוח או להיראות במכולת השכונתית, ולכן קיומם מוטל בספק ונשאר בגדר צ’יזבט בצופים. אז איפה הם ממלאים את קיומם הנעלה, ולמה לא הזמינו אותנו? הנאום גרס שבין ארבע עשרה שעות ביממה של עבודה בסטארט-אפ לבין הארוחות המשפחתיות השבועיות ובירה או שתיים על הגג עם חברים, הם פשוט קורסים תחת העומס (כינורות, בבקשה) ונאלצים לדחות את חיי האהבה עד לביסוס הקריירה (או גיל הבלות, מה שיבוא קודם).
טוב, השתכנעתי – שלפתי את שבב הקונספירציה שהוזרק לי מבעוד מועד לגזע המח, והתחלתי להאמין; שהם שם בחוץ מוכרים את נשמתם לקריירה רק כדי שנוכל לממן לנו בית עם שטח במושב יוקרתי בשרון, הולכים מיוזמתם לבקר את ההורים פעם בשבוע על אף ההערות הקבועות על שעונים ביולוגיים מתקתקים (כן, גם הם משלמים ככה על מנת הפירה השבועית) ואפילו סובלים את החברים המזווגים שעוד מתבוססים בהנאה מהמח המשותף שצמח להם, ככה בלי ששמו לב.
המסקנה היכתה בי כאותה פינה ימנית של המדף בה הכנסתי את הראש קודם לכן. המעט שאוכל לעשות בתמורה ולשימור כל הטוב והיפה שבעולם היא להתחבר לאחד מספקי האינטרנט הקרובים לביתי ולתת לבחורים האיכותיים באמת מישהי לחלוק עימה את דירת שלושת-החדרים-מעוצבת-איקאה בנווה שאנן (בכל זאת, משכורת היי-טק) והכישורים הגסטרונומיים המבוזבזים על שמוליק הלברדור.

וכך עשיתי. בראש מורם ובאופטימיות יתרה פניתי לאתר שידוכים! דילגתי בקלילות לכיוון טופס ההרשמה, ומצאתי עצמי ניצבת מול שאלון 300 דחוס לגרסה המפירה את רוב סעיפי אמנת ג’נבה. בעוד אני ממלאה פרטים אודות היקף הירכיים, מחלות תורשתיות ורמת השעירות באזורים הפחות רצויים, התאסף לו במעלה אפי ניחוח בעל דמיון רב לזה של המעבר מאזור הבגדים בשוק הכרמל לאיזור העופות. כן, נכנסנו לתחום המפוקפק של שוק בשר. ושלא יאמרו רשעים שאני בעלת עקרונות, בלי לחשוב פעמיים נשמעתי לעצתו של המדריך הוירטואלי, שהבטיח שצירוף תמונה לכרטיס האישי תזכה אותי במספר לא מבוטל של בחורים איכותיים באמת, וכך עשיתי.
למחרת היום, בעודי פותחת את תיבת המייל ותוך כדי עוד מגרשת קרומי שינה מטרידים, נדהמתי ואפילו קצת נבהלתי לגלות שכל אוכלוסיית הבחורים האיכותיים באמת באה לברך אותי לשלום ולקבל אותי לשבטם האבוד. 100!!! הודעות שייטו להן בתיבה, שהסמיקה מרמת הפופולריות הלא שגרתית. מיד הודעתי בעבודה שלא אגיע בימים הקרובים, והתישבתי לעבודת מיון. אם לכמה דקות תמימות הכמות הנדיבה של ההודעות טפחה לי עם השכם, ויותר חשוב על הבטחון העצמי, שניהם התנמכו להם בחזרה כשגיליתי את קלסתרונם האמיתי של הבחורים האיכותיים באמת. מרבית התמונות היו קשות לצפייה, ובעיקר היה קשה אפקט ההפתעה אצל חסרי המודעות, שדרגו עצמם כבנויים לתלפיות (מודה, בכזו רמה בינלאומית של הכחשה אני מקנאה). עוד לא הספקתי להתאושש וכבר נאלצתי להתמודד עם המסרים המילוליים, בהם ברכו אותי על כל שנתן לי בורא עולם והסיקו מהנתונים שאנחנו פשוט זיווג משמיים. המשפט שהתחבב עליי במיוחד וצבר תאוצה ככל שהתקדם תהליך המיון היה: “אם לא תתקשרי, את פשוט מפסידה”. אתם פשוט לא מבינים שאני רגילה להפסיד? בשבילי זו לא אופציה מפחידה, זו דרך חיים.
בשלב זה סירבתי עדיין לאבד תקווה ואמונה בקיומם המדובר של הבחורים האיכותיים באמת. לאחר ניפוי כל אלה שחזותם יותר קשה מצרותיי, ושל אלה שדילגו על דמי התיווך ופנו ישירות לדסקס עניינים עם חלקי גופי, נותרתי עם קומץ בחורים בעלי אפשרות אמיתית להיות חברים בועד של האיכותיים באמת, ואיתם עברתי לטלפון – מכשיר בעייתי ומתעתע כשלעצמו, אבל פה באמת היה מדובר ברמות בינלאומיות. בשלב מסוים של השיחה חיפשתי קורות חיים לאימות הנתונים ותמונת פספורט לזיהוי, כשהתחוור לי שאני על תקן ראיון עבודה: יש אוטו, אין אוטו, בכמה מחלפים באיילון מדובר ושעות העומס בימי חול ושבת, והדובדבן שבמרנג; הדמיות של מצבי משבר לבדיקת התאמה (מה שהביא אותי לשלוח ריס לאטמוספירה עם משאלה שגם שיחת הטלפון תהפוך להדמיה).

אחרי שקבעתי יום אבחון בפילת וסגרתי על ביטוח מנהלים וקרן השתלמות, התחלתי להבין שאם אני מעדיפה לדקור את עצמי בעין עם חפץ חד, למשך דקות רצופות, מאשר לנהל עוד שיחות טלפון מהסוג הזה, אולי לא יצא מזה משהו סגנון ג’ק-וג’יל, וויתרתי על האפשרות לראות אותם בתלת מימד.
כן, אפשר לראות בזה בזבוז, כניעה, פחדנות או התנשאות, אבל אני הייתי תחת השפעת פלשים מהבהבים של המוטו המלווה אותי מאז ומעולם, ועוד לא הכזיב- מה שלא הורג אותך, על בטוח משאיר אחריו גללים של קבעונות. אז כן, התחרטתי על שלקחתי את הגלולה הוורודה למאטריקס של הבחורים האיכותיים באמת והבנתי שזה כנראה כמו דירת הנופש בטוסקנה שאת מקבלת חינם עם קניית סט טישויים – זה פשוט Too Good To Be True.
חידשתי את המנוי למסיבות בהרצליה פיתוח, הגבהתי עצמות לחיים כשירדתי לקנות קוטג’ וחזרתי לכוך המחשבתי של המציאות העגומה, בה הם פוחדים ממחויבות, מבישול, מחיות ומהתחברות לצד ה… שלהם (לא ממש משנה איזה, הכל תופס). אבל מה, גיליתי שלפעמים הדברים הידועים מראש כל כך חסרי אופטימיות שזה מרגיע.

על הכותבת ענבל עמית

בת 23, מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה

תגובות

  1. לא צריך לחפש, בסוף זה נמצא ממש לידך.
    תתאפקי בסבלנות תני לחיים להפתיע אותך

    • עוד גבר

      ליעלי,

      בקשר ל-“לא צריך לחפש”:
      שמעתי פעם בהרצאה בנושא הכללי הנ”ל
      משפט יפה (אם כי, בודאי, מעט מכליל) ואני מצטט:
      “אישה צריכה לשדר, גבר צריך לחזר”

      ואני מוסיף בהקשר של דברייך:
      יש נשים שלא צריכות לחפש
      ויש כאלה שכן
      ויש מקום לזה ולזה.

      האינטרנט (בגילגולו האבולוציוני הנוכחי,
      יש לציין) הוא _עוד_ דרך אפשרית להכרויות
      ואפשר גם שם “לשדר” (וגם למי שזה
      מתאים “לחזר”)

      וכן, אני גם מסכים עם הסבלנות,
      לפעמים היא משתלמת.

      “הכל” בסדר, “כולנו” בסדר
      והעיקר לא לריב.

  2. תשמעי,
    אני לא הולכת להגיד לך שהמוטו שלך בחיים הוא לא מספיק מאתגר…

    אבל…
    אהבתי את הסגנון כתיבה!
    אחלה מאמר!

  3. לא, לא הסגנון אלא הקונספציה. איפה האהבה? הרומנטיקה?

  4. איזה מאמר מתוק! סוף סוף משהו מצחיק לפני השינה.
    גם עם הנושא אני מזדהה, אומנם לא נרשמתי לאתר הכרויות רשמי, אבל כולם יודעים שיש לא מעט אופציות להכיר דרך הרשת (אודיגו, איי סי קיו וכדומה). לאחר שכנועים מצד חברותי (“את יודעת שלילך הכירה את גיא בצ’ט” וכו’ וכו’) החלטתי לתת צ’אנס, שוחחתי עם כמה גברברים, לא יחד אלא כל אחד לחוד ובזמנים אחרים. הרוב נשמעים נורא בטלפון, ולאחר השנינות שנתקלתי בה ברשת, זה היה מאד מאכזב, ולכן החלטתי לא להפגש עימם (ותודה לבזק). בסופו של דבר נפגשתי פעם אחת עם בחור לאחר שדיברנו בטלפון וסוף סוף היה נחמד, והחלפנו תמונה. מה אגיד ומה אומר?? כל קשר בין התמונה למציאות היה מקרי לחלוטין.
    אין צורך לומר שלא החזרתי לו טלפונים וגם שהורדתי את התוכנות המעצבנות האלה מהמחשב שלי. דייטים דרך האינטרט? – תודה, לא בשבילי.

  5. מאמר ממש מקסים וכתוב טוב. בשביל מאמרים כאלה אני נכנסת לבננות כל יום בציפייה דרוכה.
    הזדהיתי נורא, למרות שיש גם מקרים יותר מוצלחים. מנסיון…

  6. גבר חיל

    את אולי איכותית, כדברייך, אבל יש לי הרושם שאת טיפוס מתחכם ברמות קשות מאוד. לא הצלחת לכתוב משפט אחד שלא היו בו פיתולי פיתולים של חידודים די מעצבנים והתחכמויות עייפות. ובועת ההיי טק התפוצצה, הידעת?

    • בארונט

      על הקשקשנית ומתחכמת אני חותמת מייד. איכותית? נו, הלא כבר נאמר: אין הנחתום מעיד על עיסתו

    • אם את רוצה בית במושב ולברדור אולי כדאי לך לשקול לעבוד. אגלה לך סוד: לא צריך גבר בשביל לגור במושב. האם את מחפשת באמת קשר, אהבה ובחור אמיתי או שאת מחפשת סטטוס וכסף? אם זה המצב, אז יש לי חדשות בשבילך: בחורים איכותיים לא ממש יילכו על זה.

  7. חושחש

    למה את כל כך בטוחה שאת כזו מציאה? אולי הם מצאו את התמונות שלך קשות לצפייה? אולי את התשת אותם בטלפון? אולי יש בחורים שמחפשים בחורה איכותית ופסלו אותך מכל מיני סיבות? לא רק לכן יש דייטים מזעזעים!

  8. אלמוני

    עינבל כל הכבוד
    שיחקת אותה!!!!!

  9. אחלא מאמר,
    לדעתי – בחורה איכותית באמת…

  10. מאמר שנון , מצחיק, אמיתי!!
    יפה לך!!

  11. אחלה של כישרון. !!
    כל הכתבה מלאה בטעם טוב. – מלא פלפל ומלח… שלא תרפי ותמשיכי לכתוב !!

  12. ראשית- חייכתי- (כינורות?!!סחה על התזמון )

    שנית- קצת דומה לכתבה של לירון לב הר- “שוב השקר הזה” על אף שאותנטיות אכן נודפת מהמאמר…ואני נוטה לתת קרדיט, וסה”כ- שנינות משעשעת…

    שלישית- לאותו מקטרג ביקורת ושנינות- מה עוד נותר לנו לעשות- לבכות? לפחות חולקים שעשועים עם ההמון- לא צריך לקחת הכל ללב- בהכל שזור חוט של בדייה וסיפור טוב, גם אם העובדות יבשות ואמיתיות להפליא…

    ולשלב ההזדהות..
    התיאורים הנוגים ביותר הגיעו בשלב ה”אפשר לשאול אותך כמה שאלות?” (התיישבתי ושלפתי דף משבצות, עיפרון מחודד (HBׂ), אספתי את שיערי לזנב סוס והלכתי לשירותים כדי שלא אצטרך באמצע..) מכאן ואילך המסע הטלפוני הפך למרתק מרגע לרגע, אינדיאנה ג’ונס והאתגרים שהוצבו היו כאין וכאפס לשאלה-

    “…איזה צבע את הכי אוהבת?…” (סגול מנוקד בחמרה אם כבר מישהו מתעניין),

    “מה היה עושה אותך עכשיו מאושרת?”- (אם תבוא הנה עכשיו בבגדים של חתן ביום חופתו עם ורדים ביד וטבעת יהלום ובית במושב ולברדור 4X4 חונה בחוץ…כמובן…)-
    עכשיו, זו סוגייה משמעותית- החל מהעובדה שאדם אחרי 7 דקות שיחה , מרשה לעצמו להכנס לי לפנטזיות…, חושב שהוא יקבל תשובה אמיתית, וכלה בכך שהוא עונה -” אם הייתי מביא עכשיו סתם כך ורד למישהי שאני אוהב- ורואה את פרצופה…” HELLOOOOO .חמש דקות אנחנו מדברים…!!!!,

    השאלה הבאה הכתה אותי בסנוורים וגרמה לי להצמד לאבטיח ולחתולה בניסיון להאמין שאני קיימת..ואני לא אותה בובת “הני, הני” משיעורי עזרה ראשונה בצבא…(מזמן)
    “האם יש לך מסיכות?” (של זורו? של הולי-הובי? של הפנתר הוורוד – התחפושת שלי מכיתה ג’? אני יכולה לנסות להרים טלפון לאמא שלי שאולי תשלוף משהו מהבוידעם…)- נו באמת- מהשלב הזה ואילך הייתי מסוקרנת יותר ויותר- ועסוקה במקביל בשאלת HOW LOW CAN YOU GET?
    והתברר שהבור עדיין ללא תחתית (כמה סוד שלא תשימו בו)

    “מה גישתך לעניין הידידים?”?? ?? ?? טוב תודה- יש לי כמה טובים/טובות- האם יש צורך לציין שהבנ’דם פצח בשיחת “אבל הם רוצים רק משהו אחד…” וסיים בנוסח – “מספר 3 איך תגיבי אם תצטרכי לבחור בין בילוי שקט איתי בבית לבילוי עם החבר’ה?” (כמובן עם הלברדור- מי בכלל חשב אחרת?)
    על עוגת החתונה שלנו התנוססו מרציפנים וקישוטים בסגנון “מ-1 עד 10 האם את בנאדם חם?”(לא – אני פריג’ידית בתהליכי גמילה F.A. – פריג’ידיות אנונימיות…), “את ממש מזכירה לי בטלפון את אחותי הקטנה..” ו”בדרך כלל בחורות מהמרכז (מרכז הארץ- ט.) הן יותר בעניין של החברים והחבר’ה מאשר בילוי סולידי עם החבר …” (לא ידעתי שאני חלק מסקר …)

    ניתקתי בנימוס מופלג (וזכיתי בחולצה ותקליט!) את השיחה ונגסתי באבטיח הצונן- להזכיר לעצמי שאני אדם אמיתי, שלא משתתפת בחידונים, או שולחת לעיתון פתרונות ואפילו מוכנה לקבל הרבה צבעים למשפחת אהבותי… בלי תבניות, גובה-רוחב ורמת חומציות מסויימת ..

    עד הפסיכי הבא- אני על הגג, מסתכלת על העוברים ושבים, נהנית מהחתולה ושטויותיה, מוודאה שיש עדיין אבטיחים בסופר, בודקת אם העציצים שלי לא התעלפו מהחום התל אביבי- ומקווה שהקיץ לא ייגמר …

    • אילתי52

      החומר שלך, עדיף פי כמה מהכתבה המקורית, ראשית, הוא אמיתי מאוד,וכתוב בשפה חיה, שזה יתרון , אמנם ישנם חברה שמדברים בסגנון הזה.. לאחר 5 דקות [חה חה] הרוח החופשית הישראלית, שאדם זר, וכבר רוצה לדעת למה הסבא של האבא שלך לא עלה כתה, או לא בא לשיעור ביום שישי,
      ממש לא נותנים פרטיות וכבוד לאדם שמדברים.. לא מדבר על תקופת מה , אחרי היכרות..אבל 5 דקות ועוד מעד הוא ישאל אותך כבדרך אגב “אז מתי את מקבלת את המחזור” חהחה
      זה בדיוק טיפוד של שאלות, שבהם לא שומרים פרטיות – הגזמתי רק להראות-

  13. נסיכת טרויה

    סגנון כתיבה מדהים וכישרון נדיר!! אני רוצה לקרוא עוד את מה שתכתבי!
    ולכל מבקרי הסגנון (בגרוש)- הידעתם שמי שיכול כותב, ומי שלא מבקר?!
    בקשר לנושא- האהבה ממש שם מעבר לפינה, אל תתיאשי. אני פגשתי את החצי השני שלי ואהבת חיי באינטרנט. בפורומים של ynet. אמנם המקום הכי פחות צפוי, התווכחנו וירדנו אחד על השני ימים בדיון על איזה נושא עקרוני בפורום, בסוף החלפנו אימיילים…
    אני גרה איתו חצי שנה….. 🙂

    • האם לכתוב “סגנון כתיבה מדהים וכישרון נדיר” זה לא סוג של ביקורת חיובית?
      כלומר גם את בעצם מבקרת סגנון בגרוש.
      ותתפלאי לשמוע שהרבה אנשים שיודעים לכתוב טורחים גם לבקר.
      בקיצור, אם לא רוצים לשמוע ביקורת עדיף לכתוב במקומות שלא מאפשרים להגיב.

  14. הצטרפתי לאתר ההכרויות הפופולארי ביותר לפני כחודש. צרפתי תמונה ולתומי, על סמך אינטרקציה של 33 שנה עם המין האנושי, סברתי שאני איכותי, גם יפה וגם אופה. אבל, מרבית הפניות שלי נדחו על הסף עוד לפני שהגעתי לשלב שיחת הטלפון. הנימוקים שקיבלתי מהמעט שהגיבו היו בסגנון “אין התאמת גובה ביניינו. חלק גדול מהבנות כלל לא השיב.
    אז בקיצור, מה קורה עם הבנות?

    • כן בנות, הקטע המסריח הזה של להתחמק
      כשנראה לכן שזה לא זה, בשאלת אאוט אוף
      דה בלו: “תרשה לי לשאול אותך מה הגובה שלך?”
      ואחרי שאתה עונה אז היא משיבה ב- זה לא ילך
      כי אני “הגובה שלך” + 15 ס”מ.
      ועל זה נאמר: how low can you get .
      מענין למה לא שאלת את זה מיד בהתחלה.
      בנות תפסיקו להיות כאלה קאקות ופחדניות.
      מספיק עם התירוצים האידיוטיים. מה יותר פשוט
      מלהגיד: “אני חושבת שאנחנו לא מתאימים” ?
      איפה הרמה שלכן כשאתן מצפות לרמה גבוהה שלנו?…

  15. כל כך , כל כך נכון!!!

    פשוט יפה וכתוב בצורה מקסימה!
    גרמת לי לחייך. תודה.

  16. ענבל היקירה,
    העולם הוירטואלי בו את חיה, הוא זה שגרם לך מפח נפש.
    את נשמעת לי בחורה מרירה שמפלפלת את חייה בשנינויות על מנת להקל על תחושת האכזבה.
    מה הפואנטה שלך? מרוב ביבולי מוח קשה להבין מה את רוצה?
    מה לא ידעת שבחורים צריכים קודם כל הוכחות חיצוניות לטיבך האמיתי? (היקף חזה, אורך הריסים וכיוצ”ב…), אינך צריכה לטפול את האשמה על חבורת סטרטאפיסטים, שבנו אתר מיוחד לצורך עניני היכרויות.
    האינטרנט הוא מקום טוב להתחבא, אם את בעלת אופי קשה , או מראה חיצוני לא מעורר תיאבון.
    מערכות היחסים האמיתיות לרוב מתחילות ממקום שיש בו אמת, ואתר היכרויות באינטרנט הוא הדבר הרחוק ביותר מאיזושהי אמיתה. אני לא פוסלת את האפשרות שניתן להכיר “בחור איכותי” דרך האינטרנט, אבל זה תמיד יעשה את מלאכת החיפוש יותר קשה, כי צריך לברור בין התיאורים המילים והשאלות.
    אולי אם תצאי קצת לרחוב תוכלי לגלות שאפשר גם אחרת.

    • אילתי52

      את צודקת.. צאי לרחוב ,ותגלי את אלו שמרחק 100-500 מטר ממך..אחרי שתגמרי להכירם, ולא תמצאי מתאים, תעמדי בפני שוקת שבורה ,ואילו באינטרנט אפשר למצוא מבחר גדול יותר ,ואם יש אפשרות, גם לעבור מקום.. אם הבן זוג שווה את המאמץ, ואם יש אפשרויות, אבל לא לשכוח.. המעגל מתרחב ,ולא צריך להיות נעולים כמו למשל בקיבוץ

  17. ענבל -זה נכון מה שכולם כותבים פה: שהמאמר נחמד,וכיף לקרא. תודה.
    אבל אני מנצלת את הבמה כדי לשפוך את כאבי הכרוני האגוצנטרי, כמו שמדי פעם אני עושה. פשוט כדי לשחרר לחץ כרוני לכמה דקות. אז אתך (ועם כולם) הסליחה.
    בי פגע פעם גבר מאד לא איכותי. זה היה כשהייתי בת שש. וזה גרם שעד היום, כשאני בת ארבעים – אני מפחדתכועסתנעלבתפוחדת מגברים. המין הוא יותר עונש מהנאה עבורי – כי כדי להנות אני צריכה לעשות הרבה הכנות של התגברות על עלבון, תחושת השפלה ופחד – ואם הבחור לא איכותי מספיק – אני סופגת עוד פגיעה ובורחת… עד העונש הבא. מה לא עשיתי כדי לנסות להתגבר על היחס הזה שלי – את כל הצעירות שלי בזבזתי על נסיונות התמודדות (שהסתימו בבריחה). אם היה אלהים במרומים הייתי שואלת אותו *למה*?? ?? ?
    אלהים לא האיר לי פנים. למשל – באחת מנסיונות ההתמודדות נרשמתי לאחת מאותן רשימות שידוכין. הבחור שעלה בגורל התברר כנבל אמיתי. בפגישה השניה הוא נשכב עלי בכח למרות שאמרתי לו מראש שיהיה עליו להמתין הרבה עד שיהיה קשר גופני. אני הגבתי באפתיות (כמו סמרטוט ) לכמעט נסיון אונס וזה הוריד לו את החשק- והוא קם והלך תוך פליטת קללות….
    החיים בארץ רצופים השפלות ועלבונות כלפי נשים כך שכל יום הוא זריעת מלח על פצעי הבלתי מתרפאים. בסופו של דבר עזבתי את הארץ והמצב השתפר פלאים – מבחינה שלפחות היוםיום שלי יותר נוח. הבנים כאן יותר מחונכים. אבל אני לא רואה שאוכל אי פעם ליצור מערכת קשר נורמלית עם גבר. וזה חבל, חבל מאד, כלכך חשובה לי משפחה…
    זהו. לא ברור לי עד כמה זה קשור לנושא אבל הייתי זקוקה לשפוך. המסקנה שלי מנסיון חיי העצוב הוא: שמרו על בנותיכם, יותר ממה שתכוונתם. מסקנה נופת – כללית היא – דרוש שינוי מסיבי בחינוך בנים בארץ. איכות דורשת חינוך.

    • זה שעברת חוויה קשה בגיל שש לא עושה את כל “הבנים” בארץ לא מחונכים. תאמיני לי שגם הנשים לא מושלמות. בכל מקרה את הבעיות שלך את צריכה לפתור בעצמך, להאשים מישהו אחר לא ממש יעזור לך, בעיקר אם המישהו הזה הוא כל המין הגברי.

      • העובדה היא שיש מקומות בעולם – כמו זה המקום בו אני נמצאת עכשיו – שהנורמה הכללית אצל גברים ביחסם לנשים היא אחרת. הנורמה בארץ היא לעודד התנהגות בוטה, כוחנית ואגוצנטרית. זה בהחלט אחרת במקום בו אני עכשיו. זה לא נראה לי שזה בגלל שהגנים שונים, פשוט יותר להניח שהחינוך שם יותר מוצלח. לדעתי זה נושא חשוב שהיה טוב אם מישהו במערכת החינוך היה מתייחס אליו.
        ובעניין האישי – העובדה שהנורמה של התנהגות גברים (כמובן לא אצל כולם) כלפי נשים ובכלל יותר שפויה ואנושית (!) מאפשרת לי יותר שקט נפשי – הבסיס לאיזשהו שיקום. החיים בארץ היו עבורי פתיחת פצעים חוזרת ונשנית.
        ולא אגיב להטחות נוספות שהובעו בתגובתך כי הן לא מקדמות את מה שברצוני להדגיש.

  18. טריניטי

    כמו שהחבר’ה ממונטי פייטון אומרים.
    אולי התגובה שלי קשורה, בעקיפין, למאמר, אבל בעיקר הרגשתי צורך לחלוק עם העולם את תחושותיי.
    הרגע חזרתי הביתה, היה לי ערב דיי פורה, שהתחיל בישיבה עם חברים, נמשך למסיבה במקום שעד עכשיו אינני יודעת את שמו, כלל נסיון לשפר את הערב במועדון אחר – שהוכרז כסגור למבקרים עקב השעה המאוחרת, והסתיים בבית קפה. כל זה היה נחמד, חוץ מהמסיבה.
    אני מאוד אוהבת לרקוד, ועד לפני כשנתיים כמעט כל סופ”ש היה מלווה בפיזוזים. אבל משהו קרה למוזיקה, לאווירה, לכל הסצנה. ואולי זאת אני, אולי התבגרתי, אבל לא נראה לי שבגיל 27 אני צריכה לתלות את נעלי הריקוד ולחכות שהחברים יתחתנו כדי לנענע את עצמי כמו שצריך.
    המועדון אליו הלכנו היה מלא במיי חמצן ובפוזה. המוזיקה היתה איומה. חדגונית, משעממת, קודחת, לא מלודית, מעצבנת להחריד. עד עכשיו האמנתי שלמסיבות הולכים כדי לשמוח ולהשתולל, אבל כאן אף אחד לא יצא לרגע מהפאסון. כולם רקדו, אבל התנהגו כאילו מצלמים אותם לקליפ. כאילו הם ג’ניפר לופז ופי.דידי בקבלת הפנים לטקס פרסי ה MTV, דיגמנו סקסיות מעוצבת שנלקחה הישר מ”ווג”, ובעיקר לא בזבזו זמן. ידיים נשלחו, מבטים ורמיזות בוטות. הגעתי עם האיש שלי, אז לא נגעו בי, אבל עיניים עשו גם עשו. אוף, אולי אני בחורה שמרנית, אבל – קצת רספקט, כאילו?
    התגעגעתי לזמנים שבהם מועדון היה מטונף, מסריח ומלא עשן, מלא באנשים שאוהבים מוזיקה אבל רוצים גם להכיר, ולא באגרסיביות, ומי שנכנס עם בן זוג יוצא מההיט-ליסט, והסקס היה בעיקר בשירותים, כי על הרחבה רוקדים, ומזיעים, ומשתוללים כאילו אין מחר.
    תגידו לי, בבקשה, שהגעתי למועדון הלא נכון. שלא כולם ככה. שנשאר קצת משהו אמיתי.
    ואם אפשר, תנו לי את הכתובת.

    • באמת חשבת שנתלה על לוח המודעות האדום שמות של מעט המקומות שנשארו בעיר ונקלקל גם אותם?

      • טריניטי

        את צודקת…
        אבל את אומרת, בעצם – שיש מקומות כאילה, שלא אבדה תקוותנו, נכון?
        חוצמיזה,
        לא נעלמתי, פשוט דיללתי….
        החברות הטובות נכנסו למערכות יחסים רציניות, ואח”כ גם אני, ופתאום מסתבר שעוברים כמה שבועות עד שיוצאים לנער את הבוטי.
        ואולי העצלות, העייפות, לא יודעת. מה, אצלך זה לא ככה?

        • לפעמים.
          אבל אני דואגת להשאר מעודכנת :- )

          ובכל זאת טיפים – במקומות הפחות גדולים באים יותר לרקוד ופחות להראות. וודאי שהכניסה מגיל 25 ומעלה (בעיקר אם את יוצאת ביום שישי).

          ניענוע נעים

  19. זה לא כזה סיפור כל אתרי ההכריות.
    זה סך הכל כלי להגדלת ההסתברות להכיר מישהו…
    לא צריך לקחת אתזה כזה קשה….

  20. ראובן רותי

    בתור אחד שעבר כמה וכמה בחורות ותקופות מסויימות היה בצד השני של המתרס, כלומר – חיפש ולא מצא את המתאימה, אני חושב שיגיע גם זמנך, כלומר, הזמן שבו תמצאי את גבר חלומותייך. אינני מאמין בכל אתרי השידוכים למיניהם. היתה פעם תכנית של “זהו-זה” על זה. זוכרת?!

    • אפרת רזון

      אכן אין הרבה בסיס להיכרות דרך האינטרנט, אך יש מספר זוגות שכן הצליחו לעשות זאת. סטטיסטית יש סיכוי קטן, אז אין מה להפסיד. אפשר גם להרוויח כמה חוויות לרזומה… לא צריכים להיות כאלה שליליים…

    • אנחנו יוצאים למסעדה עם ההורים שלי ופתאום אמא שלי עולה על השולחן ורוקדת סירטקי, איך תגיב?

  21. לכל הממעיטים ביכולות הכתיבה של ענבל, אז לידיעתכם אני מכירה אותה אישית והיא אחד האנשים המאוד עדינים, רגישים ומיוחדים שפגשתי בחיי (ופגשתי הרבה…) הכתיבה שלה גם לעין אובייקטיבית היא מאוד מיוחדת,אינטיליגנטית ובהחלט שווה התייחסות הוגנת. לעומתה אני כן יוצאת, והרבה, לדייטים מהאינטרנט ויש הרבה הגיון במה שענבל כתבה כאן, אז תפסיקו להסיק מסקנות חפוזות שלא עוזרות לאף אחד, ונסו פעם אחת להבין מהיכן היא מגיעה… זה בכלל לא משנה באם הסיקה מסקנה זו או אחרת, זוהי דעתה וזוהי זכותה המלאה להרגיש… כך או אחרת… ואני לא רואה שום סיבה לקטול אדם כל כך עדין ויפה נפש – כמו שאני מכירה אותה (ואגב בסביבת עבודה, כן, היא גם עובדת – הייתם מאמינים ?!) ללא שום סיבה ממשית. אז שיהיה לכולם בהצלחה ותחשבו חיובי, זה בטוח יעזור!

    • ולמה את חושבת שזה שאת מכירה אותה נותן לך איזו תובנה על איכות הכתיבה שלה? ההתיחסות פה היא למאמר הזה.

  22. ומי אמר שהמאמר מעולה כי אני מכירה אותה?
    ומי אמר שזה שאני מכירה אותה בכלל קשור לסגנון הכתיבה שלה?
    מאיפה המסקנות הפזיזות הללו?? ?? ?? ?? ?? ?

  23. ליאור

    לא מפתיע אותי לגלות כי גם הנשים, כמונו הגברים, מחפשות את שדות הציד הנצחיים. מבחינתנו זה המקום בו כל הנשים פנויות, שוות (בכל המובנים המקובלים אין צורך לפרט) ומחפשות. חיפשנו את המקום בצבא (מודיעין ?), באוניברסיטה (ארכיטקטורה ?), במסיבות, במקומות הבילוי ואיפה לא. אני מכיר מישהו שלדעתו גן העדן הזה נמצא בסקנדינוויה, שם “כל אחת דוגמנית” ו “לא עושות כזה ענין מסקס”. אם מישהו פעם ימצא את המקום שיספר לי.
    את מתפלאת שפגשת באוסף גדול של “דפוקים” אבל אין שום סיבה להניח שריכוזם ברשת יהיה נמוך יותר מכל מקום אחר. בעולם האמיתי אנחנו מסננים סינון ראשוני לפי מראה חיצוני (כולל שפת גוף), ואילו בזה הוירטואלי לפי שנינות הכתיבה. בשני המקרים מתקבל מבט חד מימדי בלבד של האוביקט.
    אולי לריבוי המשתמשים ברשת למטרת היכרויות יש חסרון. על סמך ההנחה שבדיקת מירב המועמדים/מועמדות יגדיל את סיכוי ההיכרות אנשים מאמצים שיטות חסרות רגש לסינון הכוללות כל מיני שאלונים שבע”פ, כמו שמקום עבודה מסנן מועמדים. לכן גם לא מפתיע שמועמדים מעגלים כלפי מעלה את נתוניהם האישיים.
    אהבתי את מאמרך. יותר את הסגנון והתיאור המשועשע של הניסיון שלך, פחות את חלק מהנחות היסוד שבבסיסו. אני מאוד מקווה שאת לא באמת רגילה להפסיד, או, לחילופין, שתתחילי לנצח.

  24. החובב ממונטריאול

    קראתי שוב ושוב: ניכר שלכותבת איכויות משלה.
    הגברת הזאת.. משהו אחר..

    המתכון שלי עבורך: להתרחק קצת מההמולה, והוא בוא יבוא.

  25. אני שייכת לדור ההיפים, כן אני כבר סבתא. מסכנות הבנות של היום.
    בדורי כל גבר היה איכותי. רק היינו צריכות לבחור. מי שרצה לגור איתנו התחייב בחתונה.
    היה ברור מראש שלא קופצים לשום מיטה. מגיעים אליה אחרי הכרות טובה.
    אני תוהה מה יצא לנו משחרור האשה. 4 עבודות בו זמנית. (פעם היו רק 3 בלי עבודה בחוץ)
    סקס ללא הגבלה, שהופך את הגברים לדרשנים לסקס לפני שרואים אם זה מתאים בכלל.
    ומשכורת עבדות, שגורם לבחורה שוב להזדקק לגבר רק בגלל הסיבה הכלכלית.
    בנות…מסקנה…תפסיקו עם הסקס מיד, תשמרו על ה”בתולים” עד החתונה.
    השמרנות חזרה כבר לארה”ב.
    הפוסט פמיניזם היום הוא להבין את הפסיכולוגיה של הגבר ולתמרן, כך שיעבוד למטרותיך.(לא נותנים..לא נותנים…שילך לו..יבוא אחר), וגם סודיות לא תזיק. גבר לא רוצה לשמוע כל כך הרבה.

    • אפילו קטנטונת. הסיסמא של דור ההיפים לא היתה: make love not war?
      למיטב ידיעתי וגם מסיפורים ששמעתי מקרובים וחברים מבוגרים ממני, הסקס בדור ההיפים היה חופשי ולחלוטין ללא הגבלה, לזה בדיוק הם הטיפו – לסקס חופשי.
      הם היו אף אולי הרבה יותר פרועים, ליברלים ומשוחררים מהדור של היום. אז נכון שהדור ההוא התבלט בעיקר בארה”ב, אבל אבא שלי מספר שהיתה בהחלט השפעה לרעיונות ההם גם בארץ.
      אז אם את משתייכת לדור ההיפים, לא ברור לי כ”כ איך זה מסתדר עם הקביעה שלך – שצריך לשמור על הבתולים ולחזור לעידן השמרנות.
      את מוזמנת להאיר את עיני.

  26. אומנם הטיפו לסקס חופשי, אבל רוב הנשים לא ממש עשו את זה. אנחנו עדיין גדלנו על הנורמה שנשים שעושות הרבה סקס הן מופקרות. אבל לקחנו רעיונות אחרים ואימצנו אותם.
    הדבר הכי חשוב שאימצנו הוא שבמסגרת זוגית מוגנת, מותר לאשה להנות מסקס. מותר לה ליזום
    סקס. זאת הייתה עבורינו מהפכה, והגברים שלנו אהבו את זה.
    בנות אתן יותר מדי זמינות לסקס. סקס הוא בונוס לגבר ולאשה שמתאמצים לקיים מערכת זוגית.
    אשה חכמה יודעת לתמרן את הגבר שישאר מסוקרן לגבי מין, עד שיתקשר אליה ריגשית, בערך 3 שבועות מהפגישה הראשונה. היא לא תלך עד הסוף. אני נשמעת כמו דתיה, אבל אני חילונית גמורה. גברים הם ציידים, ואם הטרף קל, אין להם עניין. אם כל הבנות תחלטנה להיות שמרניות, כל הבנים יהיו איכותיים, הם פשוט יתאמצו יותר. אצלינו זה היה אלף בית של מערכת יחסים.

  27. שמעתי הרצאה של סקסולוגית ידועה: בהתחלת מערכת יחסים אסור לשפוך את כל הנסיון המיני, בנות. מותר להתוודות על מקסימום שתי מערכות יחסים ארוכות. וכל השאר להשאיר לעצמכן כזכרונות. רוב הגברים לא אוהבים נשים מנוסות מדי, כי זה מאיים על יכולתם הגברית.
    האשה הפוסט פמיניסטית יודעת שיש שוני בין גבר לאשה, ומשתמשת בזאת בצורה חכמה.
    הסקס “הפרוע” הגיע לארץ באמצע שנות ה70 לפני האיידס. אבל זה היה בעיקר גן עדן לגברים.
    הרבה נשים שאולצו בשם המהפכה המינית, להחליף פרטנרים לסקס, מעידות שלא היה להן טוב. לדעתי הטבע של האשה הוא לחוות סקס בסביבה מוגנת, מכאן הצורך שלה למערכת יחסים
    הקושרת את הגבר אליה. הדבר שהכי קושר גבר לאשה זה הסקס הזמין והקבוע איתה.
    לגברים לוקח זמן להתאהב. בערך 3 שבועות מהפגישה הראשונה. קוראים לזה אהבה.

    • מנוסח ממש יפה, אבל כמו תמיד, סיסמאות (גם נעימות) קל לנפץ.

      בואי נוותר לרגע על כל נוסחאות הפלא וה”הוכחות” הפוסט פמיניסטיות, נלך צעד-צעד במבוך הקלישאות, ונסתכל לחיים בעיינים.

      1. “סקס הוא בונוס של מערכת זוגית…”
      כל מי שחוותה מספר מערכות יחסים (קצרות וארוכות), יודעת שאין חיה כזאת. אין שיטה שעובדת תמיד.
      מערכת שבנית במשך שבועות על אש קטנה, ומתוך מודעות וכוונה רצינית, יכולה להסתיים שתי דקות אחרי הזיון הראשון. וקורה גם שלילה אחד פרוע, או סתם סטוץ, מתפתח לאהבת חיים.
      מסקנה: החיים קצת יותר מורכבים מהמאמר “כך תתפסי לך גבר איכותי לכל החיים”.

      2. “אני תוהה מה יצא לנו משחרור האשה…”
      צר לי עליכן נשות שנות החמישים והשישים. את ואחיותיך חיות בבועה של אושר-בכאילו.
      נשים רבות מידי מבנות דורך, חיות במסגרת זוגית מכאיבה ובלתי מספקת, והן תקועות בה מחוסר ברירה ואילוצים של חינוך ותלות כלכלית.
      החינוך ההוא, שלו את מטיפה, על מפרנס איכותי, זה מה שתוקע את בנות דורך גם במסגרות אומללות (משאת ליבן של הפוסט פמינסטיות?)
      מסקנה שניה: בעיית הפרנסה והקושי הכלכלי, היא בעיה ממשית. נשים רבות עדיין מרוויחות פחות מידי ועובדות קשה מידי, אך אין לערבב בינה ובין הצורך של אישה לצאת מכותלי ביתה ולהיות עצמאית.

      3. “לאישה מותר להנות, בזוגיות מוגנת. ו…מותר לה אפילו ליזום! אבל מי אשה שעושה (או רוצה) הרבה סקס היא מופקרת…”
      זו ה”רפורמה” שהבאתן לבנותיכן?
      מסקנה: כמה נונה מזכירה את סבתי ז”ל. אבל, רגע, סבתא נולדה בשלהי המאה התשע-עשרה…

      4. “נשים אולצו להחליף פרטנרים בשם המהפכה…”
      אישית אני מכירה כמה בנות שדי נהנות מפרטנרים לרוב. שמעתי גם על כמה בנים שלא ממש סובלים מזה.
      מסקנה ראשונה: כמו תמיד, מהפכה טובה לזכרים והנקבות סובלות בשקט.
      מסקנה שניה: לסקול בכיכר העיר כל מי שגם מזדיינת עם גברים רבים וגם מעיזה להנות.
      מות תומת מי שמקלקלת תאוריות!

      5. “השמרנות כבר חזרה לארה”ב…”
      מסקנת הנשים האמרקאיות: סריגת כובעי צמר – חוויה מספקת (את זה יודעת כל בת ישראל כשרה).
      מסקנת הגברים: תנו לנו מלחמה קטנה בעירקים. אך, איזו אורגזמה!

      6. “בשנות השישים כל הגברים היו איכותיים…”
      יושבים על העץ, מדברים פילוסופיה, ומחכים בנחת שתבוא היפית שמרנית ותקטוף אותם מהמטע למיטה ואל שוק העבודה…
      אז שאני אבין, בשנות השישים לא היו פוסט פמיניסטיות, כי לא נולדה עוד הפסיכולוגיה של הגבר?
      מסקנה אישית: לא נלחמת את מלחמתם של הגברים.
      בנים בשלים ודרשני סקס כפייתים שכמותכם, אתם מוזמנים להרים את הכפפה הווירטואלית (ויש לכם בדיוק שלושה שבועות : )

      ולנו, בננות ירוקות מקנאה, נותרה רק אנחה פולנית קולקטיבית: אוי, איך שאנחנו פיספסנו…

    • …עד שמתאהבים?
      מאיפה הבאת את הפיגור הזה? דופקים שעון על רגשות? ואולי מישהו התאהב בי תוך יום ואולי לקח לו שלושה חודשים?
      ממש סתומה

  28. בוטן אספר לך סיפור על בחורה בת 30 שעזרתי לה להגדיר בדיוק מה היא רוצה. אחרי שנה וחצי היא מצאה את נסיך חלומותיה מהרשת, דוקא באמסטרדם. החופה בקרוב. עבור אהוב ליבה היא מוכנה לגור שם.
    ובכן בהתחלה הייתה מבולבלת לגבי הגבר שאותו מחפשת. כל פגישה נתחנו מה לא הלך, וככה למדה רבות על עצמה.
    היא נפגשה רק עם עשרות גברים מתוך מאות שרצו אותה. היא מאוד יפה . תמיד אמרתי לה לא לעשות פוזות. להיות רק היא עצמה, לא לפחד להראות גם חולשות. מהסיבה שמאוד קשה לשחק כל החיים פוזה. הרצון לשלמות של הדור שלכם תוקע אתכן במקום. עם אולי אחד או שנים היא הגיע עד הסוף. אבל זה לא התאים. הגענו למסקנה שהיא לא בנויה לגברים ישראלים. הם יותר מדי “גסים” עבורה. יותר מדי מהר להוטים להכנס למיטה. היה ברור לה שהיא בנויה כך שהקשר חייב להיות ברובו חברי, ופועל יוצא מזה, גם מיני. עבור אישה מינית, הייתי ממליצה דוקא לבדוק את ענין ההתאמה המינית ורק אחר כך להשקיע ביצירת חברות.
    כלומר דעי מי את ואז יהיה לך קל יותר לקלוע למטרה.
    ווגם כדאי לרדת מהלעג ומההתחכמויות, רוב הגברים לא אוהבים שיחה ישרה וברורה. לא צריך להיות “משעשעת” כל הזמן.
    אנחנו גדלנו עם פחות פוזות, ומושג המושלמות לא היה קיים בכלל. לכן בדרך כלל היינו אנחנו נטו. מתוך שיחות רבות עם גברים צעירים ברשת, אני מוצאת שהרבה מהם הם רדודים למדי לטעמי.
    אבל אני בענין של לעזור להם, ולא להעזר בהם. הם אכן מציעים סקס, אבל זה לא הכיווןואני מייד ורידה אותם מזה. יצא לי לעזור לכמה מהם להפרד מחברות קרציות. למישהו אחר עזרתי להפרד מאישתו, אחרי שנוכחתי שזה מה שהוא באמת רוצה. ולאחר דוקא עזרתי להעמיק את הקשר עם חברתו. אתמול בישר לי שהם עומדים להתחתן. והיו עוד רבים.
    יש אנשים שכותבים סיפורים ברשת. אני אוהבת להיות אמא תרזה.
    כל מה שכתבתי בתגובות הקודמות שלי, בא מתוך אינספור שיחות עם בנים ובנות, עם חלקם שוחחתי ברשת. את הבנות פגשתי גם פנים אל פניםץ
    לכולם אמרתי דבר חשוב אחד.
    כשאת/אתה נמצאים בן/בת זוג. תשימו לב לבטן אם נוח לכם שם. אם הבטן מרגישה רגועה, זה בן הזוג המתאים. אם לא, לעזוב מייד, לא חשוב כמה שהוא נהדר. זה לא מתאים והגוף מאותת לכם נכון. אי אפשר להתרגל עם הזמן לבן זוג לא מתאים.
    בהצלחה בוטן.

  29. תיקון טעות:
    רוב הגברים אוהבים שיחה ישרה וברורה. קשה להם עם התכונה הנשית של ההתחכמויות.
    הראש שלהם בנוי אחרת. כמובן אפשר להתחכם מידי פעם אבל לא כל הזמן.
    הם לא אוהבים לחשוב כל הזמן למה התכוון המשורר.

    • לי את דווקא נשמעת כמו רזיאל ז’אקונט בפנסיה.

      הידיעה המוחלטת שיש רק אמת אחת, ומה שהיה נכון לתקופתך נכון גם להיום, מעידה יותר מהכל על שמרנות.
      בני אדם, בעבר ובהווה (וכנראה גם בעתיד) אינם מיקשה אחת.
      מה שהיה נכון לנונה לא בהכרח נכון לבחורה בת שלושים. יש בנים שמעדיפים ישירות וישנם כאלה שמחבבים נשים שנונות ומתחכמות. וכן, יש אנשים (גברים ונשים) ששנינות היא חלק מאופיים – הם לא משחקים שום משחק.

      החיים (כבר אמרנו) יותר מורכבים מ”אם הוא לא מתאים – תזרקי אותו”.
      אנשים שונים בוחרים את בני/בנות זוגם מסיבות שונות ומגוונות, ולמרות הכאב שנגרם לעיתים, אין דרך אחרת או מקוצרת, מלבד להתנסות שוב ושוב, ללמוד, ליפול ולקום מחדש.

      תסלחי לי נונה, כשאדם מתהדר בעזרתו הרבה לגברים צעירים (ורדודים – כדברייך) ולנשים צעירות (ומתוחכמות מידי – שוב, לדעתך), אצלי זה מדליק נורה אדומה.

  30. אני לא יכולה לעזור לך…. בכלום. ואת גם לא בקשת עזרה.
    כנראה שאני מצליחה להרגיז אותך כי את כל הזמן פוגעת. חשבתי תהיה לנו פה שיחה מענינת, נראה לי שלא. ורדה רזיאל עוזרת להרבה למרות שאת לועגת לה. שום דבר לא מורכב אלא אם כן עושים אותו מורכב. תלכי קצת ללמוד כמה דברים על ראית חיים “נאיבית” במכוון. אולי תעשי כמה סמינרים של הניו אייג’. הם בהחלט עוזרים להיות פחות ציניים.
    הדבר הכי נכון עבורך ועבור כל הכותבות כאן, הוא לרדת מהציניות. מהתחושה של “מי אני ואפסי עוד”. יחסים בין נשים לגברים לא נולדו עם הולדתך…וזה גם לא עניין של דורות.
    זה פשוט חוכמת חיים, שכמה שתלמדי אותה יותר מהר כך תגיעי יותר רחוק בחייך, ולא תבוססי בשלולית התל אביבית של מיליית התקשורת, שלאחרונה ממחזרים את עצמם, ודי נמאס מהם.
    נחמד לקרוא שנינות בכתבה, לא נראה לי שזאת דרך חיים נכונה. אבל תמשיכי בדרכך. מי אני שאומר לך איך לחיות.
    דבר נוסף אמרתי לאותה בחורה שבהחלט עזרתי לה למצוא את בחיר ליבה. זה לא לספר לחברות הציניות שלה על הגבר התורן. אין צאנס למערכת יחסים בתחילת דרכה אם היא עברה דרך המסננת של הקצ’קס הפנויות והציניות שמתימרות להיות החברות הכי טובות.
    ובאמת על בחיר ליבה היא לא נידבה פרטים לחברות הכי טובות. כך שהם לא הצליחו לזהם לה את היופי של הקשר שהלך ונרקם בינה ובין הגבר המקסים שמצאה.
    תדעי לך שהחברות הכי טובות דואגות לשמר את מועדון הפנויות. וכל גבר הוא אויב המועדון הזה.
    ולא אמרתי להיות ללא חברות. תמצאי חברות רק מפרגנות ולא ציניות. תמצאי חברות חנוניות. כאלה.
    נראה לי שקשה למצוא כאלה בסביבתך.
    מרוב שניניות וציניות את כבר לא מבינה מתי פוגעים בך.

    • את מתעקשת לעזור לי.
      למה?
      כי נונה יודעת הכל.
      מפנה ללימודים, מסבירה עם מי להתחבר, על מה לדבר ועל מה לא…

      הבסיס לדיאלוג הוא מוכנות להתווכח, לקבל את האחר גם אם דעתו שונה משלך, ולהבין ששלא כל מה שמתאים לך נכון לשני – כך אני רואה שיחה מפרה.
      אבל על בסיס ראיתך המוחלטת מה נשאר? להנהן בראש בהסכמה, או לקבל עוד מבחר מעצות נונה להשתפרות.

      את לא יודעת עלי כלום – מי אני, בת כמה, איפה אני חיה, מי חבריי וחברותיי – ובכל זאת הסקת שיש לך את כל התשובות הנכונות (לי ולכל הבנות).
      אפילו לא עצרת לרגע לשאול את עצמך האם אותה בוטן זקוקה או מבקשת תשובות.

      פתרונות האינסטנט (שהם בהחלט בסיגנון רזיאל-ז’אקונט) ממש לא מתאימים לי.
      את דרכי אני עוברת וחווה כפי שהיא, ונעזרת במי שאני בוחרת להעזר בו (והבחירה שלי היא לאו דווקא בבוגריי סדנאות ניו אייג’ ואחרות, שמנסים למכור לי את מרכולתם לחיים)
      ומי שאבחר בעזרתו בוודאי לא יבוא עם גישה פטרונית ויהירה, ומתוך הסתכלות על הנעזרים בו כרדודים ומתחכמים.

  31. בוטן אם אשאל אותך מי את, אני תוהה אם תהיי מעונינת לפתוח את עצמך לפני בפורום כללי זה.
    אכן דברתי כאן באופן כללי כיאה למקום כזה.
    אם את מעונינית להעזר בי באופן יותר ספציפי, אשמח לשמוע אותך באופן פרטי. בסה”כ כל תכתובת בנינו תשאר תמיד אנונימית.
    אני מציעה שנעבור לתכתובת באי מייל. רשמתי למעלה את כתובת האי מייל שלי. את מוזמנת לכתוב לי על עצמך כדי שאוכל להתייחס אליך באופן אישי. אני מבטיחה שאתייחס בכל הכבוד והאמפטיה הראוים.

  32. גן אנושי

    בסוף, חוזרים תמיד לשיטה הבדוקה, להכיר דרך החבר’ה. נכון, בליינד דייטס זה מאמץ רגשי, וגם בהן פוגשים יותר כאלו שלא מכאלו שכן…אבל זה תמיד מגיע עם “המלצות”ומישהו טרח לבדוק לפני זה שיש איזשהוא בסיס להתאמה.
    הבליינד דייט הראשון שלי, דרך אגב, היה “לא משהו”. היא אמרה שאני חמוד, מצחיק, הכל…אבל לא עושה לה זיקוקים. ואני, אני לא יום העצמאות. למה גם בגיל 30 זה עדיין קריטריון?

    • גן אנושי… גם בגיל 30 תמיד יהיו נשים כמו בוטן, ואתה איכשהו כנראה נופל עליהן.
      ליבי לך.

      • אם תפנה לנונה (באדום) תלמד איך לנפות בוטנים מרים מהחבילה.

        בוטן,
        נשארה כיתה כבר בגן חובה
        (חוות דעת פסיכולגית: ילדותית מידי לכיתה א’)

    • זיקוקים, פרפרים, “לא מרגיש” , “זה לא זה..”
      כל אלה מחד בסך הכל באים לציין שגם אם לו/לה לא לגמרי ברור מה לא עובד (או שכן ולא בא להגיד…) ,
      לא ממש דחוף לו/לה להמשיך להתאמץ לנסות ולבדוק אם משהו יוצא דופן יצמח מכל הסיפור…
      זה הכל.
      אני חושבת שכולנו היינו שם פעם או פעמיים,
      מי יותר מי פחות.

      ופרט לכך כנראה בכל זאת יש איזושהיא חלוקה בין אותם אנשים שמוכנים לתת זמן ולבדוק- לראות, להכיר, לתת לדברים להתבשל, לתת לדברים להיחשף ולהיתקלף בזמן שלהם, ובין אותם אנשי ה”לא ממריא עכשיו, אין זיקוקים עכשיו, אין פרפרים תמיד בכל רגע… יאללה חתכנו”

      בתור אחת מהאסכולה הראשונה (איטית בהחלטותי תמיד, ובקצב ההחלטות) אני מקבלת את הז’אנר השני כעובדה – אין מה לנסות ולהבין- זה אופי, לפעמים ילדותיות, לפעמים בגרות ..
      וכמו שא.הורוביץ אמר ויפה אמר- “…אמרת ש-די אז יאללה ביי…” חבל על האנרגיות.

  33. בוטן אני שמחה באמת שלא הרמת את הכפפה.
    את גם לא כוס הקפה שלי.
    לא מאחלת לך שנה טובה.
    הפה שלך הוא האויב הכי גדול שלך.

    • מצאתי כפפה מונחת ליד דלת ביתי.
      לא הרמתי.
      מה אני יודעת? אולי היא ממולכדת?

      בוטן (בעוד תכונה ילדותית) –
      חייבת להגיד את המילה האחרונה.

  34. נונה!
    אל תתני להם להוציא עלייך את תחושות העליבות שלהם. את אשה חמודה ולמודת ניסיון, מלאה בכוונות טובות ואמיתות שמעלות חיוך.
    אל תתייחסי לאגרסיות של אנשים שכל כך מאוימים, שרק דרך תקיפה של הסביבה הם מרגישים את הגבולות שלהם, יודעים מי הם ומרגישים פחות עלובים.
    תמשיכים לכתוב! לי העלית חיוך. אני אקח ממך מה שמתאים לי.

  35. א סלומון

    שנון, מרשים, חזק.

    נראה מה יעשה הזמן 😉

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *