באתי בגלל הסקס, נשארתי בגלל האחווה

מה לא נכתב על העונה החדשה של "סקס והעיר"; שזו העונה הפחות הטובה מבין האחרות, שהן התבגרו והשתנו וכל אחת התמתנה בדרכה, ושדי, כמה עוד אפשר? ועם כל זאת אני עדיין מוצאת עצמי מחכה בכיליון עיניים ליום שני הגדול, להיי לייט של השבוע שלי. דממת הטלפונים במשך 45 הדקות, מעידה כי אני לא היחידה. המעניין הוא שבפרק אתמול אפילו סקס לא היה! אז למה באמת אנחנו ממשיכות לחכות ליום שני כאילו היה מדובר בדייט הראשון שלנו?
בהתחלה אולי באמת הסקס והפתיחות הם שגירו את דמיוננו. הבנות פתחו אותנו לעולם חדש בעל מגוון רחב של סוגי יחסים, ובעצם נתנו לגיטימציה לדחף הפנימי החייתי הבסיסי ביותר שלנו להוביל אותנו (אליבא דה פרוייד – התנהגות על פי עקרון ההנאה עם התחשבות מועטת בעקרון המציאות) והכל בהיתר של "ארבעת אחיותינו הגדולות". והנה הגענו לעונה כנראה האחרונה, כשאנו כבר רואות בקיום הצרכים המיניים שלנו דבר מובן מאליו. היתכן שהסקס כאן הוא לא הדבר שבאמת חשוב? זה מה שמשך אותנו בתחילה, אבל לא רק בגללו נשארנו (הרי כולנו יודעות מה הוא ערכם של יחסים המושתתים אך ורק על סקס). מדובר פה בעצם באחוות נשים ובחברות אמיתית ששבתה את ליבנו.
מי מאתנו לא מייחלת לעצמה להיות מוקפת בשלוש חברות טובות שכאלו שיהיו שם בכל מצב, שיוציאו אותך מהדיכאון של: גיל המעבר, של הפרידה הכואבת במשיבון (או שומו שמיים ב"פוסט איט"), של הייאוש מהעבודה, שיעניקו לך את ההלוואה שאת כה זקוקה לה (גם אם זה אומר שהן יוציאו לך את המיץ) ושישמרטפו לך על התינוק בעודך נמצאת בעיצומה של התמוטטות עצבים, או שפשוט תהני אתן.
האם זה יותר מידי לבקש? אני לא חושבת. אם קארי, סמנתה, שרלוט ומירנדה עשו זאת, גם אנחנו יכולות.