בדיקה

פני היו מוּעדוֹת למכון מוֹמנטוּם בבני-ברק, הבודק רכב לרישוי שנתי במכשור משודרג ומתקדם ביותר, בהסמכה של משרד התחבורה. מכון אחד ומוסכים רבים סביב-סביב לו, שלא יהיה צורך להתרחק הרבה כדי לתקן דברים של-מה-בכך.
הפקידה הראשונה בסֶבֶב של מכון מומנטום שולחת מן החלון זרוע, כדי לקחת כרטיס-אשראי ומסמכים. רק אם מתאמצים רואים את פניה באור המלאכותי של המשרד. התברר שבניירות חסר לי ביטוח-חובה. צילצלתי מהנייד שלי לסוכן הביטוח וביקשתי ממנו שיפקסס את תעודת-הביטוח שלי למכון מומנטום בעוד אני-עצמי עושה את מסלול הטסט. מאחור צפרו בעצבנות, והתקדמתי. היה חם מאוד, והאנשים בְּתור המכוניות הירהרו על מה שמחכה להם בהמשך המסלול וכבר לא היו להם עצבים. אכן, היה די לפתוח חלון ולשלוח זרוע כדי למסור מסמכים לפקידה שגם היא רק מוציאה זרוע, על-מנת להיתקל בחממה היוקדת שבחוץ ולהכניס פנימה מועקה מבצעית.
בתחנה הראשונה של זיהום האוויר קיבלתי תעודה המאשרת שמכוניתי אינה עוברת את האחוזים המורשים, והמשכתי ממנה קדימה, לטסט-עצמו, בהרגשה טובה שכנראה אני עוברת מהר וחוזרת הביתה בהקדם.
המסלול של הטסט-עצמו מחולק לכמה מִקטעים: בְּרֶקסים, אורות, צמיגים, ובדיקה של האזורים האינטימיים של המכונית, מלמטה. מִקטע אחרון זה משונה לא-מעט. אדם השרוי בבור תחתִּייה, מתחת למכונית, ומצויד בפנס-כורים המחובר כעטרה למצחו, אוחז ברמקול קטן ופוקד על הנהג להפעיל כל-מיני דברים. אחרי שעושים כמצוותו הוא מטלטל את הרכב מלמטה. ברור שיש להישאר ברכב בזמן הטלטלה. בשלב זה אני נוהגת להרפות את שרירי הגוף ולהתמסר לטלטלה. אני לא חושבת על שום דבר. זה רגע משחרר.
כל הבוחנים בכל התחנות לובשים סרבלים תכולים שכתוב עליהם בכתום: "מומנטום מכון לבדיקת רכב מורשה משרד התחבורה".
השיחות עם הבוחנים קצרות להפליא, רק תמצית שבתמצית. מאחר שהשפה העברית עודנה בכור היתוך, שלאחרונה נזרקו לתוכו הלשונות של חבר-המדינות, נחסכות ממנה מלות יחס וה"א הידיעה, דבר שהוא דווקא נוח מאוד ומידבק.
בוחן אומר, "פותח מכסה מנוע", אבל לא פותח, כי בעצם נתן הוראה.
בוחן מחטט במנוע ואומר, "בְּרֶקס לאט עד סוף".
בוחן אומר, "הֶנְד בְּרֶקס לאט עד סוף".
בוחן מקשקש משהו על המסמכים, ואני פונה לבדיקת האורות.
בוחן אומר: "אור, אורות. עכשיו אור גבוה. זה אור גבוה? תסגרי, הֶנְד בְּרֶקס ניוטרל לא נוגע מנוע. משַׂחֵק הגה".
"מה?" אני שואלת.
"עכשיו משַׂחֵק הגה", אומר בוחן ומגיע ומדגים לי "משַׂחֵק הגה" ימינה ושמאלה, ואני מסובבת את ההגה ימינה ושמאלה בעוד הוא בודק את הגלגלים ורושם משהו בגיליון המבחן.
הבוחנים מתחלפים לאורך המסלול, אך כל בוחן חדש חוזר ואומר: "הֶנְד ברקס ניוטרל לא נוגע", והולך להכניס נתונים למחשב שהצג שלו תלוי למעלה, בצד המסלול.
לקראת הסוף מגיעה תחנה שיש להעלות בה את המכונית לגליל שבודק גלגלים. שם אומר בוחן: "קדימה קדימה עוד עוד די"; וגם: "סעי קדימה. סעי. עוד עוד. סעי אחורה. עוד עוד די. הֶנְד ברקס ניוטרל לא נוגע", ואז רושם משהו בנייר המבחן ואומר: "שימי אוטו בצד, ימינה ימינה במשרד".
"אבל הפקס מהביטוח?"
"ימינה ימינה מדרגות למעלה פקס, אחר-כך משרד".
למעלה אומרת לי הפקידה: "בואי מאמי, שום פקס לא הגיע, צלצלי שוב לסוכן, תזיזי אותו קצת".
הפקיד של הסוכן אומר ששלח את הפקס, אבל אולי נתתי לו מספר לא נכון. אני מקריאה לו את המספר שמוסרת לי שוב הפקידה שקראה לי מאמי, והוא יוצא לדרך.
"את רוצה לחכות על הקו?" הוא שואל.
"כן, אחכה על הקו".
מחכה על הקו.
"נו, יש משהו?"
מן הפקס בוקעים קולות צורמים. "הנה הוא מגיע, תודה".
"כמו לידה", אומר הפקיד מעֶברו האחר של הקו.
"כמו לידה", אני עונה.
עם הפקס ועם שאר המסמכים אני יורדת במדרגות ובטוחה שזהו, עברתי.
ושם במשרד – תור.
עומדת בתור.
מסתבר שנכשלתי בטסט, וכי עלי לפנות ליאצֶק מן המוסך הצמוד למומנטום והוא כבר ינחה אותי באשר לַבָּאות. אני מקבלת תעודה שמסומנים עליה כל כישלונותי. כל אחד מהם נחשף בידי בוחן אחר, שגם חתום עליו: מגבים קדמיים (בוריס כהן); פנס אחורי (רפאל בונים); גלגל רזרבי פגום (נסים דוברובסקי); נזילות שמן + ניקיון כללי (סאשה ניקיטין); עוצְמָה פנסי חזית (ליאור קזנוב).
יאצֶק כבר דיבר עם העובדים של המוסכים שממול למומנטום, שעלי לעבור בהם. אני מנסה לשמור על קור-רוח והודפת את כל המחשבות שרודפות אותי, כגון, כמה יעלה לי הכל, ומשננת רק את "ומשם תלכי לאוּדי ותגידי שיאצֶק שלח ושישטפו טוב-טוב, כאילו למכירה".
בסוף היה ככה: טסט במומנטום לפני הכישלון – 96 שקלים (אשראי); מגבים – 69 שקלים (אשראי); החלפת נורה ראשית – 49 שקלים (אשראי); סידור אור אחורי – 27.50 (אשראי); החלפת נורה ראשית הלוגן – 38.37 (אשראי); צמיג רזרבי משומש (צ'ק. לא מקבל אשראי) – 100; שטיפת מנוע ורכב כללי – לא מוצאת את הקבלה, שיהיה 100; טסט נוסף – 29 שקלים; פלוס רישיון הרכב בסך 957 שקל ששילמתי בדואר בבוקר במזומן: בסך-הכל 1500 שקל.

במשרד, בתור לפקידה, בפעם השלישית או הרביעית, מי זוכר, אני נרגעת. לכולם חם מאוד, כולם מותשים, יום שלם עבר באזור המכון והמוסכים. אני אחרי בעל הקוּקוּ. לפניו היה אחד שניסה להידחף, אבל הסביר את עצמו והתנצל.
פתאום נכנס בחור בן עשרים-ומשהו, גובה נמוך, מבנה מוצק, על ראשו כיפה אדומה גדולה מקטיפה, ועוקף את כולם.
אני אומרת לו: הֵי הֵי הֵי לא יפה אתה בא ככה עושה סידור.
אבל הגוץ מקבל שירות מן הפקידה. אין זאת אלא שכבר יש כאן מוסכמה. עם אחד כזה לא מתווכחים.
אחרי שהוא הולך פולט מישהו: "ג'ונגל", ואחר מפרש אותו: "מקרה אבוד, חבל על הזמן".
שוב מגיע תורי. עכשיו בלי-ספק עברתי. אבל לא! משהו לא היה בסדר באורות, ולא כתבו שתוקן! מחזירים אותי ליאצֶק או לחשמלאי.
יאצֶק צועק: "אל תחסמי גישה למכוניות אחרות. תזיזי את המכונית".
אני עושה רֶבֶרס, ובלי לצאת מהאוטו צועקת: "יאצֶק יאצֶק, איפה אתה?"
יאצֶק מגיע.
"יאצֶק, שמע. אמרו לי שלא עשיתי אור אחורי, איפה היה אור אחורי, איפה הלכתי לעשות?"
יאצֶק אומר: "אני כבר הולך לחשמלאי", אבל במקום ללכת לחשמלאי הוא מכניס למוסך שלו משאית לבנה גדולה ונעלם. שעת צהריים. הכל בוער. אני רואה את יאצֶק מדבר עם נהג המשאית הלבנה.
"מה קורה?" אני שואלת.
הוא אומר: "דיברתי אתו, הוא יסגור לך הכל. לכי לכי".
אני נוסעת לחשמלאי ואומרת לו: "אומרים לי לא עשיתָ אור אחורי. אין טסט. יאצֶק אמר דיבר אתך הרגע".
עברית של היום.
"מי אמר שלא תיקנתי לך את האור האחורי?" אומר החשמלאי. "תני לי את המסמכים ותמתיני בצל".
אני מגבירה את המזגן ומחכה בשקט במכונית, וכעבור כעשר דקות חוזר החשמלאי ובידו הרישיון והמדבקה של השנה הבאה. "שתהיה לך שנה טובה", הוא אומר; "תודה רבה, באמת", אני משיבה, וימינה ושמאלה ואני ברחוב מבצע קדש. עומס תנועה קל, המזגן על המקסימום, אני מכוונת אותו ישר אל פָּנַי. אין שום קשר בין הקור במכונית ללהט שמשתולל בחוץ. אני עולה הביתה, מחכה לי נגר חולה מאוד, עושה תיקונים וזקוק מאוד לכל אגורה כי לא קיבל פיצויים לאחר שחלה ופוטר. אני שואלת אותו לשלומו, והוא עונה לי:
"לפעמים יהיה יותר טוב".

אורלי קסטל-בלום

נולדה ב-1960. גדלה בתל-אביב. סופרת ומחזאית. בין ספריה שראו אור: לא רחוק ממרכז העיר, סביבה עוינת, היכן אני נמצאת, דולי סיטי, סיפורים בלתי רצוניים, המינה ליזה, שנינו נתנהג יפה, הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, רדיקלים חופשיים ועם אורז לא מתווכחים

תגובות

  1. ספור יפה ורגיש.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *