כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס. טל רבינוביץ' על בתי המשפט שבהם נעשה דין ולא צדק

במאבק כמו במאבק

אמרת שאת חזקה ולא הפסקת להודות לי על ההקשבה, על העצות, על הזמן, על האכפתיות. בכל משפט שני שיצא מפיך השחלת התנצלות ולאחר מכן הסבר ארוך אשר היה רק ההקדמה לדבר שאותו באמת רצית להגיד לי, אבל גם הוא רק מהווה את אפס קצהו של מה שבאמת עוד יש לך לספר, הגם שמעניין פעוט וקטן זה שהוא בעצם מאפיין, אני אוכל להבין את המכלול. ושוב התנצלת על שזה לוקח לך כל כך הרבה זמן לברור את המילים ואת הניסוחים, את מאוד מתרגשת ונסערת כי זו פעם ראשונה שאת מספרת ושאת יודעת שהזמן שלי יקר אבל רק אני אוכל להבין.
והתלבשת מאוד יפה, נראית כאישה מצליחה ויפה שיש לה הכול. שיערך היה מטופח ואסוף כלפי מעלה בסיכה מהודרת, ציפורנייך גם הן היו עשויות היטב. חייכת והיית נעימה, לא נראית לרגע מסכנה, או במצוקה, או נרדפת או זקוקה לרחמים. לא ניכרה בך ההתעללות רבת השנים שעברת בתוך ביתך, לא ראו את אפסיותך בזוגיות בה את חיית, לא הבחינו בפצעים שבנפש ולא בצלקות שבלב.

אמרתי לך שאינך צריכה להודות לי וכי זאת זכות שנפלה בחלקי לעזור לך. הסברתי לך שהתודה הגדולה ביותר תהיה אם אוכל לראותך “אחרי” כל הסיפור הזה, במקום טוב יותר נפשית וכלכלית. הרי יש לך עוד שנים רבות של חיים לפנייך. “חבל לבזבז את הזמן ואת משאבי הנפש על להודות לי ועל התנצלויות מיותרות, בואי נראה מה אנחנו עושות הלאה”.

הרי גם אני כמוך הייתי פעם תלויה במוצא פיהם של אחרים, גם אני נתליתי בתקוות כי אוכל להסתייע בעזרתם האדיבה של אנשים טובים באמצע הדרך, גם אני חיפשתי כיצד לשפר את מצבי, כיצד לצאת החוצה מתוך הבוץ התובעני הזה וגם אני הייתי גאה כל הזמן והתלבשתי יפה וניסיתי לשדר אופטימיות וכוח. הייתי מצחיקה ורגישה וחיפשתי מה אוכל לתת בתמורה כדי להרגיש שוות ערך, כדי להרגיש ראויה.

אמרת שהשתנית, שאינך מי שהיית, שהתפכחת, שנפקחו עינייך, שהבנת את המציאות והחלטת להילחם.
“אני אסרטיבית והחלטית, אני לא אתן לו לרמוס אותי, יש לי שלוש בנות לגדל והן לא צריכות אימא סמרטוט. אני לא אתן לו לקחת את הכול”.
“יופי”, אמרתי לך, “זו גישה נכונה. תלחמי על האושר שלך, על הזכויות שלך, על החיים שלך”.
אמרת, וסיפרת, ותיארת, והסברת, והתנצלת, כל כך הרבה התנצלת. ניסיתי לתת לך מניסיוני, מכוחותיי, מיכולותיי, מהצלחתי.

הקשבת, הבנת אך לא קיבלת את דבריי.
התווכחת – וזו בהחלט זכותך המלאה.
התעקשתי לשכנע אותך ואמרתי לך: “תעזבי את הצדק, תעזבי את העקרונות. את רוצה להיות צודקת וכושלת, או חכמה ומצליחה?!”
ואת, ברוב תמימותך, רצית צדק. חחח, צדק.
“בבתי הקברות ובבתי משוגעים יושבות נשים שבנו על הצדק”, רציתי לומר לך אך התאפקתי.
“הצדק יהיה האושר שלך כשהסיפור הזה יהיה מאחורייך”, התנסחתי בדרך אחרת.
“אבל בית המשפט יראה, יבין, לא יכול להיות שהאמת לא תצא לאור”, טענת כלפיי ובמבטך הייתה תחינה.
“עזבי את משאלת הלב”, השבתי, “בבית המשפט נעשה דין, לא צדק”, הרמתי את קולי במטרה לנער אותך מהתמימות המטופשת עליה התעקשת, אבל את היית נחושה להופיע בבית המשפט ללא עורך דין (אגב, את לא הראשונה ששמעתיה כך).
“השופט יגלגל אותך החוצה מכל המדרגות ולכל הרוחות”, ניסיתי לאיים עלייך, אך את התעקשת בביטחון כי תוכלי לייצג את עצמך.
“בעלך עורך דין, הוא יעשה ממך צחוק, את לא מבינה?” הכעסת אותי בשל חוסר יכולתך לקבל את הסיוע שרציתי לתת לך. בסופו של דבר לא הצלחתי להניעך מצעד ההתאבדות הכול כך מיותר שהחלטת לקחת על עצמך.

מה חשבת? חשבת שאם סוף כל סוף לאחר שנים רבות של כניעה החלטת להילחם, אז די בהחלטה עצמה כדי לנצח? את לא יודעת שבמאבק צריך לנצח – ולנצח פירושו להביס?! את רוצה להתחשב בצד הנגדי (בבעלך) למרות שהוא לא הולך להתחשב בך, אלא לקרוע אותך לגזרים בבית המשפט? את רוצה להתחשב במי שגרם לך עוול והזיק לך על חשבון הימנעות מהגנה עצמית?
“את תוכלי להתחשב בו לאחר שתנצחי אותו אבל לא כאשר את צריכה להילחם בו. את עושה טעות: כך לא נאבקים”.

המשכת להודות לי על זמני ועל סבלנותי.
המשכת להתנצל בתחילת כל משפט.
התהדרת בנוצותייך שאין לך ושידרת בעצם התבטלות.
את עוד חשבת את עצמך ככשירה להלחם?

הזירה החדשה בה את מתכוונת להילחם בנויה ממערכת מושגים וערכים שאינך מכירה: בבית המשפט הצדק אינו גורם יחיד, אם בכלל. יש דינים, תקנות, ובעיקר – פרוצדורה, ביורוקרטיה, וסגידה דווקא לחזק.
את חושבת שאת חזקה כי החלטת לצאת למאבק ואת טועה: את חזקה כי שרדת עד עתה, אבל כדי לצאת למאבק צריך לרצות לנצח ואת זה את עדיין לא רוצה, את עוד לא בשלה, עדיין אינך מבינה, את רק בתחילת הדרך ולא בסופה.
יש לך עוד הרבה מה ללמוד ובמי להסתייע, את עדיין לא שם, את עדיין לא יודעת. את עוד לא מסוגלת. את אינך יכולה לדמיין את הצד השני מובס אלא רק את עצמך עומדת מולו, וזה לא מספיק.


אחרית דבר:
יומיים לפני תאריך דיון קריטי בבית המשפט, ר’ החליטה, למרות אזהרותיי והתרעותיי, לייצג את עצמה בבית המשפט נגד בעלה, עורך הדין היפה, המצליח, השרמנטי, בן-בית בזירה המשפטית שכה נהירים לו נפתוליה מאז ועד היום לא שמעתי ממנה דבר.

על הכותבת טל רבינוביץ`

מחברת הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספריית הפועלים הקיבוץ המאוחד

תגובות

  1. אז הפתרון שלך הוא… להילחם במי שהאשה חיה איתו שנים?? מה הפתרון בזה- ולמה לדעתך הוא מוצלח? לדעתי יש בך שנאה עצומנ וזו בהחלט לא הפתרון.

  2. והכי חשוב שתהיה שם בשבילה כשהיא תיפול

  3. אליקו

    קראתי, נהנתי ונכון נורא:
    מזכיר לי משהו: אני בא מבית ליברלי ופתוח והייתי נשוי לאחת מבית דתי-פנאט שהכל אסור ומותר בשם הדת. כי לאבא שלה יש כיפה על הראש ובשם הדת מותר לעשות! אחרי 4 חודשי נישואים הבנתי שזה לא זה ומאז 4/2002 אני גרוש. ללא ילדים. אלא מה?! טחנות הצדק, שבמקום שיגמרו עניין ויחלקו את הרכוש, הדל והמועט יש לומר, ממתינים עם ההחלטה מאז תאריך זה ועד היום. כי הכל מותר בשם הדת. למרות שאני עומד להנשא בשנית לבחורה שהיא משוש חיי באמת, עוד לא החליטו בבית הדין בנושא ההחלטה. ממש בושה!

  4. האקסית המיתולוגית

    לא כל גירושין חייבים להסתיים בצורה נוראית כמו זו שלך.
    חבל שאינך פוקחת את עינייך ואינך מקבלת את העובדה שבכל אדם”רע”
    יש גם טוב.
    עצם העובדה שאת מנסה להמריד אישה נגד בעלה (עדיין לא היה משפט הגירושין) ואת מנסה לסכסך בינהם מעבר לתהום שנפערה ביניהם בין כה וכה, את מוכיחה עד כמה את משליכה את יחסייך עם הגרוש על נישואיי אחרים וחבל.
    האישה לא שבה ופנתה אלייך בגלל שחשה שכאשר היא לא שומעת בקולך אינך תומכת בה נפשית. עלייך ללמוד לדעת לתמוך ולקבל גם כאשר אדם אינו חושב כמוך.

    • אלמוני

      אין פטנטים את זה בטח שמעת. אבל יש בחורה מדהימה בפתח תקוה. קוראת אנשים כמו ספר פתוח. מדהימה וחיובית. פותחת בקלפים בשיטה קבלית ולא מתיימרת להיות נביאה. עם אנרגיות נהדרות. לי היא שינתה את החיים במפגש אחד עד כמה שזה נשמע מוזר, יש לי אימייל בשבילך:
      orakel@walla.co.il

      והעיקר שלא תשמיני בתקופה הזו
      🙂

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *