בננות בנות שמרשות לעצמן
גבר כשל אל תוך החדר. גבר בעל קומה, בלבוש מרושל, פניו אינם מגולחים, מדיפים ריח חריף של אלכוהול. כשהתנודד ופסע ביניהם התפצלו העומדים כמו גלי הים החצוי לשניים. עיניו האדומות מבכי או מחוסר שינה התעוותו בפניו הבהירים מתחת לגבותיו העבותות.
"שותקים, הא? "הוא פרץ בצחוק שעורר בשירה רעד, זרק את הז'קט שלו לעברה של גברת צעירה אחת שנסוגה בבהלה כאילו היה פצצה מתקתקת וניסה לייצב את עצמו. כפתורי החולצה שקרע מעליו התפזרו על רצפת השיש. "וזה אתם…" קולו נסדק "זה אתם בחרתם בזה. אז יש לי חדשות בשבילכם, עכשיו זה מתחיל…."
"מה מתחיל?" מלמלה שירה והתקדמה לעברו, אך עצרה בחשש מרחק כמה צעדים. הוא הביט בה, צמצם את עיניו וחייך. אז התקרב אליה בשלושה צעדים מסורבלים ולחש באוזנה: "הוא חושב, הוא חושב שהוא מאו" והחל להתנדנד ולהסתובב במעגלים הולכים וצרים. קצף עלה בזויות פיו: "חכו חכו, עוד תראו" הוא ניגב את שפתיו בגב ידו "לאן הכנסתם את עצמכם, אתם עוד…" איש לא ניגש אליו כשהתמוטט על הרצפה הקרה, מתיישב ברגליים פשוקות כמו חיית קרקס מבדחת, מביט בעיניהם הקרות של הסובבים אותו. אלא שלא צחקו. על-פי עיניה הקרועות בכאב ובתדהמה של רומי, על-פי פרקי אצבעותיה שהלבינו מנשיכותיה, על-פי גופה הדרוך, הבינה לפתע שירה מי האיש. האם היתה היחידה שלא זיהתה את דניאל מ.ט.ט? מבט מהיר נוסף הבהיר לשירה שרומי, הבוסית שלה, כמו תמיד במצבי חירום, עומדת לפעול. ובאמת, בשלב מסויים רומי לא התאפקה עוד ופילסה דרך לעברו. מתוך תיאום נסתר בזמן ובעוצמת הרגשות פרץ גם בחור נמוך קומה ורחב כתפיים למרכז, קורע לו דרך בין גברות ואדונים שעדיין עמדו קפואים כפסלי שעווה. כשרומי והגבר הצעיר הרימו את האחד שקרס והוליכו אותו בעדינות אל החושך שבחוץ, הבחינה שירה שכף ידה של רומי נוגעת כמעט באקראי בפניו. עיניה הגדולות ננעצו בגבו של האיש עד אשר נעלם ואיתו, כך קיוותה, הסערה הגדולה שעורר. אלא שהמבוכה היתה כבדה ורבצה כעננה רוויה על תווי הפנים המתוחים ועל הגבות המכווצות. שירה התבוננה בנוכחים שפערו עיניים ועיוותו את שפתותיהם והרגישה כיצד תחושת האי נחת הולכת ומתחלפת בלחשושים שפגעו בגבה. היא חשה את השפלתו על בשרה.
צבועים, נעו שפתיה של שירה ללא קול, צבועים עלובי נפש, אפשר לחשוב שזה לא יכול לקרות לכם, סיננה בשקט, על אף שידעה שכזאת לא יקרה להם. שכן, לעיתים נדירות, אם בכלל, ניתן היה להיות עד להתרחשות שכזו בציבור. אנשים נהגו באיפוק, מפגינים כלפי העולם רק את הצד השמח שבאישיותם. אבל עכשיו זה קרה, ואי אפשר היה להתעלם מזה. שמץ של חיוך הסתמן על שפתיה. איזה אומץ, חשבה בהתפעלות, איזו תעוזה. אבל למה בדיוק התכוון? חשבה, האם רומי יודעת? היא סקרה את הנוכחים שחזרו לשתות, לאכול ולהחניף זה לזה.
למעשה, למן הרגע שנכנסה לבית ההוצאה, עוד לפני שדניאל התמוטט, הביטה בהסתייגות באנשים שעמדו בחדר העבודה שלה: במבטים החלולים, במלצרים הזריזים שנעו במדי כסף מתכתיים ובפנים החתומים, ובשולחנות שעוד באותו בוקר היו עמוסים בערימות של מטבעות זיכרון שמיינה והכינה לקראת שבוע העבודה הבא. עכשיו פזורים היו עליהם גביעי משקה נטולי תחתית וצלחות משי משולשות עמוסות במיני מאכלים מורכבים: פרוסות דקיקות מזנבותיו הססגוניים של דג הקשתות מעוטרים בעיני צלופחים, מאפה אפרסמונים חם ברוטב שמנת שחורה, וביצי שוקולד סיני כתמתם. אף שלא יכלה להתרפק על זיכרונות מאפי בית מפני שנולדה לעידן אחר מזה של רומי, תיעבה את המאכלים המתוחכמים האלה וסירבה למלצרים. תחת זאת נטלה כוסית יין שלתוכה בזק המלצר אבקני אקסאורגז שקופים. את אבקני האקסאורגז היה צריך להוסיף רק בזמן השתייה, שאם לא כן היו מאבדים מכוחם. וכוחם, הו כמה היה אהוב על שירה! איזה טיפש, חשבה, יסרב לחוש קל ומאושר בן רגע, מעורסל כתינוק בעננים צימריים וורודים.
אף שחושיה כבר היו מעורפלים זיהתה אותם מיד. אנשי הקבוצה ריחפו בינות למוזמנים המכובדים, עיניהם קודרות וחיות יותר, צעדיהם מהוססים יותר, לבושם רגיל אך תמיד שזור בו איזה סימן יוצא דופן: בדש המעיל, בעניבה, בגרביוני הנשים – כמעט לא ניכר, אבל בכל זאת שם.
צחוק גס וקולני קטע את שיחתם של קבוצת אורחים שעמדו בסמוך לכניסה ובחנו אותה במבט ביקורתי. היא השתתקה, סמוקה, חשה עצמה בולטת כמו כתם אדום על חולצה לבנה, וחמקה לחסות בצילה של רומי שחזרה בינתיים לאולם חיוורת ומותשת. בדיוק ברגע זה הודיע יזהר לכל המסובים שברצונו לנאום. כולם השתתקו והפנו אליו מבט סקרני. "זה רגע משמח" פתח יזהר בקול מונוטוני נטול להט, "השקת הספר הדיגיטיוי החדש "שקר המניות בקשר הנישואים' עלתה מעל ומעבר לציפיותינו ואני גאה להכריז על הורדת הקובץ המאה אלף בשבוע הראשון להשקתו. אין ספק" גירד באפו "שמדובר בספר שקובע שיא חדש בתולדות רבי המכר. כבר הבוקר, ואנחנו חודש אחרי, קיבלתי דיווח משירה (הוא שלח לה חיוך אוהד) שמספר הכניסות לאתר שלנו וההזמנות מהסלולר עומדות על מאתים אלף עותקים". שירה זכרה היטב את סוף הסרט המצורף לסוף הספר. כמקובל, צולם הסופר כשהוא קורא מתוך ספרו, אחר-כך צילמו אותו מתראיין בבית ההוצאה ולבסוף – שני מבקרי ספרות שניתחו את המהלך ששירטט בספרו ואת הקורלציה המפתיעה בין יחסי נישואים למדד המניות. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מהקהל ושירה נוכחה לדעת שצדקה: מי שלא מחאו כפיים היו אנשי הקבוצה של רומי שעמדו דוממים ומשתאים כל אחד במקומו והחליפו מבטים בינם לבין עצמם.
"אני רואה שיש לכם פה יופי של ספרים" אשה צעירה ועגלגלה בעלת שיער בהיר וקלסתר פנים מעודן עמדה ליד רומי, קוראת בקול שאינו נעדר אירוניה את שמות ספרי ההוצאה שהופיעו על המסך הדיגיטלי: "עשרת השלבים בדרך להצלחה כלכלית",
"כיצד להתעשר גם משעות הפנאי",
"איך לאשפז את ההורה המזדקן ולהרוויח",
"איך לעשות כסף מהמוות של עצמך". שם עצרה והעיפה ברומי מבט שובב.
שירה המשיכה להסתובב בין האורחים ולהקשיב לשיחות. שמו של מי שפרץ למסיבה חזר כמעט בכולן, בלחשושים רמים. דניאל מ.ט.ט, מנכ"ל טכנולוגיות טלפתיות, נחשב לאחד האנשים החזקים במשק הישראלי והוכתר פעמיים ברציפות כאיש השנה בשל ההישגים הנאים של החברה שניהל. מישהו נזכר שבשבוע הקודם פשטה השמועה שמ.ט.ט ניהל חיים כפולים ובשעות הפנאי, המועטות יש לציין, לימד בהתנדבות מוסיקה קלאסית מתקופת הבארוק ועד ליצירה האחרונה הלא מגוייסת שהושמעה בגלוי בקונצרט בהיכל התרבות בתל-אביב בטרם הוחלף שמו ל"היכל ההצלחה".
שירה חשה במבט עיקש המתחכך בעורפה ומכריח אותה להסתובב.
"את נראית המומה", בחור נמוך קומה ורחב כתפיים בעל עיניים צרות ושפתיים בשרניות פסע לקראתה.
"ממש לא", נשאה אליו עיניים חודרות, "אני לא כמו…" אלא שאז הכירה בצעיר שעזר לרומי לשאת את מ.ט.ט החוצה.
"אתה מכיר אותו?"
השפתיים הנאות נקפצו "אני עובד בחברה שלו, נעים לי מאוד" אמר והושיט ידו ללחיצה "אודי טכנולוגיות טלפתיות, מהנדס מחשבים בכיר"
שירה התעלמה מידו שצנחה מטה והקישה ברכות על ירכיו "את יודעת", נאנח "הוא היה מנכ"ל מצויין ו.."
"אתה מדבר עליו כאילו הוא כבר מת" נימת קולה נשמעה, אפילו לעצמה, נוזפת מדי.
"את צוחקת?" אמר " אחרי תוצאות המישאל? ואחרי מה שראינו כאן? הוא באמת גמור."
שירה סקרה אותו "למה", שאלה בקור, "בגלל המישאל?"
"אני באמת לא יודע" ענה המהנדס בשקט.
שירה התרחקה ממנו. למן הרגע בו הוצא דניאל מבית ההוצאה איבדה כל עניין במסיבה. היא כבר חשבה לעזוב אלא שאז החלה ההופעה והמוסיקה והקצב כפו על גופה להישאר. הראפר ארוך הרגליים התנועע עם הקצב, שלח את ידיו קדימה בסירבול חינני והחל לדקלם:
"שותקים, הא? "הוא פרץ בצחוק שעורר בשירה רעד, זרק את הז'קט שלו לעברה של גברת צעירה אחת שנסוגה בבהלה כאילו היה פצצה מתקתקת וניסה לייצב את עצמו. כפתורי החולצה שקרע מעליו התפזרו על רצפת השיש. "וזה אתם…" קולו נסדק "זה אתם בחרתם בזה. אז יש לי חדשות בשבילכם, עכשיו זה מתחיל…."
"מה מתחיל?" מלמלה שירה והתקדמה לעברו, אך עצרה בחשש מרחק כמה צעדים. הוא הביט בה, צמצם את עיניו וחייך. אז התקרב אליה בשלושה צעדים מסורבלים ולחש באוזנה: "הוא חושב, הוא חושב שהוא מאו" והחל להתנדנד ולהסתובב במעגלים הולכים וצרים. קצף עלה בזויות פיו: "חכו חכו, עוד תראו" הוא ניגב את שפתיו בגב ידו "לאן הכנסתם את עצמכם, אתם עוד…" איש לא ניגש אליו כשהתמוטט על הרצפה הקרה, מתיישב ברגליים פשוקות כמו חיית קרקס מבדחת, מביט בעיניהם הקרות של הסובבים אותו. אלא שלא צחקו. על-פי עיניה הקרועות בכאב ובתדהמה של רומי, על-פי פרקי אצבעותיה שהלבינו מנשיכותיה, על-פי גופה הדרוך, הבינה לפתע שירה מי האיש. האם היתה היחידה שלא זיהתה את דניאל מ.ט.ט? מבט מהיר נוסף הבהיר לשירה שרומי, הבוסית שלה, כמו תמיד במצבי חירום, עומדת לפעול. ובאמת, בשלב מסויים רומי לא התאפקה עוד ופילסה דרך לעברו. מתוך תיאום נסתר בזמן ובעוצמת הרגשות פרץ גם בחור נמוך קומה ורחב כתפיים למרכז, קורע לו דרך בין גברות ואדונים שעדיין עמדו קפואים כפסלי שעווה. כשרומי והגבר הצעיר הרימו את האחד שקרס והוליכו אותו בעדינות אל החושך שבחוץ, הבחינה שירה שכף ידה של רומי נוגעת כמעט באקראי בפניו. עיניה הגדולות ננעצו בגבו של האיש עד אשר נעלם ואיתו, כך קיוותה, הסערה הגדולה שעורר. אלא שהמבוכה היתה כבדה ורבצה כעננה רוויה על תווי הפנים המתוחים ועל הגבות המכווצות. שירה התבוננה בנוכחים שפערו עיניים ועיוותו את שפתותיהם והרגישה כיצד תחושת האי נחת הולכת ומתחלפת בלחשושים שפגעו בגבה. היא חשה את השפלתו על בשרה.
צבועים, נעו שפתיה של שירה ללא קול, צבועים עלובי נפש, אפשר לחשוב שזה לא יכול לקרות לכם, סיננה בשקט, על אף שידעה שכזאת לא יקרה להם. שכן, לעיתים נדירות, אם בכלל, ניתן היה להיות עד להתרחשות שכזו בציבור. אנשים נהגו באיפוק, מפגינים כלפי העולם רק את הצד השמח שבאישיותם. אבל עכשיו זה קרה, ואי אפשר היה להתעלם מזה. שמץ של חיוך הסתמן על שפתיה. איזה אומץ, חשבה בהתפעלות, איזו תעוזה. אבל למה בדיוק התכוון? חשבה, האם רומי יודעת? היא סקרה את הנוכחים שחזרו לשתות, לאכול ולהחניף זה לזה.
למעשה, למן הרגע שנכנסה לבית ההוצאה, עוד לפני שדניאל התמוטט, הביטה בהסתייגות באנשים שעמדו בחדר העבודה שלה: במבטים החלולים, במלצרים הזריזים שנעו במדי כסף מתכתיים ובפנים החתומים, ובשולחנות שעוד באותו בוקר היו עמוסים בערימות של מטבעות זיכרון שמיינה והכינה לקראת שבוע העבודה הבא. עכשיו פזורים היו עליהם גביעי משקה נטולי תחתית וצלחות משי משולשות עמוסות במיני מאכלים מורכבים: פרוסות דקיקות מזנבותיו הססגוניים של דג הקשתות מעוטרים בעיני צלופחים, מאפה אפרסמונים חם ברוטב שמנת שחורה, וביצי שוקולד סיני כתמתם. אף שלא יכלה להתרפק על זיכרונות מאפי בית מפני שנולדה לעידן אחר מזה של רומי, תיעבה את המאכלים המתוחכמים האלה וסירבה למלצרים. תחת זאת נטלה כוסית יין שלתוכה בזק המלצר אבקני אקסאורגז שקופים. את אבקני האקסאורגז היה צריך להוסיף רק בזמן השתייה, שאם לא כן היו מאבדים מכוחם. וכוחם, הו כמה היה אהוב על שירה! איזה טיפש, חשבה, יסרב לחוש קל ומאושר בן רגע, מעורסל כתינוק בעננים צימריים וורודים.
אף שחושיה כבר היו מעורפלים זיהתה אותם מיד. אנשי הקבוצה ריחפו בינות למוזמנים המכובדים, עיניהם קודרות וחיות יותר, צעדיהם מהוססים יותר, לבושם רגיל אך תמיד שזור בו איזה סימן יוצא דופן: בדש המעיל, בעניבה, בגרביוני הנשים – כמעט לא ניכר, אבל בכל זאת שם.
צחוק גס וקולני קטע את שיחתם של קבוצת אורחים שעמדו בסמוך לכניסה ובחנו אותה במבט ביקורתי. היא השתתקה, סמוקה, חשה עצמה בולטת כמו כתם אדום על חולצה לבנה, וחמקה לחסות בצילה של רומי שחזרה בינתיים לאולם חיוורת ומותשת. בדיוק ברגע זה הודיע יזהר לכל המסובים שברצונו לנאום. כולם השתתקו והפנו אליו מבט סקרני. "זה רגע משמח" פתח יזהר בקול מונוטוני נטול להט, "השקת הספר הדיגיטיוי החדש "שקר המניות בקשר הנישואים' עלתה מעל ומעבר לציפיותינו ואני גאה להכריז על הורדת הקובץ המאה אלף בשבוע הראשון להשקתו. אין ספק" גירד באפו "שמדובר בספר שקובע שיא חדש בתולדות רבי המכר. כבר הבוקר, ואנחנו חודש אחרי, קיבלתי דיווח משירה (הוא שלח לה חיוך אוהד) שמספר הכניסות לאתר שלנו וההזמנות מהסלולר עומדות על מאתים אלף עותקים". שירה זכרה היטב את סוף הסרט המצורף לסוף הספר. כמקובל, צולם הסופר כשהוא קורא מתוך ספרו, אחר-כך צילמו אותו מתראיין בבית ההוצאה ולבסוף – שני מבקרי ספרות שניתחו את המהלך ששירטט בספרו ואת הקורלציה המפתיעה בין יחסי נישואים למדד המניות. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מהקהל ושירה נוכחה לדעת שצדקה: מי שלא מחאו כפיים היו אנשי הקבוצה של רומי שעמדו דוממים ומשתאים כל אחד במקומו והחליפו מבטים בינם לבין עצמם.
"אני רואה שיש לכם פה יופי של ספרים" אשה צעירה ועגלגלה בעלת שיער בהיר וקלסתר פנים מעודן עמדה ליד רומי, קוראת בקול שאינו נעדר אירוניה את שמות ספרי ההוצאה שהופיעו על המסך הדיגיטלי: "עשרת השלבים בדרך להצלחה כלכלית",
"כיצד להתעשר גם משעות הפנאי",
"איך לאשפז את ההורה המזדקן ולהרוויח",
"איך לעשות כסף מהמוות של עצמך". שם עצרה והעיפה ברומי מבט שובב.
שירה המשיכה להסתובב בין האורחים ולהקשיב לשיחות. שמו של מי שפרץ למסיבה חזר כמעט בכולן, בלחשושים רמים. דניאל מ.ט.ט, מנכ"ל טכנולוגיות טלפתיות, נחשב לאחד האנשים החזקים במשק הישראלי והוכתר פעמיים ברציפות כאיש השנה בשל ההישגים הנאים של החברה שניהל. מישהו נזכר שבשבוע הקודם פשטה השמועה שמ.ט.ט ניהל חיים כפולים ובשעות הפנאי, המועטות יש לציין, לימד בהתנדבות מוסיקה קלאסית מתקופת הבארוק ועד ליצירה האחרונה הלא מגוייסת שהושמעה בגלוי בקונצרט בהיכל התרבות בתל-אביב בטרם הוחלף שמו ל"היכל ההצלחה".
שירה חשה במבט עיקש המתחכך בעורפה ומכריח אותה להסתובב.
"את נראית המומה", בחור נמוך קומה ורחב כתפיים בעל עיניים צרות ושפתיים בשרניות פסע לקראתה.
"ממש לא", נשאה אליו עיניים חודרות, "אני לא כמו…" אלא שאז הכירה בצעיר שעזר לרומי לשאת את מ.ט.ט החוצה.
"אתה מכיר אותו?"
השפתיים הנאות נקפצו "אני עובד בחברה שלו, נעים לי מאוד" אמר והושיט ידו ללחיצה "אודי טכנולוגיות טלפתיות, מהנדס מחשבים בכיר"
שירה התעלמה מידו שצנחה מטה והקישה ברכות על ירכיו "את יודעת", נאנח "הוא היה מנכ"ל מצויין ו.."
"אתה מדבר עליו כאילו הוא כבר מת" נימת קולה נשמעה, אפילו לעצמה, נוזפת מדי.
"את צוחקת?" אמר " אחרי תוצאות המישאל? ואחרי מה שראינו כאן? הוא באמת גמור."
שירה סקרה אותו "למה", שאלה בקור, "בגלל המישאל?"
"אני באמת לא יודע" ענה המהנדס בשקט.
שירה התרחקה ממנו. למן הרגע בו הוצא דניאל מבית ההוצאה איבדה כל עניין במסיבה. היא כבר חשבה לעזוב אלא שאז החלה ההופעה והמוסיקה והקצב כפו על גופה להישאר. הראפר ארוך הרגליים התנועע עם הקצב, שלח את ידיו קדימה בסירבול חינני והחל לדקלם:
"קדימה מדינה, מדינה עברית
נבנה את השפה נמחוק את האנגלית
את היורית
את הצרפתית
נשאיר רק ת'נשיקה
נעתיק ת'אהבה
אהבה לשפה
שפה תחתונה
שפה עליונה
בן יהודה צדק
צריך לשון עברית
אבל מה שקרה
לשון נפלה על לשון
ואנחנו נפלנו
ישר לאבדון
נתיישב כולנו
בנגב עכשיו
נפריח ת'שממה
זאת התשובה
אחד העם
לא היה סתם
ואם לא מאוחר
נתחיל כבר מחר
ואל תשכח חבר
כמה טוב לנו יותר
כמה טוב לנו יותר
באותה השעה עצמה התכרבל דניאל במושבו והתבונן בתמיהה בגבו של האיש במושב שלפניו שהיה רחב בהרבה מגבו של נהגו האישי. "מה זה הזיקוקים האלה?" זרק בקול כבד, ספק לעצמו ספק לנהג המונית "שוב יום העצמאות?" הוא שמע את צרחות הסירנות בכביש שנבלעו בקולו העמוק של ישראל והכרזות המוארות שחלפו על פניהם נדמו לו כאבחות ברק, ואז נעצמו עיניו מאליהן והכול נבלע בחשיכה.
