געגוע

אני שרועה על הסדין הישן, מסביבי בליל קולות קיץ עמום, תוחבת את אצבעות הרגליים לחול הרך ועוצמת את עיניי. אני טועמת ענב שמנמן ובוהק, מופתעת לגלות טעם של חול מלוח. ימי שישי הלומי שרב מצטרפים לי יותר מתמיד לזיכרונות חמים.
אנחנו נחזור הביתה מהים, שזופים ורעבים, נתקין לנו ארוחת שבת של חלות מתוקות, סלט ביצים ועוף, ואני אתקשר לאמא לקבל את המתכון, נזכרת איך פעם הייתי לוקחת כל יום שישי ספר מהגן, לשבת, וקוראת אותו לאורה הצהוב של מנורת הלילה הקטנה עד שנרדמת. אני מסמנת לך בחיוך מזמין לבוא למים.
לפנות ערב, רחוצים ומגוהצים, אנחנו נותנים לאוויר הפריך לצנן את להט השבוע, פוסעים לאט, שותקים בחדווה השמורה רק לאלו שהשתיקה איננה עוד מבוכה עבורם. אני מציצה לעברך בחיוך נקי. "שבת שלום, יפתי," בצרוף נשיקה חמה וביתית על המצח מעורר בי תחילת צל געגוע. אחרי הסעודה אנחנו בסלון, מכורבלים בשמיכות, עיתונים פזורים סביבנו. כל מתיקות השבת מתנקזת לנקודה הזו. היית לי לבית. חבר הנפש שלי, אהבתי הגדולה, מלטף אותי בידו החמה והגברית, מלכד את שנינו. מוצ"ש. מועד ההגשה של כתיבת הסיפור קרוב לי מידי. אני מרגישה שהמוזות נטשו אותי. אולי אני מאושרת מידי בשבילן. אולי הן בוחרות להשתכן רק בעליות גג של סופרים מיוסרים, של משוררים שבורי לב. אתה מכין לי קפה, מצרף אליו עוגיה וחיוך. "צריכה עזרה?" "אני חסומה לגמרי. מחוסרת השראה, מנוטרלת. הסיפור לא נכתב לי" אני צריכה להתחבר לילדות שלי. "אני צריכה להתחבר לילדות שלי". "תנסי שלל אנקדוטות שיתחברו לך לסיפור שלם. יש המון כאלו". יש המון כאלו. איך שהיינו בונים אוהל בחדר ומציידים אותו בשמיכות ומזון. הפעם בה התבלבלתי בימים והבאתי את המערכת של היום הלא נכון ומשום מה נורא נבהלתי מזה. היום בו התקשרתי לאמא מהמזכירה לומר שאני חולה למרות שבכלל הרגשתי טוב אבל הייתה לי מועקה בלב, מהסוג שיש לילדות שחושבות יותר מידי. יום הולדת בדשא של הבית הישן עם מחקים צבעוניים בתור פרסים לילדי הבניין- אז גם קיבלתי את בובת הברבי הראשונה מה שלימים הפך להתמכרות קלה. ההליכה הקבועה לחוג ציור עם ריח של צבעי שמן וטרפנטין בסופו. איך שהיינו חוזרים ביום גשום מבית ספר ואמא הייתה מקלפת לנו את הגרביים הטובות מהרגליים, דואגת שהרגליים יתייבשו אל מול תנור החימום בזמן שהמרק מתבשל. הצדפים שאספנו בכינרת והתבררו לבסוף כסרטנים חיים. אטריות עם קינמון וסוכר. איך שנפלה לי האסופית לאמבטיה ונרטבה לגמרי כי לא יכולתי להפסיק באמצע. פתאום אני מרגישה איך דוק של דמעות מציף לי את העיניים וצל הגעגוע הופך לצביטה של ממש. דמעה מלוחה נושרת לי מהעין, זולגת לפה ומציפה אותי במליחות דומה לזו של החול. אני מרגישה כמו ילדה קטנה בטיול מרוחק שמתגעגעת הביתה. הדמעות הופכות לבכי של ממש. חנוק. אני רואה שאתה קצת מבוהל. איש משגיח שלי שלא מבין מה קורה ליקירתו המטופשת. אני מבקשת ממך טישו. מנסה להירגע. יושבת מול המחשב נרעשת מההתגלות שהילדות נגמרה לי. אני מתחילה לשרבט משהו בעיניים לחות. פתאום מתחשק לי להתקשר לאבא. אני כותבת קצת. מוחקת הרבה. אתה קורא לי מהסלון. אני יוצאת מהחדר והמסך הלח שוב הופך לבכי רטוב. "בנית לי אוהל". "תכנסי בבקשה. ברוכה הבאה לאוהל שלנו". אני נכנסת. מקל של מטאטא מחזיק שלוש שמיכות שקשורות לכיסאות בגומיות שיער. ממש כמו פעם. באוהל פרושות שמיכות פוך על הרצפה ועוד אחת גדולה להתכסות. על מגש קטן מונחת צלוחית עוגיות ושתי כוסות חלב. בנית לי אוהל. אני מניחה את הראש על הברכיים שלך. אתה מלטף לי את הראש ושר לי "נומי נומי נים" אולי בעצם הילדות לא נגמרה לי. אולי רסיסים ממנה מקשטים במוזיאקה צבעונית את העתיד שלי. אולי הכל בעצם רק מתחיל.