סיפור קצר: והנכדה לא מרפה, היא שואלת אם הנאצים עוד חיים היום, והישישה עונה בקול נמוך, כבר לא ילדים מי שנשארו, אומרים לא היתה שואה, לא היה כלום. קמטיה נמתחים לשני צידי הפנים, עיניה מתעגלות, השם יקום דמם

דנה אנה

מאז השלימו הוריה של דנה עם זכות הבחירה שתבעה מהם, בערך בגיל ארבע, היא תמיד העדיפה על כל בילוי אחר את הביקור בבית הסבתא שלה. שם היתה מתיישבת ביראת כבוד על שטיח הצמר שמשאיר למזכרת שערות אדומות על מכנסיה ואף כי הסבתא תמיד הציעה לה שוקו בכוס פלסטיק עם קש, דנה העדיפה לשתות, כמו סבתא, אותו תה מר ורותח בכוס זכוכית נתונה מאחז כסוף.
גם כשסבתא הציעה לקרוא לה סיפורים מחורזים על מוקי, פינוקי ושאר דמויות דמיוניות, וכשגדלה מעט, סיפורים לבני הנעורים על חבורות של שובבים, וגם כשכבר למדה לקרוא בעצמה, דנה תמיד דרשה לשמוע את הסיפור האחד ההוא.
בני המשפחה לא ידעו מתי שמעה את הסיפור לראשונה, ומי מבני המשפחה סיפר לה אותו, סבתא נשבעה שהיא מימיה לא סיפרה לה את הסיפור הזה, בין כך וכך, דנה לא השביעה את סקרנותם, אך תמיד ביקשה מסבתא שתספר לה אותו, וכשלא נענתה התנתה את ביקוריה אצל סבתא בהקראת הסיפור.

לילה אחד, כאשר ישבה במסתור עם רחל בת השנה וחודש ויומיים, ושרה בשקט, כמו בכל הלילות, איי לו לו לו לו אינגלה, להרדים אותה, פתאום נשמעו דפיקות חזקות בדלת למטה, חיילים נכנסו לבית.
ואז בוםבום.
ויעקוב עמד על המשמר, מאחורי הווילון השחור.
ובלילה הזה הכל נגמר והכל גם התחיל.
אפשר שנרדם, אפשר שהפחד שיתק אותו. אם כך או כך, החיילים לא טרחו לחפש אותה ואת התינוקת הנחנקת מתחת לכרית שהחניקה (הכניעה) את בכייה והסתלקו מהבית. היא יצאה מהמסתור והתגנבה חרש. הדממה מספרת יותר מכל מילה. הוא היה שרוע למרגלות הווילון השחור, כאילו נרדם. היא התיישבה לצדו והביטה בו דקות ארוכות. ליטפה את פניו, כיבתה את עיניו הקפואות בבהלתן. את רחל הקטנה עם עיניה הכחולות, המטעות את מוצאה, השאירה אצל הזוג פון-וינקלר באישון לילה. הם אמנם לא אהבו יהודים באופן מיוחד, אבל דווקא את יעקוב כן, כי היה אחראי על החלוקה של סיגריות ומלח, והיה מבריח לקלאוס פון-וינקלר מדי פעם דברים טובים בלא תשלום.
גם ביערות המשיכה לשיר לרחל הקטנה. כשחיבקה רק את הקור המקפיא חיבוק עקר. גם כאשר לא ניתקה את אצבעותיה המאובנות לאגרוף משותף עם אוצי, אחותה היפה, בבונקר החפור ביער האפלולי שליד טש’רניאק. גם כאשר כבר לא דובר על הרעב והשתיים כמדומה חלקו זו עם זו בהזייה משותפת, מלווה ברעם תותחים ובמטחי יריות, לא הפסיקה לשיר לרחל, איי לו לו לו לו אינגלה, עד שברלינר, שמת לא מזמן, הגיע ליער, ואחז בפרק ידה אחרי שאכלה נשיקה של לחם שנתן לה. היא הבינה שמשהו קרה אבל אינה זוכרת את הכאב שחשה כשברלינר סיפר לה שהלשינו על פון-וינקלר ולקחו את רחל הקטנה לעולמים. היא רק זוכרת את הכאבים בפרקי הידיים מהאחיזה החזקה, נדמה היה לה שזרימת הדם נעצרה. הגרמנים ימח שמם, שיישרפו בקבר השחור של היטלר, היא אומרת ווריד כחול רוטט בצווארה.
זר שיביט בנכדה הקשובה, יכול להניח כי הבונקר הקפוא והלח נמצא אי שם תחת השטיח עם השערות האדומות. הנכדה לא נושמת, גם לא ממצמצת, רק אצבעותיה כמו מנסות לחשוף את שורשי השטיח חופרות.
נו, הסבתא אומרת, כבר מאוחר.
והנכדה לא מרפה, היא שואלת אם הנאצים עוד חיים היום, והישישה עונה בקול נמוך, כבר לא ילדים מי שנשארו, אומרים לא היתה שואה, לא היה כלום. קמטיה נמתחים לשני צידי הפנים, עיניה מתעגלות, השם יקום דמם. כבר מאוחר. בואי אפתח לך את האור בחצר, שלא תשברי את הראש.
דנה עומדת בחצר לפני הגבול עם כתם האור שמטילה אלומת המנורה בחצר. היא לא זזה. צרצור צרצרים. קרקור צפרדעים. משב רוח חזק מנתק אגוז פקאן מהענף והוא נוחת על ראשה. היא קופצת בבהלה. היא בולעת את רוקה במהירות, סססס מסתנן משפתיה לאוויר הקר והיא מצמצמת את עיניה לסדק צר, נשבעת בליבה שהיא עוד תנקום, ימח שימם. בקבר השחור יקום דמם. שיישרף השם של היטלר השחור בקבר שלו. שיישרפו כל הגרמנים. דנה מתלבטת אם לשוב לבית הסבתא בשביל להיזכר במשפט המדויק.
היא ממשיכה להתאמן על המשפט בלב גם בארוחת הערב. עכשיו היא כבר בטוחה. הגרמנים ימח שימם שיישרפו בקבר של היטלר השחור. אמן. אביה מפר את רחש המלמול, איך היה אצל סבתא. שתיקה. איך היה אצל סבתא, האם חוזרת על השאלה ביאוש.
אני רוצה לצאת עם משלחת לפולין, היא עונה-שואלת. אמה ואביה מרימים גבה והצטלבות מבטיהם חידוש הוא לה. מזה זמן רב לא הביטו זה בזו. לא מוציאים ילדה בת תשע לפולין, ממהרת אמה להגיב. ואם כן, היא מתעקשת. אם כן, אין לך מה לחפש שמה, אולי כשתגדלי, זה אביה מדבר הפעם. היא קמה מהשולחן, אני גדולה. הם מביטים בה ומחייכים. היא שורכת אחריה את הילקוט ונעלמת בחדרה.
כעבור שתי פגישות על שטיח עם כוס תה במאחז כסוף, אמה מזרזת אותה להיכנס למכונית, את תאחרי לחוג חליליות. היא מסרבת. נעמדת מול המכונית, ידיה על מותניה, שותקת. את תאחרי, האם מרימה את קולה, כאילו אינה שומעת. היא מתרחקת בצעדים קטנים, מהירים ואילמים לפני המכונית. האם יוצאת מהמכונית, טורקת את הדלת בזעם ומטלטלת את כתפיה, מה יש לך? תגידי לי מה יש לך? דנה מישירה אליה עיניים רושפות, לא ידעתי שפולקסוואגן זה של הגרמנים ימח שימם שייקברו בקבר של היטלר השחור אמן, איך את יכולה, איך את יכולה. היא מתרחקת במהירות מעיניה הנדהמות של אמה. בלילה דנה מקשיבה לשיחת טלפון בין אמה לחברתה. יש לאמא הפושעת שלו מזל שהוא בחוץ לארץ, אני מתאפקת לא לטפל בה בעצמי. דנה מרימה את השמיכה מעל לראשה.
דנה יושבת מכונסת על השטיח אצל סבתה. זה עתה סיפרה הסבתא שאבא התקשר אמש מחוצלארץ. אז מה, היא עונה. אולי עדיף להפסיק. לא להיפגש, או להפסיק רק את הסיפורים, אומרת הסבתא. הילדה מתכווצת, אם לא תספרי לי אני לא אבוא. הסבתא מלטפת את ראשה, למה את רוצה כל פעם דווקא את הסיפור הזה. תיזהרי על התה, אומרת כשכוס הזכוכית בידה של דנה משמיעה קול שקשוק במאחז הכסוף. התה יישפך. היא לא עונה, קול השקשוק גובר. רק כשמתחילה זמירת יעקוב, רחל הקטנה ואוצי היפה, התה חוזר לשקט המהביל שלו, היא נאנחת לרווחה ומבטה שוב ננעץ בשטיח.
האם והבת אוספות את האב מנמל התעופה. על הדלת מודבק השלט “ברוך הבא משוויץ אבא”. כשהיא מבחינה בדמותו הנשקפת אליה ממסך הבקרה באולם הממתינים, היא מחליטה לסלוח לו על שיחת הטלפון לסבתא, ורצה לקראתו, ריצה שמסתיימת בקפיצה וחיבוק גדול. הוא מושיב אותה על המזוודה העליונה, והיא מחייכת בגאווה אל השומרים שלא הספיקו לעצור אותה בזמן.
לאחר חלוקת המתנות היא יושבת בחדרה, כובד מתפשט באיבריה. בעיניים רטובות, היא משליכה את האריזות הבוהקות עם ה”מייד אין ג’רמני” לפח, ואחריהן גם את הברביות החדשות. בעד מסך של דמעות היא בוחנת את עטיפת השוקולדמתוקמריר הריקה והמרשרשת, הלא לא יכלה לדעת את מקום הולדתו של הממתק. אף-על-פי-כן היא דוחפת אצבע ומקיאה.
איזה מזל, ממש במקרה, טוב ששמתי לב, אומרת המנקה ומנופפת מול פני האב את הבובות שמצאה בפח האשפה של דנה. האב דורש תשובה. היא ננעלת בחדרה, שותקת. הוא מקיש על הדלת. אין עונה. האם מתקרבת ומכה בכוח על הדלת. מדברים אליך, אז תעני. דנה תולשת דף צהוב מהמחברת, מציירת צלב קרס ומסמנת עליו איקס גדול עם שלושה סימני קריאה. אבא מקיש על הדלת בכריות של אצבעותיו, ואז הדלת נפתחת. כבר לא קוראים לי דנה, היא אומרת. מהיום קוראים לי אנה. היא טורקת את הדלת.
הכל בגלל אמא שלך, אומרת לפתע האם, שוברת את הדממה. מה אני יכול לעשות, הוא שואל. אני לא יכול לאסור עליהן להיפגש. אשתו מביטה בו. אולי כן. אולי אתה כן יכול. הוא מושך בכתפיו. דיברתי אתה. רמזתי לה בעדינות. אשתו מפנה את גבה אליו, אם המצב לא ישתנה בקרוב מאוד, אני אעשה צעד. היא עושה נזק לילדה שלי. אנה, היא זועקת. הוא אומר, את מאוד קיצונית. צריך לחשוב. הם נרדמים גב לגב, כבכל השנים האחרונות.
דנה חולה ונשארת לבדה בבית. אמה הבטיחה לחזור מוקדם מהעבודה. היא בוהה בטלוויזיה ולפתע שומעת קול מן החוץ ומנתרת כחתול מבוהל על הספה. “אל.. תי.. זכר!”. היא מציצה מהחלון אבל לא רואה דבר. האם באמת שמעה אותו כך אומר? היא עוצמת לרגע את העיניים כמתרכזת, מחכה, פוקחת אותן שוב, אישוניה מתרוצצים בכיוון הקול שמתקרב, “אל..תי זכר!”, עדיין היא לא בטוחה, היא צריכה לשמוע שוב, שיצעק שוב, שיעז לצעוק שוב, כעת היא מקשיבה היטב, מבועתת, נועלת דנה את הדלתות במהירות, מסיטה את התריסים, ורק אז שוב מעזה להציץ דרך חור המנעול. גם כאן אינה רואה מהיכן בוקע הקול. מה לעשות. מה לעשות? מה לעשות עכשיו? היא רצה לחלון המטבח. ה”אל.. תי- זכר!” הולך ומתרחק ממנה, וככל שהוא מתרחק, כך הולך וגובר ביטחונה במה ששמעה. היא נועצת את אגרופיה בתוך הקיר, צועקת בקול, איזה פרטיזנית עלובה, מוצאת נאצי ומסתגרת. תהרגי אותו פרטיזנית. בוםבום במקום. אילו סבתה היתה יודעת. היתה לה הזדמנות להרוג נאצי, אבל היא העדיפה להסתתר ולתת לו להמשיך להשפיע ככה על האנשים בשכונה. אם סבתא תדע, היא לא תספר לה לעולם את הסיפור. אנה מאכזבת. אנה מאכזבת, גבה מחכך את הדלת בדרכו מטה, ודמעותיה מטפטפות עיגולים לא סימטריים על הרצפה, אם יעבור כאן שוב, היא תיקח את סכין המטבח הכבדה, ותכה בו. תחתוך בו. שקט משתרר ודנה לא מעזה להציץ שוב החוצה. העיגולים על הרצפה מתחברים לאליפסה קטנה, כי בלב היא יודעת, שאם אין אומץ להציץ, בטח שלא יהיה אומץ לחתוך בבשר. אפילו של נאצי.
שפעת ילדים. הרופא נותן לדנה סירופ נגד שיעול. דנה שותה אותו אבל לא בולעת. אוגרת בפה ורצה לשירותים. בשואה לא היו תרופות. או שמחלימים איכשהו, או שמתים. כל הלילה היא משתעלת שיעולים חזקים שמכאיבים לה בתוך האוזניים. מתחת לשמיכה, לאור אלומת פנס קטן, היא מדפדפת באוסף התמונות שבקופסת עוגיות ישנה. תמונות שגזרה מבריטניקה בהיחבא. גופות, בערימות, אחד על השני, שלדים, בכלל לא נראים בני אדם. דנה לא נרדמת. מתחת לכל גזרי התמונות, מונח הצילום שבכל פעם נעתקת נשימתה בקרבה כשהיא רואה אותו. התמונה של מי שיכל לתת לה עיניים כחולות במקום החומות היהודיות שלה. אף גדול. קמטוטים קטנטנים מסביב לעיניים. שפתיים כהות מחייכות חיוך מופתע. ניצוץ לבן בעין הימנית. לחיים תפוחות, שני כפלי סנטר. עיניים בהירות. רואים, אף-על-פי שהצילום הוא בשחור לבן. סבתא נתנה לה את הצילום במתנה.
בבוקר יש לדנה חום גבוה. דנה, אומרת אמא, אני לא יכולה לבטל את הפגישה שיש לי היום וגם אבא לא יכול להישאר אתך, את חושבת שתסתדרי לבד עד הצוהריים? בשום פנים ואופן לא, עונה דנה. תזמינו את סבתא. ואין יותר דנה. כמה פעמים צריך להגיד. אנה.
סבתא מניחה על מצחה הקטן רטיות לחות, מלטפת את שערה השחור. אמה, בדרכה לטרוק את הדלת נותנת מבט רב משמעות בסבתא, “בלי סיפורים” היא לוחשת בתקיפות, “בסוף הילדה תשתגע”, הסבתא מהנהנת אף כי לא שמעה כלל, כי עדיין לא הרכיבה את מכשיר השמיעה שלה. דנה חורקת שיניים מחום. הסבתא מלטפת ביד קרה ורכה את לחיה של הנכדה, איי לולולולו איייינגלה, איי לו לו לו לו אייינגלה. דנה הולכת ונרדמת מלילה ללא שינה, מתרופות, משירתה, ממגע ידיה המרגיע, מניחוח הבושם הקלוש שממלא את אפה.
“אל.. תי- זכר! אל.. תי-זכר!”. דנה פוקחת את עיניה בחוזקה. הקריאה מגיעה מן החוץ ולא מהחלום. היא רוצה לטלטל את סבתא. נאצי עובר בחוץ ואוסר על כולם להיזכר בשואה. שיער הצמר גפן של סבתה מוטה לאחור, פיה פתוח, נשימתה נשמעת כחרחור קלוש. מכשיר השמיעה עדיין על השולחן. היא לא תעיר את סבתא. אנה לא מאכזבת. סבתא תהיה גאה. ראשה סחרחר מאוד, אבל היא ממהרת החוצה, לנאצי. לחייה לוהטות, כפות ידיה הקפואות מקררות אותן. היא רצה במורד המדרגות.
היא מסתתרת מאחורי השיחים של בוגין, השכנים, מנסה לעצור את השיעול הגואה בריאותיה ואז רואה סופסוף את הנאצי. הוא רוכב על עגלה עם סוס. על העגלה מונחים רהיטים, רהיטים שבזז מיהודים אחרי שרצח אותם בדם קר. רק ארבעה ספלי זכוכית לתה עם מאחז כסף נשארו לסבתא. ארבעה ספלים ושתי תמונות של יעקוב. הסבא הקודם של אנה. שתי תמונות. אחת לדנה ואחת לסבתא. “אל.. תי- זכר! אל.. תי-זכר!” רוכב בשכונה הנאצי הבוזז וצורח. היא שוב מתחרטת שלא קראה לסבתא לצאת אתה ולהרוג ביחד את הנאצי, במקום כל הנאצים שלא עלה בידה להרוג אז. מצווה, מצווה להרוג נאצי, היא ממלמלת. היא תביא לסבתא את המצווה חתומה. וראשה הולם מבפנים. ורגליה נשרטות מהשיחים הקוצניים של בוגין, והיא הולכת אחריו עד שנגמרים השיחים. השיעול מאיים לפרוץ, אבל היא עוקבת אחרי העגלה, היא יחפה, אדמה קרה נדבקת לכפות רגליה, והיא מטפסת על הגדר של בוגין בדרך לחצר של קלאוזנר, היא כמעט מאבדת את שיווי משקלה ונופלת, אך מספיקה לתפוס את הגדר בזמן, עתה היא הפוכה ורועדת והשמש החורפית מסנוורת את עיניה, אבל היא לא מאבדת את הנאצי. הוא אינו מבחין בה. היא מתפללת בלבה שסבתא לא תתעורר ותשמע את הנאצי, ליבה לבטח יתכווץ בעצב עמוק, כשתגלה שבשכונה של נכדתה מסתובב נאצי, בן גילה בערך, עם רכוש שבזז בלי רחמים.
היא מתגנבת, עוקבת אחריו, מוסתרת מאחורי עצים. הרחוב שומם, רק קריאתו נשמעת. “אל תיזזזכר!” והפחד מקצר נשימתה, אבל יש מטרה, יש מטרה, מצווה להרוג נאצי ימח שימו שייקבר בקבר של היטלר השחור, אמן. כשהנאצי מפסיק את קריאותיו, דנה מתמלאת נחישות. היא מתקרבת למטרה. הסוס מפלס את דרכו בדרכי העפר הרטובות מהגשם, והיא עוקבת אחריו מתוככי הפרדס והשיעול מתפרע בתוכה, היא מאדימה מהמאמץ לכלוא אותו בתוך הגוף, עיניה צרובות, והיא נשענת על עץ תפוז לרגע, רגליה רועדות.
רגלי הסוס מטופפותתופפות? מהר יותר. זה סימן שהנאצי מתרחק. היא רצה אחריו. כפות רגליה החשופות דורכות בכוח על אבנים חדות, טובלות בתוך שלוליות מים קרות, אבל היא שקטה, שומרת את הכאב בלב. הנאצי נעלם. היא ממשיכה לרוץ. עכשיו לא תוותר.
הנאצי נעצר ליד בקתה קטנה, מרוחקת. היא מסתתרת מאחורי קיר אבנים קטן באמצע השביל. הוא משחרר את הסוס מהעגלה ומשאיר את השלל בחצר. דנה מתנשפת, מסננת ססססס לחלל האוויר, לא בוער לנאצי לפרוק את השלל, הוא כבר שלו הרי. עמוד אד עולה מפיה וריאותיה שורקות. והיא מנסה לשאוף עוד אוויר וראשה סחרחר. הוא נכנס לצריף עץ קטן בלי חלונות. דנה יודעת מה קורה לעץ. ראשה כבד, אוצי היפה, ברלינר, גזרי הבריטניקה ומתחתם עיניו המופתעות של סבא יעקוב שלא היה כלל סבא ומת כשהוא אבא של רחל שמתה. שמות, אותיות, צבעים, איברים, הכל מתערבב בראשה כשהיא מסתובבת מסביב לבקתה. זו ההזדמנות למות וזו ההזמנות להיות פרטיזנית. גשם מתחיל לטפטף, בשמיים עננים כהים וכבדים, והפיג’אמה הורודה שלה איבדה את צבעיה, ועל כפות רגליה זולגים נחילי דם דקים, כלל אינה זוכרת מתי נשרטה, נשימתה מואצת וריאותיה מתרעמות עליה, והיא עוצרת את נשימתה שלא יפרוץ השיעול הארור, אל תיזכר אל תיזכר, ככה יעשה לאל תיזכר, לחייה לוהטות, עיניה נעצמות, רגליה נכנעות, היא נופלת אפיים ארצה, טעמו של החול בפיה, גופה הצנום רועד מקור ומבהלה. מול עיניה ג’ריקן של נפט. היא קמה. חייבת. עכשיו. היא מנסה לייצב עצמה על כפות הרגליים. כעת נעלם מעיניה. היכן הוא. ראתה אותו לפני רגע, בדיוק כמו תנור הנפט שלהם בבית. היא מביטה סביב, הג’ריקן כבד כמו סלע אך מבזיק מול עיניה מימין, מבהיק משמאל, קופץ מקדימה, מוליך את עיניה לאחור, היא שולחת יד, אך לא תופסת דבר, הנוזל בתוכו מיטלטל ומעיף גלי נפט קטנים, ולרגע אלה רק טיפות גשם, ולרגע אלה שוב טיפות של נפט, לו רק תתפוס אותו, את הג’ריקן החמקמק, היא תשרוף, תשרוף, כמו שישה מיליון יהודים שנשרפו אני אשרוף אותך נאצי, היא כבר צורחת, שתישרף בקבר של היטלר השחור, אמן, ימח שמך, היא צורחת, אבל יוצא לה קול חלוש, מחוספס, ומהבקתה יוצא הנאצי, והיא צורחת, צורחת כל כך, וליבה מחסיר פעימה כשהנאצי מביט בה בעיניים מלאות תימהון.
היא מפסיקה לנשום. שערה הרטוב מיטלטל מנקישות שיניה. הסיגריה הנעוצה בפיו של הנאצי נשמטת ארצה, הוא מביט בה, בפחד אמיתי, דנה רואה את הפחד של הנאצי, היא מחייכת, היא לא מפחדת, אנה לא מאכזבת, כך ייעשה כך ייעשה, היא צועקת ומשתטחת על האדמה.
שערה השחור מתפתל כנחשים בשלולית ועיניה נעצמות ורעמים נשמעים, וברקים מאירים את השמיים, ומאירים את היד המגששת אחר חום מצחה, מנסה לאסוף אותה מתוך המים והבוץ, הגבר הצנום אוחז בה בכוח, מכסה עליה מפני המטר, אייי אינגלה, אינגלה מה עשית, הוא לוחש ומלטף את מצחה הקודח, ושר, איי לו לו לו לו אייי ננננ גלה.

על הכותבת דקלה קידר

ילידת 1975, עוסקת במילים בכל מיני דרכים. בוגרת סם שפיגל. סיפורים מפרי עטה התפרסמו בביטאונים ספרותיים ובאוספי הסיפורים "ילדים גרושים" וב"עושים את זה". קובץ הסיפורים "הגברת העירומה" ראה אור בספריית הפועלים

תגובות

  1. בילבי

    סיפור יפה

  2. סימפסונייט

    מצמרר ומרגש
    תודה.

  3. דיתוּש

    דקלונת… זה סיפור משגע. וחזק.
    }—{

  4. כרגיל נוגע וכתוב נפלא

  5. אהבתי את הסיפור הזה מאוד,
    נגעת בי יותר ממה שאת מסוגלת לעלות בדעתך, זה מדהים, זה יותר ממדהים.
    כל כך הרבה רגשות בסיפור אחד…
    לא הרבה סיפורים גרמו לי לבכות.
    הצלחת להעביר לי מאוד חזק את הסיפור. וואו.

  6. וכתוב טוב מאוד.

  7. הצלחת להעביר את הסיוט בצורה מפחידה. חבל שהכל לא חלום.

  8. ללא מילים, אולי עם קצת מילים, אני יכול לבטא את התעצומה הרגשית עם קריאת הסיפור, שמעביר באופן כל-כך חזק, אמיתי וחווייתי את המסרים. כרגיל, את מצליחה לתחוב לקורא אצבע ללב ולגעת שם בפנים בכל מיני מקומות רגישים ועדינים שמביאים לתגובות בבטן ובעיניים. לעומתך, אני נשאר חסר מילים, אבל עם חוויה מרגשת.

  9. דקלה מפרויקט וי?

  10. משה רבינו

    סיפור טוב, אם כי ארוך מדי לטעמי

  11. Dragonfly

    כבר כתבו.
    בצדק.
    אני חושב שאני מבין קצת את דנה.
    את ההזדהות הטוטאלית שלה.
    הייתי שם פעם.
    לא בגיל כל כך צעיר כמוה.
    אבל הייתי.
    זה די נפסק אצלי, כמעט כמו שהתחיל.
    מבלי להבין למה.
    מבלי להתכוון.הפסיק.
    אולי זה בגלל אובדן הסקרנות שלפעמים מתלווה להתבגרות.
    אולי זו חסינות מסוימת שמתפתחת עם השנים לכל מה שלא קשור לכאן ועכשיו ומיד.
    קצת נזרקתי להרגשת התמימות של אז למקרא הסיפור.
    תודה דקלה.

  12. מיידלה

    אבל למה אינגלה?
    שם מתחיל הביזאר?

  13. נהדר.
    את הספר שלך נתן לי לקרוא יונתן אורון בשנה שעברה, נהניתי בצורה יוצאת דופן.
    שמחתי למצוא פה סיפור שלא נכלל בספר.

    נהדר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *