השמנתי?

"השמנתי?"
זהו! המטען הופעל ועכשיו יבוא הפיצוץ. כאילו שניתנה לנו איזו דרך למנוע את זה, איזו תשובה נכונה וברורה שתוציא אותנו מן התופת הנשית, לא משנה מה נגיד – גורלנו נחתם בצלוליט. כמו שגדול המשוררים טום וויטס כתב פעם: Two dead ends but you still gotta choose
אין סיכוי לפתח או להבין את הרטוריקה הגלומה בשאלה הזאת. כולה ירייה מהמותן המתעגלת. ירייה לא ממוקדת, אבל מורידה כל מה שבדרך.
בטח שהשמנת! או שבעצם מה פתאום, ההפך – רזית! הצילו.

"התאמנת מספיק החודש? הלכת בכלל לחדר כושר?" אני שואל ומיד מבין שיצאתי יותר מטומטם מפרסומת לטמפונים.
לבחורות יש פטיש לנעליים, זה משהו שאפילו האבא שלי האיכר הרומני יודע. אבל גם אם לבחורה יש אלף זוגות – יש לה רק זוג אחד של נעלי ספורט, בדרך כלל מכיתה ו', שם המידה של כף הרגל נעצרה. הנעליים של אהבתי נקברו בשביל ישראל ועמם נקבר גם הסיכוי שהיא תתהלך שוב בנעלי ספורט. חסל סדר אירובי.
אז איך אני יוצא חי מהשאלה הזו? אני בורח בדמיון לימי שרות החובה שלי, כשכל הבנות בבסיס היו ממאנות להגיע לחדר האוכל בטענה שהוא מגעיל ומסתגרות בחדרן כדי לנשנש איזו 'מסיבמבה' לפני השינה. שנה ותשעה חודשים עוברות ופתאום צומח לך משחן בין הפופיק לתחת. מצחיק, אבל האישה שלי לא קרובה להיות משחן והיא אפילו מתרחקת מ'במבה', בחשיבה לפחות.
"את צריכה לחרבן יותר!" אני מנסה את מזלי, ולשווא. התיאוריה החדשה שלי בסך הכל תיעלה את עניין המשקל לאיזור ספציפי בגוף. איזור חיוני ביותר לכל מערכת יחסים זוגית תקינה.
עכשיו אני תקוע בתחת! אותו נתח אנטריקוט ציוני, לו אנו סוגדים ואותו אנו מנשקים כדי להביע איכפתיות, ניצב מולי בקרב פסיכולוגי חסר סיכוי מצדי. אני מפסיד לתחת.

"אני חולה עלייך. אני אבלע את כולך ולא אשאיר כלום לאקסים המיתולוגיים שלך", אני מנסה להתחמק באמצעות רומנטיקה הזויה. זובי! אפילו האזכור של אבותיי, מוריי ורבי לא משחרר מהשאלה. עוד רגע העומס המופעל על האונה השמאלית שלי יפרוק, ואז כבר נגלוש לעניין הזה של "תאהב אותי גם אם אני אהיה 140 קילו?"
לשאלת 140 הקילו אסור בתכלית האיסור להגיע! ברור שאני אוהב אותה, גם אם היא תגיע ל-200 קילו. אבל רק מהפחד שההצהרה הזו תיתן לה לגיטימציה לבלוס כל מה שעומד בדרכה – כבר עדיף להגיד לה שאם היא עוברת את ה-70 קילו – אני זורק אותה.
אז כדי לא להגיע לשאלה הזו, אני עונה. צעד התאבדותי, אבל כנראה שבאהבה אנחנו מתאבדים כל יום מחדש: "אז בגלל זה החזה שלך גדל? נו, אני ממש לא רואה שהשמנת, אבל אם כן – את פי אלף סקסית עכשיו!"
וזו האמת. אני מוכן לעשות הכל עכשיו כדי לחבק אותה ולעטוף אותה בכולי, לחבק חזק עד שהיא תירדם ותפסיק לשאול אותי שאלות היקפיות. בשבילה זה מספיק, לעת עתה. היא רואה שזו האמת ושוכחת הכל ומתכנסת בין הידיים שלי ומתחת לשמיכה. ניצלתי.
דקות ספורות לפני שגם אני נירדם ומצטרף ליד שלי מתחת לצווארה המדהים, העיניים שלי נפערות לגמרי והמוח עובד באופן צלול לכמה שניות מקוללות. "פסח!" אני נזכר לעצמי, "הייתי צריך להגיד לה שזה רק בגלל הפסח".