לאן נעלמה האהבה הפשוטה, זו שמתחברים בה לאט, בודקים בעדינות של אמן שאפשר להיכנס? עינת ברזילי מהרהרת בהתמוססותה של האהבה בעידן של דיונים פלסטיים על תנוחות

פרח לב הזהב

כל שנה באיזור שבין פסח ויום העצמאות, משני צידי הדרך לירושלים צומחות חוטמיות זיפניות. שם קצת מבאס לפרח ורוד ומפואר, שעושה אסוסיאציה של כונפה שעירה לפני ניתוח פלסטי באף. אבל בשבילי זה תמיד יהיה הפרח הראשון שקיבלתי ממישהו שאוהב באמת. אחר כך באו הרבה מישוהים והרבה זרים מעוצבים עם שליחים שלחוצים על הטיפ, אבל אף אחד לא קטף לי פרח באמצע נחל גזית, בנוכחות כל שבט "המבשר" צפון, בלי להסמיק בכלל.

כל שנה באיזור הזמן הזה אני חושבת על התמסמסותה של האהבה, זו הפשוטה, שמתגעגעים בה, שמתרגשים בה בשביל הצד השני כשהוא מאושר, שמזדהים איתו כשהוא נכשל.
הרבה לפני שבאו לעולם מושגים כמו "קשר", מושג שבעצם הגדרתו כבר טומן את ההסתבכות (פלונטר, קשר בשיער), "מערכת יחסים" (לכל מערכת מצורפת תמיד חוברת הוראות שמוציאה את החשק), היה אפשר לדבר על חסד. פעם פגשתי בחדר מדרגות, אני ובן זוג איש ניקיון מגאנה, הוא איתר את הפוטנציאל שלנו, ואמר באנגלית שבשביל אהבה טובה, צריך שלושה דברים: תשוקה, כבוד וחמלה. התשוקה והכבוד היו תמיד תנאי, אבל לקח לי זמן להבין למה הוא התכוון בחמלה. אולי כי אז לא חוויתי עוד את העדרה של החמלה.

במציאות אורבנית של ריגושים מידיים ושפה של טווחים קצרים, אנשים לא מתחברים לאט, תוך גילוי הדדי, פותחים צוהר, בודקים בעדינות של אמן שאפשר להיכנס, אלא נופלים אחד על השני, בבת אחת, מחליפים עולם פנימי נפשי, כמו תיאוריית הכלים השלובים, כשאחד מכיל את המצוקות, המעצורים והכאבים של השני עד שיוקל לאחר, ואז מתחלפים ביניהם, וממשיכים.

אני מתגעגעת לגישוש ההססני, עדין כמו אמנות, שבו בכל פעם מתוודעים לעוד מחשבה, כמיהה, הומור. שאפילו הצחוק המתגלגל הראשון של הצד השני הוא הפתעה. אומר עוד משהו על מי שאני איתו. הפוליטיקה הזו סביב סקס, הדיבורים האלה על מה נשים רוצות, מה גברים יודעים, הדיונים המפורטים, הפלסטיים על תנוחות כמעט כמו שיעור בפקולטה לרפואה, מטשטשים את השלם שגדול מסך חלקיו. את הקסם.
אני לא כותבת את זה שבעת אכזבות, אני כותבת את זה מאוכזבת. אולי מתגעגעת. עכשיו לפני 12 שנים קיבלתי את הפרח הקטוף הראשון שלי.

עינת ברזילי

ילידת 1975. סטודנטית לתואר שני בתקשורת חזותית ותסריטאית לעת מצוא. דוברת במשרד החינוך אבל מזמן לא דמות חינוכית, בעיקר במגזר סרוג הכיפה שייצר אותה

תגובות

  1. אחרון המוהיקנים

    את צודקת לגמרי יקירתי. מה שקשה יותר הוא שהנפילה ההדדית איש לזרועות רעהו יוצרת אצלנו קרבה ללא בסיס אמיתי. ואז אנחנו מתעוררים במיטה ושואלים, מי זאת הבחורה שמחבקת אותי מאחורה. הקרבה ללא בסיס הזאת היא שיוצרת את "הצורך במרחב". כאשר אנחנו לא יודעים להגן על המרחב שלנו באמת, אנחנו צריכים המון חומות מגן מסביב.
    לחיי האהבה האיטית והמתבשלת לאט
    לחיי התבשילים האלה במטבח שהוחלפו באכזריות על ידי סטייקים מוקפצים במהירות.
    לחיי פרח טבעי באמצע המדבר

  2. דנהדין

    יפה יפה יפה.
    נכון וחסר פתרון, עובדה שנאלץ לחיות איתה ולמצוא את דרכנו בתוכה.
    מילן קונדרה כתב את הספר "ההנאה שבאיטיות" בדיוק על ענין
    המהירות, האקראיות, הסדרתיות, החופזה שבאים ביחד
    עם השכחה המהירה.

    • נכון בתאוריה.
      במציאות כמה שהייתי רוצה באמת לזרום לאט לאט ולבסס את הקשר ולהעמיק אותו ולהבשיל אותו איך שהוא תמיד אני מוצאת את עצמי, משתוקקת מחכה וזה מה שגורם לי לא לתת ל"קשר" להתבשל אלא ישר למוסס אותו…

      מה שגורם לי לאושש את מילות המוהיקני האחרון: לחיי פרח טבעי באמצע המדבר

      "אהבה שתלויה בדבר – בטל דבר בטל אהבה – אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם"…

      • אחרון המוהיקנים

        איך משנים את זה ?
        אני חושב ששכחנו לנשום באמצע. כאחוזי בולמוס אנחנו מתנפלים על האוכל. שכחנו לברך. שכחנו לשבת בשקט. נוירוטים אומללים שכמונו.
        השאיפות הגדולות, המרוכזות רק בנו הופכות אותנו לעצבנים כל כך. חרדים כל כך. זקוקים כל כך למשענת תמיכה ולנחמה- עוד רגע והתפרקנו.
        שכחנו איך לנשום. איך לשבת דקה בשקט
        אני מחזיר לך בפסוק מאותו מקום
        לא עליך המלאכה לגמור….

        • מקסים ! וכל כך נכון !!
          זה כל כך רומנטי , הדרך האיטית הזאת אל לב האדם שממול , אבל , אולי בעצם
          בגלל שאנחנו יודעים יותר על – מהי האהבה ומאיפה היא מגיעה ומאיזה חומרים היא עשוייה ולמה אנחנו מגיבים כך וכך , אולי בגלל כל המודעות הזו נעלם לו הקסם אפוף המסתורין? ועכשיו
          זו רק שאלה של בחירה, דרך חיים, תשוקה להגיע שוב למקום הרומנטי הזה , לאט .
          ואצטט את זלדה , פיסקה מתוך "מהיכל להיכל" – אני לא יודעת אם זה קשור , אבל זה בהחלט רומנטי ,

          זכיתי לראות שקיעה כזאת
          והיא היתה מפוארת מכל שקיעות השמש-
          פתחתי את חלוני והתבוננתי אליו:
          הזקן היפה צבע את תריסיו.
          לאט – לאט
          מתוך עונג אין – סופי,
          כנפרד בנשיקה מעולם – המעשים .

  3. עוד גבר

    אני מזהה פה עניין אמביוולנטי, אולי, בשני מובנים:
    ראשית, במובן מסויים, מי שחי בסביבה אורבנית מרובת ריגושים/
    סיפוקים מיידיים, להבדיל אולי מסביבה כפרית אינטימית (בה
    כולם/ן מכירים/ות את כולם/ן, ושבה הדברים זורמים, אולי,
    בקצב איטי ("קצב הטבע")), נאלץ להתאים את עצמו למתרחש,
    אחרת עלול להשאר מאחור. אני, אישית, מבדיל בין שלב ההכרות
    הראשוני ושלב ההכרות המתקדם. לגבי השלב הראשוני את/ה
    "נאלץ" ליצור קשר (הכרות בסיסית) מהר יחסית, כי אחרת אולי
    לא תהא עוד הזדמנות או מישהו אחר/ת (מתחרה) יגיע. לגבי
    השלב המתקדם של הקשר, אני בהחלט מבין ומצדיק, את
    ההתקדמות האיטית בוודאי במה שנוגע למין. מהצד הנשי
    (בהכללה) אני משער, שהאישה רוצה לדעת שהגבר רציני
    בכוונותיו ושהוא ישאר איתה גם בהמשך הקשר (ע"ע אבולוציה,
    ילדים, קשר מונוגמי וכד'). אני בכלל בעד שמין רצוי שידחה
    עד אחרי החתונה (וכן… ברור לי, שזו כמעט דעת יחיד,
    בוודאי כאן…). שנית, אני חושב שיש פה, אולי, אמביוולנטיות
    במובן נוסף, שהרי קצב ההתקדמות בקשר תלויה בשני הצדדים,
    אם לפחות צד אחד רוצה שהקשר יתקדם לאט, אז בד"כ זה
    תלוי גם בו/ה ולא רק באחרים/ות… (במחשבה שניה, אולי
    שוב זה קשור גם לתחרות שדברתי עליה במובן הראשון…).

  4. כרמל וייסמן

    יש גם "מהירות" מסוג אחר. לא כזו שבאה מתוך הטריפה וההתנפלות, אלא כזו שבאה מתוך העובדה שזה תמיד היה שם, והחסימות מפני זה פשוט מתמוססות באחת. לפעמים את פוגשת מישהו שנשמתך כבר יודעת שהיא אוהבת. את עוד לא מכירה אותו אבל היא כבר כן. מה שכן, במצבים האלה באמת אין התנפלות. אין משמעות לחוקים, למדע ההוא וההיא שנוצר במקומותינו, לסיפורי העבר שלכם…. עכשיו הכל באמת נחשף לאט לאט ובעיתו ודבר לא ישנה כבר.

    • קארין

      כרמל,
      מאוד ריגש אותי מה שכתבת, מכיוון שזה מה שאני חולמת עליו בסתר ליבי…
      את פגשת מישהו כמו שתיארת, שהיתה ביניכם אהבה ברמת הנשמה?
      אשמח מאוד אם תעני לי 🙂

  5. רייץ'

    אהבתי- מאוד. אבל איפה מוצאים את מעניקי הפרחים? אנשי ה"לנשום" עמוק. כולנו בענין של פרזנטציות וסיפקים מהירים -חבל.

    • אחרון המוהיקנים

      רייץ' חביבתי
      אולי זה ישמע שבלוני משהו
      אבל האתגר האמיתי שעומד בפני לפחות
      הוא לא 'למצוא' מישהו כזה
      אלא להיות מישהו כזה. אחר כך השקט שלך הוא השקט שלך. הקצב שלך הוא שלך.
      הרבה יותר קשה להוציא אותך מזה, והרבה יותר קל להצטרף אליך- לדבר הזה.
      לא נכון ?
      מחייך אלי באופן נוירוטי לחלוטין
      אחרון

      • האמת שגם אני הייתי רוצה להיות כזו – אבל לפעמים החיים הדינמים משפיעים עליי יותר או שאולי זה בעצם הלב שפתאום פורץ גבולות כאשר הוא חושב שהוא מזהה את הפרטנר הפוטנציאלי…
        בכל מקרה המאמר הזה נותן נקודה טובה לחשיבה ואף לעשייה ולהתחלה של שינוי משהו.

        כאשר יחסר לנו אוויר לנשימה
        נמות כולנו מחנק
        כאשר תחסר לנו האהבה
        נפשנו תמות בחנק.
        (ויקטור הוגו)

        • אחרון המוהיקנים

          סיפור חמוד על הרב והפריץ
          הפריץ הזמין את רב העיירה אליו למשתה. כבר שנים שהוא מנסה להוכיח לרב שהוא, הפריץ, חזק מכל היהודים והאלוהים שלהם ביחד.
          עכשיו היתה בידו ההוכחה.
          את פניו של הרב קיבל חתול. לא סתם חתול, אלא חתול לבוש בגדי משרת, חולצה לבנה ופראק קטן. כשנכנס הרב ראה שלא רק שהחתול יודע לפתוח את הדלת, אלא שהוא אף מסתובב עם בקבוק י"ש וכוסות, ומוזג לכל באי המשתה בלי לשפוך טיפה.
          נו- מה אתה אומר ? שאל הפריץ בגאווה, הצלחתי לשנות את חוקי הטבע.
          אמת – אמר הרב, אבל לא לאורך זמן
          הוא הכניס את ידו לתוך כיס המעיל, דרך החור הגדול ששכן שם דרך קבע ותפס את העכבר שגר שם באפלולית כבר שבוע, ניזון משיירי פירורים. הוא לקח את העכבר ושיחרר אותו בתוך אולם המשתה.
          ראה זאת החתול, העיף מידיו את המגש ורץ אחרי העכבר
          צודק אתה רבי. אמר הפריץ. שיכנעת אותי שאתה צודק, אבל בענייני היגיינה יש לך עוד מה ללמוד.

          אם צלחת את הסיפור, מוסר ההשכל ודאי פשוט.
          האהבה מקלקלת את השורה.
          אנחנו יכולים להיות מאוד מאוד מאוד הגיוניים נאורים נבונים חכמים ומה לא
          אבל כשהפיוז הזה שקוראים לו אהבה ניתך…. אללה יוסטור

          אבל זה באמת לא רק זה. התרבות שלנו משדרת לנו כל הזמן מסרים אחרים. מסרים של מצליחנות במקום נכונות. יעילות במקום אמת. זמינות במקום נוכחות.
          בהצלחה רבה מכל הלב…
          לכולנו

          • לכן אמרתי שהדברים יפים בתאוריה…

            רואה אני את הירח
            והוא רואה אותי,
            רואה אהובתי את הירח
            והוא רואה אותה,
            רק אותי לא תראה אהובתי
            אף לא אני אותה.
            ("אמא אווזה")

            • אחרון המוהיקנים

              אלא אפשר ואפשר
              שלי
              המשל הזה מתפקד גם בכיוון ההפוך
              אולי המהירות שלנו. ההתמכרות שלנו- לזה אולפנו.
              אולי האיטיות, השקט, ההקשבה, הם לא פחות טבעיים לנו מן ההתמכרויות שלנו ?
              הרי ההתמכרות יושבת תמיד על סינפסות טבעיות.
              צריך לנקות את הראש מהתחליפים ולחזור לחומר הטבעי….
              תני ציטוט לזה, בבקשה

              • מוהיקני הצדק בדברייך
                צריך לחזור לחומר הטבעי – אני מסכימה בהחלט, איזה מזל שיש אתכם…:-)

                "מבינים רק את מה שמאלפים. לאנשים כבר אין זמן להבין דבר, הם קונים הכל מוכן בחנות. אבל חברות אי אפשר לקנות בכסף. אם אתה רוצה חבר, אז אלף אותי.
                מה עליי לעשות לשם כך?
                עליך לגלות סבלנות. ראשית, שב במרחק מה ממני על העשב ואז אני מצידי אביט בך מזוית העין שלי, אתה לא תאמר דבר. מילים רק מולידות אי הבנות. אבל בכל יום, תשב קרוב אלי קצת יותר"
                (הנסיך הקטן)

                יום נפלא

        • הסקפטית

          אני חושבת שדווקא כשמזהים מישהו פוטנציאלי, צריך לקחת את זה לאט, מהטעם הפשוט שכשישר קופצים האחד על השני, סביר להניח שההתלהבות תלך לאיבוד, ומי יודע אם למחרת נקבל טלפון מהבחור של אתמול בלילה…

      • בננהשייק

        כמה נכון. אנחנו עסוקים תמיד בחיפוש תכונות רצויות אצל האחר – שיהיה / תהיה כך וכך וכו' ושוכחים ש"דומה בדומה ירפא..". כדי מצוא את האהוב האולטימטיבי – החכם, הטוב ואפילו היפה, עלינו בסך הכל לטפח תכונות אלו אצלינו והן כמו מגנט ימשכו את המיועד/ת אלינו.

      • שושנת העמקים

        כן, בחורות, או לפחות אחת: אני!!!
        הבאתי צרור פרחים. עשיתי עוד הרבה מחוות מאוד מרגשות בעיני. ובכל זאת זה לא מצליח.
        על משקל "מה ששנוא עליך -אל תעשה לחברך" – אני פועלת בדרך ההפוכה ועושה לאחרים את מה שאהוב עלי – בתקווה שיבינו את הרמז.
        גורנישט, נאדה, אין דבר כזה. הלוואי ואמצא כבר את זה שיתרגש כמוני -ריגוש אמיתי ורוטט- מהירח המדהים, מהציפור המרפרפת, מהפריחה המדהימה בשדות.
        באמת שקשה היום לצפות מאנשים לדחיית סיפוקים, כי הכל כל-כך מהיר ומיידי
        אבל לא נפסיק לקוות…

  6. דייזי ביוקנן

    כל כך נכון.

    הדברים שכתבת הזכירו לי מקרה מן השבוע שעבר. דוגמה קלאסית לחרדה, בהילות ודחיפות מן הסוג הדוחה ביותר.
    חברה שלי, החלטה במחווה של רצון טוב להכיר לי מישהו שלפי דבריה עשוי בהחלט להתאים לי. לאחר החלפת מידע בסיסי נתתי את הסכמתי לשחרר את מספר פלאפוני לבחור האמור.

    לאחר כשבוע התקשר הבחור ומאחר ומדובר בפגשית בליינד דייט התכוננתי לשיחה טלפונית נינוחה אשר באמצעותה נפזר מעט ערפל ונתהה במעט זה על קנקנו של זו.

    לאחר שיחה בת חמש דקות דקות הציע הבחור שנפגש יום למחרת. מאחר והיו לי תוכניות לאותו יום הסברתי לו שמוטב שנפגש במוצאי שבת.

    תשובתו הדהימה אותי והותירה אותי משותקת (מה שלא קורה הרבה). הבחור שעשה רושם חביב של בחור נעים הליכות , משכיל ותרבותי ,הרס הכל במחי פליטה מכוערת: "אז יאללה יאללה נעשה את מוצ"ש ונפגש מוקדם כי לא בא לי לשרוף את כל יום ראשון"

    יאללה יאללה?

    ממתי פגישה בין בחור ובחורה או בכלל כל פגישה על בסיס חברתי אמורה להתרחש במן בהילות שכזו?

    אני ממש איתך בדברים שכתבת.
    מי שרוצה להתנהל בחייו בדחיפות כזו, בחרדה כזו בתחושה שאין לו זמן, שהכל חומק מידיו–הפסד שלו.
    באשר אלייך, קחי נשימה, קטפי לעצמך את הפרח ושאפי את ניחוחו לקירבך והתענגי על הרגע ובוא יבוא היום שימצא אותך האדם (או שאת אותו) שחושב וחיי כמוך וכמו כל האוהבים לחיות.

    דייזי.

  7. מאמר שסוגד לנוסטלגיה. הנוסטלגיה אשר נשארת בעבר עם הזכרונות הטובים, ה"פעם הראשונה" של כמעט כל דבר בחיים.
    כמו ההברה הראשונה של תינוק, האורגזמה הראשונה, אהבת הנעורים הראשונה, הפרח הראשון…
    אם ניקח את זה עוד צעד קדימה, זו הסיבה שסטודנטיות הן האויב הגדול של המבוגרות יותר. בת ה 35 פלוס כבר יודעת דבר וחצי על החיים ואילו חברתה בת ה 23 עדיין בוסר, עדיין פתוחה לפרחים ולתרגילי סקס למתקדמים.
    הרצון לבלוע את החיים בגיל העשרים וקצת מושך את הדבורים לצוף הרענן. עד היום אף אחת לא נשארה בת 23 ובגיל שלושים פלוס אותה בחורה (כמו עינת ברזילי), מסתכלת על עצמה ומתרפקת על השנים ההן.
    ההבדל הגדול כמובן הניסיון. ניסיון החיים. השנים שבהן אנו מתבגרים ואותה "פעם ראשונה" כבר לא חוזרת. בודאי שכייף לקבל פרח מהרשג"ד בצופים אבל כמו ביקורת אמנות, זה חייב להיות בקונטקסט. היום לאותו רשג"ד יש קצת כרס, קצת שערות על הגב, אולי יותר כסף, שיער ש"זרקה בו שיבה" ואת הפרח הוא מעניק, סביר להניח, לחוטם צעיר שעדיין יונק משדי אימו.
    זה קטע. זהו משבר. זו נקודה בה מסתכלים ונפרדים, אולי אפילו בדמעה, מהנעורים. אכן, הכניסה לעולם של המבוגרים זה לא עיניין של גיל אלא של נקודת מבט. אותה נקודה שמסתכלים עליה כמו על רכבת מתרחקת באופק. נקודה שממנה מחזירים מבט אל המציאות ומתחילים להשלים עימה.
    דודו

    • אני עתה בת 23 אז אני היחידה שיכולה להפיק לקחים מטעויות אחרים לפי מה שאתה אומר!?

      מעולם לא מאוחר מדי…

    • עינת ברזילי אפילו לא בת 30, ומתוך היכרות אישית עם הסיפורים וגם עם קוטף הפרחים , אם היא ויתרה על הרומנטיקה- זה יכול לקרות לכולם.

      נ. ב : עינת אמרנו לך לשמור מרחק מזרים!!!

      • כאשר יחסר לנו אוויר לנשימה
        נמות כולנו מחנק
        כאשר תחסר לנו האהבה
        נפשנו תמות בחנק

    • דודו איבדת את הלב הרגש הנשמה
      זכור כשאין עבר אין עתיד טוב
      אם היתה מוסיף רגש הבנה התגובה היתה טובה יותר

  8. עייפה מפחדנים

    מצטערת להרוס לכם את החגיגה, אבל בניגוד לשאר המגיבים אני לא חסידה מובהקת של הגישה ההססנית, זו המגששת, הבודקת, אני מעדיפה שהקלפים יהיו על השולחן, שאם בחור מעוניין בקשר עימי הוא יאמר זאת באופן ישיר וגלוי.
    אני לא סובלת בחורים שמפחדים מהצל של עצמם, שבודקים כל העת מה הצד השני רוצה, שמחכים לחיזוקים חיוביים, שאחרי כל שיחה איתם את צריכה לנסות לפענח מה הכוונות שלהם ומה לעזאזל הם רוצים ממך.
    אני מעדיפה בחור שעם כל הקושי בהיכרויות חדשות עדיין יהיה מספיק בטוח בעצמו לבטא את הרצונות והרגשות שלו.

    • צריך להבדיל בין הססנות (שזה מעצבן ) ובין להתקרב על אמת, צעד צעד (שזה עדיף)

      • עייפה מפחדנים

        אני לא מדברת כאן על זבנג וגמרנו – מחר עוברים לגור יחד, סוגרים על אולם והולכים לחתום על משכנתא.
        אבל בהתחלה כן צריך להיות היי סוחף ומסחרר.
        כל המקרים שהיו לי של צעד צעד, בדרך כלל הסתכמו בצעד קדימה שניים אחורה ובסוף נוצר פלונטר כזה שלא ניתן היה לצאת ממנו ובדרך כלל נבע מהעובדה שצד אחד לא לגמרי היה בטוח ברצון שלו בקשר.

    • אני לא חושבת שמדובר כאן בהססנות, גישוש, בדיקה או התחלות בין אנשים חסרי ביטחון,
      אני חושבת שמדובר באיטיות , לא בהססנות, מדובר בהכרות לא בבדיקה , מדובר בהנאת
      החושים לא בחוסר ביטחון . לבוא ולפתוח את הקלפים ישר , הכל על השולחן – זה בהחלט חשוב, זוהי כנות שמגיעה אחרי המשחק החיזורי שכל כך טבעי בטבע . הריקוד החיזורי הזה
      כל כך איטי וסקסי שלדעתי יש בו רק מין המשיכה, הכוח למשוך , הסקרנות, הרומנטיקה וכשאני
      אומרת רומנטיקה אני לא מתכוונת לכוכבים זוהרים בלילה מדברי שקט , אני מתכוונת לפרוש –
      רגש , דמיון, יצירה וחיים . החסרי בטחון יהססו ויחפשו חיזוקים, הבטוחים ירקדו את הצעד החיזורי ואף יבליטו חזם וישרקו בקולם כשהספק מחזיק אותם בביצים .

    • שמים קלפים על השולחן זה בסדר, אבל למה להגיע לסקס כל כך מהר?

      • מהר , זה לא כל כך נורא , הרי התחלות מתחילות ממשיכה מינית, כימית, הורמון קורא להורמון ( זה לא משהו רומנטי..). הייתה לי שיחה עם חבר שהכיר משהי , הייתה ביניהם התאמה אינטלקטואלית מושלמת , אך כשזה הגיע למיטה , זה לא היה זה ואז הכל התפרק . לפעמים מעצימים את כל ה – משותף, ביחד, נושאי שיחה , התאמה ברמה המחשבתית וממעיטים בערכו של המין , אך כשאין התאמה כימית ואין מין , הכל מתפרק . לכן , המין מאוד חשוב , וגם כדאי ועדיף לדעת זאת לפני ההכרות עם ה"אני" הפנימי של השותף שלנו , הבן זוג לעתיד .
        הסקרנות לא תלויה במשיכה המינית אלא בהכרות אופיו של שותפנו, שאיפותיו, צרכיו – צריך לתת להם להתגלות , והגילוי הזה צריך להיות איטי , וזה תהליך שצריך ללכת איתו בסבלנות ללא פשרות – זה רומנטי .

  9. נירציק

    ילדתי קבלי ממני פרח
    ילדתי למה ליבך כקרח?
    קבלי באהבה את ליבי
    שיחמם גם את ליבך

    בשנקין הסתובבתי בין כל האנשים
    ואותך שם מצאתי מחבקת ילדים
    לא ידעתי שאותך, לא חשבתי שאיתך
    אתן בשבילך גם את הלב

    ילדתי קבלי ממני פרח…

    כל יום שעובר אני מבטיח
    שאצלי בלב היא עוד תופיע
    יפה כלבנה שקטה היא כאדווה
    אתן לך את הלב מהנשמה

    ילדתי קבלי ממני פרח…

    את ילדתי, את ילדתי

  10. ניר?
    זה אתה?

    לא אמרת לי..

  11. נירציק

    כן זה אני

  12. מאוד נהנתי לקרוא את התגובות למאמר הנ"ל. אני בת 29 וכבר שנים יש לי דיונים,
    עם עצמי ועם חברים טובים, על אהבה אמיתית ועל התבגרות. אנחנו זוכרים בערגה את האהבה הגדולה הראשונה אבל גם את את כל הפעמים ששברו לנו את הלב והפעמים שפגענו והיה לנו הכי עצוב בעולם, וזיכרון הכאב הזה יוצר מחסומים ופחדים. אני לא רוצה להתבגר, לא בגלל שאני מפדת מהזקנה או מהמציאות, אלא מפני שאני מפחדת מהפחד. אני משתדלת לחיות את החיים שלי כמו ילדה סקרנית שהכל חדש לה וכל יום רצוף בתגליות חדשות על העולם. אני נותנת לעצמי לחוות כאב ועצב באותה עוצמה שאני חווה אהבה ושמחה אבל משתדלת למחוק את החוויות הרעות מהזיכרון כך שהוא ישאר טרי ורענן לקראת חוויות חדשות, טובות ורעות. אך עם זאת אני נוצרת בזיכרוני את הרגעים השמחים, כדי להתרפק עליהם שצריך, אבל גם כדי להישאר שמחה ואופטימית וצעירה. אני בחורה מאוד בררנית ומתאהבת תמיד במה שאי אפשר אבל לא מפחדת להיות טוטאלית, לתת את כולי ולאהוב לאט וביסודיות גם אם זה רק ל-24 שעות או שמסיבות שונות אין לאהבה הזו שום עתיד. ואני מחזירה חיוך למי שמחייך אליי, ומשוחחת עם מי שיוזם שיחה ומאמינה באמת שכל מי שמזמין אותי לארוחה או רק לשתות משהו רוצה לשמח אותי וזהו. אני לא רוצה להשלים עם המציאות, אני רוצה ליצור אותה ולשנות אותה. וזה הרבה הרבה יותר קשה ואני נפגעת המון אבל אני יודעת שבזכות התמימות וחוסר הפחד שלי, כל אהבה תהיה כמו הראשונה כי היא תמיד תתחיל על דף נקי מכאב. אני רק מקווה ומייחלת לכך שאנשים יפסיקו לפחד מעצמם ומאחרים ואז גם לי יהיה יותר קל לחיות כמו שאני חיה. לפחות שינסו.

  13. מסכימה עם כל מלה!
    המוסכמה הזו לפיה הכל צריך להיות מהר ועל השולחן, השחרור המיני כביכול, לא פועלת לטובת יצירת קשר אינטימי, קירבה אמיתית. נראה לי שכאן אנחנו, הנשים, צריכות להיות שומרות הסף. לדעת להציב גבולות.
    נמאס כבר מהקלישאה של "שוכבת כם מי שהיא רוצה". מה עם "לא שוכבת עם מי שהיא לא רוצה"?

  14. אלמוני

    עינתוש

    אני כל פעם מחדש מתפעלת מכשרון הניסוח ועושר לשונך
    אני מסכימה איתך על כל מה שנוגע בעובדות, אכן, ההתקשרות האיטית והתמימה חסרה לכולנו.
    אך מי שמתעסק כל-כך בעבר ומתקשה להפרד ממנו צריך לפשפש בנשמתו ולברר מה מעכב
    אותה מלפרוח כמו חוטמית זיפנית.

  15. החברה לנשק

    לגליה!
    מסכימה עם הרבה ממה שכתבת, גם אני הייתי רוצה לשנות את המציאות.
    אבל יש לי שאלה- איך זה שאת לא מפחדת לחוות את הכאב ? אם את אכן כל כך טוטלית הרי שסביר להניח שכשכואב לך אז את ממש ממש בריצפה. בדיוק שכשכאת שמחה את ממש נוגעת בשמיים. או שאני טועה?
    אני מפחדת, מאוד, כי חוויתי כאב והרבה , ואין לי כוחות להתמודד עמו שוב-
    יש לך עצה? אני אשמח לשמוע.
    גם אני הייתי תמימה וחסרת רחמים כלפי הרגשות של עצמי , אבל כשהבנתי כמה אני פגיעה וכמה כול שברון לב מפריע לי החלטתי להיות יותר זהירה.
    כנראה שאני לא סלחנית כמוך
    חג שמח!

    • אני לא גליה אבל …

      אולי יש כאלה המכורים לכאב ?
      כמו שיש כאלה המכורים להתאהבות הראשונית ?
      כמו שיש כאלה המכורים להכאיב …

      אינדיוידואלים – דומים בהכל , שונים במינונים, ברמות .

    • אני לא מכורה לכאב, ממש לא. אני בנאדם חזק נפשית ולקחתי החלטה לתת מכל
      הלב כי זה מה שאני רוצה וזה מה שכיף לי, לא כי אני מצפה למשהו בתמורה.
      אני כואבת בעוצמה חזקה אבל זה לא קורה הרבה וגם כשזה קורה זה נגמר מהר.
      אני בנאדם שמח ואוהבת את עצמי ואת החיים ומוקפת בחברים טובים שבאמת
      אוהבים אותי כמו שאני ויש לנו המון שיחות על החיים, שזה תמיכה ועידוד.
      אבל לא תמיד הייתי ככה, זה דרש הרבה עבודה עצמית ובא גם מתוך ניסיון. אני כן
      זהירה אבל בהחלטות שלי. אני יכולה להחליט על פסק זמן מבחורים והתאהבויות
      ולתת את הזמן הזה לעצמי ולחברים שלי ולהתרגש מהחיים עצמם ולאהוב. רק בלי
      הסקס. ואז להחליט שאני שוב רוצה להתאהב במישהו ולתת לעצמי, בלי לפחד
      שהוא רוצה רק סקס. כי זה לא חשוב מה הוא רוצה, חשוב מה אני רוצה (ולא רוצה)
      ומה שיקרה יקרה ומה שלא לא. יהיה אחר. ולא תמיד משיגים מה שרוצים. אז אפשר
      להתפשר, ואני לא מעדיפה, ואפשר להמשיך הלאה, בביטחון ושמחה.

  16. את כותבת מאוד יפה. וברמה המעשית – אני חושבת שהקצב הוא גם בידיים שלך. אף אחד לא מכריח אותך לרוץ.

  17. דיקלה

    כמה שזה נכון!

    וזה די מבאס לחשוב שאולי אחד למספר פרטנרים – יהיה את האחד שידע לגעת בלב – כמו שצריך.עם כל השאר מעבירים את הזמן עד לאחד

    אווווווווווווווף – גם כן אתם( הבנים)

  18. רונית

    עינת היא קוסמת, והעט שלה – מטה קסמים. אני מתפלאת עליכם, שבמקום לקטוף את הפרח, אתם מתגוללים באבק הדרכים.

    עינת, אין כמוך. את בעצמך פרח.

    • רונית הצדק איתך
      לדעתי יש חשש מהכשרון והכח
      תמליצי לה בטוח שהפרח המגיש והמקבל יפגשו בקרוב

  19. צחי בר

    תסלחי לי בבקשה גברת עינת ברזילי היקרה, אבל חוטמנית שעירה וגם זיפנית חוטמירה הם שניהם פרחים מוגנים, לא ככה?

    תגידי לחבר הראשון שלך שקטף לך את הפרח שיחזיר אותו מהר לצמח שממנו הוא קטף אותו!

  20. של ההתחלה האיטית והרומנטית עם הפרחים, השירים וכל השאר. אך מניסיון אישי אני יכול להגיד לך שאין הרבה נשים הראויות ליחס כזה. נשים רבות בוחרות בן זוג בהמה רק בגלל שהוא עשיר או יפה.
    ובכלל, הגישה הפמיניסטית החדשה מנסה להשחית גם את החלקה הטובה הזו של הרומנטיקה: כבר נאמר כאן באתר כי גבר המתנהג בצורה אבירית כלפי בת זוגו הוא פוטנציאל של גבר מכה.

  21. טלבוקר

    קראתי את המאמר ונהניתי מכל מילה , עינת כתבה את מה שכל כך הרבה מרגישות אבל לא אומרות כי היום בעידן האינטרנט וסקס והעיר הגדולה מי מתענין בפרחים ( אלא אם הם מאיזה חנות מעוצבת כמובן ואז חשוב המחיר והגודל , השקיע הבחור או לא .. ) וחיזורים לפי הספר ?
    הספר נשרף מזמן כולם עברו ( בעיקר הבחורים ) לעולם שאין בו חוקים ואל תצפי לטלפון אחרי הפגישה או שיזכרו מי שאת מתקשרת בעקבות הודעה באינטרנט , יש לו עוד המון הודעות הוא בחור מבוקש , אבל רק באינטרנט ..
    ואני לא מתפלאת שעוד גבר דיבר על תחרות ושצריך להספיק , איזה תחרות בדיוק ועם מי , הוא יכול להיות בטוח שאם הוא יתייחס בצורה טובה לבחורה ויהיה סבלני יש לו סיכויי להצליח בלי שום תחרות . ובקשר לדודו שכתב על נוסטלגיה שים לב שגם בחורות בנות עשריפ פלוס לא מרוצות מהמצב המנוכר שקיים היום .
    לדעתי בנות אנחנו צריכות לקבוע את הכללים שמתאימים לנו ולא לתת לתקופה המהירה הזאת להכתיב לנו איך לחיות ולגרום לנו לוותר על רומנטיקה , הפרח לא יחזור נכון אבל היחס הטוב יכול .

    • עוד גבר (גרסת טלאח"הצ)

      "טלבוקר", שלום,
      נעים לי לחשוב שאת צודקת ואני לא… אבל, את יודעת,
      אנחנו נוטים, בד"כ, לראות את המציאות מנקודת ראות די
      סובייקטיבית ועל סמך ההתנסות המתמשכת שלנו,
      לכן אנסה להציג לך את הצד שלי (הגם סובייקטיבי), אז ככה:
      _א_. אני, באופן אישי, משתדל להתהנג בצורה נימוסית לכל בחורה
      שאני מכיר, גם כשברור לי מהשניה הראשונה שזה "לא זה"
      (למשל ב"פגישה עיוורת"), למרות האכזבה הסובייקטיבית
      והתסכול, לעיתים (ולכן אני משתדל להמעיט בפגישות כאלה).
      _ב_. באתרי הכרויות באינטרנט, לפי מה ששמעתי, יש בד"כ,
      נכון להיום, הרבה יותר גברים מנשים. בנוסף גברים, לדעתי,
      יוזמים קשרים הרבה יותר מנשים ולכן אם מישהו/י "מוצף"
      בפניות באינטרנט, סביר להניח שתהא זו אישה (בגיל המתאים
      ושאר נתונים מתאימים שגברים (ולא בהכרח נשים) מוצאים
      כמושכים אצל נשים) ופחות גבר.
      _ג_. *תחרות* – כבר נאמר "אין חכם בכעל ניסיון",
      למרות שאני ביישן ו"בררן" באופיי הבסיסי ולכן אני לא
      מתחיל עם כל בחורה שאני רואה, יצא לי
      להתחיל-עם/לראות בחורה או שתיים (או קצת הרבה יותר)
      בחיי. הניסיון/ההתבוננות שלי היא מאד ברורה: הבחורות
      האטרקטיביות (בעיני ולא בהכרח רק) הן בצורה
      החיצונית והן במובן האישיותי/התנהגותי נוטות
      "להתפס" (אני מדבר מהצד הגברי שלי, ייתכן שמהצד הנשי
      שלך יש תמונה "סימטרית" דומה) מהר מאד ע"י גברים.
      כמה פעמים שמעתי: "מצטערת, יש לי חבר/אני נשואה"
      (גם אם נניח שבאחוז מסויים היה זה סתם תירוץ),
      כמה פעמים ראיתי בחורה שהייתי שמח מאד לצאת
      איתה, רק שאז ראיתי/גיליתי את החבר/ארוס/בעל שלה
      (וכמובן אז זה כבר לא רלוונטי בשבילי, כי אני לא "מתעסק"
      עם בחורה תפוסה) וכו'.
      כפי שכבר כתבתי באתר הזה בטח איזה מאה פעם:
      בגיל הצעיר והאטרקטיבי יותר (שנות העשרים ועד אמצע
      השלושים בערך) יש להבנתי ההדיוטית, יותר גברים מנשים.
      על סמך כל הניסיון והנתונים האלה נראה לי שיש כאן
      תחרות. אם תצליחי להוכיח לי, באופן לוגי/אמפירי(ניסיוני)/
      סטטיסטי שאני טועה, אני אשמח להודות בטעות.
      יחד עם זאת, אני בכל-אופן, לא מחפש יותר מאישה אחת,
      אלא אחת מיוחדת שתתאים במיוחד בשבילי (וכמובן אני
      בשבילה). בהחלט צריך, למרות (ואולי בגלל) התחרות
      לפעול בהתמדה ובנחישות (ובנימוס/התחשבות)
      להשגת המטרה.

    • ברור שיש תחרות עזה על הבנות והבנים האטרקטיביים. זה ברור כשמש. כל אדם, חוץ מנזיר טיבטי, יודע ומרגיש את זה על בשרו. בתור בררן שנהג להתחיל רק עם בנות איכותיות ידעתי שיש לכל אחת כזו שלושה ארבעה מחזרים (אם היא לא תפוסה, ובדרך כלל היא תפוסה). יחס טוב? זה ממש לא מספיק. אם זה היה כך כל המכוערים טובי הלב היו זוכים בבנות היפות.

      • עוד גבר

        הצרה היא ש_לפעמים_ מכוערים וטובי לב דווקא כן זוכים בנשים
        הכי אטרקטיביות… (ולא, זה לא קשור לכסף/מעמד וכו') נדמה
        לי שגברים יותר מנשים מחשיבים צורה חיצונית (אם כי ברור
        שלנשים, בהכללה, הצורה חשובה, אך אני משער,שוב, שאולי,
        מעט פחות).
        יתרה מכך, לעיתים, נשים שנחשבות אטרקטיביות בעיני
        גברים לא תמיד, אולי,תופסות עצמן ככאלה ואולי גם להיפך
        כאלה שלא נחשבות אטרקטיביות חושבות עצמן לכאלה
        (כנ"ל, אולי גברים?)
        לפעמים, הגבר שזכה באישה המושכת, פשוט היה במקום
        הנכון, בזמן הנכון – ביה"ס, צבא, לימודים/עבודה, שכונה
        וכד' ולא בזכות תכונותיו הטובות (או לא).

  22. טלבוקר

    עוד גבר , אהבתי את בקשתך להוכיח לך סטטיסטית , אמפירית ושאר מונחים שאף פעם לא הבנתי או אהבתי אבל עכשיו אני בטוחה שאתה עוד גבר ( סתם .. שיוויון אתה יודע ) ,שאין תחרות . אז זהו שאין לי מושג איך עושים את זה אבל יש לי הרגשה שאתה מעל 30 ואם כן , אתה בטח מרגיש שהבחורות בגיל הזה מחפשות בעיקר תכונות אופי מתאימות מעבר לחיצוניות ולכן אפשר לשחרר לחץ מתחרותיות ולהוכיח לאחת שהיא מתאימה שהכוונות באמת רציניות ויאללה להתחיל קשר . אני לא רוצה להקניט אבל אתה בטוח שאתה באמת מתייחס יפה לבחורות ? פשוט מנסיוני הרבה בחורים ( בד"כ מעל 30 )שבטוחים שהם מחזרים מדהים פשוט אין להם מושג איך להתנהג בקשר ואחרי זה מתפלאים למה הם עוד לבד …( גם בנות בשביל האיזון אבל פחות לדעתי ) .נקודה למחשבה עוד גבר כי שאלת .
    מה התוצאה אגב של המשוואה ..

    • עוד גבר

      מה התוצאה של המשוואה? לא יודע
      איזו משוואה… אבל הזכרת לי משהו:
      פעם, מזמן, קראתי בעיתון, מודעה יפה
      במדור ההכרויות (לכן הזכויות _לא_ שמורות
      לי) עם "משוואות" (אפילו שהן לא ממש
      הגיוניות) בזו הלשון (גרסת זכרוני):
      "באריתמטיקה של האהבה
      אחד לבדו שווה אפס
      ואילו, אחד ועוד אחת שווה אינסוף"
      יפה, נכון?

  23. ואולי הייתה זו פיקציה מלכתחילה, שמכרו לנו בסיפורים-אגדות-סרטים?
    הקונספט הישן של אהבת נצח מת. 50% מהזוגות מתגרשים, והשאר דקדנטים מכדי לקום מהכיסא וללכת לרבנות. שאר מערכות החסים הן זמניות ותו לא. אולי כדאי שהאדם המודרני ימצא תכלית אחרת לחייו, עצמאית יותר.

    • 50% – ?? –

      זו לא חוכמה לשפוט על פי הרוב , זו רק
      דרך מהירה להסיק מסקנות – יש נאהבים עד המוות,
      הם רק במיעוט .

  24. הסקפטית

    כל כך עצוב שזה כל כך נכון…
    לפעמים אני חושבת לעצמי, אם רק אנחנו רוצות את זה, או שמא גם בחורים מחפשים משהו שהוא מעבר להנאה הרגעית. ממש חבל לי, אבל מעטים כל כך הבחורים האלו.

    • למה כל העצב הזה?
      למה לא לקחת את המאמר על הצד החיובי שבדבר? שאנחנו נפיק לקחים מעצמנו ומאחרים להבא. ולמה לעזאזל שלא יהיה הבא? בטח שיהיה, לפני האור תמיד בא החושך…
      "הסוד של החיים המאושרים: כל מה שעלייך לעשות הוא לומר שלום לאהבות של אתמול ולברך לשלום את האהבה החדשה…"
      אין לנו מה לשבת ולחכות לבן זוג ואז להתחיל להנות מהחיים שלנו ולהיות גם מסופקים מהם, אנחנו צריכים להנות כבר עכשיו וכשזה יגיע זה יגיע!
      הדרך חשובה לא פחות מהמטרה.
      אז מספיק עם הבכיינות, וקדימה, לחייך, העולם יפה (לא ממש אבל לא באתי להעציב אותך) שמש מחייכת, ציפורים מצייצות, תחיי את החיים כל החיים וכן בקשר הבא שלי אני בהחלט מתכוונת לקחת לתשומת ליבי את הדברים שנכתבו כאמור בגין לקחת את העניינים לאט לאט ולתת לקשר להתבסס ולהבשיל "כמו שצריך"…
      🙂

      • פגשתי ברחוב אדם צעיר ועני מרוד
        שליבו היה מלא אהבה
        כובעו היה מרופט
        בגדו היה בלוי
        נעליו היו מנוקבות
        אך כל כוכבי השמים שכנו בליבו…
        (ויקטור הוגו)

      • הסקפטית

        יפה אמרת, אבל אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מקווה שהנה זה זה, ושוב חוסר הסבלנות של שני הצדדים שדופק הכל. וגם כשכבר באמת יש סבלנות, ונראה שזה באמת זה, באיזשהו שלב את מגלה שבערך כל מה שהוא רצה היה סקס, ובשביל להשיג את זה הוא לא התבייש למכור לך לוקשים.
        "כל הבנים שבעולם השטן ברא אותם"

        • את סקפטית
          אולי בתור התחלה תשני את השם? אל תהיה כל כך סקפטית לגבי כולם, תמיד תמשיכי הלאה.

          דיברתי פעם עם אדם חכם מאוד, דיברנו על הרבה דברים, על אהבות, אכזבות, בין השאר דיברנו גם על חתולים. אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת מעריצה בחתולים היא שכל פעם כשהם נופלים, הם קמים ישר על הרגליים, כאילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח ובטח שלא הם. האיש אמר לי שאני טועה כי כל פעם שהם נופלים, אם נתבונן על הרצפה נוכל לראות את הרסיסים שלהם…
          נקודה למחשבה…
          מאחלת לך יום נפלא מלא בחיוכים ןהתחלות חדשות וקסומות – תאמיני…
          🙂

          • הייתי מוסיפה ואומרת –
            הקטע היפה עם החתולים הוא של ורד מוסנזון נכון ?
            מ "דברים שצריכים לעבור"
            שלינק'ה , את צריכה להוסיף את זה ,
            זו אינפורמציה חשובה…

  25. כמה נכון, כמה עצוב.
    ניכר כי הכותבת ניחנה ברגישות רבה וכי לבה נשבר לא אחת.

    זה לא שהרומנטיקה מתה עינת, אלא שבמציאות הישראלית המתעתעת זה "בוא נאהב מהר, פן מחר נתפגר".

    כרווקה כמוך, אני משוכנעת שעדיין קיימים גברים רומנטים רגישים כמונו (ופנויים) – אך היכן, היכן לעזאזל הם מסתתרים?!

    אני מנצלת במה זו וקוראת לכל זכר פנוי ואטרקטיבי שמחפש להתאהב באמת, לצאת מהמחבוא ולהיחשף לאור השמש.

    אנו פה ממשיכות לחכות למחזר הרומנטי העיקש שיסחרר את ראשנו ויבלבל את דעתנו…

  26. גם אני קוטף

    הגיע הזמן שמישהו כבר יקטוף אותך עינתוש נשמה.
    ואותו אחד שקטף לך אז אולי אהב אותך אבל לא היה מביא אותך למי ומה שאת היום. תכירי לו תודה על מה שהיה אז , על החוטמית הזיפנית שקטף לך ועל פרח לב הזהב שנהיית ולא בזכותו.

    תהיי את סבלנית, תדברי את על הקסם, ותרגישי חמלה. מערכת יחסים עובדת כמו בפיזיקה, זוכרת את חוק התנע? כל כוח שתפעילי על גוף יגרום להפעלת כוח זהה מהצד השני.
    וממרום שנות נישואי אני אפעיל חוק פיזיקלי נוסף שעם הזמן האנרגיה נוטה ללכת לאיבוד.

    • "לחיי התמימים ודוברי האמת
      לכל החיים את חייהם באמת
      שזוכרים את השמש
      שנוגעים באור
      שיודעים אהבה שאינה בת חלוף…"

    • אלמוני

      Whenever one body exerts force upon a second body, the second body exerts an equal and opposite force upon the first body.

  27. המחרחרת

    עינת, תודה על האיכות. פרח לב זהב כן, צנוע אך זוהר במדמנת הקלישאות והסיסמאות.
    התחברות היא תהליך שלוקח זמן ולא חשוב מהי התרבות שבה היא קורית. הצורך בהתחברות אינטימית אף הוא בסיסי ומעבר לגבולות בזמן ובמרחב. מה שנרמס ברגלי המודה והמצלצלים הוולגרים של של תרבות שיווק הקלישאות הוא הרצון לקשר אינטימי משום שהוא רצון צנוע ושקט. ו-כן-לוקח זמן.

    והאתגר אף גדול יותר משום שזה שבשביל קשר צריך שניים.

  28. חזק ביותר
    ואני דווקא שונאת פרענקים..

  29. שלומצי

    חוץ מהעציצים של השכנים שלי.. אכן, שאלת העשור היא לאן נעלמה הרומנטיקה, לאן נעלמה ההנאה שבאיטיות (תודה למילן קונדרה) ואיך נהיה כל כך קשה למצוא אהבה. איך קרה שכולם מפחדים להתאהב, להחשף, להתחבר? אולי זו העיר הגדולה והמנוכרת, אולי זה האינטרנט שיוצר לנו חיים וירטואלים ואולי זה הגיל והנסיון שעוטפים אותנו בחומות הגנה ואין לדעת מתי יפלו, אם בכלל. ואולי, הכל עניין של אופי.

    • דייזי ביוקנן

      היי שלומצי,

      תוכלי בבקשה לתת את השם המלא של ספרו של מילן קונדורה שעליו את מדברת?. קראתי את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ונהניתי מאוד. אם יש לך עוד המלצות לגבי הספרים שלו , אשמח לשמוע.

      סליחה על הסטיה החדה מהנושא המדובר.

      דייזי.

      • שלומצי

        תמיד שמחה לדבר עם מילן קונדרה… אז ככה:
        אני דיברתי על ההנאה שבאיטיות. יש גם את זהות, מחול אחרון ופרידה, אלמוות (קשה!!), אהבות מגוחכות, ספר הצחוק והשכחה ועוד.
        תתחילי עם אלה, כנראה שתגיעי לבד ליתר הספרים.
        כיף לך שתקראי זאת לראשונה…

  30. מנהרת הזמן

    עצוב כמה שנכון

  31. זכרון ילדות

    קודם:

    "האהבה הישנה זאת שברחה לי ניצבת שם ואף אחד כבר לא נוגע מזמן לפני כל הסרטים הפונוגרפים היה עוד משהו פשוט להתגעגע"

    תפור לכל מה שכתבת

  32. מקסים וכל כך נכון… אני מודה שהזלתי דמעה, אולי אם ננסה לעשות את זה בדרך שלנו, של הססנות, וגישוש, ועדינות בדרך להכרת הצד השני, אז ככה זה יהיה. מי שמתאים את הסביבה אליו ולא להיפך בדרך כלל גם מקבל את הדברים בצורה שהוא ביקש לעצמו. אז אני מבקשת לעצמי עכשיו אהבה תמימה, כזו שקוטפים בה פרח….

  33. היהודי הנודד

    נפלא. כתוב ביד אמן, מדוייק, מריר במידה, נוסטלגי במידה.

    אפשר הפנייה למשהו קשור ? פירגון עצמי מביך…

    http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=6988&blogcode=427880

    • קראתי בעיון את הרשימה/מאמר שכתבת, יהודי נודד, ואני מרשה לעצמי להציע לך דרך אחרת. אתה כותב שההתעסקות באהבה כמו בדת, היא רצון להיוושע, או חיפוש, אם תרצה מסע לישועה האם חשבת שהעיון, ההתפלשות, הלישה, הדרישה וגו באהבה היא מסע אל געגוע ? אתה פשוט מנסה לבקש את תחושת הגעגוע שהיא הכי בראשתית לטעמי שיש. כשאתה מוצא מישהו, או מישהי שראויים לגעגוע, והוא נוצר אצלך, אתה מרגיש שמצאת חלק חשוב בפאזל האישיותי של עצמך ? אתה נמצא עם מישהו ומתגעגע אליו, לא משום שהוא רחוק, לא בגלל שהוא אי שם, הוא ממש לידך ואתה מרגיש געגוע ? קשה לי לחשוב על ישו במונחים של געגוע, בגעגוע אין גם ישועה מי יודע מה, גם אין תכלית מכומתת, רק עוצמה אדירה, פרטית לגמרי, גל אצל אחד, דפיקות לב או חילוף מהיר של תאי העור אצל אחר ועוד המון אפשרויות לא מבוטאות, לא ממוסחרות, לא ממותגות.

  34. פרויד קרא לזה דחית סיפוקים
    אימא שלי אמרה לי תמיד שהחיפזון מהשטן
    חכמנו דרשו אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום
    וסקרלט אוהרה קבעה: מחר הוא יום חדש
    בכל אלה, אני תמימת דעים איתך עינת בנושא ההגדרות: קשר, מערכת,
    אסימונים לשוניים דוחים, מן הדין שמציאות אורבנית הקושרת כתרים למקצוע הקופירייטיניג
    תדע לייצר ביטויים הולמים להתרחשות זוגית המייצרת תאימות רגשית מתמשכת
    אני לא מסכימה לגמרי בנושא הקצב יש כל כך הרבה סוגים של מוסיקה, עם כל כך הרבה מקצבים. קיימת אפשרות שאדם ייכנס לים, ממש לאט, קודם בוהן, אחר כך כל הכף, ובסוף יטבע במערבולת. לעומת קופץ הראש הנחשוני, שתובע את הגלים באחת, וחוזר לחוף שלם ומבסוט.ואגב, שניהם יודעים לשחות.
    ממש כמו שכולם זוכרים את שני כובשי האברסט הראשונים, בעוד שכל האחרים שהיגיעו לפסגתו לא מוזכרים בשום טריוויה, כך גם אהבה ראשנה, שיש בה פרחים רעננים, וביתוק אכזרי של הבתולין. היא, נחשבת לאמיתית בין אם היא התהוותה בצעד מהוסס, בין אם הגיחה וניצחה בסערה

  35. גבירתי, אין צודקת ממך וסחטן על כתיבתך המופלאה. משהו הלך לאיבוד ומרביתנו בסתר לב עדיין מחפשים את אותו דבר נעלם ויקר מאין כמותו. הצורך להפוך כל אמוציה לתיאוריה הוא אובססיבי והצורך ליישר קו עם אותן תיאוריות הוא אובססיבי עוד יותר. השיטחיות חוגגת, ואל החישגד, הפאסטפוד והאינסטנט פודינג מצטרפים אחר כבוד גם ה"אינסטנט יחסים" – מערכות זוגיות שמכילות בערך כלום ושום דבר ונגמרות (בדרך-כלל) מהר יותר משהתחילו.

    אך אחותנו, הישמרי לך מפני הישענות על אותה חוטמית זיפנית (ואכן שמה לא הולם את מלוא הדרה בתקופה זו, ארוכת צוואר וזוהרת למרחוק) גם מרגנית השדה הקטנה, פשוטה ויפה מאין כמותה יכולה לספק את הסחורה, גם הפשתה השעירה חביבה למדיי וסמוקה בורוד (וואלה, ככל שאני חושבת על זה – מישהו שם בועדת השמות של פרחי ישראל צריך לתת את הדין על העוול שהוא עושה…)

    דבריי מסורבלים, כוונתי פשוטה הרבה יותר : הניחי במקום מבטחים זכרונות נפלאים מיחסים קודמים, אך השאירי די מרחב לרגעים חדשים שאנשים מסביבך רוצים ומוכנים להעניק לך.
    תתפלאי לגלות שהרומנטיקה טרם חוסלה חיסול ממוקד, היא רק סוחבת פציעה…וצריכה שתוסיפי להאמין בה כדי שתוכל לשוב ולעמוד על הרגליים…

    אני האמנתי ואני מבלה את חיי עם האיש הכי מסור בעולם…

    • אשחר עשית לי את השבוע האמת אני תקועה מזה זמן רב מאוד
      בדישדוש הלמה מה לא היתי בסדר ומהתשובה האמתית אני בורחת
      מתגובתך לכותבת החודרת נהפוגעת בול במיצי הכאב האמיתי ללא התחקמויות
      יש לי תמיד תמיד הסכמה לכל מילה שנכתבת והערצה ליכולת של עינת
      אצלך מצאתי כיון יציאה אמיתי של די מספיק!!!! ועכשיו אני וב"ה אני קוראת שנצחת
      נעשה הכל לא רק לבכות ולקטר נשחיז ונצא כי מגיע לנו , אנו מוכשרות ,איכותיות,
      יפות, חמודות, נכון חכמות ורגישות סליחה מה לא בסדר?
      בבקשה תהיו מודעים שלכמותנו יש בעיה כן בעיה של בטחון עצמי ורגישות לדחיה
      מצדכם אז בבקשה תרימו הכפפה ויחד נבנה מה שכולנו רוצים אתס ואנחו וננסה
      לשנות זוית הראיה ולא לשכוח שלכל אחד מאיתנו יש הורים אחים אחיות שנרצה עבורם
      הטוב ביותר ובזמן אז אנחנו חברים היגענו לזמן לרגע האמת האמינו כדאי
      הדברים נכתבו מהלב ממש ומקוה שיחלחלו לכולנו אמן

  36. אלמוני

    אני קטנה, עוד לא בת 18. ומצאתי אותו אני חושבת. זה הלך לאט ויפה, שנינו באותו גיל והכרנו בכנרת. הוא עבד בחוף והיינו שיכורים במסיבה.
    אני שמתי לב אליו באותו יום בצהריים. במסיבה רקדנו והיה לי נורא חם אז פשוט נעלמתי למים. חזרתי אחרי 5 דקות רטובה כולי והמשכנו לרקוד. אחרי 10 דקות שוב נעלמתי לכנרת אבל הפעם הוא בא אחרי וצעק לי מהחוף: "ברחת לי באמצע השיר!!!"
    כשיצאתי ישבנו מחוץ למים ולא החלפנו מילה…. אחרי זה המשכנו לרקוד ובפעם השלישית שהלכתי למים הוא נכנס איתי, נרדמנו על המזח עד הבוקר שלמחרת.
    הוא חזר לעבוד בבוקר ואני המשכתי את החופשה. נשארתי עוד 4 ימים והוא המשיך לחפש אותי בחוף ואני אותו, המשכנו להתראות.
    במשך הזמן הזה לא היה ביננו שום דבר פיזי יותר מנשיקות. המשכנו בקשר טלפוני במשך חודש ואז נאבד לי הפלאפון.
    היה נתק…. הוא לא ידע עליי שום דבר חוץ משם פרטי ועיר. לא התראנו מהפגישה הראשונה שלנו, החלטתי להמשיך הלאה. מה יכול היה כבר לצאת מזה , הרי אנחנו גרים במרחק של שעתיים נסיעה אחד מהשניה………. אבל זה עדיין הפריע לי לא לשמוע אותו, לדבר איתו, לדעת שהוא מרגיש טוב…..
    אחרי חודש של נתק איתרתי את המספר שלו בבית דרך דפי זהב.
    כשהתקשרתי הבנתי שההרגשה הדדית.הסתבר לי שהתאהבנו…
    נפגשנו באותו סוך שבוע באותו החוף וסופשבוע לאחר מכן….. השאר היסטוריה…… אנחנו כבר כמעט שנה ביחד והוא אהבת חיי.
    בקשר לסקס……הסקס בא אחרי חודש שהיינו ממש ביחד וזה פשוט הרגיש נכון. הוא הראשון שלי וטוב לנו יחד. אני יודעת שלא יהיה לי אף פעם קשר כזה עם בן זוג.
    הסתבר לי שהוא מה שחיפשתי בדיוק……רק צריך ללכת לאט ובסוף אותו בנאדם יגיע (בתקווה).
    כשיש אהבה אמיתית שום דבר לא יהרוס אותה אפילו שקשה, אבל אם משהו חשוב באמת מוצאים את הזמן. מקווה שנמשיך ככה….
    מאחלת לכולכם את מה שיש לנו.
    אהבה……

  37. שבט המבשר מוצקין

    אבל את תדאגי – אני בטוח שגם הוא, עטוף בכרס וזקן, הרבה ילדים ומיליון קלישאות – זוכר ומתגעגע…

  38. ליאור

    עברתי במקרה והתרגשתי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *