בננות בנות שמרשות לעצמן
יסלחו לי על מערך האסוציאציות שלי יושבי טריבונות בלומפילד בעלי הקיבה הרגישה, ויסלח לי גם אלי גוטמן ושאחר חסידי בקנבאוור וקארל היינץ רומיניגה (איזה קטע, אוהדת בית"ר שיודעת מה זה אסוציאציה….) אבל בית"ר מעולם לא היתה אמורה להיות איזה תעתיק צהבהב של הפועל כתר ת"א במלעיל מתנשא, כמובן. בית"ר זה לא בוטיק כדורגל, חברת פרסום ויחסי ציבור בעלת אסטרטגיה שיווקית של בית אופנה תל אביבי פלצני. בית"ר זה כן קבוצה שלנו, של הירושלמים הטיפוסיים באשר אנחנו, גם אם זה לא בירושלים. אנחנו עממייים, "בבונים" בלשון רבים, יש לנו את הקטעים הרעים שלנו, כגוף אחד, ויש דברים טובים, והדבר הכי טוב זה הזכרון שלנו. יש לנו אחד כזה והוא מה זה ארוך…
נכון, לפעמים הזכרון הוא בעייתי, ויוצר ומלבה שנאות, אבל לפעמים אנחנו זוכרים את כל הנשמה שנתנו לנו, שקיבלנו בשמחה, וגם יודעים להחזיר. אורי מלמיליאן עשה את הבלתי ייאמן ועזב את בית"ר לטובת מכבי ת"א השנואה. כמעט 12 שנה אחרי, כשהוא מאמן קבוצה שבאה לשחק נגד בית"ר בטדי הוא מקבל פרחים ואת כל אהבת הקהל.
ואלי? שחקן הכדורגל הישראלי היחיד, נכון להיום, שזכה בתואר אירופי, ובעצם הביא את התואר לקבוצתו הבלגית מכלן, חזר לליגה השניה כדי להציל את אהבת נעוריו. ומה היא עושה? מוכרת אותו. מקריבה אותו על מזבח "אופנת בן גור".
עם בית"ר עברתי הרבה וסלחתי על המון דברים, וזה לא תמיד היה קשור לכדורגל ולא תמיד היה קל. שום דבר לא הרחיק אותי ממנה וממגרשיה השונים לאורך השנים. עד כאן. לא עוד.
בן גור, אתה ועוזריך יכולים לקבל את גופתה של בית"ר אחרי שהוצאת ממנה את הנשמה.
כשאתם יוצאים מטדי, כבו את האור.
