היוצרת

היא רזה, היא רזה מאד ושטוחה. היא רזה מאד ושטוחה מאד לא בנשמה, בחזה.
היא נערית – זה מה שאמא שלה תמיד אמרה לה. היא הולכת עם אותם מכנסי הג'ינס הדהויים-המסריחים אולי כבר שבועיים. היא לא מבדילה בין סירחונות, גם הדירה שלה מסריחה, גם הספה, גם הסדינים. אז מה? זה סירחון בוהמי וכולם יודעים שלסירחון בוהמי יש ניחוח של מי ורדים. יש לה קרחת, או שזה בעצם שיער ארוך, תלוי מי מסתכל ומאיזה צד. גם השיער שלה מסריח מעשן מריחואנה ושמפו.
הקירות של הדירה שלה צבועים בשחור ואדום, היא בנאדם אופטימי. גם המקרר, היא ציירה עליו פרחים בצהוב, אולי חמניות, אולי חמציצים, אולי בכלל אלה כריזנטמות. כל העולם כולו כריזנטמות סגולות, ירוקות, כחולות, לבנות, גם צהובות. זה הקטע שלה עכשיו, כריזנטמות צהובות.
לא ברור ממה היא מתפרנסת, אבל היא אף פעם לא רעבה, אולי מפני שהיא שותה הרבה קפה, אולי מפני שהיא לא לבד, יש לה גם חברים וגם בירה. גם להם יש ג'ינס מסריח. לפעמים הם מדברים, לפעמים שותים ומעשנים, לפעמים הם מזדיינים, תלוי כמה קר בחוץ ואם אין כבר מה להגיד.
היא מזדיינת הרבה, גברים, נשים, אין לה העדפות כל עוד היא מחליטה, מתי כן מתי לא, מי הולך מי נשאר. היא לא מסוגלת להיות במצב של חוסר שליטה על החיים שלה, אבל לפעמים זה קורה, כמו בפעם ההיא… משהו התפלק, היא נרדמה והדבר הזה שכב לידה במיטה. היא קמה ראשונה לבשה רק גופיה ונשארה עם תחת בחוץ, היו לה קשרים בקרחת וריח רע מהפה. היא רצתה להפליץ, זה חלק מהתמתחות הבוקר, אבל הדבר הזה היה תקוע לה במיטה, תפס בעלות על שלושת רבעי שמיכה.
הפנים היו מוכרות, השם פחות, היא הרימה קצת שמיכה ומצאה שדיים גדולים. דווקא אחלה! , חשבה, אבל התחשק לה לבעוט לדבר הזה בראש.
יש לה יום עמוס, היא צריכה לכתוב, היא כותבת סיפורים קצרים, אבל היא לא חושפת את עצמה אפילו קצת, היא מאד זהירה.
היא כותבת על החיים כמו שהיא תופסת אותם, זאת האינטרפרטציה שלה- "סקס, אוכל, כסף", היא שמעה כזה שיר פעם ברדיו ולה יש מהכל בשפע, או לפחות כך היא תופסת את זה. היא הלכה בשקט כדי לא להעיר את ההיא עם השדיים הגדולים, יכולה להישבע לעצמה שנכנסה למיטה עם מישהו אחר.
פתחה את המקרר הכריזנטמי שלה מפני שהיתה רעבה, עשתה קפה והדליקה סיגריה רגילה. אחר-כך פתחה חלון, בחוץ ירד גשם שהתערבב עם עשן האגזוזים. היא הריחה את בית השחי שלה וחייכה מרוצה. היה לה קר בתחת, חשבה להעיר את ההיא עם השדיים כדי שתחמם לה אותו, אבל התקשתה לוותר על מכת ההשראה שפרצה מהחלון ישר על הפרצוף שלה. התקשתה לוותר על לטישת העיניים על הגוף הרזה שלה עם הגופיה שהשתקף מהמראה שבחדר, על האור הכחול שבקושי מאיר משהו ועל ערימת הדפים הריקים והמצפים.
אין לה מחשב מפני שהיא מאמינה בקשר בלתי אמצעי עם המלים. ועכשיו מה? כל כך רצתה לכתוב משהו מבריק, משהו נפלא ומקורי, שיתפוס את הרגע המושלם הזה, המעורפל… המצועף… היא התיישבה, עשן הסיגריה שרף את עיניה וחילץ מתוכן דמעה. לקחה את העט השחור הדק, זה שמוציא מתוכה מלים מדויקות, לגמה מהקפה, העיפה מבט לכיוון מעיל העור השחור המשומש שקנתה לפני שבועיים. היא היתה מרוצה ויותר מזה מאושרת. ההיא עם השדיים התחילה לזוז, אם היתה מתעוררת היתה מקלקלת הכל, לכן שניה לפני שההשראה עפה לה מהחלון קרקעה אותה וכתבה את המשפט הראשון: "היא לא כל כך רזה ולא כל כך שטוחה, למרות שהיתה יכולה להיות".
היא הניחה את העט, הדליקה סיגריה נוספת, קימטה את הדף והשליכה אותו על הרצפה המלוכלכת. לקחה שאיפה אחרונה ארוכה והביטה אל ההיא עם השדיים. כיבתה את הסיגריה בתוך כוס הקפה והחליקה בחתוליות לתוך המיטה. היא לא היתה עייפה וגם לא עירנית במיוחד, אבל היה לה חשק להתכרבל.

תגובות

  1. לא רע, לא רע בכלל
    מזכיר לפרקים את "נערת רוק"
    של ריקי גל, אבל באופן כללי
    סיפור (?) טוב

  2. ריכוז מפליא של סטריאוטיפים נשיים ושל 'יוצרות' בכלל. מה אנחנו מצפים מיוצרת שתהיה, היא בטח לא יכולה להיות אחת כזאת מסודרת ונקייה וממושמעת.

  3. דווקא ממש טוב.
    אהבתי אהבתי

    אולי תפרסמו עוד סיפורים קצרים?

  4. אוריאנה

    זיון-שכל

    • אלמוני

      אם אין לך משהו חכם להגיד אז אל תגידי.
      כבר קראנו תגובות גסות שלך, אני חיסכי מאיתנו תגובות כאלו.
      לא נאה ויפה בעינייך, אז עדיף שתשתקי או לחילופין תכתבי תגובה אינטליגנטית ומנומקת יותר.

      • אוריאנה

        התגובה שלך היא עוד זיון-שכל. חומד, אין לי חור במצח, אולי די? עייפתי.
        א. מעולם לא היו לי תגובות גסות (אולי הומוריסטיות ופשוט לא הבנת)
        ב. אם תגובותיי לא נראות לך – תתעלמי ותשתקי
        ג. אני פועלת כמו הפתגם הסיני העתיק שאומר "אם אין לך משהו טוב להגיד תגיד פתגם סיני עתיק".

        • אלמוני

          תגובה כמו 'הסיפור לא גרם לי להרגיש דבר ' לגיטימית ועניינית.
          'זיון שכל' לעומת זאת היא תגובה גסה שאינה תורמת דבר לדיון.
          לפני שאת לוחצת על שלח תחשבי פעמיים מה את יכולה לתרום לדיון שאנו מנהלים כאן.
          קפיש?

          • נכון אנונימוס, מסכימה איתך
            ואוריאנה, גם אני ראיתי תגובות גסות שלך. מאד לא נעים היה להיתקל בהן.

  5. פיצית

    אחלה סיפור
    פיצי ואני נהננו מאד
    אפשר עוד?

  6. אז תיארת "אומנית" מסריחה מעט, חובבת שדיים ובעלת היגנייה
    מפוקפקת מה.
    ומה בדיוק חידשת ?
    היינו בקטע הציני והיינו בקטע האומן המתייסר.
    אם היה ניתן כמעט להריח את הריח שניסית כל כך לתאר,
    אז הסיפור היה שווה.

  7. דיווח סתמי על חיים סתמיים.
    משמים.

  8. נומרולוגית

    סיפור מאוד יפה. אני אהבתי.

  9. פשוט אני

    לכל מי שהגיב פה עד עכשיו, וכתב "זיוני שכל" או תגובות דומות: זה סיפור, ומה שסיפור אמור
    לעשות זה לגרום לכם לחשוב. גרם לכם לחשוב? להרגיש משהו? אפילו אם זה חוסר הזדהות
    מוחלט, חוסר הבנה מוחלט של החיים המתוארים פה – מצויין. זאת הכוונה.
    ואם לא… צר לי לומר לכם, אבל זה משקף משהו על אישיותכם, עותר מאשר על הסיפור.
    שאני, אגב, לא אהבתי. רק שתדעו.

    • אוריאנה

      אני זאת שכתבה זיוני-שכל וזאת אכן דעתי.
      כי לא רק שזה דיווח יבש, אך בשפה יפה, זה גם לא גורם להרגיש. אני חשתי בקור עצום מנשב מהמילים.

      ובכלל, אם כל-כך לא אכפת לה מסרחון וממה שחושבים עליה אז למה היא לא מפליצה?

      אוריאנה

  10. פשוט אני

    עותר = יותר

  11. ממש חמוד. קצת מצחיק, קצת ציני, קצת מסריח מסיגריות.
    ולא, לא יצירת מופת, ולא גרם לי לחשוב ולהעמיק. ולא ריאליסטי בגרוש, סתם פנטזיה על הסופרת האולטימטיבית עם החיים המגניבים.
    מה שכן, אהבתי את האירוניה של ה"אין לה מחשב". כמה אנשים כאלה את מכירה? אכן, הפוסט מודרניזם בהתגלמותו.

  12. עוד סיפור על זומביים מנוכרים מתנועעים.

  13. טוב נו כול אחד ומה שהוא לוקח איתו כשהוא קורא סיפור
    אני לקחתי את "שיער מסריח ממריחואנה ושמפו"…
    ריח תל אביב מוכר….
    מיצד שני אף אחד לא אמר שהסיפור קורה בת"א..
    סיפור נחמד לא מעוד עמוק, מאוד קריא, נחמד לאללה!

  14. סוף סוף סיפור קצר …
    תנו עוד סיפורים אבל עם פואנטות….
    וחוץ מזה מקלחת מקלחת מותק…

  15. eskimo dog

    תודה על הסיפור הזה.

  16. הנסיכה הלוחמת

    אז ככה, נכון הסיפור באמת לא יצירת מופת, סו פאקינג ווט? הוא גרם לי לחשוב על קיבוע סטריאוטיפים, לכן לדעתי עניין החידוש הוא לא רלוונטי. אלא יותר שיקוף של פנטזיה לגבי מה זה בכלל "יוצרת". כל מי שכתב זיון שכל (נדמה לי אריאנה). וואלה מעניין למה התנפלת ככה? באיזה נקודה רגישה זה נגע בך?. ודרך אגב היא כן מפליצה, אני אישית חושבת שזה משחרר. בנוגע לפואנטה… אנחנו לא בכיתה ד'!! לא לכל דבר יש פואנטה!! הקטע כאן שה"יוצרת" בעצם לא יוצרת, וזה היופי שבסיפור. עוד מעט יהיו קוראים שיבקשו גם ציורים עם הסיפורים… יאללה תפעילו את הרגש לפני קיתונות הביקורת! מה זה עשה לכם להרגיש?! הרי זה הזיז משהו לא?, אם לא היה מזיז לא הייתם טורחים לכתוב תגובה, גם כמו "זיון שכל".

    • אוריאנה

      כן אמרתי מה זה עשה לי,
      ו"אריאנה" זה אולם חלטורות ביפו.

      לא ביקשתי פואנטה, אבל איזה רגש היה נחמד.

      אוריאנה

  17. זה מה שהרגשתי.
    כל כך רוצה לכתוב – אבל אפילו משפט אחד עוד לא השלמתי.
    ואיך זה להרגיש כשמקמטים את הדף וזורקים על הרצפה ?
    נראת לי הרגשה נפלאה.

    טוב, אולי היום אני בכל זאת אכתוב משהו.
    תודה.

  18. הנסיכה הלוחמת

    קיבלתי את התיקון לשם. ניכור זה לא רגש?

    • אוריאנה

      את צודקת, ניכור זה רגש, ורגש לא-נעים.
      לא, זה לא נגע בי בנקודה רגישה. זה לא נגע בי כמו שחשבתי בכלל. סתם לא היה לי נעים לקרוא, ועוד שזה היה מדווח בלאקוניות נוראית.
      תודה, עודדת אותי להפוך בזה שוב.

      אוריאנה

  19. הפחדנית

    אני רוצה לכתוב ולזרוק על הרצפה ואח"כ לאהוב את מה שאני כותבת, ואח"כ לגדל קצת אומץ ולפרסם. אבל זה נראה לי כמו סטנד – אפיסט שעומד על הבמה, תוקע בדיחה ואף אחד לא צוחק. זה חשוף מדי לעמוד על הבמה. כמו הסיפור הזה, נראה לי כמו לשים את הראש ככה שיציץ קצת החוצה, כשחלק זורקים פרחים וחלק עגבניות. אז קודם כל כיפאק הי! על האומץ לשים את הראש…

  20. גב' פאיאנס היקרה. אני מתה על הסיבות שאת נותנת לדברים
    "תלוי כמה קר בחוץ ואם אין כבר מה להגיד". צחקתי עד שההוא עם הקוקו
    הסתכל עלי במבט עקום. ששששש….. את תעירי את הילדים.
    אבל זה מצחיק מה אני אשמה?

  21. הפחדנית

    תודה על התגובה, אבל לא אני כתבתי את הסיפור (ככה זה בכל אופן נראה שאת חושבת), אני הפחדנית זוכרת? בינתיים אני רק זורקת על הרצפה…

  22. דווקא אהבתי את הסיפור נותן טעם של עוד…
    תיאור אותנטי למדי למרות שהכרתי בעיקר זכרים
    שחיים את ההוייה הזאת בכל זאת מדוייק עד כדי צמרמורת….
    הכי תל אביבי שאפשר…..
    רוצה עוד!!!

  23. platipoos

    בהתחלה בסיפור גיליתי סקרנות
    בהמשך התפתחה ציפיה
    אך הסוף בושש מלבוא
    למה להכביר מילים אם אפשר במילה אחת לתאר
    בבל"ת
    מוזר
    האם לשם בננות שם את פעמיו
    ממתי בננות התחיל לבוסס בסחי של הבינוניות ומטה?
    אכזבה? אולי זו המילה שמתאימה לתאר את ההרגשה לאחר הקריאה הזו?
    אולי סתם בזבוז זמן
    מקווה ומייחל לשיפור

  24. מובטלת טרייה

    כתוב שנון וקולח. אהבתי.

  25. מריה שרייבר

    נראה לי שכל אחד באיזהשהו שלב בחייו רצה להיות משוייך לקהילת ה'יוצרים'. מבחוץ באמת שהחיים שלהם נראים מגניבים יותר, משוחררים יותר ובטח שמעניינים יותר.

  26. האמת המרה

    האמת היא שאם נהיה סתם בורגניות, נגדל ילדים ונישאר עגלגלות (אבל כאלה שהולכות פעם בשבוע לאירובי) אף אחד לא יאמין שיש לנו גם מה להגיד, ובטח שלא ליצור. אהבתי את הסיפור, הוא הזכיר לי את מה שתמיד רציתי להיות.

  27. 1) הסיפור הזכיר לי שוב למה אני מתעבת את תל אביב

    2)מצד שני, זה כה מרענן לקרוא על סירחון נשי לגיטימי בעיני בעלת הסירחון. יענו, אשה "חייבת" להיות נקייה, אחרת היא נחשבת "קוקו"… לגברים יש את הפריווילגיה להסריח כשבא להם וזה עשוי להתקבל בהבנה בנסיבות רבות… אבל אשה? מקלחת-שעווה-גילוח-דיאודורנט-קוסמטיקה- קונדישינר- מייצב- וכו', אחרת את בכלל לא בן אדם… יאללה, ואם אני אוהבת את ריח הגוף הטבעי שלי? ואם אני במצב רוח מסויים והסירחון לא מפריע לי?

    קורה. והידד לכסות הספרותית שנתנה לזה מקום להתקיים…

  28. הפחדנית

    היום כתבתי משפט וחצי ולא זרקתי, עכשיו אני שוקלת אם לעשות קרחת… דרך אגב, זאת אני שהייתי במיטה עם היוצרת.

  29. המזועזע, לא ממש

    אגב זה שהיא מוצאת מישהי במיטה, עוד מעט בגלל אריאל זילבר לא תהיה לה זכות קיום, אלא אם היא תכף ומיד תמצא מישהו להיות איתו במיטה ושנייה אחרי זה תתעבר (ככה הוא אמר). חוץ מזה שלא תהיה לה זכות קיום, זילבר אמר שדווקא הוא מכבד הומואים או משהו כזה… תארו לכם שעוד מעט מישהו יגיד את הדברים הדוחים שהוא אמר על הומואים ולסביות, על מכוערים? אז ח'ברה, זילבר יהיה בצרות צרורות!. ודווקא אני כתבתי ולא זרקתי! אחלה סיפור!

  30. יפה, לא רע בכלל. הזכיר לי קצת את הסגנון שלי (שזו מחמאה איומה). עדי שפירא – פאיאנס: יש לי רק דבר אחד לומר: תכתבי! עוד ועוד ועוד! תפתחי סגנון ושכולם יקפצו.
    אהבתי והזדהיתי במיוחד עם "העט שמוציאה ממנה מילים מדויקות" ו"התקשתה לוותר על ההשראה". זו הדרך, אל תוותרי.
    אגב, אני כן הייתי רעבה לתקופת מה.

  31. תוואי התהלוכה

    אני שואלת את עצמי למה לעזאזל מישהו מטריח אותי לקרוא משהו כה חסר כלום. לא סיפור, לא עלילה, לא רגש. אפילו לרגע לא מצמצתי למחמץ לב, לא התכווץ לי כלום, ואפילו לא חזרתי לקרוא שורה פעמיים, ככה שאפילו סגנונית אין בזה שום הישג.

    ה"יוצרת" היא סתם בחורה ג'יפה, שמצדיקה את ג'יפיותה בכך שהיא אמנית. ווואו ממש טיעון מדהים – והוא המונח בתחתית הסיפור הזה. טוב כבר שמעתי את המשפט "הגודל לא קובע" מכאלה שיש להם אפון, ושמעתי את "תהני מהדרך ולא מהתוצאה" מאלה שלא ממש טרחו להביא אותי לגאולה ווגינלית.

    אז מה אמרת לי כאן בכל זה? כן, אמרו את זה קודם, לפני. זיון שכל. אז הנה לכם נימוק למה. נכון, להגיד זיון שכל ולא להביא כל אלטרנטיבה או הסבר – חבל על הזמן.

    עד מתי נמשיך לקרוא על העליבות התל אביבית, חיפוש הזהות המינית, על הטינופת, ועוד שלא יצא לנו שום שכר בצדה?? גובל בחוצפה, לא?

    אבל מה להגיד לכם, הבחורה הזו צדקה, לפחות מבחינתי.

  32. מ. גרפית מתוסכלת

    עדי את מדהימה…..

  33. הסולן

    אני עם מירב, ה"יוצרת" כתוב על הכיפאק, לא מתחנף ולא נעים בעיניים. מה אתם רוצים? קוצי פוצי? סוף סוף מישהי תפסה את כל הסטריאוטיפים בביצים ודחפה לכם אותם ישר לתוך הפרצוף. אני אוהב את היוצרת הזאת! בעצם את שתיהן.

  34. ככה,ככה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *