בננות בנות שמרשות לעצמן
בדרך כלל אתה רגיל להרגשה הזאת, העקרות הנפשית, היצירתית, עקרות פנימית שמלווה אותך כבר שנים. אבל בתקופה הקצרה שהמוזה אתך, זה נראה כל כך רחוק, כל כך לא שייך.
כאילו התחושה הזאת, הפה היבש, המוח המתאמץ להיאחז במשהו, הגוף שמרגיש שהוא שם רק בכדי להעביר את הימים. להזדקן לו בתקווה שמתישהו זה כבר ייגמר, התחושה הזאת שכל האנשים מסביבך מצליחים איכשהו לחיות אתה, ורק אתה לא. התחושה הזאת נראית לך זרה. כמו מישהו אחר שהיה פה במקומך פעם, מישהו שמילא את החלל שבו אתה אמור היית להיות, מחכה שתגיע כבר.
וכשהמוזה מסתלקת, זאת אחת התחושות הכי מיידיות שיש. כמו לדפוק את האצבע של הרגל בשולחן הלילה בדרך לשירותים. הבזק. אור לבן שמציף אותך לשניה כמו במבט אל תוך פטרייה גרעינית, המוח שלך עדיין לא קולט את מה שאתה רואה, וכבר אתה רק ערמת אפר.
ומאפר לאפר, מעפר לעפר. אין הבדל. כשהמוזה עוזבת, הגוף שלך, על כל שמונים הקילו של עצמות ושרירים, שערות, עור, קרביים, הגוף הזה משול לערמת אפר. עוד גוף, עוד אדם שמסתובב ריק, מחפש משהו, או אפילו לא מחפש. שותה קפה הפוך. מזמין עוד תה עם נענע. מחכה. לא, אפילו לא מחכה. לא כלום.
במבט ראשון אפשר לחשוב שזה כמו הרגע בו נגמרת האהבה. אבל זה כל כך לא נכון. באהבה, כמו באהבה, אתה לא יודע כלום. אתה עיוור, חירש, והסיבה היחידה שאתה מסוגל ללכת בכלל, זה שהרגליים שלך בכלל לא נוגעות ברצפה.
לסוף האהבה יש הרבה רמזים. בדרך כלל רמזים שאתה לא ממש מסוגל לראות, שהרי כאמור אתה עיוור, אבל אתה יודע שהם שם. הסיבה העיקרית שאתה לא מסוגל לקלוט את הרמזים האלו, היא שהם לא אמורים להיות שם. האהבה תנצח.
האהבה היא אינסופית. כוללת. מקיפה. ובכל פעם שהיא נגמרת אתה מופתע מחדש. נפגע מחדש מהאפשרות שהיא בכלל יכולה להיגמר. עם המוזה זה ממש לא ככה. כשהיא שם, אתה יודע את זה. אתה הכי ער בעולם, ואתה יודע, כל שניה, בכל נשימה, בכל מילה שאתה מספיק לשפוך לדף המחברת, שעוד מעט היא הולכת. היא רק פה לביקור. יש לה זמן רק ללטיפה אחת רכה ואז היא ממשיכה הלאה. ואתה מחכה לרגע הזה. טוב, לא ממש מחכה, אבל אתה יודע שהוא יבוא. אתה לא יכול לשכוח את זה.
אומרים שאנשים שהולכים למות, חיים באמת. כשהמוזה אתך זה בדיוק מה שאתה מרגיש. אולי כמו באהבה הראשונה, כשעדיין אין לך מושג מי נגד מי, ומה קורה פה בעצם. כשכל פעם שאתה נפרד בלילה, אתה סופר את הדקות עד למחר. פוחד שלא תתעורר יותר. לפני שאתה מתקלקל. לפני שאתה מבין שאהבה היא דבר קצת יותר נזיל ממה שאתה רוצה להאמין. שבא, שהולך, שכל פעם שאתה בטוח שהוא לעד הוא נעלם, וכל פעם שאתה בטוח שלא יגיע שוב, מפתיע מחדש ותופס אותך כמעט לא מוכן.
אוסקר ווילד אמר שנישואים שניים זה ניצחון התקווה על הניסיון. עם מוזה אין תקווה, רק ניסיון.
אבל איך יכול להיות שמוזה כל כך יותר מיוחדת מאהבה? מהיסוד הגדול הזה שעליו מתבסס כל העולם? זה לא ממש הגיוני. אבל בעצם זה כל כך כן, שהרי אין מוזה בלי אהבה אבל יש אהבה בלי מוזה.
אם האהבה גורמת לך כאמור להיות עיוור, אז המוזה לוקחת אותך שלב אחד יותר גבוה. אתה עיוור, נכון, לכל מה שסובב אותך, לכל מי שמייעץ לך דברים הגיוניים, לכל מה שהניסיון ניסה להנחיל לך. אבל דווקא בגלל שאתה עיוור לכל הדברים האלו, הדברים הגשמיים והלא ממש חשובים האלו, אתה פתאום מתחיל לראות.
בהתחלה רק את הניואנסים, את הדברים הקטנים, הפרטים שמהם מורכבת התמונה הגדולה שמסביב. ואז כמו בתמונת פולארויד שנגלית אליך לאט לאט, הכל מתיישב במקום.
הניואנסים, שלפני רגע נראו תלושים, לא שייכים, מרחפים להם באוויר לפניך, נהפכים לאט לאט לתמונה ברורה, חדה, לפעמים אפילו כואבת. וזאת לא התמונה שאתה רואה בדרך כלל. לא רק שהיא יותר חדה מהמציאות, היא גם בדרך כלל מספרת סיפור שונה לחלוטין. ספור שלא היית מודע שהוא קיים שם בכלל.
אולי זה רק השילוב בין הדמיון שלך והתמונה הרגילה שאתה רואה, שמייצר את הסיפור הזה. אולי הוא בכלל לא שם וזה רק תוצאה של תהליכים כימיים וחשמליים מאחורי המצח שלך, אבל התמונה פתאום יותר אמיתית, יותר יפה, יותר הולמת אותך מהמציאות.
וכשהיא הולכת, המוזה…כשהיא הולכת אתה נשאר לבד. והתמונה שלך מתפוגגת. היא עוד שם, דוהה לה, מיטשטשת. ואתה מנסה בכל הכוח להיאחז בה, לזכור איזה פרט חשוב, אבל אפילו אתה יודע שזה לא יעזור. כלום לא יישאר. רק המציאות, הקיום. שינה, אוכל, עבודה.
אני מרגיש אותה מתכוננת. היא עוד לא הלכה, נכון. אבל אני מרגיש אותה אורזת. מרגיש את המחשבות נאספות לתוך תיקים גדולים, מונחות בעדינות ליד סיפורים, ציורים, צילומים. תיקי מרי פופינס כאלה שאתה אף פעם לא יודע מה יצא מהם. תיקים שהתוך שלהם לא קיים. חלל. בלי שום הסבר הגיוני של נפח או תכולה. לא מקבלים את מרותם של חוקי הפיסיקה שלנו.
הרגע הזה היה צפוי, השאלה היחידה שנשארה היא מתי בדיוק הוא יכה. אולי בערב. אולי מחר. בינתיים לכתוב. לכתוב. מהר. בכתב צפוף. להספיק כל מה שאפשר לדחוס בין עכשיו לקץ.
עצה אחת רק. אם אתה כבר פוגש את המוזה? אם היא מסכימה להקדיש לך כמה שעות, כמה ימים מזמנה, רק דבר אחד אל תעשה. אל תגלה לה שהיא מוזה. הן נורא נלחצות מזה. ונעלמות.
אין מה לעשות. כיף להיות ראשון.
זה לא המוזה שתמיד מחפשים זה הלהגיע ראשון…
והנה זה קרה
גם להיות שני זה לא רע.
זהו. לא נחה עלי המוזה כדי לכתוב משהו
יותר מעמיק על מה שזה עתה קראתי.
הלכה?
זונה.
יהיו אחרות.
ורק צנחנים בכו בכותל
נמרוד יקר,
המאמר/סיפור שלך מהווה את אחד מאותם רגעים נדירים בהם אנחנו מסוגלים להתנהג כמו מבוגרים ולהודות בפני עצמנו והסביבה שאהבה היא לא בהכרח התשובה. כלומר, ברור שאהבה היא התשובה, אבל אולי יש סוג אחר של אהבה — לא אהבה לאדם אחר, אישה אחרת, אלא אהבה למוזה. בהרבה מובנים זוהי האהבה האין-סופית שנמצאת במצב תמידי של התהוות משום שמושא האהבה עצמו הוא חסר-גבולות מעצם הגדרתו. וכשאתה מאוהב במוזה אתה מאוהב בהכל — בנשים, בגברים, בעצים, במכוניות, בבתים. שהרי האהבה שלך אל המוזה היא כל-כך גדולה, שכל מה שאתה מוצא בדרך הופך לחלק ממנה. זאת נראית לי גם הסיבה לכך שהיא תמיד כל-כך חמקמקה — פשוט אי-אפשר לשאת את כל האהבה הזו ליותר מכמה שעות, כמה ימים. עושה רושם שזו טעות מצדנו להניח שדרך אהבת אישה או גבר נצליח לפרוץ אל מעיינות ההשראה (לאו דווקא השראה יצירתית, אלא גם השראה שתאפשר לחיות חיים מלאי השראה). נראה שההפך הוא הנכון — ברגע שיש לנו את המוזה, רק אז אנחנו באמת מסוגלים לאהוב.
סלח לי על האורך של תגובתי, אבל מה שכתבת באמת ריגש אותי.
אלכסנדר פושקין הרגיש כך וגם כתב את זה כאשר סיים את הפואמה הניצחית שלו "רוסלאן ולודמילה" שאותה תירגמתי לעברית:
"…הלכה פרחה עונת שירים
עונת חלום ואהבים
עונה של השראה נלבבת,
יום גיל קצר כבר נעלם
וגזה מני לעולם
אלת שירי שלווה אוהבת."
אחרי זה היו לו עוד 16 שנים פוריות עד שנרצח.
אין מילים בפי .
אני ופושקין באותו משפט….לכבוד גדול הוא לי.
קטונתי…
רק תיקון קטן.
פושקין לא נרצח.
פושקין מת בדו קרב.
(פטרסבורג, 1837)
על מזבח האהבה כמובן…
אך למעשה זה היה רצח. הצרפתי שעימו פושקין נלחם היה קצין בדימוס וצלף מומחה שנשלח בכוונה להתגרות במשורר ולגרור אותו לדו קרב. אותה שיטה נקט הצאר ביחס למשורר לרמונטוב.
רק במשמעת.
לשבת ולכתוב ולכתוב ולכתוב עוד, ולמחוק ולטהר עד שמגיעים למשהו טוב.
אם נחכה למוזה שתגיע, לא יווצר כלום.
טוב…
משמעת אף פעם לא אהבתי.
ולמחוק ולטהר עד שמגיעים למשהו טוב נשמע לי יותר מדי כמו משהו שבסופו מגיע…הייל!!
ומצד שני ריימונד קארבר טען שהוא משכתב את הסיפורים שלו מאות פעמים וכו גו…
שכל אחד יעשה מה שהוא רואה לנכון.
אני?
בלי מוזה?
בשביל מה לפתוח את העיניים בבוקר, שלא לדבר על לכתוב.
אבל זה רק אני.
ואני?
מה אני מבין?
🙂
סיפור שמשתרע על יותר מעשרה עמודים, המוזה לא תוביל אותך רחוק, רק ההחלטה לשבת מול הדף או המסך ולכתוב.
כל כותב מקצועי משכתב שוב ושוב מה שהוא כותב, ה"שפיכה" הראשונה היא חומר גלם. אולי חומר גלם מצוין, אבל לא יותר מזה.
לקחתי לתשומת ליבי.
תודה
🙂
במהלך תירגום הפואמה הארוכה היה לי קטע אחד בן כמה עשרות שורות שנכתב ללא הפסקה, בפרץ כתיבה שפרץ מתוכי כמו גייזר מטורף. לא שיניתי בו פסיק אחד בעוד שכמעט כל הפומה שוכתבה ושונתה מספר פעמים.
לא ניתן להשוות משהו שנכתב בהשפעת מוזה למשהו שלא.
היה נכתב לולא הייתה לך משמעת או אם היית מחכה לגברת שתגיע? או אולי מה שנכתב ללא מוזה פחות באיכותו ממה שהחלטת נחושות לעשות?
אני לא אומרת שאין חשיבות להשראה, אני כן אומרת שהמון פעמים היא משמשת תירוץ לעצלות, ושמפריזים בערכה.
ברצף על כנפי ההשראה. נכון, צריך גם משמעת, אבל מדי פעם הייתי חייב איזה ריחוף קטן מעל הראש, איזו לחישה, ליטוף של כנפיים.
ביצירה ארוכה וקשה שלוקחת חודשים ושנים, לא ניתן לעבוד ללא משמעת ("מאה שורות ביום מינימום") אבל יש ימים שאתה עושה 200 (כי יש לך כנפיים ולא מרד בול) ויש ימים שאתה מסתכל בנייר ובמקור והמנוע משתעל ונחנק כמו היה של מוסקוויץ' ישן.
מסכימה
I am still here. resting somewhere in your brain sulcus. I'm here. I like to hide from you' my love. To play with you like a silly girl. To lough silently when you tell everyone how Miserable and lonely you are. ho' my gentle sole' how I like to have you missing me and I am dancing arround you' tempting you to want me more and more. I'm here my dear. But I want your desire for me. I want you to miss me. To suffer. Then' silently I arrive petting you arround' with a hyponotic dance. And then you are writting and writting and writting. Wait for me my dear. If you will lose hope – I'll lose the wish to appear again. and I'll decay somewhere in one of your dark sulcuses of your twisted mind.
you can find me in
http://www.elements.nb.ca/poetry/poetry.htm
לפעמים זה אחרת.
הקיץ, כשהלכה האהבה, חזרה אלי המוזה.
התזה שלי, שהמתינה בסבלנות חודשים ארוכים לכתיבתה, נכתבת עתה בשטף הולך וגובר.
למעשה, נמרוד, יש מוזה בלי אהבה. אלא אם כן אהבה עצמית נחשבת בהקשר למאמרך.
אהבתי את הדיוק שבו תיארת את הסתלקותה של המוזה. אני שמחה לספר כי היא גם חוזרת, בהתגנבות יחידים, מדי פעם.
(מורידה את העפעף התחתון עם האצבע) עליינא? נראה לך שאני אאמין שכתבת כזה מאמר מדהים בלי מוזה? צ'מע אולי אני תמימה… אבל אי אפשר להאכיל אותי לוקשים. מה שכתבת היה כל כך יפה, כל כך חכם, כל כך רגיש. זין אפשר לכתוב דבר כזה בלי מוזה! והסגנון, איזה כיף לך שיוצא לך ככה (ירוקה מקנאה). אני רוצה גם! ככה! שיצא לי כמו לך! ואיך קלעת בדיוק בדיוק. בניואנסים.
טוב. חייבת לקרוא שוב.
ביי בינתיים
הסקרנות הרגה אותי.
מיאו.
מיד אחרי קריאת המאמר זה להקליק על שם המחבר. אפילו לא קראתי תגובה אחת, מה שמאד לא אופייני לי.
אהבתי את הנושא המקורי, את דרך הטיפול המיוחדת בנושא ואת הרגש שנמרוד הצליח להעביר. מאמר מאד מאד מיוחד ומרגש!
יש דרך לקרוא לה לחזור.
ואז. זה לא כל כך עצוב כשהיא הולכת.
כי יודעים איך להחזיר אותה כשמתגעגעים אליה שוב.
תזכיר לי.. אני אספר לך איך… לפעמים זה מצליח לי
(ולא בהכרח בעזרת כימיקלים מסוגים שונים)
פשוט מקסים – מאחד המאמרים היותר יפים ומרגשים שנכתבו כאן לאחרונה.
ואני מאוד מזדהה עם הכתוב – עם כל הכבוד למשמעת, אם אין את המוזה שמרחפת מעליך, פה ושם, המילים פשוט נתקעות וכמה שתנסה לשדך בינן לבינן הנייר (או המחשב), זה לא ייצא ממש מוצלח והן יכריזו עליך מרד…
אולי שווה לנצל את ההזדמנות להאיר נקודה שהרבה אנשים לא מודעים אליה, וחלקם אפילו אולי לא יודע שהיא קיימת.
המוזה שנמרוד מדבר עליה לא שייכת רק לכותבים/מלחינים למינהם. היא מנת חלקם של כל היוצרים המקוריים. הרבה מאוד אנשים כאלו מסתובבים סביבנו ביום יום ואנחנו אפילו לא יודעים שהם כאלו. הם סתם מהנדסים, מדענים, אנשי מלאכה או אנשי שירותים שעשו צעד קדימה ופיתחו משהו מקורי משלהם.
אדם החי את חייו מתוך כנות עם עצמו הרבה פעמים מגיע לרגע שבו העשייה שלו היא היא עצמו ואז הרגשת היצירה ('המוזה') משתלטת על כל הגוף לפעמים לימים ולילות.
הרבה מהאנשים הללו לפעמים אפילו לא יודעים שמה שהם חווים זו 'מוזה', זה גם לא אכפת להם. הם פשוט נהנים ממנה, הם לא צריכים לדבר עליה.
הדרך לשמור את המוזה, לחזור ולחוות אותה היא פשוט לחיות את עצמך, לעקוב את אמונתך ופשוט לעשות.
"צב מעבדה", שלום,
נראה לי שה"מוזה" נחה עליך כשתבת את מה
שכתבת… או בקיצור: יפה (מאד) כתבת!
ואכן, הסתכלתי במילון ומצאתי שני "פירושים" ל"מוזה":
1. ההשראה ליצירה (כנראה ככוונת המחבר הנ"ל) ו-
2. כיונוי לכל אחת מ-9 אלות, במיתולוגיה היוונית, שהיו
"אחראיות" על האמנויות ו_המדעים_.
אז די קלעת, גם לפירוש של המילה.
היצירתיות, לעניות דעתי, היא כשמוח עובד ב'סל"ד'
(למי שלא מכיר/ה: סל"ד = סיבובים לדקה
(בד"כ מודד עוצמת פעילות מנוע)) גבוה ואז מייצר הרבה
אפשרויות (מילים, משפטים, הקשרים, סימנים, תוים,
שרטוטים, נוסחאות וכד' או באופן כללי: רעיונות)
ואני מעריך שיש תהליך "נגדי" של ניפוי הרעיונות
ה"לא מתאימים" בהקשר המתאים וכמו במנוע – אי אפשר
(או קשה) שהוא יעבוד כל הזמן בסל"ד גבוה כי אז
הוא מתחם ונשחק יותר… כדי שה"מוזה" תבוא
צריך פשוט לתת לה (לו למוח…) לנוח וכשהיא תצבור
כוחות היא תחזור… 🙂
כמובן שעכשיו אני מרגישה נטולת השראה לחלוטין .. בעיקר כשאני קוראת אנשים שמצליחים לנסח את המחשבות שלי באופן מדהים.
מה שעצוב זה שאצלי המוזה מגיעה רק עם עצב. כאילו מנסה לפצות אותי על חוסר אושר.
אני חושבת שאחת ההוכחות שאדם באמת יצירתי זה שהוא מסוגל לכתוב גם ללא ארועים דרמטיים..
נמרוד, (אפשר לקרוא לך כך בפשטות "נמרוד"? או שיותר הולם שאני אפנה אליך "מר לורא"?)רציתי לשתף אותך בהתלבטות שהיתה לי אחרי שקראתי את המאמר שלך בפעם השניה. פתאום התעורר אצלי הספק, שאולי זה לא המוזה שהולכת מאיתנו, אלא אנחנו מתרחקים ממנה. אני רוצה מאד לפרוש בפניך את התיזה שלי (יפה לי ככה, לקרוא למחשבות המבולבלות שמתרוצצות אצלי בראש "תיזה".)
אני חושבת שהמוזה כל הזמן איתנו. כל הזמן זמינה. כל הזמן נוכחת. כשאנחנו נמצאים במרכז של עצמנו (בכל המישורים) , כשאנחנו מאוזנים, אנחנו בשקט. והשקט הזה מאפשר לנו לשמוע את קולה הדקיק של המוזה. (השופט מישאל חשין כתב פעם באחד מפסקי הדין היותר מרגשים שלו, על קולו הדקיק של הפיקולו שנבלע בשאון המלחמה… אני מקוה שהזיכרון שלי לא עושה לו עוול…). זה פשוט עניין של טיונינג… לכוון את המגבר שבגוף שלנו לתדר הנכון. (תנסה לכוון גיטרה בחדר רועש אחרי שהחלפת מיתר. ואיך אפשר להשוות בכמות המיתרים ?). כן. השקט זה תנאי הכרחי. אבל לא מספיק.
המוזה היא כמו שקע בקיר הפנימי שלנו.
לפעמים אנחנו שיכורים מדי, עייפים מדי, מסטולים מדי, בשביל לכוון את "שלושת הפינים שלנו" לחורים של השקע. לפעמים זה דוקא מצליח לנו. (דפנטלי, לך זה מצליח יותר מאשר לרובנו… 'סאמק על החשמלאי שלי…:)
אני חושבת שהייתי מגדירה את זה "כיכולת להישאר ממוקד". כלומר הבעיה היא לא רק עם העובדה שהאנרגיה שלנו רועשת, אלא בעיקר שהיא מתפזרת לכל הכיוונים.
אבל כשאנחנו מצליחים למצוא את האיזון בתוכנו, בין הגוף שלנו, לרגש, לשכל, לרוח… אז אנחנו נמצאים במרכז בתוך הציר האנכי שחוצה את מרכז הווייתנו, אז אנחנו גם מחוברים למקורות האנרגיה – בתיהן של המוזות. אז אנחנו יכולים לשמוע את הקול העדין שלהן, לספוג את הרכות שלהן אנחנו מרגישים איך כל ההוויה שלנו נעה קדימה. בכל המישורים. הגוף שלנו מתפקד טוב יותר (אנחנו פחות חולים) , הרגש שלנו מתעורר (אנחנו חווים רגשות בעוצמה וצבע ששכחנו כבר כמה הם נעימים לנו), אנחנו חריפים יותר בהתנסחויות שלנו, אנחנו מצליחים בתחום העבודה והפרנסה, ואנחנו גם יצירתיים (ואכן צב מעבדה ציין את היצירתיות המדעית), אנחנו מודעים יותר למה שמתרחש בחיינו , אנחנו חשים התעוררות רוחנית. נחה עלינו המוזה (כמה יפה הביטוי הזה… "נחה עלינו"… ).
לעומת זאת, כשאנחנו נורא צודקים, כשאנחנו נורא יודעים, כשאנחנו נכנסים בגוף שלנו עם נבוטים (סיגריות.. אוי… סיגריות) כשאנחנו מכבים את הרגש, כשאנחנו מכבים את המיניות, כשאנחנו משקיעים את האנרגיות ביצירת גבס מנגנוני ההגנה במקום בליטוף המקום הפצוע, אז אנחנו מתרחקים מהמרכז. מהאמצע של ההוויה שלנו. אז נהיה לנו רעש בראש. ונדמה לנו שהקול הנחלש והולך של המוזה, מתרחק מאיתנו. שהיא עוזבת. זה כמו אותה ילדה שנוסעת ברכבת וחושבת שהיא עומדת במקום והעצים הם אלה שמתרחקים.
אני מרגישה שיוצא לי נורא ארוך ומבולבל. אני מקנאה בחדות המחשבה שלך, ביכולת שלך לנסח את המחשבות שמתרוצצות אצלי בראש לתבניות של מילים ומשפטים. אני רואה למה המוזה אוהבת לנוח עליך, יכולה להבין למה כיף לה להתרפק על 80 הק"ג שלך. ולא סתם התרפקה עליך, התרפקה עם חיוך שובב מלא חן. יפה לכם ביחד. שיהיה במזל טוב. (איפה הדודה הפולניה כשצריך אותה שתגיד "בקרוב אצלך".)
לחיים!
דנדוש
כ"כ נכון. אולי זו הסיבה שאחרי כאב לב גדול המוזה חריפה יותר, מובהקת וברורה.
החושים מחודדים. אין גורמים חיצוניים ורעש שמפריע. כל כולך מרוכז בעצמך ואז המוזה מרגישה שהיא מוזמנת. בכל זאת, יש לה חלל למלא.
(ובתפקיד הדודה הפולניה:"בקרוב אצלך"..)
נימי, נשמה שלי. דנדוש נוגעת ללב עד מאוד, ובינינו אתה הרי רואה שהיא פחות מבולבלת ולא קוהרנטית ממה שנדמה לה. אם לא יוצא פה זיון תוך יומיים אתה פראייר. אתה מבין לך זה מצליח יותר מאשר לחשמלאי שלה.
כן נורא מכוער. אבל אם אין לכם הומור מה תעזור לכם המוזה? רק בחיוך. חיבוק.
בחיוך ובחיבוק.
דנדוש
נמרוד ודנדוש,
חשבתי פעם, שהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", הוא בעצם ה"סנדק" הישראלי. יש בסרט אמירה או תשובה, כמעט לכל סיטואציה בחיינו. מי שראה את הסרט עשרות פעמים כמוני, בוודאי זוכר את השיר במרכזו: "תן לשים ת'ראש על דיונה; תן למוזות קצת לרעום". שני דברים מעורר בי השיר הזה, ביחס למאמר המיוחד שכתבת. הראשון הוא, שהוא מרמז, שיש יותר ממוזה אחת, יש כמה, אולי הרבה. השני הוא המילה: "תן". יש משהו ב"תן" הזה, בדיוק הפוך למסר שהעברת במאמר. השיר בעצם אומר לנו, שלתת למוזות לרעום, זה קל כמעט כמו לשים את הראש על איזו דיונה. האופטימיות מתפרצת, והקלות הבלתי נסבלת של רעמת המוזות, מעוררת תהייה. התהייה שהמאמר שלך עורר אצלי, קשורה לעובדה שבחרת להשוות את המוזה לאהבה. אתה מפריד בין האהבה האינסופית, הכוללת, שבתפיסת עולמך, איננה יכולה להגמר, ואם היא נגמרת, זה סימן למשהו כמעט על טבעי, למוזה שבאה ללטיפה קטנה, עושה טובה, ושצריך להגיד תודה, שהיא טורחת להשאר איתך כמה דקות. אתה בעצם מתעלם בניתוח שלך מן העובדה, שעבור אהבה, צריך לאהוב מישהו, אך עבור הדרייב היצירתי, הרצון להתפרץ, המוזות, לא צריך אף אחד. הנאהב/ת שלנו הם פוטנציאל לאהבה, בקרבתם (לעיתים בריחוקם) הם מגרים את העצבים הנכונים ומעוררים את התחושה. למוזה אין גוף לעומת זאת. השיר ממליץ לנו למצוא אותה בגוף זר, בדיונה, בשעל, ברוגע. לכן אני חושב, שביחס לאהבה, המעניין הוא דווקא הקשר למושא, ולא לאורך הזמן שהיא שורה.
דנדוש יקירתי,
את מקנה למוזה מימד של יחסיות. את שואלת, האם המוזה בורחת לנו, או שמא אנחנו בורחים לה. את מדברת על הנטיה שלנו "לכבות" רגשות בכל מיני אמצעים מכאנים (כמו שאני אוהב). בנוסף את תולה את הריחוק מהרגשות, באיזון הפנימי שלנו, כמעט איזון כימי במח. כאן דווקא, אני מצליח להתחבר לקשר אל האהבה. אני שואל את עצמי, האם האהבה, שכל כך מאזנת (אותי לפחות) יכולה להיות גורם מרכזי שמזמין את המוזות החושניות לרעום. האם בעצם, האהבה המתמשכת, נותנת לנו קרקע פוריה להדלקה מחדש של הרגשות הכבויים, ושל ההשארה האובדת. את אפילו לא הסתפקת בהרמה קטנה של המתג, אלא בחרת להכניס תקע עם שלושה פינים לתוך שקע עם שלושה חורים. אני שואל את עצמי, מדוע את לא מסתפקת באחד? אבל זה כבר דיון לגמרי אחר :). את בעצם מדברת על האיזון שנותן לנו שקט להזמין את המוזות הרועמות לנוח עלינו.
במיוחד זה שעושה "הארכה" (ככה כותבים?) ובעצם מאפשר לאדמה לשמור עלינו שלא נתחשמל אם המגע יהיה ישיר מדי, חזק מדי, מחשמל מדי.
אתה יכול לשאול את החשמלאי שלי. הוא יסביר לך.
🙂
דנדוש,
את בוודאי מתכוונת להארקה. בהזדמנות הראשונה, אשאל את החשמלאית שלי 🙂
שי
רק לא לשכוח.
שלושת הפינים רק מעבירים את החשמל.
הם לא יוצרים אותו…. 🙂
האר*~ק~*ה (ב-'ק' ולא ב-'כ')
"עוד גבר" (המאיית התורן)
כנראה שאני צריך לעשות כוון timing
(וגם כוון פרונט לא יזיק…:-)
(כמעט) תמיד מישהו דואג להיות לפני:
ככה זה בתגובה ל-"דנדוש" ("הארקה")
וככה זה עם בחורות… כמעט תמיד
הן תפוסות !!! 🙁
יתוזמן הזמן לטובתי ובהקדם !!! 🙂
"עוד גבר" (מאחר כרוני)
הי נמרוד
הבוקר בדיוק חשבתי שאנחנו כעם מוליכים את עצמנו לאבדון כי כפרטים בתוך הקולקטיב כל הזמן הזהירו אותנו ש"זה יגמר בבכי". ואז מן הסתם אנחנו מייצרים לנו סוף עולם מעורר דמעות ורחמים. זה בדיוק מה שאתה עושה עם עצמך. מנסה לרדוף אחר משהו שברגע שפחדת מזה שיש לך מיד התחלת לפחד שזה גם ייעלם! שנכנס עכשיו לדיון על מה אנחנו חושבים שמגיע לנו?
נראה לי שלא סתם אתה מחבר מוזה עם אהבה (גם הניגוד מחבר) אני מאמינה שיש לנו רק שתי אפשרויות לחוות את החיים. בכל סיטואציה עומדות בפנינו שתי אפשרויות לבחירה (!) האחת לחיות מתוך פחד והשניה מתוך אהבה. באיזור של הפחד קיימים כמובן הפחדים של מה אני שווה, מה מגיע לי, כל תחום הקורבנות על כל ההטיות שלה (תשאל את דנדוש) נמצאת באזור הזה וכו' וכו'… באזור השני אזור האהבה שם נמצאים השפע, הידיעה הפנימית, הזורם, הפתוח, המוזה ועוד ועוד.
כמו שהזכרתי מקודם, אנחנו מחליטים בכל שנייה מאיפה לפעול.
אז……………………………………………………………………………………………………
בפעם הבאה שהמוזה או האהבה תופיע, אל תפחיד אותה עם הפחדים שהחלטת להכניס את עצמך אלא, ברך אותה לשלום, אמור לה תודה שהגיע, ספר לה על הפחד שלך ותלמדו לצחוק על זה ביחד.
זה נשמע כמו מרשם אידיוטי אבל זה עובד (מנסיון) וגם אם המוזה לא תעבור לגור אצלך עם כל המחוייבויות, הרווחת לעצמך עוד כמה שניות ממוזמות.
בהי להתראות.
לא נשמע כמו מרשם אידיוטי בכלל.
תודה על העצה.
אמנם באיחור קל, אבל בכל זאת החלטתי לכתוב לך לאור הרשימה:
קודם כל, שמתי לב שבדרך כלל בסופה של כל רשימה פיוטית פרי-עטך (או מקלדתך) מגיעות תגובות נעימות, צנועות, מחכימות ומחממות לב – כל-כך הרבה פירגון!! איזה כיף לי, וכה לחי לקוראים האחרים.
ולענייננו:
בבקשה אל תחשוב שאני מתנשאת או אומרת את הדברים הבאים מתוך רצון לפגוע – נהפוך הוא.
נדמה לי, בתחושה מאוד ראשונית ובסיסית ("תחושת-בטן"), שאתה מפחד מדיי.
מפחד לאהוב ולהרגיש ולתת לאהבה "להכניס" לך אגרוף בבטן – כזה אגרוף שמעתיק את הנשימה ולרגע אחד שנמתח על-פני נצח הכל לבן-נקי-מלוכלך והאור נוגע בעורך מחליק על פניו, מחליק את הקמטים שהזמן חרץ – כל אהבה נכזבת, כל בחורה שנעלמה ללא אומר בבוקר שאחרי, כל היעלמות של אמא בבוקר-ראשון-בגן-סימה כשהיית הילד החדש, כל פעם שכאב נחרט בעורך – צובע הכל בגוון זהוב: כמו שמן שמשכו בו מלך חדש. נולד מחדש.
ואתה – אולי נהנית יותר מדיי פעמים לאהוב את הבלתי-ניתן-להשגה: שירלי הפקידה הפלוגתית בצבא, מירי הילדה הכי יפה בגן (כן, זו הילדה שהשיר נכתב עליה), הפצצה הבלונדינית מהפרילנד שתמיד מעדיפה אותם יותר חסונים ומצ'ואיסטים ממך (אתה הרי לא משתייך, להערכתי, לקבוצת המאצ'ואים הנפוצים), העבודה שלא תשיג כי הם רוצים דוקטורט לפחות, המכונית שלא תקנה כי אין לך 4 מיליון דולר (אח, מרצדס, מרצדס…).
אז התבנית הזו נכנסה לך גם ביחסים עם המוזה (שוב הכל לפי התחושה שלי ואולי אני טועה לחלוטין) – וזה הוביל אותך לכתוב בכישרון וחן כה גדולים את הרשימה הזו.
גיליתי בשנים האחרונות שהכל נמצא בזרימה מתמדת: זה המצב האופטימלי התמידי של היקום, התודעה האנושית, היצורים החיים והאנרגיות של כל מה שקיים התקיים ויתקיים (וסליחה על קישקושי הממבו-ג'מבו-ניו איג'יים).
שם היצירה קיימת באופן תמידי – וכמו כל אנרגיה יש לה תנועה גלית עולה ויורדת:
אתה צריך להתמסר לה ולא לפחד ממנה. המוזה היא שם במקום שבו אתה עומד באמצע נהר-אנושי-סואן, שומע את כל המתרחש סביבך ובאותה העת גם נמצא בבועה של שקט – ושוב האור הרך נוגע בך אתה מתמסר לו לחלוטין בלי לשאול שאלות ולחשוב מתי הוא ילך ונותן לו לחדור אל תוכך ולראות הכל-הכל גם את הכאבים והנקודות הכי רכות ששמרת רק לך לבד לבד ללילה במיטה בחושך – מתחת לשמיכות הפוך המגוננות.
כמו עם אהבה: אתה לא אמור לשאול את עצמך מתי היא תלך ותשאיר אותי חשוף וקרוע בצריח עירום ועריה;
כמו עם ההורים: אתה לא אמור לחשוש שבכל רגע נתון מי מהם ייעלם ואולי הוא לא אוהב אותך מספיק או בכלל – זה אמור להיות ברור מאליו שכן הכי בעולם ועוד ילד מוכשר כמוך!!! אתה הגוזל האהוב של אמא ואבא ועד 120 הם יהיו שם בשבילך ירצו לחלוק איתך את האושר העצב הגאווה והכאב;
כמו עם עצמך: אתה לא אמור לשאול האם אני מספיק טוב כדי לזכות בדברים הטובים באמת שיש לחיים האלה להציע לי – זה הרי ברור שכן וגם אם אתה לא מושלם זה בסדר כי את החלקים הפחות טובים אפשר לשנות ומה שלא בר-שינוי או לא רוצים לשנות אפשר ללמוד לערסל ולקבל ולמתן;
זה כמו עם האושא: צריך לטבוע בתוכו וליהנות ולא לחשוב הנה הנה בא האסון שיבליח באחת מעבר לפינה ויכרית כל טוב וצחוק;
וזה קורה – לעיתים במו ידינו אנחנו עושים את זה עם כל הפחדים והכאבים והסרטים הקשים שאנחנו מלעיטים בהם את עצמנו; לעיתים כוח אחר ששונה מהכוח הפנימי-הרסני שלנו בא וקורע הכל לגזרים כמו כלב מוכה כלבת.
אבל גם אז עדיין קיימת חדוות החיים ואור הרך יכול לעטוף אותך גם בשעות של אובדן וכאב. והמוזה היא בעצם כל הזמן לידך מחכה שתיקח אותה ותשתמש בה עם האצבעות והנשמה והלב והשרירים וזרם הדם החם – כמו שאתה עושה כשאתה אוחז בידך בעט ונותן למשהו חלק מתוכך לנבוע דרך הדיו שלו אל פני נייר הלבן.
בהצלחה.
שוגה
מייגע…..
לא ברור אם לי לא היתה המוזה לקרוא,
או לך לא היתה המוזה לכתוב.
…..מחכים לגודו……